» טקסט  » שירה  » ספרים חדשים ביוני 2010       חזור

תשע המפלצות
מאת: ססאר ואייחו
Los nueve monstruos - Cesar Vallejo, Traduccion: Tal Nitzan

ההוצאה: קשב לשירה המשורר הפרואני סֶסַאר וָאייֶחוֹ (1938-1892) שייך לפליאדה של גאוני שירה, שמתוך חיים קצרים ומיוסרים חצבו והשאירו מאחוריהם מורשת שירית גדולה לשפתם, לתרבותם ולספרות העולם. יצירתו המפוארת היא תופעה חד-פעמית בעוצמותיה ובחדשנותה, ולא רק על רקע זמנו ומקומו: היא מאתגרת ומסנוורת עד היום, עשרות שנים לאחר כתיבתה. ואייחו כותב על יתמות, על ילדוּת תמה ועל אהבה ארוטית, על העיר הגדולה המאיינת את האדם ועל געגועים ללחם, ונוסק מן הרעב, העוני והייסורים אל שירה כלל-אנושית, מלאה חמלה ולהט נבואי. הוא משורר המחצית הראשונה של המאה העשרים, מייסד אסכולה של איש אחד, אך גם משוררם של הפסיכולוגי והמיתולוגי העל-זמניים.

תשע המפלצות, מבחר מורחב משירת ואייחו בתרגומה של טל ניצן, קודח אל תוך העברית את יצירתו היוקדת ומעניק תרומה שאין להפריז בערכה למדף התרגומים ממיטב הספרות העולמית.

תשע המפלצות מאת ססאר ואייחו בהוצאת קשב לשירה, מהדורה מורחבת של "גלגלו של הרעֵב" (קשב, 1999), מבחר, מבוא ותרגום מספרדית: טל ניצן, 136 עמודים.

מתוך הספר השירים:
LVI, "אף אחד כבר לא גר", "החמורים הזקנים חושבים",
"לסיכום אין לי אלא חיי", "הקבצנים נלחמים".

מתוך ההקדמה | נולדתי ביום שאלוהים היה חולה
סֶסַאר אברהם ואייחוֹ נולד ב־ 1892 למשפחה דלת אמצעים, בעיירה סנטיאגו דה צ`וּקוֹ שבהרי האנדים של פרו, ברחוב הקרוי כיום על שמו. שתי סבתותיו היו אינדיאניות ושני סביו כמרים קתולים ספרדים. ואייחו היה הצעיר באחד־עשר ילדי המשפחה, וחינוכו הקתולי עורר בו ברבות השנים קונפליקט עמוק בין נטיותיו הארציות - בעיקר הארוטיות - ובין תחושות של חטא ואשמה שהשרישה בו הדת.

ב־ 1910 החל ללמוד באוניברסיטה של טרוּחיוֹ, בירת המחוז, אך נאלץ לעזוב את לימודיו מחוסר אמצעים ולעבוד במִכרה. חוויה קשה זו הניבה ב־ 1931 את הרומן טוּנְגְסְטֶן, כשם המתכת. גם לימודי רפואה שהתחיל בלימה כעבור שנה, נקטעו מסיבות כלכליות. באותה תקופה התפרסם בית מתוך סונטה שלו בכתב עת ספרותי, בתוספת הערה לעגנית של העורך.

ב־ 1912 החל לעבוד במחלקת החשבונות של חווה לגידול קנה סוכר. שם חזה מקרוב בעושק הפועלים, שהיו למעשה עבדים: הם עבדו בשדות מבוקר עד לילה תמורת פרוטות וחופן אורז ליום, ובאמצעות מכירת אלכוהול באשראי שיעבדו אותם מעסיקיהם לכל ימי חייהם, אותם ואת בניהם, ואף את צאצאיהם שטרם נולדו. כאן נעוצים שורשי התודעה המעמדית של ואייחו, התנגשויותיו עם הממסד, השקפת עולמו הקומוניסטית. ב־ 1913 חידש את לימודיו באוניברסיטה של טרוּחיוֹ, סיים תואר שני בספרות והמשיך בלימודי משפטים עד 1917 . במקביל ללימודיו לימד בוטניקה ואנטומיה בבית ספר לבנים, וכתב לתלמידיו הסברים מדעיים בצורת שירים. בעקבות אהבה שהסתיימה בשברון לב ניסה להתאבד, וכעבור יומיים עקר ללימה, שם עסק בהוראה.

ב־ 1918 מתה אמו והוא שקע בדיכאון עמוק. באותה שנה ראה אור ספר שיריו הראשון, המבשרים השחורים. לצד כתיבה מסורתית למדי, קולו הייחודי של ואייחו מתחיל להתגלות כאן, בין השאר בחומרים ובלשון לא פיוטיים. אימאז`ים ריאליסטים כמו "מַכּוֹת אֵלֶּה, עֲקֻבּוֹת מִדָּם, הֵן נַפְצוּצֵי / לֶחֶם הַנִּשְׂרָף לָנוּ בְּפֶתַח הַתַּנּוּר", אינם מתקשרים לשום זרם או משורר שקדמו לו, ומציגים את אחד הנושאים והסמלים החשובים, האובססיביים, בשירתו: הלחם. שורות אלה, בשיר הפותח את הקובץ ונושא את שמו, ספגו קיתונות של סרקזם ממבקר שכינה אותו "משורר מחופש לאופה". גם מוטיב האהבה החושנית כחטא רווּי אשמה מופיע כאן בקולו המובהק של ואייחו: "הַלַּיְלָה נִצְלַבְתְּ, אֲהוּבָתִי, / עַל קוֹרוֹת נְשִׁיקָתִי הַמְּעֻקָּלוֹת"; "הַקֶּבֶר עוֹדֵנוּ / עֶרְוַת אִשָּׁה הַמּוֹשֶׁכֶת אֶת הַגֶּבֶר!"; "נְשִׁיקָתִי הִיא קָצֵהוּ הָרוֹשֵׁף שֶׁל גּוּף הַשָּׂטָן". טביעת ידו העצמאית, שהנצה בהמבשרים השחורים, הלכה והשתחררה מהשפעות, והתבטאה בספריו הבאים במלוא עוצמתה.

ב־ 1920 פוטר ממִשרתו בבית הספר בשל קיצוצים. באוגוסט באותה שנה ביקר בעיירת הולדתו בעת שהתחוללו שם מהומות אלימות על רקע פוליטי. על לא עוול בכפו הואשם ב"הסתה אינטלקטואלית" ובהצתת חנות, ונעצר. רק כעבור 112 ימי מאסר שוחרר על תנאי בעקבות מחאותיהם של אנשי רוח. הטראומה של הכלא והחשש המוצדק מפני עיוות דין במשפט גרמו לו להגר לפריז ב־ 1923 , ומאז לא שב עוד לפרו. מלבד שהייה בת שנה במדריד ב־ 1931 , ושלושה ביקורים קצרים בברית המועצות, חי בפריז עד סוף ימיו. למרבה האירוניה, צו המאסר נגדו נשאר בתוקף בפרו שנים רבות אחרי מותו.

במשך חודשיים שבהם הסתתר בכפר בטרם נאסר, החל בכתיבת מה שיהיה אחד הטקסטים המהפכנים והחשובים בשירה בשפה הספרדית ובספרות המערבית בכלל. הספר, שוואייחו השלים את כתיבתו בתקופת המאסר, ראה אור ב־ 1922 , ונקרא טְרִילְסֶה: ניאולוגיזם המורכב מהמלים tres ("שלוש" - מספר רב־חשיבות בעולמו הפיוטי של ואייחו) ו־ dulce ("מתוק"). זהו ספר השירה הרדיקלי ביותר שנכתב בספרדית, ומן הטקסטים הרדיקליים בשירת המאה העשרים.

בסגנונו הניסיוני הנועז, השובר במרדנות את כללי התחביר והלוגיקה, הספר, הכולל שבעים ושבעה שירים נטולי כותרות, נראה כאילו צמח מתוך רִיק: ואייחו מחק בו את כל המסורות הפואטיות והאסתטיות הידועות ויצר מתוך חירות גמורה - בראש ובראשונה במישור הלשוני, אך גם בתחומי האימאזים, המוזיקה והלוגיקה של השיר. עד היום, קרוב לתשעים שנה מזמן כתיבתו, טְרִילְסֶה נקרא כטקסט חדשני, ניסיוני, מהפכני ומלא תעוזה, הן בשל היחס המתעתע והמתכחש של שיריו אל העולם, הן משום שהוא שובר את הפונקציה הרפרנציאלית של הלשון ומעמיד אותה כאובייקט בעל קיום אוטונומי, ובעיקר משום שהוא מבקש לומר הכל מחדש, כמעשה בריאה ולא יצירה, כאילו דבר לא נאמר קודם. הקובץ האניגמטי, שעירער באלימות הגדרות של שירה, נושא ומשמעות, הוגדר על־ידי הביקורת "תמוה ולא־מובן", וגם המהדורה השנייה, שראתה אור בספרד ב־ 1930 , היתה תופעה שהתרחשה בטרם עת לקהל הקוראים והמבקרים.

בשנתו הראשונה בפריז הגיע ואייחו עד פת לחם. בשנים הבאות עסק בתרגום ובפובליציסטיקה, וקיבל מילגה ללימודי משפטים מאוניברסיטת מדריד. אלה איפשרו לו קיום דחוק, אך כל חייו לא נחלץ מהעוני. הוא התוודע לדמויות מהמילייה התרבותי בפאריז (פיקאסו, קוקטו, חואן גרי), ובין 1924 ל־ 1929 כתב את רוב השירים שקובצו מאוחר יותר בשם שירים בפרוזה: תשעה־עשר טקסטים קודרים, מהורהרים, שרק חלקם בפרוזה.

ב־ 1928 התוודע למרקסיזם, במקביל למשבר נפשי עמוק שנבע, לדעתו, מריחוקו מחלכאי העולם, והיה לקומוניסט מעורב ופעיל. גישתו זו ניכרת בשירים המרים, היוקדים ושופעי הרגש שכתב בשנים הבאות. יש בהם הזדהות עמוקה עם יסורי אנוש, אמונה נחרצת כי האדם חשוב מהאמנות ומהשירה ("פִּסֵּחַ עוֹבֵר וְיֶלֶד אוֹחֵז בִּזְרוֹעוֹ./ וְאַחַר־כָּךְ לִקְרֹא אֶת אַנְדֵרֶה בְּרֶטוֹן?"), ביטוי ישיר ומוחשי לחוויית הרעב ("וּלֶאֱכֹל מֵהַזִכָּרוֹן בָּשָׂר טוֹב, / קָתְלֵי חֲזִיר, אִם אֵין בָּשָׂר"), וקריאה בשמו המפורש של הסבל ("הַסֵּבֶל מְהַפֵּךְ תְּנוּחוֹת"; "סוֹבֵל בִּזְהִירוּת רַבָּה"; "צַעַר רָב בְּאַחַת הָעֵינַיִם").

את המניפסט המרקסיסטי ניתב אל מאמרים וספרים, ואל חלק מן הדרמות הרבות שכתב (שאף לא אחת מהן ראתה אור בחייו) - לא אל שירתו. יש להדגיש שמעודו לא חדל לפקפק, לבחון ולמתוח ביקורת על היבטיו הדוגמטיים של הקומוניזם: "הֱיוּ שָׁלוֹם, בִּישׁוֹפִים בּוֹלְשֶׁבִיקִים עֲגוּמִים", כתב, למשל, ב־ 1937 . אף שביקר במוסקווה שלוש פעמים בשנים הבאות, ושילם על פעילותו הפוליטית ברדיפה מצד הממסד, עד גירושו מפריז בשלהי 1930 - שיריו לעולם אינם מטיפים לדוקטרינה מסויימת.

בעת גלותו במדריד עשה ואייחו ניסיונות נואשים להוציא לאור קובצי מסות, ופדריקו גרסיה לורקה ניסה לסייע לו להעלות על הבמה דרמות שכתב, אך כל יוזמותיהם נחלו כישלון. ב־ 1932 הותר לו לחזור לפריז בתנאי שיימנע מכל פעילות פוליטית שהיא. הוא חזר מספרד בחוסר־כל, רק בגדיו לעורו, וחדל מפעילותו הפוליטית עד לפרוץ מלחמת האזרחים בספרד ב־ 1936 . שלוש השנים הללו היו מהקשות שידע: עוניו הֶחריף עד שנאלץ לאסוף בקבוקים ריקים ברחובות ולמכור אותם תמורת פרוטות. הוא וז`ורזט, בת זוגו שנישא לה ב־ 1935 , התגוררו בדירות מלון עלובות יותר ויותר, וניזונו מאורז ומתפוחי אדמה בלבד ("גַּרְתָּ / בַּמְּלוֹנוֹת הַפְּצוּעִים / שֶׁל הָאֶבְיוֹנִים", כתב פבלו נרודה ב"אודה לוואייחו".)

ב־ 1936, לאחר ביקור קצר בספרד השסועה, נרתם ואייחו לפעילות אנטי־פשיסטית קדחתנית: הוא ייסד אגודות לתמיכה ברפובליקה הספרדית, גייס תרומות וייצג את פרו בקונגרס הבינלאומי של סופרים להגנה על התרבות. תקופה זו התאפיינה גם בלהט יצירתי שופע: ב־ 1937 , בין ספטמבר לדצמבר, כתב את חמישה־עשר שירי ספרד, הרחיקי ממני את הקובעת, שירה עממית, חלקה מסורתית, הכוללת עדויות מלחמה, ובמקביל, חמישים ושניים מתוך חמישים וארבעה השירים של דרשה על הבּרבּריוּת, מן ההרמטיים בשיריו.

ב־ 1939 , שנה לאחר מותו, קיבצה אלמנתו של ואייחו את השירים שכתב בין 1923 ל־ 1938 והוציאה אותם לאור תחת השם שירים אנושיים. למרות שכותרת זו, החוטאת בפשטנות, לא ניתנה ככל הידוע על ידי ואייחו, מהדורות חוזרות מוסיפות להשתמש בה ולהציג את השירים הללו כמִקשה אחת. במבחר זה הלכתי בעקבות גִרסתו המדויקת והמבוססת יותר של חואן לָרֶאָה, חברו של ואייחו וחוקר יצירתו, שחילק אותם לשתי חטיבות: רשימת עצמות (1936-1923) ודרשה על הבּרבּריוּת .(1937-1936)

בתחילת 1938 , בעודו מכניס אלפי תיקונים בכתבי היד של ספרד, הרחיקי ממני את הקובעת ושל דרשה על הבּרבּריוּת, הכריעו את ואייחו הפעילות המאומצת ושברון הלב בשל המתרחש בספרד. הוא אושפז במצב של קריסה מוחלטת, ומצבו הִדרדר והלך מבלי שהצליחו לאבחן את מחלתו. בבוקר ה־ 15 באפריל, במהלך שהיה עתיד להכריע את המלחמה, הבקיעו הכוחות הפשיסטים בספרד את מאחזי הרפובליקנים והגיעו לחוף הים התיכון. באותה שעה מת באלמוניות ססאר ואייחו. לימים יוכתר כ"משורר ההיספַּנו־אמריקני הראשון במעלה" וכ"משורר האוניברסלי הגדול ביותר מאז דנטה". בעת מותו היתה יצירתו עלומה כמעט לחלוטין. [..]

טל ניצן

ספרי שירה נוספים בתרגום טל ניצן:
זהב החוסר-כל, מבחר משירת אמריקה הלטינית במאה העשרים (עם עובד, 1992).
שירי דון קיחוטה למיגל דה סרוואנטס (הקיבוץ המאוחד / המפעל לתרגום ספרי מופת, 1994).
אש היומיום, מבחר משירת אוקטביו פאס (קשב, 1998).
גלגלו של הרעֵב, מבחר משירת ססאר ואייחו (קשב, 1999).
פעמון הפרא, מבחר משירת אמריקה הלטינית במאה העשרים (הקיבוץ המאוחד / המפעל לתרגום ספרי מופת, 2000).
רק מִלה בזמן, מבחר משירת אנטוניו מצ`אדו (קשב / המפעל לתרגום ספרי מופת, 2001).
שירים, מבחר משירת פבלו נרודה (קשב, 2002).
מחברת ניו יורק, חוסה יֶרו (קשב, 2002).
בלילה הזה, בעולם הזה, מבחר משירת אלחנדרה פיסארניק (סדרת לטינו, הקיבוץ המאוחד / המפעל לתרגום ספרי מופת, 2005).
טרילסֶה, ססאר ואייחו (אבן חושן, 2006).
הבהוב השחר, צֶ`זָרֶה פָּבֶזֶה, (בשיתוף עם ענבל וז`ק ארביב, אבן חושן, 2008).
עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש, פבלו נרודה (קשב, 2009).

© כל הזכויות שמורות לטל ניצן ולקשב הוצאה לאור

תשע המפלצות - ססאר ואייחו
Los nueve monstruos - Cesar Vallejo, Traduccion: Tal Nitzan