» טקסט  » שירה  » ספרים חדשים במאי 2010       חזור

בשבח הדברים החולפים
מאת: ישראל אלירז
Eloges des choses ephemeres, poems - Israel Eliraz

ההוצאה: הקיבוץ המאוחד לאחר הצלחת ספרי שיריו האחרונים ( הלא יאמן פשוט ישנו ומחברות חורף) וקבלת פרס ביאליק לשירה לשנת 2008, יוצא ישראל אלירז עם ספר שירים חדש: בשבח הדברים החולפים. בספר, על חמשת פרקיו: בקר, צהרים, ערב, לילה, הרבה אחרי חצות, עומד המשורר מול פלא העולם היומיומי, מול כל מה שאנו רואים, שומעים,חווים,אוהבים. כל זה מתרחש בחמשת פרקי היום השונים, מן הבוקר ועד מאוחר אחרי חצות. בשבח הדברים החולפים הוא ספר עשיר ודחוס ברגש ובמחשבה. הוא מבריק בסגנונו המובהק המיוחד של ישראל אלירז, שקנה לו, עם עבור השנים, מעריצים רבים. באחד השירים שבספר הוא "מסכם" בפני הקורא את עמדתו השירית ומטעים אותנו בייחודה של עמדה זו:

מה אני מבין כשאני מתחיל \ להבין את החולף \ את טבעו הפגיע של הרגע הפלאי \ את הסיכון שלוקחות המילים \ העומדות מול הדברים \ עם ידיים ריקות?

ישראל אלירז, יליד ירושלים (1936), דור חמישי בארץ. למד בבית הספר אליאנס ובבית הספר מעלה בירושלים. בוגר האוניברסיטה העברית בספרות עברית ופילוסופיה ומוסמך אוניברסיטת תל-אביב בספרות משווה. בשנים 1995־1996 למד באוניברסיטת סורבון בפאריס כאשר זכה במלגה מהממשלה הצרפתית. שימש שנים רבות כמורה לספרות בבית ספר תיכון וכן במכון כרם להכשרת מורים. ב-1980 הוזמן כפרופסור אורח לדרמה ל- Virginia Commonwealth University. החל את דרכו בספרותית בתחילת שנות השישים עם פרסום רומאנים, קובץ סיפורים ומחזות.

בשנות השבעים החל לשתף פעולה עם המלחין יוסף טל וישראל אלירז כתב ליברטות לאופרות שהועלו בארץ ובאירופה. רק בשנות השמונים החל לפרסם שירה עם פרסום ספרו "דרך בית לחם" (אותו חתם בשם הבדוי ג'ורג' מתיא איברהים). מאז פרסם יותר מתריסר ספרי שירה. ישראל אלירז כותב גם מחזות (שהועלו על בימות שונות בארץ), מאמרי ביקורת ספרותית וכן תסכיתי רדיו ותרגומים (בעיקר מצרפתית). אלירז זכה בפרס ביאליק לשירה לשנת תשס"ח (2008) ובפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשס"ט.

ישראל אלירז בלקסיקון הספרות העברית החדשה

בשבח הדברים החולפים מאת ישראל אלירז בהוצאת הקיבוץ המאוחד,
עיצוב הספר והעטיפה: רחל בן-סירא, 122 עמודים.

אלי הירש על הספר:

יש בשירתו של ישראל אלירז יסוד שאפשר לכנות מיסטי, או מטאפיזי, או דתי, כלומר כזה שחותר אל הנסתר או המופלא, או איך שלא תרצו לקרוא לחלל הריק שבתרבויות מונותיאיסטית אמור להתמלא על ידי אלוהים. דווקא משום כך מלים כמו "מיסטי" ו"דתי" עלולות להטעות, שכן שירתו של אלירז היא גם חילונית מאוד (ויש אולי שיאמרו זן-בודהיסטית ברוחה): היא רומזת בלי הרף, ואפילו באופן אובססיבי במקצת, לכך שהפלא אינו מתגלה ברקיעי הרקיעים אלא דווקא בדברים הפשוטים והמצויים ביותר, כלומר ברגע החולף, בכל רגע חולף, ובעצם בכל דבר שנולד ומת.

הרגע החולף הוא פלאי דווקא משום שהוא חמקני כל כך, כלומר חומק מן התודעה עוד לפני שהוא מספיק לזכות בצורה קבועה, פתורה ומנוסחת. אלא שלמרבה הפלא – וזה בעצם מקור הפלא – בעודו חולף הוא מתחלף מייד בעוד רגע כזה. כמו בחידוד הידוע: עוד לא הספקת לשאול "מה זה?" וכבר אתה משיב "אין לי מושג, אבל הנה בא עוד אחד." החולף, במלים אחרות, הוא נצחי. אלא שאפילו החילופיות הנצחית-כביכול הזאת, הפועמת בנו ובתודעתנו ללא הפוגה, באה לקיצה במותו של כל אחד מאיתנו – עובדה שהופכת גם אותנו ליצורים חולפים, כלומר לגילויים של פלא. ומכאן שם ספרו החדש של אלירז: "בשבח הדברים החולפים".

שירתו של אלירז עסוקה במאמץ בלתי פוסק לעשות את הבלתי אפשרי, ולשקף את הפלא החמקני הזה. היא שואפת להיות כלי, אינסטרומנט מילולי, אולי מין פעמון-רוח, כזה שתולים על ענף על מנת שהפלא ינשוב דרכו ויתנגן בו. הרעיון הוא ללכוד את החולף, לעצור אותו לרגע כדי שניטיב להאזין לו, וכל זאת בלי לפגוע במעופו הפלאי. אבל איך עושים את זה? הרי כשהרגע נלכד הוא כבר לא עף, וכשהפלא זוכה לביטוי הוא כבר לא פלא. התשובה היא שזה בדיוק אחד מיתרונותיה של השפה: יש לה, אם יודעים לנגן בה כמו שצריך, מין כישרון לעורר בנו את האשליה שהפלא מתרפרף לנו לרגע בין האצבעות, נוגע ולא נוגע. לא נלכד לגמרי, אך גם לא חומק לגמרי. ואלירז יודע לנגן.

ויש ל"בשבח הדברים החולפים" עוד יתרון, שבעיני הוא מכריע: הוא לא רק שיר מדיטטיבי ארוך שמנסה לגעת במופלא, אלא גם שיר אהבה. הוא מופנה לאישה אהובה, ומגלה אט-אט את האמת המובנת מאליה: שלא הדברים החולפים מעניינים את אלירז אלא תשוקתו הבלתי נדלית לאהוב ולהיות אהוב, ובדרך זו לעצור לרגע את מרוץ הזמן המאיים עליו. אט-אט אנחנו מבינים שמעבר לנעימה המדידטיבית והדידקטית של שירתו, כלומר מעבר לפרסונה (היהירה והמנדנדת לעתים, יש להודות) של חכם זן שמשמיע לנו שוב ושוב את צלילה של מחיאת הכף האחת ומפנה את תשומת ליבנו ליופים של הדברים הפשוטים והמצויים ביותר – מסתתר נרקיס ענוג הזקוק גם הוא לעין בוחנת כזאת: עין שתבחין בחילופיותו שלו, בפלאיותו שלו, בפחד המוות המסוגנן שלו, ובעיקר בכשרונו הגדול להבחין בפלא ולהתמסר לו כמשורר. ומי היא העין הזאת? העין שלנו, כמובן, כלומר של הקוראים, המתגלמת בספר במבטה של האהובה.

שירת אלירז, אם תרצו, היא שירה זן-נרקיסיסטית. יופיה המיוחד, המדיטטיבי, המתרפק עד אין קץ על פלאיותו החמקנית של העולם, דומה קצת ליופיו של ראי הפלאים שעל הקיר, זה שאומר למי שמביט בו – למשורר ולקורא כאחד – אין כמוך פלאי בכל העיר. אלא שמשהו צריך לסדוק את הראי, ומי שסודקת אותו ב"בשבחי הדברים החולפים" היא האהובה: היא זו שמזכירה לנו את הפער בין "פלא היותנו בתוך העולם" – שאינו אלא בבואה לאהבתנו העצמית – לבין מה שמסתתר מעבר לכל הבבואות: מי שאנחנו אוהבים. "אינני אוהב אלא אדם אחד," כתב פעם יאיר הורביץ. "לפעמים / זה איננו אני."

פורסם בתאריך 7 במאי 2010 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

© כל הזכויות שמורות לקיבותץ המאוחד הוצאה לאור

בשבח הדברים החולפים - ישראל אלירז
Eloges des choses ephemeres, poems - Israel Eliraz