» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בפברואר 2010       חזור

לפני המבול, ברלין 1918-1933
מאת: אוטו פרידריך
Before the Deluge: A Portrait of Berlin in the 1920s Otto Friedrich

ההוצאה: כרמל לפני המבול: ברלין 1933-1918 פורש לפני הקורא את הפוליטיקה, את התרבות ואת חיי החברה של ברלין בשנות העשרים הסוערות של רפובליקת ויימאר. בצל משבר כלכלי קשה, אלימות ופשיעה ברחובות עולה לשלטון המפלגה הנאצית ובה בעת מתקיימת יצירה אנושית מופלאה בתחום האמנות (אקספרסיוניזם), המדע, המוזיקה, הקולנוע, התיאטרון, והקברט. פרק מיוחד מיועד לאקורד הסיום של יהודי ברלין. אוטו פרידריך, סופר ועורך כתבי עת, כתב רב-מכר מרתק המתווה את התהליכים שהביאו לידי אסון מלחמת העולם השנייה, ובד בבד תיאר את דיוקניהם של יוזף גבלס, ברטולט ברכט, מרלן דיטריך, אלברט איינשטיין, גיאורג גרוס ורבים אחרים.

לפני המבול, ברלין 1918-1933 מאת אוטו פרידריך בהוצאת כרמל,
תרגמה: שושנה כרם, 390 עמודים.

לפני המבול | הקדמה
מן הראוי שראשית לכול אודה כי אינני ברלינאי. נולדתי בבוסטון וגדלתי בקיימברידג', ואותה יושרה מוסרית שג'ק קנדי התיימר למצוא בברלין נראית לי מעוגנת יותר במסורות הרוֹוחות בניו אינגלנד על מסיבת התה של בוסטון, אגם ווֹלדן והתנועה לביטול העבדות. במישור האישי יותר, זיכרונות ילדותי וביתי מעלים בעיקר מראות של סירות מירוץ מזנקות במורד הצ'רלס, ריח העובש של מדרגות המתכת במוזיאון פיבודי, והצליל העצוב של פעמוני סנט פול.

ואולם, גם ברלין הצטיירה תמיד ברוחי כעיר של קסם ומסתורין, ושל סכנה פתאומית. בשנת 1933 הייתי בן ארבע כאשר לראשונה ביליתי קיץ ביערות עצי המחט ואגמי מחוז גרונוולד, אולם מה כבר יכול אדם לזכור מקיץ שנתו הרביעית? נדמה לי שאני זוכר את אמי מוציאה את אחי הבכור ואותי לטיולים ביערות השקטים, אך אינני זוכר שאבי לימד באותו קיץ תאוריה פוליטית בהיידלברג. אינני זוכר שעליית הנאצים לשלטון ב-1933 גרמה לו למהר לנטוש כל תקווה להמשיך להורות בהיידלברג, ולבנות את עתידו באמריקה. אינני זוכר חלק ניכר מבני משפחתי המרובים בגרמניה, אינני זוכר שאחת מחברותיי למשחקים באותו קיץ הייתה בת דודי לֶני, ילדה בלונדינית נאה, בת גילי וגובהי.

מקרה אחד אני זוכר: שחינו באגם עם אחד הידידים של אבי, פרופסור אף הוא, כאשר ראינו לפתע שהוא אחוז פחד, כושל לעבר החוף, עוצר מדי פעם כדי להרים את כף רגלו, שבאורח מסתורי כוסתה בדם. מישהו הסביר שהוא טעה: הוא שוטט קרוב מדי לחוף השייך לאחד השכנים ודרך על שברי זכוכית שאותו שכן פיזר כדי להעניש מסיגי גבול. אני עדיין זוכר את עצמי מתבונן ברגלו המדממת של הפרופסור באימה ובפליאה.

שבתי לברלין בחורף 1946. העיר הייתה אז עיי חרבות, חשוכה, קרה ומושלגת. אבי היה באותה עת יועץ אזרחי לממשל הצבאי של ארצות הברית, אדם שאמור היה לדעת כיצד יש לארגן מחדש את החברה הגרמנית, וללמד גרמנים הלכות ממשל עצמי. באותו סתיו נרשמתי ללימודים באוניברסיטת ג'נבה ובאתי לבקרו בברלין. גיליתי שאחת השורדות את שנות האסון הייתה בת דודי לני, שגם עתה הייתה צעירה בלונדינית נאה בת גילי וקומתי. סיירנו יחד בין ההריסות. טיפסנו במעלה המדרגות המנותצות של מה שהיה בעבר הרייכסקנצלראי, ארמונו של היטלר, ועתה מקום שומם של טיח שנשר, שברי זכוכית, ואפילו מפוזרים בו דפי נייר כתיבה של מנהיגי הרייך המובסים.

"אנחנו לא אמורים להיות כאן," אמרה לני כשפילסנו את דרכנו באשפה. "מי אומר כך?" עניתי, אני, האמריקני הצעיר המתנשא בברלין הכבושה.

"למי אכפת?"

"למי אכפת?" הסכימה לני.

הלכנו גם לקונצרטים, שכן מוזיקה חיונית לברלין כמו לחם, ואפילו ב-1946 היו קונצרטים. ברלין הייתה הלומת בושה ופחד, אולם בבאך ובבטהובן היא מצאה את אותו גורם חיוני שברכט תיאר פעם כמשהו "שאפשר להיאחז בו". בחשכה החורפית של כנסיית מריה ישבנו לני ואני יחדיו על ספסל אבן ושמענו ביצוע קורע לב של מתיאוס פאסיון.

כאשר הגעתי לאחר כמה שנים לאותו טקס חניכה בדרך של כתיבת ספר, לא היה מנוס מלמקם את העלילה בברלין. כיוון שכבר הייתי בן עשרים, כתבתי נובלת נעורים משמימה וצינית על אהבה בין נערה ברלינאית מושכת לבין אמריקני בוגר ששירת בצבא הכובש. בסגנון מליצי, מקושט ומזויף (הייתי אז מושפע מקסמו של הנרי ג'יימס), שלחתי את שניהם לטייל בינות חורבות הרייכסקנצלראי ולהאזין למתיאוס פאסיון. הערכות הביקורת והכמות האפסית של מכירות הספר "עלובי הרוח" שכנעוני לפנות לערוץ עבודה אחר.

הייתי עורך של כתב עת כשחזרתי לברלין כעבור עשור. עתה התחלף סבלם של הברלינאים ב-1946 בשגשוג הגאה של ברלינאי 1963. "אנשי הנס הכלכלי," אמרה לני בבוז למראה שני אנשי עסקים שיכורים ורעשנים במסעדה (ה"ווירטשאפטסוונדר" היה מה שעיתונאים כינו "הנס הכלכלי" של גרמניה). לני ביטאה במרירות תחושת ביטול כלפי אזרחים משגשגים, וכינתה אותם "אנשי הנס הכלכלי". אולם דומה שאפילו החומה המכוסה תיל, שחצצה בין שני חלקי ברלין, מילאה את הברלינאים בתחושת חשיבות עצמית, גבורה ובלבדיות, ואף ששגשוגה הראוותני של ברלין נתמך במידה רבה ממענקים שהגיעו מוושינגטון ומבון, העיר התקשטה בשלטים שהכריזו "הרי ברלין היא תמיד ברלין".

כמובן, חיינו היו עתה שונים. היו לי אישה וחמישה ילדים. גם לני נישאה והייתה לה בת, וגם גירושין. אולם היא מצאה לה עבודה שאהבה, וכתבה טור ללבבות בודדים בעיתון הבוקר הנפוץ ביותר בברלין. הופתעתי לגלות שבת דודי הנאה נודעה עתה למיליונים כגברת בריגיטה, זו שמחלקת עצות בעניינים אישיים.

התחלנו במה שהפסקנו לפני עשרים שנה - ללכת לקונצרטים. למערבה של ברלין היה עתה בית אופרה נוצץ משלה, שם צפינו ב"וואלקירות" וב"פיק דאם" וב"דון קרלוס" מופלא. אני זוכר בחדות אירוע שהיה בהפסקה של "דון קרלוס", כשלקחתי את לני לבַּר, הזמנתי שתי כוסיות קוניאק והצתתי לה סיגריה. לפתע הופיעה גברת אפורת שער, חלפה על פני לני, רטנה משהו כלפיה, והסתלקה.

"מה זה היה?" שאלתי.
"זה שום דבר, מגוחך," אמרה לני, אולם שפתה רעדה.
"אבל, מה היא אמרה?" התעקשתי.
"היא אמרה 'גרמנייה הגונה לא מעשנת ברחוב'," השיבה לני.
"האומנם?" אמרתי. "ומה את ענית?"
"אמרתי לה לעסוק בענייניה," אמרה לני. "זה באמת כלום - אמונות טפלות ישנות."

"הרי ברלין היא תמיד ברלין". בזמן כלשהו של מפגשים אלה עם ברלין, הֵנץ הרעיון לכתוב ספר על עיר לא רגילה זו, בתקופה שתושביה הגדירו אותה "שנות העשרים הזהובות" - תור הזהב שלה. איני יודע בדיוק היכן או כיצד עלתה המחשבה. זה התחיל בדרך כלשהי עם אהבתי את ה"אופרה בגרוש", והעניין העמיק ככל שלמדתי יותר על המגוון הראוי לציון של בני אדם בולטים שבאו לחיות בעיר באותה תקופה: איינשטיין, שֶנברג, גֶבֶּלס, נַבּוקוב, גרוֹפיוּס וכל השאר. אולם זו הייתה גם ברלין של לני. וכך חזרתי לבקר שוב ב-1970 כדי לחפש את העבר, ולני שבה ולימדה אותי על אודות עירהּ, כפי שעשתה תמיד - על הגנים הציבוריים, על הציפורים, על המזונות המיוחדים והמשקאות, ועל ההנאות והפחדים.

זה נכון להתפעם מן הפריחה התרבותית של ברלין בשנות 1920, ואפילו לשוטט קצת באגמיה וביערותיה. אבל לכל בני גילי שהתחנכו כמוני, השם ברלין אומר מעל לכול נאצים. היטלר לא אהב את ההמוניות של ברלין, והברלינאים לא אהבו את הקנצלר מאוסטריה, אולם ברלין הייתה הבירה והמרכז של העצמה הגרמנית. לכן, דיוקן של ברלין, אפילו לפני עליית הנאצים לשלטון, חייב לשלב בדרך כלשהי את יוזף גבלס עם מרלן דיטריך. היסטוריונים נוטים להתמחות, למדר, ולחשוד בכל ניסיון עיתונאי לכלול כוכבי קולנוע וגנרלים ובנקאים ומשוררים באותו תיאור של מהלך האירועים. אני סבור שסיפורה של ברלין של שנות העשרים אינו מאפשר כל גישה אחרת.

זה נראה נכון עוד יותר כאשר כתבתי את "לפני המבול" בשנים 1970-1971, שאז היינו בתוך עידן מזל דלי, וכל המערכות הפוליטיות והאינטלקטואליות הישנות בארצות הברית נראו קורסות. מעשי רצח היו לעניין שגור, סטודנטים התפרעו נגד מוריהם, והמשטרה פתחה עליהם באש. רבים מבני כל האמונות והדעות הגנו על צעדי האלימות כעל עניין מוצדק ואף נחוץ. כאשר ראיינתי פעמים רבות פליטים יהודים קשישים על זיכרונותיהם מברלין, השיחה הגיעה לשאלה האם "זה" היה יכול להתרחש שוב. במילה "זה" התכוונו בראש ובראשונה להיטלר ואולי גם לאושוויץ. שוב ושוב הפליטים היהודים הקשישים האלה משכו בכתפיהם וזכרו כי אכן שמאלנים צעירים התפרעו והיו אלימים בברלין, ואז הגיעו צווי החירום, המאסרים, מחנות הריכוז. כמובן, ניקסון אינו היטלר ובכל זאת... מי יכול לדעת מה יהיה? משיכת כתף.

"לפני המבול" אינו גוזר ואינו מנסה לגזור גזרה שווה בין ברלין של שנות העשרים לבין אמריקה של שנות השבעים, כל שכן ששני התהליכים לא התקדמו בד בבד עם המדיניות שהתווה היטלר. אף על פי כן האפשרות הייתה נוכחת במחשבתי כשהדברים נכתבו. כמובן, כפי שאנו יודעים הנשיא ניקסון עשה הרבה דברים גרועים, אך להוביל את אמריקה לפשיזם לא היה אחד מהם. ועתה, כאשר החומה המפורסמת נהרסה, ונראה שברלין תשוב להיות בירתה של גרמניה מאוחדת, אין מי שיקבל ברצינות איום שאמריקה יכולה להפוך לפשיסטית. ועדיף כך.

סנטיאנה כנראה צדק באפוריזם המאוד מצוטט שלו כי מי שאינם יכולים לזכור את ההיסטוריה נידונים לחזור עליה, אולם קשה לסמוך על הנחיה זו. זה נכון בערך כמו האמירה שבני אדם שאינם יכולים לשכוח את העבר אינם יכולים להבין את העבר (כמו למשל הצרפתים שבנו את קו מאז'ינו כדי למנוע את הישנות הקרב על הסוֹם, או הבריטים ששבו והזכירו את מינכן בניסיון השווא שלהם לחזור ולהשתלט על תעלת סואץ). והֶגֶל דייק אף הוא באותה מידה כאשר כתב שהדבר היחיד שההיסטוריה מלמדת אותנו הוא כי "עמים וממשלות מעולם לא למדו דבר מן ההיסטוריה". וכך אולי צריך שיהיה. סיפורה של ברלין בשנות העשרים אינו נבואה לאמריקנים של שנות התשעים; זו רק דרמה גדולה וטרגדיה גדולה. וכמו ברוב הטרגדיות, כוחות הרשע מנצחים בכמה מקרים בשל פגמים טרגיים שלוקים בהם כוחות הטוב; אולם גם בתום כל האלימות וההרס, כוחות הטוב הם שממשיכים את החיים. מי באמת היה חשוב יותר, ומי ייזכר זמן רב יותר, איינשטיין או גבלס?

בת דודי לני אינה גרה עוד בברלין. היא עקרה לבית על אי קטן בים הצפוני, ליד הגבול עם דנמרק. היא כותבת שברלין אינה כפי שהייתה. אווירהּ המפורסם של ברלין, האוויר שפעם ריענן את הדם ורומם את הנפש, הזדהם. אולם מדי פעם היא עדיין חוזרת לבקר בעירנו.

לוקוסט וואלי, ניו-יורק, מרס 1995
אוטו פרידריך

ציפורי ברלין - פרולוג

ולפיכך הבה נייסד כאן עיר
ו"מהאגוני" נקרא לה
שזה "עיר מלכודות"...
שתהיה מלכודת
פרוסה לציפורי מאכל.
בכל מקום יש עמל ודאגה
אך כאן נשתעשע...
ג'ין וּויסקי
נערות עם נערים...
והטייפונים הגדולים לכאן לא מגיעים.
ברטולט ברכט

"אתה רוצה שאראה לך?" שואל האיש הזקן. פרופסור אדווין רֶדסלובּ הוא יותר מקשיש; הוא בא בימים, שורד של כמעט מאה שנות אלימות. הוא היה כבר באמצע שנות השלושים שלו כאשר צבאות גרמניה המובסים חזרו בצליעה ממלחמת העולם הראשונה, ועתה הוא בן שמונים ושש, גבוה, חייכן ולבן שער. הוא רואה בקושי מבעד עדשות עבות שנועדו לחזק את ראייתו, אולם הוא מדדה לרוחב חדר עבודתו באפלולית השקיעה, חולף על פני חלון המשקיף על עצי התפוח הפורחים בגן, ואז רוכן מעל שידה המכילה את אוצרותיו.

בתור מומחה לאמנות הוא בא לעבוד במשרד הפנים לסייע לממשלת ויימאר שעתה זה קמה, כדי ליצור תדמית חדשה לגרמניה המתחדשת, וראשית לכך הזמין אצל קרל שמידט-רוטלוף, צייר אקספרסיוניסטי צעיר, עיצוב מחודש של הסמל העיקרי - הנשר הגרמני. עתה הוא רכון מעל מגירה שטוחה, רוטן ומחטט בערמת ציורים, ולבסוף שולף את שהוא מחפש: נשר ויימאר. הוא מרים אותו גבוה, מסתכל אליו בחיבה. הנשר נושא את כל הגאווה וההדר של אבותיו האימפריאליים, כנפיו השחורות פרוסות ככל הניתן, מקורו פעור ברעבתנות, אך יש לו עוד מעלות - הוא נראה פחות קודר מן הנשר המסורתי. למעשה הוא נראה כמעט משועשע, נשר ידידותי. "דבר נפלא," אומר ד"ר רדסלובּ. "אולם כמות הגידופים שציור זה ספג - לא היית מאמין."

ייתכן שזו טעות לייחס חשיבות רבה מדי לסמלים. בגן החיות של ברלין יש נשר אמיתי, יש שם אפילו שניים, ואנו יכולים לעמוד מחוץ לכלוב ולהתבונן בציפור הכלואה הנחשבת גם לסמלה של גרמניה וגם סמל לדימויים אחרים. לרגלי עץ מלאכותי משתרעת שלולית של מים מלוכלכים למדי, ואחד הנשרים מוריד לאטו את טפריו לתוך המים ומתחיל לחטט בפגר של ארנב שהושאר שם כדי להשביע את רעבונו לבשר נבלה.

בגן החיות השלֵו יש כלובים לכל סוג של עופות ענק - נִצים שחגים בעצבנות בתוך גבולות כלאם, עופות פלמינגו שנפרסים ומתקפלים, ואפילו כמה ציפורי מאראבּוּ קודרים העומדים בשקט עצור ומחזירים מבט למבקריהם. בגן מסתובבות חופשיות בזוגות עשרות ברכיות, מתעלמות מן הפילים והקרנפים, ומאחרי הזכר ירוק הראש צועדת זוגתו ועל נוצותיה כתמי חום ולבן. הם גם לא נשארים בגן החיות אלא שוחים עם הברבורים בתעלות שמחוץ לארמון שרלוטנבורג. הם משוטטים בינות לעצי הערמונים בפארק טירגרטן, טועמים מן העשבים בנהר הַאבל. "אין לכם ברווזים כאלה בערים אמריקניות?" שואל ברלינאי בהפתעה. "כאן הם בכל מקום."

יותר מכל עיר גדולה אחרת ברלין היא עיר של ציפורים. אפשר לשמוע לא רק דרורים מצייצים בתוך התנועה הסואנת של קורפירסטנדם אלא גם קיכלים מזמרים בפרק גליניקר. אפשר לראות מינים שלא מצפים למצוא בעיר - עורבי נחלים וזמירים ועוף שחור נוצה וצהוב מקור, טבלן מצויץ המכונה "עוף מים". אפילו במלון הילטון מתעורר הסוכן-נוסע לקולם של טווסים שמצווחים בלילות.

אחת הסיבות לגיוון הזה של בעלי כנף היא שברלין הייתה תמיד מה שז'אן ז'ירודו כינה "לא עיר של גנים [אלא] גן כשלעצמו". אף שזו עדיין העיר הגדולה ביותר בין פריז לבין מוסקווה, יש בה גם 835 חוות, כמעט 200 דרכי מים, ויותר ממחצית שטחה מיועד לפַארקים, ליערות ולגנים. ביערות ברלין משוטטים חזירי יער, להקות צבאים, ועדרי כבשים מלחכים בקצות מסלולי הנחיתה של נמל התעופה טמפלהוף. האוויר צלול וקריר, מעט חריף.

סיבה אחרת להימצאן של ציפורים בברלין היא דאגתם של הברלינאים המזינים אותן ושומרים עליהן. באזור ליכטרפלדה בדרום, בצל המבנה הלבן הענק המשמש בית חולים ומרכז מחקר, שמומן ברובו בידי קרן רוקפלר, מקבל אדון קשיש ורוד לחיים אורח ומובילו לחצר אחורית שם הוא נוטל מלוא האת זרעי חמנייה מקופסת פח ומפזרם על הקרקע. אחד הברווזים ירוקי הראש ממהר לחטוף את הזרעים, והקשיש מצביע לעבר עץ טיליה שעליו ישובות תריסר יונים ארוכות זנב, הומות בציפייה. "יונים טורקיות," הוא אומר. "הן באות מן ההימלאיה, ותמיד עוצרות כאן לקבל מזון."

הציפורים מייצגות, דור אחר דור, מין יציבות בעיר שמעולם לא ידעה מסורות של מאות שנים כמו פריז או לונדון. מהיווסדה במאה השלוש עשרה בבוץ ובביצות של מפגש נהרות השְׁפרֶה וההַאבל, נותרה ברלין עיר צומת בינונית בתקופת שלטונן של ונציה ואמסטרדם ואפילו המבורג. כבר ב-1860 תיאר אותה הנרי אדמס "עיר פרובינציה ענייה שאנשיה חריפי לשון, פשוטה, מלוכלכת, חסרת נימוסים, מגעילה מרוב הבחינות". רק בסוף המאה התשע עשרה, עם התיעוש והנחת מסילות רכבת, ולאחר מכן ניצחונותיו הפוליטיים של ביסמרק, ברלין התרחבה והייתה למטרופולין של מרכז אירופה (אוכלוסייתה, שמנתה 198,000 תושבים בשנת 1815, זינקה ל-826,000 כאשר נוסדה האימפריה ב-1871, וב-1900 הגיע מניינה ל-2,529,000). זו הייתה התקופה שבה כינה מרק טוויין את ברלין "שיקגו הגרמנית" וביטא את רוח תקופתו בכתבו תיאורים נלהבים של בירת הקייזר, הוא קיסר גרמניה:

זו עיר חדשה, החדשה ביותר שראיתי. שיקגו תיראה נשואת-פנים לידה... תכונה בולטת אחרת היא היותה רחבת ידיים. אין עוד עיר, בשום מדינה, שרוב רחובותיה כה רחבים... רק חלקים משיקאגו מפוארים ויפים, ואילו כל ברלין מפוארת ובתיה בתי מידות, ולא רק חלקים ממנה אלא היא בכללותה יפה.

עיר אימפריאלית זו של שדרות רחבות וחזיתות בתים של אבנים כבדות, עמודים נאו-יווניים וקשתות נֵאו-רומאיות, קרסה אל אבדנה בהפצצות האיומות של בעלות הברית שהביאו את מלחמת העולם השנייה אל סופה. כבר ב-1943, כאשר השעון שבראש הכנסייה לזכרו של קייזר וילהלם נעצר לתמיד בשעה 07:30 בבוקר, נכתשה כברת אדמה ענקית בלילה אחד. בחודשים האחרונים של המלחמה שאגו להקות של מפציצים אמריקניים מעל העיר יום אחר יום, וחיל האוויר המלכותי הבריטי חזר לשדה הקרב מדי לילה. ההפצצות (343 מתקפות בסך הכול) הרסו כשישה עשר קמ"ר במרכז ברלין, מוטטו כשליש ממיליון וחצי בתיה, הרגו או פצעו קשה כ-150,000 בני אדם. זו הייתה ככל הנראה המתקפה המוחצת ביותר שהונחתה מעולם על בירה חשובה, וכאשר הסתיימו ההפצצות באפריל 1945, קידמו הכוחות הרוסיים שכיתרו את העיר כמויות עצומות של ארטילריה (22,000 תותחים בסך הכול), והחלו בהפגזה שיטתית על כל מה שנותר. במטות הממשלתיים שסביב וילהלם-שטראסה נחתו פגזי הרוסים בקצב של פגז בכל חמש שניות. הארמון המלכותי עלה בלהבות, כיפת הרייכסטאג קרסה במטר שברי פלדה, וכאשר מטח אחד פגע באורוות סוסים בגני טירגרטן, פרץ עדר סוסים צונפים בדהרה לאורך קורפירסטנדם, רעמתם וזנבותיהם עולים בלהבות.

אולם הברלינאים שרדו, ועמם אותה רוח שאין להגדירה, הרוח שהם מכנים בפשטות "ברליניש". ברלינאים אינם ככל הגרמנים. הם הניו יורקים של מרכז אירופה. הם דוברים ניב מיוחד משלהם, וכמו הניו יורקים הם נולדו לרוב במקום אחר. נאמר שהברלינאי המובהק בא משלזיה; נאמר גם שכל הונגרי יכול לראות בברלין את בירתו. גרמנים אחרים, בעיקר מן הדרום, סולדים מן הברלינאים. הם חושבים אותם לצורמים, ציניים, לא מכובדים. הברלינאים סולדים בחזרה. הם רואים את הגרמנים האחרים כקרתנים מסורבלים העשויים להיות אוהדי נאצים. (הם עצמם הצביעו עבור השמאל בכל מערכת בחירות במאה האחרונה.) מה שאחרים רואים כציניות, הברלינאים יגדירו שנינות; מה שאחרים רואים פזיזות, הברלינאים יגדירו חשיבות עצמית. הם גאים עד למאוד בעירם, בתחכומה הצונן, באווירהּ, בעציה, בגן החיות, ובמספרן הרב של הנשים התמירות והבלונדיניות, והם חשים גאווה משונה בפורענויות שנחתו עליהם - בתיהם ההרוסים והחומה. גאווה זו מתבססת במידה רבה על עברה המרשים של ברלין, אך היום יש בה בעיקר אשליה עצמית.

בעשרים וחמש השנים שחלפו מאז המלחמה, ברלין לבשה ופשטה צורה פעמים רבות: מבירת האויב המובסת למבצר מכותר בתקופת ההסגר הסובייטי ולחלון הראווה של הדמוקרטיה המערבית. החומה שבנו המזרח גרמנים סביב מערב העיר כדי לעצור את זרם הפליטים למערב, שאורכה כמעט חמישים ק"מ, נראתה תחילה כהודאה מרשיעה בכישלון הקומוניזם. אך בשנים שלאחר הקמת החומה מילאו את תפקידם גם גושי הבטון שעמדו חשופים לרוחות, גדר התיל הכסופה שהעלתה חלודה כהה, ו"רצועות המוות" של מוקשים ועמדות מקלעים.

ברלינאים מתנחמים לא רק בציפוריהם ובעציהם אלא גם בזיכרונותיהם. הזקנים שבהם מדברים עדיין על הקייזרצייט, תקופת הקיסר שלפני 1914, וכפי שאומר אחד "שרתה בה רוח של שלום וסדר ומתן כבוד לערכים מסורתיים - ראיית עולם נוצרית". אין ספק שיש גם מי שאוצרים זיכרונות נעימים מן השנים של היטלר, כאשר שלט מין סדר מעוות, וקול צורח ברדיו ציווה על כל הגרמנים להילחם למען תהילת המולדת. ואולם לברלינאים רבים יש תקופה אחרת הנראית בדיעבד כתקופה נפלאה ומוארת. נוצר סוג של תעשייה מקומית כדי לספק את הכמיהה לספרים, לציורים, לתקליטים ולתכניות טלוויזיה על "תור הזהב של שנות העשרים", כפי שנהגו הברלינאים לכנות את אותם הימים.

מובן שלא לכל הברלינאים היו שנות העשרים תקופה של זוהר ושגשוג. אלה היו שנים של אינפלציה עצומה, של שביתות, של התפרעויות, של אבטלה ופשיטות רגל, ונאצים וקומוניסטים נלחמו זה בזה ברחובות. עדיין שמות הקסם שבים וחוזרים - מרלן דיטריך, גרטה גרבו, ג'וזפין בייקר, הפקות הענק של מקס ריינהרט ב"תיאטרון ה-5000", שלוש אופרות שהוצגו בו בזמן בניצוחם של ברונו ולטר, אוטו קלמפרר ואריך קלייבר; ערב הבכורה של "ווייצק"; ה"אופרה בגרוש"... כמעט בִּן לילה הפכה עיר הבירה המיושבת של הקיסר וילהלם למרכזה של אירופה, אבן שואבת למדענים כאיינשטיין ופון נוימן; לסופרים כאודן ואישרווד; לבנאים ולמעצבים מאסכולת הבאוהאוס; ולקהילה הסואנת של יותר מחמישים אלף פליטים רוסים. ולדימיר נבוקוב נתן כאן שיעורי טניס, צעירים פרועים הדהירו את מכוניותיהם ליותר מ-150 ק"מ לשעה על הכביש המהיר החדש אַווּס, וגבירות בשמלות ערב עברו הישר מן התיאטרון אל מהומת מירוצי ששת הימים לאופניים. מועדוני הלילה של ברלין היו הנועזים באירופה. היצאניות מניפות המטריות ונעולות במגפיים היו המוזרות ביותר. מעל לכול, ברלין של שנות העשרים ייצגה הלך רוח, תחושת חופש ועליזות. ומשום שהיא נהרסה עד היסוד לאחר פריחה שנמשכה פחות מחמש עשרה שנים היא הייתה למעין עיר מיתוס, גן עדן אבוד.

יש שרידים ממשיים של העיר האבודה הזאת, אך נדרש סוג של דמיון היסטורי כדי לשחזר כיצד נראו הדברים. למשל, בפינה שוממה אחת של וילהלם-שטראסה עומד חלק גדול מקיר לבנים, כניסה לבניין ששוב אינו קיים. לכניסה שלושה פתחים מקושתים ומעליה פסלים מחוסרי ראש של שתי אלות הפונות לעבר התנועה הצפופה של כלי רכב לאורך אנהלטר-שטראסה. כאן הייתה בעבר תחנת הרכבת אנהלטר, התחנה הסופית לרכבות שבאו מאוסטריה, מבוואריה ומערים אחרות כגון דרזדן ולייפציג מכיוון דרום-מערב. כארבעים אלף בני אדם עברו מדי יום בקשתות האלה, אולם עתה, ב-1970, אין עוד רכבות מן הדרום, וחזית התחנה עומדת שוממה בתוך שדה נטוש. כמה ציפורים באו לקנן בארבעת החלונות העליונים. מצפון לגוש בניינים, מעבר לחומה הקומוניסטית, ניצב בניין פגוע פגזים שבו שכנה המועצה המחוקקת של מדינת פרוסיה, כשפרוסיה הייתה עדיין קיימת, והייתה לה מועצה מחוקקת. האדם האחרון שעשה שימוש כלשהו בבניין היה מהנדס מזרח גרמני ששלח לילה אחד כבל מן החלונות העליונים אל חומת הענק והחליק אל החופש. מאז נסגר הבניין.

ברלין התפתחה במרוצת השנים לאורך ציר מזרחי-מערבי. במרכז הציר היה ועודנו שער ברנדנבורג, מבוא נאו-יווני ענק השעון על שנים עשר עמודים דוריים שגובהם יותר מעשרים מטר ובראשם פסל של ארבעה סוסים המושכים בכרכרה את אלת הניצחון. ממזרח לשער, לאורך מרחבי אונטר-דן-לינדן, בנה הקיסר את המבנים המרצינים של ברלין הרשמית - הכיכר, המבנים בעלי עמודי הענק של לשכת הקנצלר, האופרה, ספריית המדינה, האוניברסיטה, בית הנשק, הקתדרלה, ולבסוף ארמון המלוכה. מעבר להם שכנו הסמטאות הצפופות של העיר העתיקה והאי שבמרכז נהר שפרה, ולאחריהם שורות שורות של בתי דירות מצופי טיח קודר שבהם גרו עובדי העיר. שדרת אונטר-דן-לינדן שממערב לשער ברנדנבורג הפכה בהמשכה לשדרת שרלוטנבורגר שעברה דרך פארק טירגרטן, חלפה על פני גן החיות והאזור המסחרי סביב קורפירסטנדם, והחוּצה לעבר הווילות החדשות של העשירים בגרונוולד. גם כאשר החומה פילסה את דרכה לרוחב שער ברנדנבורג, נותרה בעינה הגאוגרפיה החברתית - רובעי העוני ובתי הממשלה במזרח הקומוניסטי, והפארקים עם מרכזי הקניות במערב. אולם אם לצטט בהפוך אִמרה ישנה, ככל שהדברים נותרים על כנם, כך הם משתנים.

נראה שאחרי מלחמת העולם השנייה חשו הרוסים צורך עז למחות מעל פני הקרקע את מבצרי אויביהם. הקומוניסטים הקימו מחדש את הריסות האופרה ושימרו את מראה, אך הם הרסו לחלוטין את ארמון המלוכה והעניקו שֵם למגרש השומם: כיכר מרקס-אנגלס. רק קטע אחד נשמר. בצדה הדרומי של הכיכר שובצה מרפסת מוזרה בסגנון הישן בתוך המבנה הארוך החדש של מועצת העם. זו הייתה המרפסת שממנה הכריז קרל ליבקנכט על המהפכה הגרמנית לאחר שפרץ לארמון הנטוש במהומות 1918. בצד האחר של אונטר-דן-לינדן לא גילו הרוסים שום רגישות כלפי הרייכסקנצלראי. עתה אין שם דבר מלבד שדה ריק, והבונקר התת קרקעי שבו היטלר וגבלס התאבדו הוא רק תלולית עפר מכוסה עשב.

גם במערב העבר שורר בכול, קבור למחצה או חבוי למחצה. בשטיין-פלאץ, מעט מצפון לקורפירסטנדם, מתנוססת אנדרטת אבן שגובהה כשני מטרים לזכר הרוגי הנאצים, והכתובת עליה מציינת שהאבנים הובאו מבית הכנסת הגדול של העיר שנחרב בידי פלוגות סער ב-1938, בעת הילולת ניפוץ החלונות הידועה בשם "ליל הבדולח". מעבר לפינה, בפאזאנן-שטראסה, שבו עמד בית הכנסת, שובצו דלת דמוית מסגד ועמוד אחד של בית הכנסת (כפי שנעשה עם מרפסתו של ליבקנכט), בתוך בניין אפור ומשמים שבו שוכן מרכז הקהילה של יהודי ברלין. בברלין חיים עתה (ב-1970) יהודים מעטים, כ-6,000, לעומת 200,000 בשנות העשרים.

הבנייה מחדש הייתה לאובססיה גרמנית, וכך גם ברלין מלאה מגדלים בהירים, לוחות מבהיקים של פלדה וזכוכית. כמה ממוסדותיה הישנים והידועים עברו לרבעים חדשים, ורק שמם הישן נותר. ה"בריסטול" למשל היה פעם מלון מפורסם באונטר-דן-לינדן, וקמפינסקי הייתה מסעדה ידועה לידו. עתה, כאשר אונטר-דן-לינדן שטוף דגלים אדומים, נפתח הבריסטול-קמפינסקי מחדש כבית העסק המפואר ביותר על קורפירסטנדם. ציוני דרך אחרים של ברלין הישנה נמצאים עדיין במקומותיהם הישנים, אך הם משמשים מטרות אחרות. מעט מצפון לשער ברנדנבורג, על בניין הרייכסטאג מצולק הירי מ-1945, עדיין מתנוססת בשער המפואר הכתובת המעט אירונית: "למען העם הגרמני". חוץ מביקור סמלי שנתי של משלחת מבון, אין חברי פרלמנט הפוקדים את הבניין. כאן קרל ליבקנכט נאם לראשונה על השגיאות שעשתה גרמניה במלחמת העולם הראשונה; כאן עברו על פני ארונו של ולתר רתנאו; כאן נשא גוסטב שטרזמן את דבריו המפורסמים בעד ההתפייסות בין גרמניה לצרפת; כאן, מקום שבו צירי פרלמנט מפוחדים הצביעו בעד מתן סמכויות חירום לאדולף היטלר - כאן מתקינים מערכות מיזוג אוויר כדי להתאים את המקום למשרדי ממשל.

וקצת מדרום, מקום שעצי הערמונים עומדים בפריחה לבנה לאורך תעלת לנדוור, גם הבניין הידוע בֶּנדלֶרבּלוֹק הוסב למשרדים (אחד מהם משַכּן את הנהלתה של חברת קוסמטיקה). במתחם בטון מכוער זה שכן משרד המלחמה הגרמני, והבנדלר-שטראסה היה אחד השמות הנרדפים, כמו וייטהול והקה-ד'אורסיי, לעצמה הגרמנית. במשרד שבקומה השנייה של הבנדלר-שטראסה, בלשכה מפוארת בעלת חלונות צרפתיים ורצפת פרקט, קשר הרוזן פון שטאופנברג את הקשר לניסיון הרצח של היטלר ב-20 ביולי 1944. בחצר קטנה בחלקו האחורי של בנדלרבלוק הועמדו שטאופנברג ועוד ארבעה קושרים לאורך קיר ונורו למוות. לוח זיכרון הוצב שם, וסטודנטים אחדים מגיעים להתבונן בו. שמו של בנדלר-שטראסה הוסב לשטאופנברג-שטראסה. המטה הכללי של צבא גרמניה שוכן במקום אחר.

ברלין הישנה ממשיכה בחלקה לחיות בהריסותיה, כפי שרומא העתיקה מתקיימת בפורום; אולם אלה שרידים מתים. שלא כמו ברומא, העיר האבודה ממשיכה להתקיים בזיכרונם של האנשים שפעם היו כאן. עתה הם נפוצו לכל חלקי העולם, אותם ברלינאים זקנים, שכן ההרס האמיתי של ברלין לא בא לה מפצצות בעלות הברית אלא מעריצותו של אדולף היטלר. ביום הגעתו לשלטון, בינואר 1933, החלה הגלות של הברלינאים. מאז מתו רבים, ולמי שנשארו בחיים אין רצון עז לשוב לשרידיה של עיר שהכירו, שרוקנה מתוכנה והתמלאה תוכן חדש. אולם כפי שאמר המינגווי על פריז, ברלין של שנות העשרים נותרה, למי שזוכר אותה, חגיגה מתמשכת, ובעריהם החדשות, בזקנתם ובגלותם, הם עדיין מתענגים לחוש את שארית טעם נעוריהם המופלאים.

"זה היה רנסנס," אומר סול יוּרוֹק, האמרגן בן השמונים ואחת, גוץ ואדמוני ששערו הלבין. במשרדו בדירה שבשדרה החמישית שניצב בו פסנתר גדול ותמונות של רקדניות בלט על הקיר, נזכר האיש הזקן כיצד עשה את מלון "עדן" למרכז פעילותו בכל קיץ וכיצד חתם חוזים עם ארתור שנאבֶּל ורודולף סֶרקין "ועם כל האמנים הגדולים". "זה היה רנסנס," הוא שב ואומר במבטא רוסי שכמעט אינו מורגש. "הרנסנס הגדול ביותר במאה הזאת. איך אפשר בכלל לבטא זאת במילים?"

"אילו יכולתי לבחור תקופה שבה אחיה, בכל עת, בכל מקום, הייתי בוחר בברלין של שנות העשרים," אומר הרב יואכים פרינץ. אדם ידידותי, שנון, לבוש חליפה כחולה שמעט תלויה עליו, בעבר נשיא הקונגרס היהודי העולמי שמתגאה בתצלומים עם הקדשותיהם של בני משפחת קנדי. אולם עתה, ליד הכרכים העבים של ספרי קודש בספרייתו באורנג', ניו ג'רסי, הוא מדבר על ימיו כסטודנט צעיר, על התיאטרון, על הקונצרטים ועל חיי הלילה. "הרומאנישה קפה היה מרכז העניינים. נכתב עליו אפילו ספר - הנה, אני נותנו לך. זה היה מקום רחב ידיים, מכוער, מול הכנסייה לזכר קייזר וילהלם השני, אבל הכול פקדו את המקום, סופרים, שחקנים, כולם." באיזו תכיפות הוא ישב שם? "כל ערב!" עונה מיד הרב. לכמה זמן? "עד שתיים בלילה." אז נסגר המקום? "אינני יודע אם בכלל סגרו אותו," אומר הרב פרינץ.

"אהבתי את ברלין," אומר יהודי מנוחין, שתחילת פרסומו החלה שם בנגנו בגיל שלוש עשרה קונצרטים של באך, בטהובן וברהמס. עתה הוא בן חמישים וארבע וחי בלונדון, אך הוא עדיין נערי במידה מפתיעה - שערו בלונדי-אפור, עיניו התכולות מבריקות, לבוש סודר אדום מגולגל צווארון. "ברלין הייתה החברה המתקדמת והנירוטית ביותר," אומר מנוחין. "לא החברה המקורית אלא חברה חדשה שנשענה על כסף חדש ועל ראוותנות, עזות פנים והחצנה. הנירוזה הייתה התנגשות של ערכים, בין הישן לחדש. הכול היה אפשרי. הכול היה התנסות, התנסות רבתי."

"הגעתי לברלין ב-1926, וכל מה ששמעתי עליה התאמת," אומר הפסנתרן אברם צ'אסינס, דמות קטנה ושברירית בעלת אוזניים גדולות וחיוך מהיר. אנו ישובים בחדר העבודה שלו במעלה האיסט סייד של מנהטן. בחוץ יורדת החשכה, ובדברו קם צ'אסינס מכיסאו ומתחיל לפסוע לאורך החדר, מנסה להסביר. "הכול היה אלגנטי כל כך, נקי, מלא חיים. לא בפריז אלא בברלין ראיתי את הנערות היפות בעולם. הן היו מפתות."

"הקשב, הקשב לזה - 'כל זמן שתחתוניי נתלים מן הנברשת, אדע שאתה - עדיין - אוהב - אותי'." קנת טיינן, מבקר התיאטרון שיצר את "או! כלכותה!" מגחך כשהוא מעמיד על הפטיפון אוסף תקליטים ישנים של שירי מועדוני לילה ברלינאים. בדירתו האלגנטית בלונדון תלוי על הקיר ציור ורדרד של אחורי אישה. טיינן מעולם לא היה בברלין בשנות העשרים, אולם הוא חש דפוס מסוים המקשר בין אותן שנים לזמננו. "אני נהנה מדקדנס, אך גם אוהד דמוקרטיה. גרמניה הייתה דקדנטית ככל שבכלל זה ייתכן אצל בני אדם, אך היא הייתה גם דמוקרטית למדי. נראה היה שהיא פונה גם לכיוון של סוציאליזם; זה היה יכול להיות מושלם - סוציאליזם ונהנתנות בעת ובעונה אחת."

זו תהיה טעות לצייר את דיוקנה של ברלין של שנות העשרים כמערבולת של גבירות עירומות למחצה הרוקדות צ'רלסטון. היו גם אנשים רציניים ומיושבים שעשו את עבודתם - תאולוג כמו דיטריך בּוֹנהופֶר שהנאצים הוציאו להורג, ומהנדס הטילים ורנר פון בראון שלימים קיבל משרה בכירה בוושינגטון. אולם ברלין גם לא הייתה רק בירת אינטלקטואלים, שכן רוב תושביה חיו כמו שחיים רוב האנשים במקומות ובזמנים אחרים - יוצאים לעבודתם בבוקר ושבים בערב, דואגים או לא דואגים למסים שעליהם לשלם, אוכלים ושותים, נישאים והולכים לעולמם. באותם חיים רגילים, ופחות ברגעים הבלתי צפויים, ניכר הגורל שמאחד את כולנו.

ועדיין, ברלין של שנות העשרים לא דמתה לשום עיר אחרת, אומרים אנו לעצמנו, וזאת לא רק בגלל מה שהיא הייתה, אלא בשל הגורל שארב לה. בדיעבד אנו יכולים להאמין שאלימות הנאצים היא חלק בלתי נפרד מאלימותה של ברלין, אולם אנו גם יודעים שעליית הפשיזם לא הייתה דבר בלתי נמנע, והיה אפשר לסכל זאת עד ליום שבו היטלר עלה לשלטון. אולם כיוון שהכול קרה אנו יודעים שברלין הייתה עיר שדינה נחרץ - כדינה של פומפיי - אפילו בשיא פריחתה בחסותו המיטיבה של נשר ויימאר. ועתה, רק הציפורים בפארק נותרו כתמיד, פחות או יותר, בלתי משתנות.

"אתה רוצה שאראה לך?" שואל האיש הזקן. פרופסור אדווין רֶדסלובּ הוא יותר מקשיש; הוא בא בימים, שורד של כמעט מאה שנות אלימות. הוא היה כבר באמצע שנות השלושים שלו כאשר צבאות גרמניה המובסים חזרו בצליעה ממלחמת העולם הראשונה, ועתה הוא בן שמונים ושש, גבוה, חייכן ולבן שער. הוא רואה בקושי מבעד עדשות עבות שנועדו לחזק את ראייתו, אולם הוא מדדה לרוחב חדר עבודתו באפלולית השקיעה, חולף על פני חלון המשקיף על עצי התפוח הפורחים בגן, ואז רוכן מעל שידה המכילה את אוצרותיו.

בתור מומחה לאמנות הוא בא לעבוד במשרד הפנים לסייע לממשלת ויימאר שעתה זה קמה, כדי ליצור תדמית חדשה לגרמניה המתחדשת, וראשית לכך הזמין אצל קרל שמידט-רוטלוף, צייר אקספרסיוניסטי צעיר, עיצוב מחודש של הסמל העיקרי - הנשר הגרמני. עתה הוא רכון מעל מגירה שטוחה, רוטן ומחטט בערמת ציורים, ולבסוף שולף את שהוא מחפש: נשר ויימאר. הוא מרים אותו גבוה, מסתכל אליו בחיבה. הנשר נושא את כל הגאווה וההדר של אבותיו האימפריאליים, כנפיו השחורות פרוסות ככל הניתן, מקורו פעור ברעבתנות, אך יש לו עוד מעלות - הוא נראה פחות קודר מן הנשר המסורתי. למעשה הוא נראה כמעט משועשע, נשר ידידותי. "דבר נפלא," אומר ד"ר רדסלובּ. "אולם כמות הגידופים שציור זה ספג - לא היית מאמין."

ייתכן שזו טעות לייחס חשיבות רבה מדי לסמלים. בגן החיות של ברלין יש נשר אמיתי, יש שם אפילו שניים, ואנו יכולים לעמוד מחוץ לכלוב ולהתבונן בציפור הכלואה הנחשבת גם לסמלה של גרמניה וגם סמל לדימויים אחרים. לרגלי עץ מלאכותי משתרעת שלולית של מים מלוכלכים למדי, ואחד הנשרים מוריד לאטו את טפריו לתוך המים ומתחיל לחטט בפגר של ארנב שהושאר שם כדי להשביע את רעבונו לבשר נבלה.

בגן החיות השלֵו יש כלובים לכל סוג של עופות ענק - נִצים שחגים בעצבנות בתוך גבולות כלאם, עופות פלמינגו שנפרסים ומתקפלים, ואפילו כמה ציפורי מאראבּוּ קודרים העומדים בשקט עצור ומחזירים מבט למבקריהם. בגן מסתובבות חופשיות בזוגות עשרות ברכיות, מתעלמות מן הפילים והקרנפים, ומאחרי הזכר ירוק הראש צועדת זוגתו ועל נוצותיה כתמי חום ולבן. הם גם לא נשארים בגן החיות אלא שוחים עם הברבורים בתעלות שמחוץ לארמון שרלוטנבורג. הם משוטטים בינות לעצי הערמונים בפארק טירגרטן, טועמים מן העשבים בנהר הַאבל. "אין לכם ברווזים כאלה בערים אמריקניות?" שואל ברלינאי בהפתעה. "כאן הם בכל מקום."

יותר מכל עיר גדולה אחרת ברלין היא עיר של ציפורים. אפשר לשמוע לא רק דרורים מצייצים בתוך התנועה הסואנת של קורפירסטנדם אלא גם קיכלים מזמרים בפרק גליניקר. אפשר לראות מינים שלא מצפים למצוא בעיר - עורבי נחלים וזמירים ועוף שחור נוצה וצהוב מקור, טבלן מצויץ המכונה "עוף מים". אפילו במלון הילטון מתעורר הסוכן-נוסע לקולם של טווסים שמצווחים בלילות.

אחת הסיבות לגיוון הזה של בעלי כנף היא שברלין הייתה תמיד מה שז'אן ז'ירודו כינה "לא עיר של גנים [אלא] גן כשלעצמו". אף שזו עדיין העיר הגדולה ביותר בין פריז לבין מוסקווה, יש בה גם 835 חוות, כמעט 200 דרכי מים, ויותר ממחצית שטחה מיועד לפַארקים, ליערות ולגנים. ביערות ברלין משוטטים חזירי יער, להקות צבאים, ועדרי כבשים מלחכים בקצות מסלולי הנחיתה של נמל התעופה טמפלהוף. האוויר צלול וקריר, מעט חריף.

סיבה אחרת להימצאן של ציפורים בברלין היא דאגתם של הברלינאים המזינים אותן ושומרים עליהן. באזור ליכטרפלדה בדרום, בצל המבנה הלבן הענק המשמש בית חולים ומרכז מחקר, שמומן ברובו בידי קרן רוקפלר, מקבל אדון קשיש ורוד לחיים אורח ומובילו לחצר אחורית שם הוא נוטל מלוא האת זרעי חמנייה מקופסת פח ומפזרם על הקרקע. אחד הברווזים ירוקי הראש ממהר לחטוף את הזרעים, והקשיש מצביע לעבר עץ טיליה שעליו ישובות תריסר יונים ארוכות זנב, הומות בציפייה. "יונים טורקיות," הוא אומר. "הן באות מן ההימלאיה, ותמיד עוצרות כאן לקבל מזון."

הציפורים מייצגות, דור אחר דור, מין יציבות בעיר שמעולם לא ידעה מסורות של מאות שנים כמו פריז או לונדון. מהיווסדה במאה השלוש עשרה בבוץ ובביצות של מפגש נהרות השְׁפרֶה וההַאבל, נותרה ברלין עיר צומת בינונית בתקופת שלטונן של ונציה ואמסטרדם ואפילו המבורג. כבר ב-1860 תיאר אותה הנרי אדמס "עיר פרובינציה ענייה שאנשיה חריפי לשון, פשוטה, מלוכלכת, חסרת נימוסים, מגעילה מרוב הבחינות". רק בסוף המאה התשע עשרה, עם התיעוש והנחת מסילות רכבת, ולאחר מכן ניצחונותיו הפוליטיים של ביסמרק, ברלין התרחבה והייתה למטרופולין של מרכז אירופה (אוכלוסייתה, שמנתה 198,000 תושבים בשנת 1815, זינקה ל-826,000 כאשר נוסדה האימפריה ב-1871, וב-1900 הגיע מניינה ל-2,529,000). זו הייתה התקופה שבה כינה מרק טוויין את ברלין "שיקגו הגרמנית" וביטא את רוח תקופתו בכתבו תיאורים נלהבים של בירת הקייזר, הוא קיסר גרמניה:

זו עיר חדשה, החדשה ביותר שראיתי. שיקגו תיראה נשואת-פנים לידה... תכונה בולטת אחרת היא היותה רחבת ידיים. אין עוד עיר, בשום מדינה, שרוב רחובותיה כה רחבים... רק חלקים משיקאגו מפוארים ויפים, ואילו כל ברלין מפוארת ובתיה בתי מידות, ולא רק חלקים ממנה אלא היא בכללותה יפה.

עיר אימפריאלית זו של שדרות רחבות וחזיתות בתים של אבנים כבדות, עמודים נאו-יווניים וקשתות נֵאו-רומאיות, קרסה אל אבדנה בהפצצות האיומות של בעלות הברית שהביאו את מלחמת העולם השנייה אל סופה. כבר ב-1943, כאשר השעון שבראש הכנסייה לזכרו של קייזר וילהלם נעצר לתמיד בשעה 07:30 בבוקר, נכתשה כברת אדמה ענקית בלילה אחד. בחודשים האחרונים של המלחמה שאגו להקות של מפציצים אמריקניים מעל העיר יום אחר יום, וחיל האוויר המלכותי הבריטי חזר לשדה הקרב מדי לילה. ההפצצות (343 מתקפות בסך הכול) הרסו כשישה עשר קמ"ר במרכז ברלין, מוטטו כשליש ממיליון וחצי בתיה, הרגו או פצעו קשה כ-150,000 בני אדם. זו הייתה ככל הנראה המתקפה המוחצת ביותר שהונחתה מעולם על בירה חשובה, וכאשר הסתיימו ההפצצות באפריל 1945, קידמו הכוחות הרוסיים שכיתרו את העיר כמויות עצומות של ארטילריה (22,000 תותחים בסך הכול), והחלו בהפגזה שיטתית על כל מה שנותר. במטות הממשלתיים שסביב וילהלם-שטראסה נחתו פגזי הרוסים בקצב של פגז בכל חמש שניות. הארמון המלכותי עלה בלהבות, כיפת הרייכסטאג קרסה במטר שברי פלדה, וכאשר מטח אחד פגע באורוות סוסים בגני טירגרטן, פרץ עדר סוסים צונפים בדהרה לאורך קורפירסטנדם, רעמתם וזנבותיהם עולים בלהבות.

אולם הברלינאים שרדו, ועמם אותה רוח שאין להגדירה, הרוח שהם מכנים בפשטות "ברליניש". ברלינאים אינם ככל הגרמנים. הם הניו יורקים של מרכז אירופה. הם דוברים ניב מיוחד משלהם, וכמו הניו יורקים הם נולדו לרוב במקום אחר. נאמר שהברלינאי המובהק בא משלזיה; נאמר גם שכל הונגרי יכול לראות בברלין את בירתו. גרמנים אחרים, בעיקר מן הדרום, סולדים מן הברלינאים. הם חושבים אותם לצורמים, ציניים, לא מכובדים. הברלינאים סולדים בחזרה. הם רואים את הגרמנים האחרים כקרתנים מסורבלים העשויים להיות אוהדי נאצים. (הם עצמם הצביעו עבור השמאל בכל מערכת בחירות במאה האחרונה.) מה שאחרים רואים כציניות, הברלינאים יגדירו שנינות; מה שאחרים רואים פזיזות, הברלינאים יגדירו חשיבות עצמית. הם גאים עד למאוד בעירם, בתחכומה הצונן, באווירהּ, בעציה, בגן החיות, ובמספרן הרב של הנשים התמירות והבלונדיניות, והם חשים גאווה משונה בפורענויות שנחתו עליהם - בתיהם ההרוסים והחומה. גאווה זו מתבססת במידה רבה על עברה המרשים של ברלין, אך היום יש בה בעיקר אשליה עצמית.

בעשרים וחמש השנים שחלפו מאז המלחמה, ברלין לבשה ופשטה צורה פעמים רבות: מבירת האויב המובסת למבצר מכותר בתקופת ההסגר הסובייטי ולחלון הראווה של הדמוקרטיה המערבית. החומה שבנו המזרח גרמנים סביב מערב העיר כדי לעצור את זרם הפליטים למערב, שאורכה כמעט חמישים ק"מ, נראתה תחילה כהודאה מרשיעה בכישלון הקומוניזם. אך בשנים שלאחר הקמת החומה מילאו את תפקידם גם גושי הבטון שעמדו חשופים לרוחות, גדר התיל הכסופה שהעלתה חלודה כהה, ו"רצועות המוות" של מוקשים ועמדות מקלעים.

ברלינאים מתנחמים לא רק בציפוריהם ובעציהם אלא גם בזיכרונותיהם. הזקנים שבהם מדברים עדיין על הקייזרצייט, תקופת הקיסר שלפני 1914, וכפי שאומר אחד "שרתה בה רוח של שלום וסדר ומתן כבוד לערכים מסורתיים - ראיית עולם נוצרית". אין ספק שיש גם מי שאוצרים זיכרונות נעימים מן השנים של היטלר, כאשר שלט מין סדר מעוות, וקול צורח ברדיו ציווה על כל הגרמנים להילחם למען תהילת המולדת. ואולם לברלינאים רבים יש תקופה אחרת הנראית בדיעבד כתקופה נפלאה ומוארת. נוצר סוג של תעשייה מקומית כדי לספק את הכמיהה לספרים, לציורים, לתקליטים ולתכניות טלוויזיה על "תור הזהב של שנות העשרים", כפי שנהגו הברלינאים לכנות את אותם הימים.

מובן שלא לכל הברלינאים היו שנות העשרים תקופה של זוהר ושגשוג. אלה היו שנים של אינפלציה עצומה, של שביתות, של התפרעויות, של אבטלה ופשיטות רגל, ונאצים וקומוניסטים נלחמו זה בזה ברחובות. עדיין שמות הקסם שבים וחוזרים - מרלן דיטריך, גרטה גרבו, ג'וזפין בייקר, הפקות הענק של מקס ריינהרט ב"תיאטרון ה-5000", שלוש אופרות שהוצגו בו בזמן בניצוחם של ברונו ולטר, אוטו קלמפרר ואריך קלייבר; ערב הבכורה של "ווייצק"; ה"אופרה בגרוש"... כמעט בִּן לילה הפכה עיר הבירה המיושבת של הקיסר וילהלם למרכזה של אירופה, אבן שואבת למדענים כאיינשטיין ופון נוימן; לסופרים כאודן ואישרווד; לבנאים ולמעצבים מאסכולת הבאוהאוס; ולקהילה הסואנת של יותר מחמישים אלף פליטים רוסים. ולדימיר נבוקוב נתן כאן שיעורי טניס, צעירים פרועים הדהירו את מכוניותיהם ליותר מ-150 ק"מ לשעה על הכביש המהיר החדש אַווּס, וגבירות בשמלות ערב עברו הישר מן התיאטרון אל מהומת מירוצי ששת הימים לאופניים. מועדוני הלילה של ברלין היו הנועזים באירופה. היצאניות מניפות המטריות ונעולות במגפיים היו המוזרות ביותר. מעל לכול, ברלין של שנות העשרים ייצגה הלך רוח, תחושת חופש ועליזות. ומשום שהיא נהרסה עד היסוד לאחר פריחה שנמשכה פחות מחמש עשרה שנים היא הייתה למעין עיר מיתוס, גן עדן אבוד.

יש שרידים ממשיים של העיר האבודה הזאת, אך נדרש סוג של דמיון היסטורי כדי לשחזר כיצד נראו הדברים. למשל, בפינה שוממה אחת של וילהלם-שטראסה עומד חלק גדול מקיר לבנים, כניסה לבניין ששוב אינו קיים. לכניסה שלושה פתחים מקושתים ומעליה פסלים מחוסרי ראש של שתי אלות הפונות לעבר התנועה הצפופה של כלי רכב לאורך אנהלטר-שטראסה. כאן הייתה בעבר תחנת הרכבת אנהלטר, התחנה הסופית לרכבות שבאו מאוסטריה, מבוואריה ומערים אחרות כגון דרזדן ולייפציג מכיוון דרום-מערב. כארבעים אלף בני אדם עברו מדי יום בקשתות האלה, אולם עתה, ב-1970, אין עוד רכבות מן הדרום, וחזית התחנה עומדת שוממה בתוך שדה נטוש. כמה ציפורים באו לקנן בארבעת החלונות העליונים. מצפון לגוש בניינים, מעבר לחומה הקומוניסטית, ניצב בניין פגוע פגזים שבו שכנה המועצה המחוקקת של מדינת פרוסיה, כשפרוסיה הייתה עדיין קיימת, והייתה לה מועצה מחוקקת. האדם האחרון שעשה שימוש כלשהו בבניין היה מהנדס מזרח גרמני ששלח לילה אחד כבל מן החלונות העליונים אל חומת הענק והחליק אל החופש. מאז נסגר הבניין.

ברלין התפתחה במרוצת השנים לאורך ציר מזרחי-מערבי. במרכז הציר היה ועודנו שער ברנדנבורג, מבוא נאו-יווני ענק השעון על שנים עשר עמודים דוריים שגובהם יותר מעשרים מטר ובראשם פסל של ארבעה סוסים המושכים בכרכרה את אלת הניצחון. ממזרח לשער, לאורך מרחבי אונטר-דן-לינדן, בנה הקיסר את המבנים המרצינים של ברלין הרשמית - הכיכר, המבנים בעלי עמודי הענק של לשכת הקנצלר, האופרה, ספריית המדינה, האוניברסיטה, בית הנשק, הקתדרלה, ולבסוף ארמון המלוכה. מעבר להם שכנו הסמטאות הצפופות של העיר העתיקה והאי שבמרכז נהר שפרה, ולאחריהם שורות שורות של בתי דירות מצופי טיח קודר שבהם גרו עובדי העיר. שדרת אונטר-דן-לינדן שממערב לשער ברנדנבורג הפכה בהמשכה לשדרת שרלוטנבורגר שעברה דרך פארק טירגרטן, חלפה על פני גן החיות והאזור המסחרי סביב קורפירסטנדם, והחוּצה לעבר הווילות החדשות של העשירים בגרונוולד. גם כאשר החומה פילסה את דרכה לרוחב שער ברנדנבורג, נותרה בעינה הגאוגרפיה החברתית - רובעי העוני ובתי הממשלה במזרח הקומוניסטי, והפארקים עם מרכזי הקניות במערב. אולם אם לצטט בהפוך אִמרה ישנה, ככל שהדברים נותרים על כנם, כך הם משתנים.

נראה שאחרי מלחמת העולם השנייה חשו הרוסים צורך עז למחות מעל פני הקרקע את מבצרי אויביהם. הקומוניסטים הקימו מחדש את הריסות האופרה ושימרו את מראה, אך הם הרסו לחלוטין את ארמון המלוכה והעניקו שֵם למגרש השומם: כיכר מרקס-אנגלס. רק קטע אחד נשמר. בצדה הדרומי של הכיכר שובצה מרפסת מוזרה בסגנון הישן בתוך המבנה הארוך החדש של מועצת העם. זו הייתה המרפסת שממנה הכריז קרל ליבקנכט על המהפכה הגרמנית לאחר שפרץ לארמון הנטוש במהומות 1918. בצד האחר של אונטר-דן-לינדן לא גילו הרוסים שום רגישות כלפי הרייכסקנצלראי. עתה אין שם דבר מלבד שדה ריק, והבונקר התת קרקעי שבו היטלר וגבלס התאבדו הוא רק תלולית עפר מכוסה עשב.

גם במערב העבר שורר בכול, קבור למחצה או חבוי למחצה. בשטיין-פלאץ, מעט מצפון לקורפירסטנדם, מתנוססת אנדרטת אבן שגובהה כשני מטרים לזכר הרוגי הנאצים, והכתובת עליה מציינת שהאבנים הובאו מבית הכנסת הגדול של העיר שנחרב בידי פלוגות סער ב-1938, בעת הילולת ניפוץ החלונות הידועה בשם "ליל הבדולח". מעבר לפינה, בפאזאנן-שטראסה, שבו עמד בית הכנסת, שובצו דלת דמוית מסגד ועמוד אחד של בית הכנסת (כפי שנעשה עם מרפסתו של ליבקנכט), בתוך בניין אפור ומשמים שבו שוכן מרכז הקהילה של יהודי ברלין. בברלין חיים עתה (ב-1970) יהודים מעטים, כ-6,000, לעומת 200,000 בשנות העשרים.

הבנייה מחדש הייתה לאובססיה גרמנית, וכך גם ברלין מלאה מגדלים בהירים, לוחות מבהיקים של פלדה וזכוכית. כמה ממוסדותיה הישנים והידועים עברו לרבעים חדשים, ורק שמם הישן נותר. ה"בריסטול" למשל היה פעם מלון מפורסם באונטר-דן-לינדן, וקמפינסקי הייתה מסעדה ידועה לידו. עתה, כאשר אונטר-דן-לינדן שטוף דגלים אדומים, נפתח הבריסטול-קמפינסקי מחדש כבית העסק המפואר ביותר על קורפירסטנדם. ציוני דרך אחרים של ברלין הישנה נמצאים עדיין במקומותיהם הישנים, אך הם משמשים מטרות אחרות. מעט מצפון לשער ברנדנבורג, על בניין הרייכסטאג מצולק הירי מ-1945, עדיין מתנוססת בשער המפואר הכתובת המעט אירונית: "למען העם הגרמני". חוץ מביקור סמלי שנתי של משלחת מבון, אין חברי פרלמנט הפוקדים את הבניין. כאן קרל ליבקנכט נאם לראשונה על השגיאות שעשתה גרמניה במלחמת העולם הראשונה; כאן עברו על פני ארונו של ולתר רתנאו; כאן נשא גוסטב שטרזמן את דבריו המפורסמים בעד ההתפייסות בין גרמניה לצרפת; כאן, מקום שבו צירי פרלמנט מפוחדים הצביעו בעד מתן סמכויות חירום לאדולף היטלר - כאן מתקינים מערכות מיזוג אוויר כדי להתאים את המקום למשרדי ממשל.

וקצת מדרום, מקום שעצי הערמונים עומדים בפריחה לבנה לאורך תעלת לנדוור, גם הבניין הידוע בֶּנדלֶרבּלוֹק הוסב למשרדים (אחד מהם משַכּן את הנהלתה של חברת קוסמטיקה). במתחם בטון מכוער זה שכן משרד המלחמה הגרמני, והבנדלר-שטראסה היה אחד השמות הנרדפים, כמו וייטהול והקה-ד'אורסיי, לעצמה הגרמנית. במשרד שבקומה השנייה של הבנדלר-שטראסה, בלשכה מפוארת בעלת חלונות צרפתיים ורצפת פרקט, קשר הרוזן פון שטאופנברג את הקשר לניסיון הרצח של היטלר ב-20 ביולי 1944. בחצר קטנה בחלקו האחורי של בנדלרבלוק הועמדו שטאופנברג ועוד ארבעה קושרים לאורך קיר ונורו למוות. לוח זיכרון הוצב שם, וסטודנטים אחדים מגיעים להתבונן בו. שמו של בנדלר-שטראסה הוסב לשטאופנברג-שטראסה. המטה הכללי של צבא גרמניה שוכן במקום אחר.

ברלין הישנה ממשיכה בחלקה לחיות בהריסותיה, כפי שרומא העתיקה מתקיימת בפורום; אולם אלה שרידים מתים. שלא כמו ברומא, העיר האבודה ממשיכה להתקיים בזיכרונם של האנשים שפעם היו כאן. עתה הם נפוצו לכל חלקי העולם, אותם ברלינאים זקנים, שכן ההרס האמיתי של ברלין לא בא לה מפצצות בעלות הברית אלא מעריצותו של אדולף היטלר. ביום הגעתו לשלטון, בינואר 1933, החלה הגלות של הברלינאים. מאז מתו רבים, ולמי שנשארו בחיים אין רצון עז לשוב לשרידיה של עיר שהכירו, שרוקנה מתוכנה והתמלאה תוכן חדש. אולם כפי שאמר המינגווי על פריז, ברלין של שנות העשרים נותרה, למי שזוכר אותה, חגיגה מתמשכת, ובעריהם החדשות, בזקנתם ובגלותם, הם עדיין מתענגים לחוש את שארית טעם נעוריהם המופלאים.

"זה היה רנסנס," אומר סול יוּרוֹק, האמרגן בן השמונים ואחת, גוץ ואדמוני ששערו הלבין. במשרדו בדירה שבשדרה החמישית שניצב בו פסנתר גדול ותמונות של רקדניות בלט על הקיר, נזכר האיש הזקן כיצד עשה את מלון "עדן" למרכז פעילותו בכל קיץ וכיצד חתם חוזים עם ארתור שנאבֶּל ורודולף סֶרקין "ועם כל האמנים הגדולים". "זה היה רנסנס," הוא שב ואומר במבטא רוסי שכמעט אינו מורגש. "הרנסנס הגדול ביותר במאה הזאת. איך אפשר בכלל לבטא זאת במילים?"

"אילו יכולתי לבחור תקופה שבה אחיה, בכל עת, בכל מקום, הייתי בוחר בברלין של שנות העשרים," אומר הרב יואכים פרינץ. אדם ידידותי, שנון, לבוש חליפה כחולה שמעט תלויה עליו, בעבר נשיא הקונגרס היהודי העולמי שמתגאה בתצלומים עם הקדשותיהם של בני משפחת קנדי. אולם עתה, ליד הכרכים העבים של ספרי קודש בספרייתו באורנג', ניו ג'רסי, הוא מדבר על ימיו כסטודנט צעיר, על התיאטרון, על הקונצרטים ועל חיי הלילה. "הרומאנישה קפה היה מרכז העניינים. נכתב עליו אפילו ספר - הנה, אני נותנו לך. זה היה מקום רחב ידיים, מכוער, מול הכנסייה לזכר קייזר וילהלם השני, אבל הכול פקדו את המקום, סופרים, שחקנים, כולם." באיזו תכיפות הוא ישב שם? "כל ערב!" עונה מיד הרב. לכמה זמן? "עד שתיים בלילה." אז נסגר המקום? "אינני יודע אם בכלל סגרו אותו," אומר הרב פרינץ.

"אהבתי את ברלין," אומר יהודי מנוחין, שתחילת פרסומו החלה שם בנגנו בגיל שלוש עשרה קונצרטים של באך, בטהובן וברהמס. עתה הוא בן חמישים וארבע וחי בלונדון, אך הוא עדיין נערי במידה מפתיעה - שערו בלונדי-אפור, עיניו התכולות מבריקות, לבוש סודר אדום מגולגל צווארון. "ברלין הייתה החברה המתקדמת והנירוטית ביותר," אומר מנוחין. "לא החברה המקורית אלא חברה חדשה שנשענה על כסף חדש ועל ראוותנות, עזות פנים והחצנה. הנירוזה הייתה התנגשות של ערכים, בין הישן לחדש. הכול היה אפשרי. הכול היה התנסות, התנסות רבתי."

"הגעתי לברלין ב-1926, וכל מה ששמעתי עליה התאמת," אומר הפסנתרן אברם צ'אסינס, דמות קטנה ושברירית בעלת אוזניים גדולות וחיוך מהיר. אנו ישובים בחדר העבודה שלו במעלה האיסט סייד של מנהטן. בחוץ יורדת החשכה, ובדברו קם צ'אסינס מכיסאו ומתחיל לפסוע לאורך החדר, מנסה להסביר. "הכול היה אלגנטי כל כך, נקי, מלא חיים. לא בפריז אלא בברלין ראיתי את הנערות היפות בעולם. הן היו מפתות."

"הקשב, הקשב לזה - 'כל זמן שתחתוניי נתלים מן הנברשת, אדע שאתה - עדיין - אוהב - אותי'." קנת טיינן, מבקר התיאטרון שיצר את "או! כלכותה!" מגחך כשהוא מעמיד על הפטיפון אוסף תקליטים ישנים של שירי מועדוני לילה ברלינאים. בדירתו האלגנטית בלונדון תלוי על הקיר ציור ורדרד של אחורי אישה. טיינן מעולם לא היה בברלין בשנות העשרים, אולם הוא חש דפוס מסוים המקשר בין אותן שנים לזמננו. "אני נהנה מדקדנס, אך גם אוהד דמוקרטיה. גרמניה הייתה דקדנטית ככל שבכלל זה ייתכן אצל בני אדם, אך היא הייתה גם דמוקרטית למדי. נראה היה שהיא פונה גם לכיוון של סוציאליזם; זה היה יכול להיות מושלם - סוציאליזם ונהנתנות בעת ובעונה אחת."

זו תהיה טעות לצייר את דיוקנה של ברלין של שנות העשרים כמערבולת של גבירות עירומות למחצה הרוקדות צ'רלסטון. היו גם אנשים רציניים ומיושבים שעשו את עבודתם - תאולוג כמו דיטריך בּוֹנהופֶר שהנאצים הוציאו להורג, ומהנדס הטילים ורנר פון בראון שלימים קיבל משרה בכירה בוושינגטון. אולם ברלין גם לא הייתה רק בירת אינטלקטואלים, שכן רוב תושביה חיו כמו שחיים רוב האנשים במקומות ובזמנים אחרים - יוצאים לעבודתם בבוקר ושבים בערב, דואגים או לא דואגים למסים שעליהם לשלם, אוכלים ושותים, נישאים והולכים לעולמם. באותם חיים רגילים, ופחות ברגעים הבלתי צפויים, ניכר הגורל שמאחד את כולנו.

ועדיין, ברלין של שנות העשרים לא דמתה לשום עיר אחרת, אומרים אנו לעצמנו, וזאת לא רק בגלל מה שהיא הייתה, אלא בשל הגורל שארב לה. בדיעבד אנו יכולים להאמין שאלימות הנאצים היא חלק בלתי נפרד מאלימותה של ברלין, אולם אנו גם יודעים שעליית הפשיזם לא הייתה דבר בלתי נמנע, והיה אפשר לסכל זאת עד ליום שבו היטלר עלה לשלטון. אולם כיוון שהכול קרה אנו יודעים שברלין הייתה עיר שדינה נחרץ - כדינה של פומפיי - אפילו בשיא פריחתה בחסותו המיטיבה של נשר ויימאר. ועתה, רק הציפורים בפארק נותרו כתמיד, פחות או יותר, בלתי משתנות.

"אתה רוצה שאראה לך?" שואל האיש הזקן. פרופסור אדווין רֶדסלובּ הוא יותר מקשיש; הוא בא בימים, שורד של כמעט מאה שנות אלימות. הוא היה כבר באמצע שנות השלושים שלו כאשר צבאות גרמניה המובסים חזרו בצליעה ממלחמת העולם הראשונה, ועתה הוא בן שמונים ושש, גבוה, חייכן ולבן שער. הוא רואה בקושי מבעד עדשות עבות שנועדו לחזק את ראייתו, אולם הוא מדדה לרוחב חדר עבודתו באפלולית השקיעה, חולף על פני חלון המשקיף על עצי התפוח הפורחים בגן, ואז רוכן מעל שידה המכילה את אוצרותיו.

בתור מומחה לאמנות הוא בא לעבוד במשרד הפנים לסייע לממשלת ויימאר שעתה זה קמה, כדי ליצור תדמית חדשה לגרמניה המתחדשת, וראשית לכך הזמין אצל קרל שמידט-רוטלוף, צייר אקספרסיוניסטי צעיר, עיצוב מחודש של הסמל העיקרי - הנשר הגרמני. עתה הוא רכון מעל מגירה שטוחה, רוטן ומחטט בערמת ציורים, ולבסוף שולף את שהוא מחפש: נשר ויימאר. הוא מרים אותו גבוה, מסתכל אליו בחיבה. הנשר נושא את כל הגאווה וההדר של אבותיו האימפריאליים, כנפיו השחורות פרוסות ככל הניתן, מקורו פעור ברעבתנות, אך יש לו עוד מעלות - הוא נראה פחות קודר מן הנשר המסורתי. למעשה הוא נראה כמעט משועשע, נשר ידידותי. "דבר נפלא," אומר ד"ר רדסלובּ. "אולם כמות הגידופים שציור זה ספג - לא היית מאמין."

ייתכן שזו טעות לייחס חשיבות רבה מדי לסמלים. בגן החיות של ברלין יש נשר אמיתי, יש שם אפילו שניים, ואנו יכולים לעמוד מחוץ לכלוב ולהתבונן בציפור הכלואה הנחשבת גם לסמלה של גרמניה וגם סמל לדימויים אחרים. לרגלי עץ מלאכותי משתרעת שלולית של מים מלוכלכים למדי, ואחד הנשרים מוריד לאטו את טפריו לתוך המים ומתחיל לחטט בפגר של ארנב שהושאר שם כדי להשביע את רעבונו לבשר נבלה.

בגן החיות השלֵו יש כלובים לכל סוג של עופות ענק - נִצים שחגים בעצבנות בתוך גבולות כלאם, עופות פלמינגו שנפרסים ומתקפלים, ואפילו כמה ציפורי מאראבּוּ קודרים העומדים בשקט עצור ומחזירים מבט למבקריהם. בגן מסתובבות חופשיות בזוגות עשרות ברכיות, מתעלמות מן הפילים והקרנפים, ומאחרי הזכר ירוק הראש צועדת זוגתו ועל נוצותיה כתמי חום ולבן. הם גם לא נשארים בגן החיות אלא שוחים עם הברבורים בתעלות שמחוץ לארמון שרלוטנבורג. הם משוטטים בינות לעצי הערמונים בפארק טירגרטן, טועמים מן העשבים בנהר הַאבל. "אין לכם ברווזים כאלה בערים אמריקניות?" שואל ברלינאי בהפתעה. "כאן הם בכל מקום."

יותר מכל עיר גדולה אחרת ברלין היא עיר של ציפורים. אפשר לשמוע לא רק דרורים מצייצים בתוך התנועה הסואנת של קורפירסטנדם אלא גם קיכלים מזמרים בפרק גליניקר. אפשר לראות מינים שלא מצפים למצוא בעיר - עורבי נחלים וזמירים ועוף שחור נוצה וצהוב מקור, טבלן מצויץ המכונה "עוף מים". אפילו במלון הילטון מתעורר הסוכן-נוסע לקולם של טווסים שמצווחים בלילות.

אחת הסיבות לגיוון הזה של בעלי כנף היא שברלין הייתה תמיד מה שז'אן ז'ירודו כינה "לא עיר של גנים [אלא] גן כשלעצמו". אף שזו עדיין העיר הגדולה ביותר בין פריז לבין מוסקווה, יש בה גם 835 חוות, כמעט 200 דרכי מים, ויותר ממחצית שטחה מיועד לפַארקים, ליערות ולגנים. ביערות ברלין משוטטים חזירי יער, להקות צבאים, ועדרי כבשים מלחכים בקצות מסלולי הנחיתה של נמל התעופה טמפלהוף. האוויר צלול וקריר, מעט חריף.

סיבה אחרת להימצאן של ציפורים בברלין היא דאגתם של הברלינאים המזינים אותן ושומרים עליהן. באזור ליכטרפלדה בדרום, בצל המבנה הלבן הענק המשמש בית חולים ומרכז מחקר, שמומן ברובו בידי קרן רוקפלר, מקבל אדון קשיש ורוד לחיים אורח ומובילו לחצר אחורית שם הוא נוטל מלוא האת זרעי חמנייה מקופסת פח ומפזרם על הקרקע. אחד הברווזים ירוקי הראש ממהר לחטוף את הזרעים, והקשיש מצביע לעבר עץ טיליה שעליו ישובות תריסר יונים ארוכות זנב, הומות בציפייה. "יונים טורקיות," הוא אומר. "הן באות מן ההימלאיה, ותמיד עוצרות כאן לקבל מזון."

הציפורים מייצגות, דור אחר דור, מין יציבות בעיר שמעולם לא ידעה מסורות של מאות שנים כמו פריז או לונדון. מהיווסדה במאה השלוש עשרה בבוץ ובביצות של מפגש נהרות השְׁפרֶה וההַאבל, נותרה ברלין עיר צומת בינונית בתקופת שלטונן של ונציה ואמסטרדם ואפילו המבורג. כבר ב-1860 תיאר אותה הנרי אדמס "עיר פרובינציה ענייה שאנשיה חריפי לשון, פשוטה, מלוכלכת, חסרת נימוסים, מגעילה מרוב הבחינות". רק בסוף המאה התשע עשרה, עם התיעוש והנחת מסילות רכבת, ולאחר מכן ניצחונותיו הפוליטיים של ביסמרק, ברלין התרחבה והייתה למטרופולין של מרכז אירופה (אוכלוסייתה, שמנתה 198,000 תושבים בשנת 1815, זינקה ל-826,000 כאשר נוסדה האימפריה ב-1871, וב-1900 הגיע מניינה ל-2,529,000). זו הייתה התקופה שבה כינה מרק טוויין את ברלין "שיקגו הגרמנית" וביטא את רוח תקופתו בכתבו תיאורים נלהבים של בירת הקייזר, הוא קיסר גרמניה:

זו עיר חדשה, החדשה ביותר שראיתי. שיקגו תיראה נשואת-פנים לידה... תכונה בולטת אחרת היא היותה רחבת ידיים. אין עוד עיר, בשום מדינה, שרוב רחובותיה כה רחבים... רק חלקים משיקאגו מפוארים ויפים, ואילו כל ברלין מפוארת ובתיה בתי מידות, ולא רק חלקים ממנה אלא היא בכללותה יפה.

עיר אימפריאלית זו של שדרות רחבות וחזיתות בתים של אבנים כבדות, עמודים נאו-יווניים וקשתות נֵאו-רומאיות, קרסה אל אבדנה בהפצצות האיומות של בעלות הברית שהביאו את מלחמת העולם השנייה אל סופה. כבר ב-1943, כאשר השעון שבראש הכנסייה לזכרו של קייזר וילהלם נעצר לתמיד בשעה 07:30 בבוקר, נכתשה כברת אדמה ענקית בלילה אחד. בחודשים האחרונים של המלחמה שאגו להקות של מפציצים אמריקניים מעל העיר יום אחר יום, וחיל האוויר המלכותי הבריטי חזר לשדה הקרב מדי לילה. ההפצצות (343 מתקפות בסך הכול) הרסו כשישה עשר קמ"ר במרכז ברלין, מוטטו כשליש ממיליון וחצי בתיה, הרגו או פצעו קשה כ-150,000 בני אדם. זו הייתה ככל הנראה המתקפה המוחצת ביותר שהונחתה מעולם על בירה חשובה, וכאשר הסתיימו ההפצצות באפריל 1945, קידמו הכוחות הרוסיים שכיתרו את העיר כמויות עצומות של ארטילריה (22,000 תותחים בסך הכול), והחלו בהפגזה שיטתית על כל מה שנותר. במטות הממשלתיים שסביב וילהלם-שטראסה נחתו פגזי הרוסים בקצב של פגז בכל חמש שניות. הארמון המלכותי עלה בלהבות, כיפת הרייכסטאג קרסה במטר שברי פלדה, וכאשר מטח אחד פגע באורוות סוסים בגני טירגרטן, פרץ עדר סוסים צונפים בדהרה לאורך קורפירסטנדם, רעמתם וזנבותיהם עולים בלהבות.

אולם הברלינאים שרדו, ועמם אותה רוח שאין להגדירה, הרוח שהם מכנים בפשטות "ברליניש". ברלינאים אינם ככל הגרמנים. הם הניו יורקים של מרכז אירופה. הם דוברים ניב מיוחד משלהם, וכמו הניו יורקים הם נולדו לרוב במקום אחר. נאמר שהברלינאי המובהק בא משלזיה; נאמר גם שכל הונגרי יכול לראות בברלין את בירתו. גרמנים אחרים, בעיקר מן הדרום, סולדים מן הברלינאים. הם חושבים אותם לצורמים, ציניים, לא מכובדים. הברלינאים סולדים בחזרה. הם רואים את הגרמנים האחרים כקרתנים מסורבלים העשויים להיות אוהדי נאצים. (הם עצמם הצביעו עבור השמאל בכל מערכת בחירות במאה האחרונה.) מה שאחרים רואים כציניות, הברלינאים יגדירו שנינות; מה שאחרים רואים פזיזות, הברלינאים יגדירו חשיבות עצמית. הם גאים עד למאוד בעירם, בתחכומה הצונן, באווירהּ, בעציה, בגן החיות, ובמספרן הרב של הנשים התמירות והבלונדיניות, והם חשים גאווה משונה בפורענויות שנחתו עליהם - בתיהם ההרוסים והחומה. גאווה זו מתבססת במידה רבה על עברה המרשים של ברלין, אך היום יש בה בעיקר אשליה עצמית.

בעשרים וחמש השנים שחלפו מאז המלחמה, ברלין לבשה ופשטה צורה פעמים רבות: מבירת האויב המובסת למבצר מכותר בתקופת ההסגר הסובייטי ולחלון הראווה של הדמוקרטיה המערבית. החומה שבנו המזרח גרמנים סביב מערב העיר כדי לעצור את זרם הפליטים למערב, שאורכה כמעט חמישים ק"מ, נראתה תחילה כהודאה מרשיעה בכישלון הקומוניזם. אך בשנים שלאחר הקמת החומה מילאו את תפקידם גם גושי הבטון שעמדו חשופים לרוחות, גדר התיל הכסופה שהעלתה חלודה כהה, ו"רצועות המוות" של מוקשים ועמדות מקלעים.

ברלינאים מתנחמים לא רק בציפוריהם ובעציהם אלא גם בזיכרונותיהם. הזקנים שבהם מדברים עדיין על הקייזרצייט, תקופת הקיסר שלפני 1914, וכפי שאומר אחד "שרתה בה רוח של שלום וסדר ומתן כבוד לערכים מסורתיים - ראיית עולם נוצרית". אין ספק שיש גם מי שאוצרים זיכרונות נעימים מן השנים של היטלר, כאשר שלט מין סדר מעוות, וקול צורח ברדיו ציווה על כל הגרמנים להילחם למען תהילת המולדת. ואולם לברלינאים רבים יש תקופה אחרת הנראית בדיעבד כתקופה נפלאה ומוארת. נוצר סוג של תעשייה מקומית כדי לספק את הכמיהה לספרים, לציורים, לתקליטים ולתכניות טלוויזיה על "תור הזהב של שנות העשרים", כפי שנהגו הברלינאים לכנות את אותם הימים.

מובן שלא לכל הברלינאים היו שנות העשרים תקופה של זוהר ושגשוג. אלה היו שנים של אינפלציה עצומה, של שביתות, של התפרעויות, של אבטלה ופשיטות רגל, ונאצים וקומוניסטים נלחמו זה בזה ברחובות. עדיין שמות הקסם שבים וחוזרים - מרלן דיטריך, גרטה גרבו, ג'וזפין בייקר, הפקות הענק של מקס ריינהרט ב"תיאטרון ה-5000", שלוש אופרות שהוצגו בו בזמן בניצוחם של ברונו ולטר, אוטו קלמפרר ואריך קלייבר; ערב הבכורה של "ווייצק"; ה"אופרה בגרוש"... כמעט בִּן לילה הפכה עיר הבירה המיושבת של הקיסר וילהלם למרכזה של אירופה, אבן שואבת למדענים כאיינשטיין ופון נוימן; לסופרים כאודן ואישרווד; לבנאים ולמעצבים מאסכולת הבאוהאוס; ולקהילה הסואנת של יותר מחמישים אלף פליטים רוסים. ולדימיר נבוקוב נתן כאן שיעורי טניס, צעירים פרועים הדהירו את מכוניותיהם ליותר מ-150 ק"מ לשעה על הכביש המהיר החדש אַווּס, וגבירות בשמלות ערב עברו הישר מן התיאטרון אל מהומת מירוצי ששת הימים לאופניים. מועדוני הלילה של ברלין היו הנועזים באירופה. היצאניות מניפות המטריות ונעולות במגפיים היו המוזרות ביותר. מעל לכול, ברלין של שנות העשרים ייצגה הלך רוח, תחושת חופש ועליזות. ומשום שהיא נהרסה עד היסוד לאחר פריחה שנמשכה פחות מחמש עשרה שנים היא הייתה למעין עיר מיתוס, גן עדן אבוד.

יש שרידים ממשיים של העיר האבודה הזאת, אך נדרש סוג של דמיון היסטורי כדי לשחזר כיצד נראו הדברים. למשל, בפינה שוממה אחת של וילהלם-שטראסה עומד חלק גדול מקיר לבנים, כניסה לבניין ששוב אינו קיים. לכניסה שלושה פתחים מקושתים ומעליה פסלים מחוסרי ראש של שתי אלות הפונות לעבר התנועה הצפופה של כלי רכב לאורך אנהלטר-שטראסה. כאן הייתה בעבר תחנת הרכבת אנהלטר, התחנה הסופית לרכבות שבאו מאוסטריה, מבוואריה ומערים אחרות כגון דרזדן ולייפציג מכיוון דרום-מערב. כארבעים אלף בני אדם עברו מדי יום בקשתות האלה, אולם עתה, ב-1970, אין עוד רכבות מן הדרום, וחזית התחנה עומדת שוממה בתוך שדה נטוש. כמה ציפורים באו לקנן בארבעת החלונות העליונים. מצפון לגוש בניינים, מעבר לחומה הקומוניסטית, ניצב בניין פגוע פגזים שבו שכנה המועצה המחוקקת של מדינת פרוסיה, כשפרוסיה הייתה עדיין קיימת, והייתה לה מועצה מחוקקת. האדם האחרון שעשה שימוש כלשהו בבניין היה מהנדס מזרח גרמני ששלח לילה אחד כבל מן החלונות העליונים אל חומת הענק והחליק אל החופש. מאז נסגר הבניין.

ברלין התפתחה במרוצת השנים לאורך ציר מזרחי-מערבי. במרכז הציר היה ועודנו שער ברנדנבורג, מבוא נאו-יווני ענק השעון על שנים עשר עמודים דוריים שגובהם יותר מעשרים מטר ובראשם פסל של ארבעה סוסים המושכים בכרכרה את אלת הניצחון. ממזרח לשער, לאורך מרחבי אונטר-דן-לינדן, בנה הקיסר את המבנים המרצינים של ברלין הרשמית - הכיכר, המבנים בעלי עמודי הענק של לשכת הקנצלר, האופרה, ספריית המדינה, האוניברסיטה, בית הנשק, הקתדרלה, ולבסוף ארמון המלוכה. מעבר להם שכנו הסמטאות הצפופות של העיר העתיקה והאי שבמרכז נהר שפרה, ולאחריהם שורות שורות של בתי דירות מצופי טיח קודר שבהם גרו עובדי העיר. שדרת אונטר-דן-לינדן שממערב לשער ברנדנבורג הפכה בהמשכה לשדרת שרלוטנבורגר שעברה דרך פארק טירגרטן, חלפה על פני גן החיות והאזור המסחרי סביב קורפירסטנדם, והחוּצה לעבר הווילות החדשות של העשירים בגרונוולד. גם כאשר החומה פילסה את דרכה לרוחב שער ברנדנבורג, נותרה בעינה הגאוגרפיה החברתית - רובעי העוני ובתי הממשלה במזרח הקומוניסטי, והפארקים עם מרכזי הקניות במערב. אולם אם לצטט בהפוך אִמרה ישנה, ככל שהדברים נותרים על כנם, כך הם משתנים.

נראה שאחרי מלחמת העולם השנייה חשו הרוסים צורך עז למחות מעל פני הקרקע את מבצרי אויביהם. הקומוניסטים הקימו מחדש את הריסות האופרה ושימרו את מראה, אך הם הרסו לחלוטין את ארמון המלוכה והעניקו שֵם למגרש השומם: כיכר מרקס-אנגלס. רק קטע אחד נשמר. בצדה הדרומי של הכיכר שובצה מרפסת מוזרה בסגנון הישן בתוך המבנה הארוך החדש של מועצת העם. זו הייתה המרפסת שממנה הכריז קרל ליבקנכט על המהפכה הגרמנית לאחר שפרץ לארמון הנטוש במהומות 1918. בצד האחר של אונטר-דן-לינדן לא גילו הרוסים שום רגישות כלפי הרייכסקנצלראי. עתה אין שם דבר מלבד שדה ריק, והבונקר התת קרקעי שבו היטלר וגבלס התאבדו הוא רק תלולית עפר מכוסה עשב.

גם במערב העבר שורר בכול, קבור למחצה או חבוי למחצה. בשטיין-פלאץ, מעט מצפון לקורפירסטנדם, מתנוססת אנדרטת אבן שגובהה כשני מטרים לזכר הרוגי הנאצים, והכתובת עליה מציינת שהאבנים הובאו מבית הכנסת הגדול של העיר שנחרב בידי פלוגות סער ב-1938, בעת הילולת ניפוץ החלונות הידועה בשם "ליל הבדולח". מעבר לפינה, בפאזאנן-שטראסה, שבו עמד בית הכנסת, שובצו דלת דמוית מסגד ועמוד אחד של בית הכנסת (כפי שנעשה עם מרפסתו של ליבקנכט), בתוך בניין אפור ומשמים שבו שוכן מרכז הקהילה של יהודי ברלין. בברלין חיים עתה (ב-1970) יהודים מעטים, כ-6,000, לעומת 200,000 בשנות העשרים.

הבנייה מחדש הייתה לאובססיה גרמנית, וכך גם ברלין מלאה מגדלים בהירים, לוחות מבהיקים של פלדה וזכוכית. כמה ממוסדותיה הישנים והידועים עברו לרבעים חדשים, ורק שמם הישן נותר. ה"בריסטול" למשל היה פעם מלון מפורסם באונטר-דן-לינדן, וקמפינסקי הייתה מסעדה ידועה לידו. עתה, כאשר אונטר-דן-לינדן שטוף דגלים אדומים, נפתח הבריסטול-קמפינסקי מחדש כבית העסק המפואר ביותר על קורפירסטנדם. ציוני דרך אחרים של ברלין הישנה נמצאים עדיין במקומותיהם הישנים, אך הם משמשים מטרות אחרות. מעט מצפון לשער ברנדנבורג, על בניין הרייכסטאג מצולק הירי מ-1945, עדיין מתנוססת בשער המפואר הכתובת המעט אירונית: "למען העם הגרמני". חוץ מביקור סמלי שנתי של משלחת מבון, אין חברי פרלמנט הפוקדים את הבניין. כאן קרל ליבקנכט נאם לראשונה על השגיאות שעשתה גרמניה במלחמת העולם הראשונה; כאן עברו על פני ארונו של ולתר רתנאו; כאן נשא גוסטב שטרזמן את דבריו המפורסמים בעד ההתפייסות בין גרמניה לצרפת; כאן, מקום שבו צירי פרלמנט מפוחדים הצביעו בעד מתן סמכויות חירום לאדולף היטלר - כאן מתקינים מערכות מיזוג אוויר כדי להתאים את המקום למשרדי ממשל.

וקצת מדרום, מקום שעצי הערמונים עומדים בפריחה לבנה לאורך תעלת לנדוור, גם הבניין הידוע בֶּנדלֶרבּלוֹק הוסב למשרדים (אחד מהם משַכּן את הנהלתה של חברת קוסמטיקה). במתחם בטון מכוער זה שכן משרד המלחמה הגרמני, והבנדלר-שטראסה היה אחד השמות הנרדפים, כמו וייטהול והקה-ד'אורסיי, לעצמה הגרמנית. במשרד שבקומה השנייה של הבנדלר-שטראסה, בלשכה מפוארת בעלת חלונות צרפתיים ורצפת פרקט, קשר הרוזן פון שטאופנברג את הקשר לניסיון הרצח של היטלר ב-20 ביולי 1944. בחצר קטנה בחלקו האחורי של בנדלרבלוק הועמדו שטאופנברג ועוד ארבעה קושרים לאורך קיר ונורו למוות. לוח זיכרון הוצב שם, וסטודנטים אחדים מגיעים להתבונן בו. שמו של בנדלר-שטראסה הוסב לשטאופנברג-שטראסה. המטה הכללי של צבא גרמניה שוכן במקום אחר.

ברלין הישנה ממשיכה בחלקה לחיות בהריסותיה, כפי שרומא העתיקה מתקיימת בפורום; אולם אלה שרידים מתים. שלא כמו ברומא, העיר האבודה ממשיכה להתקיים בזיכרונם של האנשים שפעם היו כאן. עתה הם נפוצו לכל חלקי העולם, אותם ברלינאים זקנים, שכן ההרס האמיתי של ברלין לא בא לה מפצצות בעלות הברית אלא מעריצותו של אדולף היטלר. ביום הגעתו לשלטון, בינואר 1933, החלה הגלות של הברלינאים. מאז מתו רבים, ולמי שנשארו בחיים אין רצון עז לשוב לשרידיה של עיר שהכירו, שרוקנה מתוכנה והתמלאה תוכן חדש. אולם כפי שאמר המינגווי על פריז, ברלין של שנות העשרים נותרה, למי שזוכר אותה, חגיגה מתמשכת, ובעריהם החדשות, בזקנתם ובגלותם, הם עדיין מתענגים לחוש את שארית טעם נעוריהם המופלאים.

"זה היה רנסנס," אומר סול יוּרוֹק, האמרגן בן השמונים ואחת, גוץ ואדמוני ששערו הלבין. במשרדו בדירה שבשדרה החמישית שניצב בו פסנתר גדול ותמונות של רקדניות בלט על הקיר, נזכר האיש הזקן כיצד עשה את מלון "עדן" למרכז פעילותו בכל קיץ וכיצד חתם חוזים עם ארתור שנאבֶּל ורודולף סֶרקין "ועם כל האמנים הגדולים". "זה היה רנסנס," הוא שב ואומר במבטא רוסי שכמעט אינו מורגש. "הרנסנס הגדול ביותר במאה הזאת. איך אפשר בכלל לבטא זאת במילים?"

"אילו יכולתי לבחור תקופה שבה אחיה, בכל עת, בכל מקום, הייתי בוחר בברלין של שנות העשרים," אומר הרב יואכים פרינץ. אדם ידידותי, שנון, לבוש חליפה כחולה שמעט תלויה עליו, בעבר נשיא הקונגרס היהודי העולמי שמתגאה בתצלומים עם הקדשותיהם של בני משפחת קנדי. אולם עתה, ליד הכרכים העבים של ספרי קודש בספרייתו באורנג', ניו ג'רסי, הוא מדבר על ימיו כסטודנט צעיר, על התיאטרון, על הקונצרטים ועל חיי הלילה. "הרומאנישה קפה היה מרכז העניינים. נכתב עליו אפילו ספר - הנה, אני נותנו לך. זה היה מקום רחב ידיים, מכוער, מול הכנסייה לזכר קייזר וילהלם השני, אבל הכול פקדו את המקום, סופרים, שחקנים, כולם." באיזו תכיפות הוא ישב שם? "כל ערב!" עונה מיד הרב. לכמה זמן? "עד שתיים בלילה." אז נסגר המקום? "אינני יודע אם בכלל סגרו אותו," אומר הרב פרינץ.

"אהבתי את ברלין," אומר יהודי מנוחין, שתחילת פרסומו החלה שם בנגנו בגיל שלוש עשרה קונצרטים של באך, בטהובן וברהמס. עתה הוא בן חמישים וארבע וחי בלונדון, אך הוא עדיין נערי במידה מפתיעה - שערו בלונדי-אפור, עיניו התכולות מבריקות, לבוש סודר אדום מגולגל צווארון. "ברלין הייתה החברה המתקדמת והנירוטית ביותר," אומר מנוחין. "לא החברה המקורית אלא חברה חדשה שנשענה על כסף חדש ועל ראוותנות, עזות פנים והחצנה. הנירוזה הייתה התנגשות של ערכים, בין הישן לחדש. הכול היה אפשרי. הכול היה התנסות, התנסות רבתי."

"הגעתי לברלין ב-1926, וכל מה ששמעתי עליה התאמת," אומר הפסנתרן אברם צ'אסינס, דמות קטנה ושברירית בעלת אוזניים גדולות וחיוך מהיר. אנו ישובים בחדר העבודה שלו במעלה האיסט סייד של מנהטן. בחוץ יורדת החשכה, ובדברו קם צ'אסינס מכיסאו ומתחיל לפסוע לאורך החדר, מנסה להסביר. "הכול היה אלגנטי כל כך, נקי, מלא חיים. לא בפריז אלא בברלין ראיתי את הנערות היפות בעולם. הן היו מפתות."

"הקשב, הקשב לזה - 'כל זמן שתחתוניי נתלים מן הנברשת, אדע שאתה - עדיין - אוהב - אותי'." קנת טיינן, מבקר התיאטרון שיצר את "או! כלכותה!" מגחך כשהוא מעמיד על הפטיפון אוסף תקליטים ישנים של שירי מועדוני לילה ברלינאים. בדירתו האלגנטית בלונדון תלוי על הקיר ציור ורדרד של אחורי אישה. טיינן מעולם לא היה בברלין בשנות העשרים, אולם הוא חש דפוס מסוים המקשר בין אותן שנים לזמננו. "אני נהנה מדקדנס, אך גם אוהד דמוקרטיה. גרמניה הייתה דקדנטית ככל שבכלל זה ייתכן אצל בני אדם, אך היא הייתה גם דמוקרטית למדי. נראה היה שהיא פונה גם לכיוון של סוציאליזם; זה היה יכול להיות מושלם - סוציאליזם ונהנתנות בעת ובעונה אחת."

זו תהיה טעות לצייר את דיוקנה של ברלין של שנות העשרים כמערבולת של גבירות עירומות למחצה הרוקדות צ'רלסטון. היו גם אנשים רציניים ומיושבים שעשו את עבודתם - תאולוג כמו דיטריך בּוֹנהופֶר שהנאצים הוציאו להורג, ומהנדס הטילים ורנר פון בראון שלימים קיבל משרה בכירה בוושינגטון. אולם ברלין גם לא הייתה רק בירת אינטלקטואלים, שכן רוב תושביה חיו כמו שחיים רוב האנשים במקומות ובזמנים אחרים - יוצאים לעבודתם בבוקר ושבים בערב, דואגים או לא דואגים למסים שעליהם לשלם, אוכלים ושותים, נישאים והולכים לעולמם. באותם חיים רגילים, ופחות ברגעים הבלתי צפויים, ניכר הגורל שמאחד את כולנו.

ועדיין, ברלין של שנות העשרים לא דמתה לשום עיר אחרת, אומרים אנו לעצמנו, וזאת לא רק בגלל מה שהיא הייתה, אלא בשל הגורל שארב לה. בדיעבד אנו יכולים להאמין שאלימות הנאצים היא חלק בלתי נפרד מאלימותה של ברלין, אולם אנו גם יודעים שעליית הפשיזם לא הייתה דבר בלתי נמנע, והיה אפשר לסכל זאת עד ליום שבו היטלר עלה לשלטון. אולם כיוון שהכול קרה אנו יודעים שברלין הייתה עיר שדינה נחרץ - כדינה של פומפיי - אפילו בשיא פריחתה בחסותו המיטיבה של נשר ויימאר. ועתה, רק הציפורים בפארק נותרו כתמיד, פחות או יותר, בלתי משתנות.

"אתה רוצה שאראה לך?" שואל האיש הזקן. פרופסור אדווין רֶדסלובּ הוא יותר מקשיש; הוא בא בימים, שורד של כמעט מאה שנות אלימות. הוא היה כבר באמצע שנות השלושים שלו כאשר צבאות גרמניה המובסים חזרו בצליעה ממלחמת העולם הראשונה, ועתה הוא בן שמונים ושש, גבוה, חייכן ולבן שער. הוא רואה בקושי מבעד עדשות עבות שנועדו לחזק את ראייתו, אולם הוא מדדה לרוחב חדר עבודתו באפלולית השקיעה, חולף על פני חלון המשקיף על עצי התפוח הפורחים בגן, ואז רוכן מעל שידה המכילה את אוצרותיו.

בתור מומחה לאמנות הוא בא לעבוד במשרד הפנים לסייע לממשלת ויימאר שעתה זה קמה, כדי ליצור תדמית חדשה לגרמניה המתחדשת, וראשית לכך הזמין אצל קרל שמידט-רוטלוף, צייר אקספרסיוניסטי צעיר, עיצוב מחודש של הסמל העיקרי - הנשר הגרמני. עתה הוא רכון מעל מגירה שטוחה, רוטן ומחטט בערמת ציורים, ולבסוף שולף את שהוא מחפש: נשר ויימאר. הוא מרים אותו גבוה, מסתכל אליו בחיבה. הנשר נושא את כל הגאווה וההדר של אבותיו האימפריאליים, כנפיו השחורות פרוסות ככל הניתן, מקורו פעור ברעבתנות, אך יש לו עוד מעלות - הוא נראה פחות קודר מן הנשר המסורתי. למעשה הוא נראה כמעט משועשע, נשר ידידותי. "דבר נפלא," אומר ד"ר רדסלובּ. "אולם כמות הגידופים שציור זה ספג - לא היית מאמין."

ייתכן שזו טעות לייחס חשיבות רבה מדי לסמלים. בגן החיות של ברלין יש נשר אמיתי, יש שם אפילו שניים, ואנו יכולים לעמוד מחוץ לכלוב ולהתבונן בציפור הכלואה הנחשבת גם לסמלה של גרמניה וגם סמל לדימויים אחרים. לרגלי עץ מלאכותי משתרעת שלולית של מים מלוכלכים למדי, ואחד הנשרים מוריד לאטו את טפריו לתוך המים ומתחיל לחטט בפגר של ארנב שהושאר שם כדי להשביע את רעבונו לבשר נבלה.

בגן החיות השלֵו יש כלובים לכל סוג של עופות ענק - נִצים שחגים בעצבנות בתוך גבולות כלאם, עופות פלמינגו שנפרסים ומתקפלים, ואפילו כמה ציפורי מאראבּוּ קודרים העומדים בשקט עצור ומחזירים מבט למבקריהם. בגן מסתובבות חופשיות בזוגות עשרות ברכיות, מתעלמות מן הפילים והקרנפים, ומאחרי הזכר ירוק הראש צועדת זוגתו ועל נוצותיה כתמי חום ולבן. הם גם לא נשארים בגן החיות אלא שוחים עם הברבורים בתעלות שמחוץ לארמון שרלוטנבורג. הם משוטטים בינות לעצי הערמונים בפארק טירגרטן, טועמים מן העשבים בנהר הַאבל. "אין לכם ברווזים כאלה בערים אמריקניות?" שואל ברלינאי בהפתעה. "כאן הם בכל מקום."

יותר מכל עיר גדולה אחרת ברלין היא עיר של ציפורים. אפשר לשמוע לא רק דרורים מצייצים בתוך התנועה הסואנת של קורפירסטנדם אלא גם קיכלים מזמרים בפרק גליניקר. אפשר לראות מינים שלא מצפים למצוא בעיר - עורבי נחלים וזמירים ועוף שחור נוצה וצהוב מקור, טבלן מצויץ המכונה "עוף מים". אפילו במלון הילטון מתעורר הסוכן-נוסע לקולם של טווסים שמצווחים בלילות.

אחת הסיבות לגיוון הזה של בעלי כנף היא שברלין הייתה תמיד מה שז'אן ז'ירודו כינה "לא עיר של גנים [אלא] גן כשלעצמו". אף שזו עדיין העיר הגדולה ביותר בין פריז לבין מוסקווה, יש בה גם 835 חוות, כמעט 200 דרכי מים, ויותר ממחצית שטחה מיועד לפַארקים, ליערות ולגנים. ביערות ברלין משוטטים חזירי יער, להקות צבאים, ועדרי כבשים מלחכים בקצות מסלולי הנחיתה של נמל התעופה טמפלהוף. האוויר צלול וקריר, מעט חריף.

סיבה אחרת להימצאן של ציפורים בברלין היא דאגתם של הברלינאים המזינים אותן ושומרים עליהן. באזור ליכטרפלדה בדרום, בצל המבנה הלבן הענק המשמש בית חולים ומרכז מחקר, שמומן ברובו בידי קרן רוקפלר, מקבל אדון קשיש ורוד לחיים אורח ומובילו לחצר אחורית שם הוא נוטל מלוא האת זרעי חמנייה מקופסת פח ומפזרם על הקרקע. אחד הברווזים ירוקי הראש ממהר לחטוף את הזרעים, והקשיש מצביע לעבר עץ טיליה שעליו ישובות תריסר יונים ארוכות זנב, הומות בציפייה. "יונים טורקיות," הוא אומר. "הן באות מן ההימלאיה, ותמיד עוצרות כאן לקבל מזון."

הציפורים מייצגות, דור אחר דור, מין יציבות בעיר שמעולם לא ידעה מסורות של מאות שנים כמו פריז או לונדון. מהיווסדה במאה השלוש עשרה בבוץ ובביצות של מפגש נהרות השְׁפרֶה וההַאבל, נותרה ברלין עיר צומת בינונית בתקופת שלטונן של ונציה ואמסטרדם ואפילו המבורג. כבר ב-1860 תיאר אותה הנרי אדמס "עיר פרובינציה ענייה שאנשיה חריפי לשון, פשוטה, מלוכלכת, חסרת נימוסים, מגעילה מרוב הבחינות". רק בסוף המאה התשע עשרה, עם התיעוש והנחת מסילות רכבת, ולאחר מכן ניצחונותיו הפוליטיים של ביסמרק, ברלין התרחבה והייתה למטרופולין של מרכז אירופה (אוכלוסייתה, שמנתה 198,000 תושבים בשנת 1815, זינקה ל-826,000 כאשר נוסדה האימפריה ב-1871, וב-1900 הגיע מניינה ל-2,529,000). זו הייתה התקופה שבה כינה מרק טוויין את ברלין "שיקגו הגרמנית" וביטא את רוח תקופתו בכתבו תיאורים נלהבים של בירת הקייזר, הוא קיסר גרמניה:

זו עיר חדשה, החדשה ביותר שראיתי. שיקגו תיראה נשואת-פנים לידה... תכונה בולטת אחרת היא היותה רחבת ידיים. אין עוד עיר, בשום מדינה, שרוב רחובותיה כה רחבים... רק חלקים משיקאגו מפוארים ויפים, ואילו כל ברלין מפוארת ובתיה בתי מידות, ולא רק חלקים ממנה אלא היא בכללותה יפה.

עיר אימפריאלית זו של שדרות רחבות וחזיתות בתים של אבנים כבדות, עמודים נאו-יווניים וקשתות נֵאו-רומאיות, קרסה אל אבדנה בהפצצות האיומות של בעלות הברית שהביאו את מלחמת העולם השנייה אל סופה. כבר ב-1943, כאשר השעון שבראש הכנסייה לזכרו של קייזר וילהלם נעצר לתמיד בשעה 07:30 בבוקר, נכתשה כברת אדמה ענקית בלילה אחד. בחודשים האחרונים של המלחמה שאגו להקות של מפציצים אמריקניים מעל העיר יום אחר יום, וחיל האוויר המלכותי הבריטי חזר לשדה הקרב מדי לילה. ההפצצות (343 מתקפות בסך הכול) הרסו כשישה עשר קמ"ר במרכז ברלין, מוטטו כשליש ממיליון וחצי בתיה, הרגו או פצעו קשה כ-150,000 בני אדם. זו הייתה ככל הנראה המתקפה המוחצת ביותר שהונחתה מעולם על בירה חשובה, וכאשר הסתיימו ההפצצות באפריל 1945, קידמו הכוחות הרוסיים שכיתרו את העיר כמויות עצומות של ארטילריה (22,000 תותחים בסך הכול), והחלו בהפגזה שיטתית על כל מה שנותר. במטות הממשלתיים שסביב וילהלם-שטראסה נחתו פגזי הרוסים בקצב של פגז בכל חמש שניות. הארמון המלכותי עלה בלהבות, כיפת הרייכסטאג קרסה במטר שברי פלדה, וכאשר מטח אחד פגע באורוות סוסים בגני טירגרטן, פרץ עדר סוסים צונפים בדהרה לאורך קורפירסטנדם, רעמתם וזנבותיהם עולים בלהבות.

אולם הברלינאים שרדו, ועמם אותה רוח שאין להגדירה, הרוח שהם מכנים בפשטות "ברליניש". ברלינאים אינם ככל הגרמנים. הם הניו יורקים של מרכז אירופה. הם דוברים ניב מיוחד משלהם, וכמו הניו יורקים הם נולדו לרוב במקום אחר. נאמר שהברלינאי המובהק בא משלזיה; נאמר גם שכל הונגרי יכול לראות בברלין את בירתו. גרמנים אחרים, בעיקר מן הדרום, סולדים מן הברלינאים. הם חושבים אותם לצורמים, ציניים, לא מכובדים. הברלינאים סולדים בחזרה. הם רואים את הגרמנים האחרים כקרתנים מסורבלים העשויים להיות אוהדי נאצים. (הם עצמם הצביעו עבור השמאל בכל מערכת בחירות במאה האחרונה.) מה שאחרים רואים כציניות, הברלינאים יגדירו שנינות; מה שאחרים רואים פזיזות, הברלינאים יגדירו חשיבות עצמית. הם גאים עד למאוד בעירם, בתחכומה הצונן, באווירהּ, בעציה, בגן החיות, ובמספרן הרב של הנשים התמירות והבלונדיניות, והם חשים גאווה משונה בפורענויות שנחתו עליהם - בתיהם ההרוסים והחומה. גאווה זו מתבססת במידה רבה על עברה המרשים של ברלין, אך היום יש בה בעיקר אשליה עצמית.

בעשרים וחמש השנים שחלפו מאז המלחמה, ברלין לבשה ופשטה צורה פעמים רבות: מבירת האויב המובסת למבצר מכותר בתקופת ההסגר הסובייטי ולחלון הראווה של הדמוקרטיה המערבית. החומה שבנו המזרח גרמנים סביב מערב העיר כדי לעצור את זרם הפליטים למערב, שאורכה כמעט חמישים ק"מ, נראתה תחילה כהודאה מרשיעה בכישלון הקומוניזם. אך בשנים שלאחר הקמת החומה מילאו את תפקידם גם גושי הבטון שעמדו חשופים לרוחות, גדר התיל הכסופה שהעלתה חלודה כהה, ו"רצועות המוות" של מוקשים ועמדות מקלעים.

ברלינאים מתנחמים לא רק בציפוריהם ובעציהם אלא גם בזיכרונותיהם. הזקנים שבהם מדברים עדיין על הקייזרצייט, תקופת הקיסר שלפני 1914, וכפי שאומר אחד "שרתה בה רוח של שלום וסדר ומתן כבוד לערכים מסורתיים - ראיית עולם נוצרית". אין ספק שיש גם מי שאוצרים זיכרונות נעימים מן השנים של היטלר, כאשר שלט מין סדר מעוות, וקול צורח ברדיו ציווה על כל הגרמנים להילחם למען תהילת המולדת. ואולם לברלינאים רבים יש תקופה אחרת הנראית בדיעבד כתקופה נפלאה ומוארת. נוצר סוג של תעשייה מקומית כדי לספק את הכמיהה לספרים, לציורים, לתקליטים ולתכניות טלוויזיה על "תור הזהב של שנות העשרים", כפי שנהגו הברלינאים לכנות את אותם הימים.

מובן שלא לכל הברלינאים היו שנות העשרים תקופה של זוהר ושגשוג. אלה היו שנים של אינפלציה עצומה, של שביתות, של התפרעויות, של אבטלה ופשיטות רגל, ונאצים וקומוניסטים נלחמו זה בזה ברחובות. עדיין שמות הקסם שבים וחוזרים - מרלן דיטריך, גרטה גרבו, ג'וזפין בייקר, הפקות הענק של מקס ריינהרט ב"תיאטרון ה-5000", שלוש אופרות שהוצגו בו בזמן בניצוחם של ברונו ולטר, אוטו קלמפרר ואריך קלייבר; ערב הבכורה של "ווייצק"; ה"אופרה בגרוש"... כמעט בִּן לילה הפכה עיר הבירה המיושבת של הקיסר וילהלם למרכזה של אירופה, אבן שואבת למדענים כאיינשטיין ופון נוימן; לסופרים כאודן ואישרווד; לבנאים ולמעצבים מאסכולת הבאוהאוס; ולקהילה הסואנת של יותר מחמישים אלף פליטים רוסים. ולדימיר נבוקוב נתן כאן שיעורי טניס, צעירים פרועים הדהירו את מכוניותיהם ליותר מ-150 ק"מ לשעה על הכביש המהיר החדש אַווּס, וגבירות בשמלות ערב עברו הישר מן התיאטרון אל מהומת מירוצי ששת הימים לאופניים. מועדוני הלילה של ברלין היו הנועזים באירופה. היצאניות מניפות המטריות ונעולות במגפיים היו המוזרות ביותר. מעל לכול, ברלין של שנות העשרים ייצגה הלך רוח, תחושת חופש ועליזות. ומשום שהיא נהרסה עד היסוד לאחר פריחה שנמשכה פחות מחמש עשרה שנים היא הייתה למעין עיר מיתוס, גן עדן אבוד.

יש שרידים ממשיים של העיר האבודה הזאת, אך נדרש סוג של דמיון היסטורי כדי לשחזר כיצד נראו הדברים. למשל, בפינה שוממה אחת של וילהלם-שטראסה עומד חלק גדול מקיר לבנים, כניסה לבניין ששוב אינו קיים. לכניסה שלושה פתחים מקושתים ומעליה פסלים מחוסרי ראש של שתי אלות הפונות לעבר התנועה הצפופה של כלי רכב לאורך אנהלטר-שטראסה. כאן הייתה בעבר תחנת הרכבת אנהלטר, התחנה הסופית לרכבות שבאו מאוסטריה, מבוואריה ומערים אחרות כגון דרזדן ולייפציג מכיוון דרום-מערב. כארבעים אלף בני אדם עברו מדי יום בקשתות האלה, אולם עתה, ב-1970, אין עוד רכבות מן הדרום, וחזית התחנה עומדת שוממה בתוך שדה נטוש. כמה ציפורים באו לקנן בארבעת החלונות העליונים. מצפון לגוש בניינים, מעבר לחומה הקומוניסטית, ניצב בניין פגוע פגזים שבו שכנה המועצה המחוקקת של מדינת פרוסיה, כשפרוסיה הייתה עדיין קיימת, והייתה לה מועצה מחוקקת. האדם האחרון שעשה שימוש כלשהו בבניין היה מהנדס מזרח גרמני ששלח לילה אחד כבל מן החלונות העליונים אל חומת הענק והחליק אל החופש. מאז נסגר הבניין.

ברלין התפתחה במרוצת השנים לאורך ציר מזרחי-מערבי. במרכז הציר היה ועודנו שער ברנדנבורג, מבוא נאו-יווני ענק השעון על שנים עשר עמודים דוריים שגובהם יותר מעשרים מטר ובראשם פסל של ארבעה סוסים המושכים בכרכרה את אלת הניצחון. ממזרח לשער, לאורך מרחבי אונטר-דן-לינדן, בנה הקיסר את המבנים המרצינים של ברלין הרשמית - הכיכר, המבנים בעלי עמודי הענק של לשכת הקנצלר, האופרה, ספריית המדינה, האוניברסיטה, בית הנשק, הקתדרלה, ולבסוף ארמון המלוכה. מעבר להם שכנו הסמטאות הצפופות של העיר העתיקה והאי שבמרכז נהר שפרה, ולאחריהם שורות שורות של בתי דירות מצופי טיח קודר שבהם גרו עובדי העיר. שדרת אונטר-דן-לינדן שממערב לשער ברנדנבורג הפכה בהמשכה לשדרת שרלוטנבורגר שעברה דרך פארק טירגרטן, חלפה על פני גן החיות והאזור המסחרי סביב קורפירסטנדם, והחוּצה לעבר הווילות החדשות של העשירים בגרונוולד. גם כאשר החומה פילסה את דרכה לרוחב שער ברנדנבורג, נותרה בעינה הגאוגרפיה החברתית - רובעי העוני ובתי הממשלה במזרח הקומוניסטי, והפארקים עם מרכזי הקניות במערב. אולם אם לצטט בהפוך אִמרה ישנה, ככל שהדברים נותרים על כנם, כך הם משתנים.

נראה שאחרי מלחמת העולם השנייה חשו הרוסים צורך עז למחות מעל פני הקרקע את מבצרי אויביהם. הקומוניסטים הקימו מחדש את הריסות האופרה ושימרו את מראה, אך הם הרסו לחלוטין את ארמון המלוכה והעניקו שֵם למגרש השומם: כיכר מרקס-אנגלס. רק קטע אחד נשמר. בצדה הדרומי של הכיכר שובצה מרפסת מוזרה בסגנון הישן בתוך המבנה הארוך החדש של מועצת העם. זו הייתה המרפסת שממנה הכריז קרל ליבקנכט על המהפכה הגרמנית לאחר שפרץ לארמון הנטוש במהומות 1918. בצד האחר של אונטר-דן-לינדן לא גילו הרוסים שום רגישות כלפי הרייכסקנצלראי. עתה אין שם דבר מלבד שדה ריק, והבונקר התת קרקעי שבו היטלר וגבלס התאבדו הוא רק תלולית עפר מכוסה עשב.

גם במערב העבר שורר בכול, קבור למחצה או חבוי למחצה. בשטיין-פלאץ, מעט מצפון לקורפירסטנדם, מתנוססת אנדרטת אבן שגובהה כשני מטרים לזכר הרוגי הנאצים, והכתובת עליה מציינת שהאבנים הובאו מבית הכנסת הגדול של העיר שנחרב בידי פלוגות סער ב-1938, בעת הילולת ניפוץ החלונות הידועה בשם "ליל הבדולח". מעבר לפינה, בפאזאנן-שטראסה, שבו עמד בית הכנסת, שובצו דלת דמוית מסגד ועמוד אחד של בית הכנסת (כפי שנעשה עם מרפסתו של ליבקנכט), בתוך בניין אפור ומשמים שבו שוכן מרכז הקהילה של יהודי ברלין. בברלין חיים עתה (ב-1970) יהודים מעטים, כ-6,000, לעומת 200,000 בשנות העשרים.

הבנייה מחדש הייתה לאובססיה גרמנית, וכך גם ברלין מלאה מגדלים בהירים, לוחות מבהיקים של פלדה וזכוכית. כמה ממוסדותיה הישנים והידועים עברו לרבעים חדשים, ורק שמם הישן נותר. ה"בריסטול" למשל היה פעם מלון מפורסם באונטר-דן-לינדן, וקמפינסקי הייתה מסעדה ידועה לידו. עתה, כאשר אונטר-דן-לינדן שטוף דגלים אדומים, נפתח הבריסטול-קמפינסקי מחדש כבית העסק המפואר ביותר על קורפירסטנדם. ציוני דרך אחרים של ברלין הישנה נמצאים עדיין במקומותיהם הישנים, אך הם משמשים מטרות אחרות. מעט מצפון לשער ברנדנבורג, על בניין הרייכסטאג מצולק הירי מ-1945, עדיין מתנוססת בשער המפואר הכתובת המעט אירונית: "למען העם הגרמני". חוץ מביקור סמלי שנתי של משלחת מבון, אין חברי פרלמנט הפוקדים את הבניין. כאן קרל ליבקנכט נאם לראשונה על השגיאות שעשתה גרמניה במלחמת העולם הראשונה; כאן עברו על פני ארונו של ולתר רתנאו; כאן נשא גוסטב שטרזמן את דבריו המפורסמים בעד ההתפייסות בין גרמניה לצרפת; כאן, מקום שבו צירי פרלמנט מפוחדים הצביעו בעד מתן סמכויות חירום לאדולף היטלר - כאן מתקינים מערכות מיזוג אוויר כדי להתאים את המקום למשרדי ממשל.

וקצת מדרום, מקום שעצי הערמונים עומדים בפריחה לבנה לאורך תעלת לנדוור, גם הבניין הידוע בֶּנדלֶרבּלוֹק הוסב למשרדים (אחד מהם משַכּן את הנהלתה של חברת קוסמטיקה). במתחם בטון מכוער זה שכן משרד המלחמה הגרמני, והבנדלר-שטראסה היה אחד השמות הנרדפים, כמו וייטהול והקה-ד'אורסיי, לעצמה הגרמנית. במשרד שבקומה השנייה של הבנדלר-שטראסה, בלשכה מפוארת בעלת חלונות צרפתיים ורצפת פרקט, קשר הרוזן פון שטאופנברג את הקשר לניסיון הרצח של היטלר ב-20 ביולי 1944. בחצר קטנה בחלקו האחורי של בנדלרבלוק הועמדו שטאופנברג ועוד ארבעה קושרים לאורך קיר ונורו למוות. לוח זיכרון הוצב שם, וסטודנטים אחדים מגיעים להתבונן בו. שמו של בנדלר-שטראסה הוסב לשטאופנברג-שטראסה. המטה הכללי של צבא גרמניה שוכן במקום אחר.

ברלין הישנה ממשיכה בחלקה לחיות בהריסותיה, כפי שרומא העתיקה מתקיימת בפורום; אולם אלה שרידים מתים. שלא כמו ברומא, העיר האבודה ממשיכה להתקיים בזיכרונם של האנשים שפעם היו כאן. עתה הם נפוצו לכל חלקי העולם, אותם ברלינאים זקנים, שכן ההרס האמיתי של ברלין לא בא לה מפצצות בעלות הברית אלא מעריצותו של אדולף היטלר. ביום הגעתו לשלטון, בינואר 1933, החלה הגלות של הברלינאים. מאז מתו רבים, ולמי שנשארו בחיים אין רצון עז לשוב לשרידיה של עיר שהכירו, שרוקנה מתוכנה והתמלאה תוכן חדש. אולם כפי שאמר המינגווי על פריז, ברלין של שנות העשרים נותרה, למי שזוכר אותה, חגיגה מתמשכת, ובעריהם החדשות, בזקנתם ובגלותם, הם עדיין מתענגים לחוש את שארית טעם נעוריהם המופלאים.

"זה היה רנסנס," אומר סול יוּרוֹק, האמרגן בן השמונים ואחת, גוץ ואדמוני ששערו הלבין. במשרדו בדירה שבשדרה החמישית שניצב בו פסנתר גדול ותמונות של רקדניות בלט על הקיר, נזכר האיש הזקן כיצד עשה את מלון "עדן" למרכז פעילותו בכל קיץ וכיצד חתם חוזים עם ארתור שנאבֶּל ורודולף סֶרקין "ועם כל האמנים הגדולים". "זה היה רנסנס," הוא שב ואומר במבטא רוסי שכמעט אינו מורגש. "הרנסנס הגדול ביותר במאה הזאת. איך אפשר בכלל לבטא זאת במילים?"

"אילו יכולתי לבחור תקופה שבה אחיה, בכל עת, בכל מקום, הייתי בוחר בברלין של שנות העשרים," אומר הרב יואכים פרינץ. אדם ידידותי, שנון, לבוש חליפה כחולה שמעט תלויה עליו, בעבר נשיא הקונגרס היהודי העולמי שמתגאה בתצלומים עם הקדשותיהם של בני משפחת קנדי. אולם עתה, ליד הכרכים העבים של ספרי קודש בספרייתו באורנג', ניו ג'רסי, הוא מדבר על ימיו כסטודנט צעיר, על התיאטרון, על הקונצרטים ועל חיי הלילה. "הרומאנישה קפה היה מרכז העניינים. נכתב עליו אפילו ספר - הנה, אני נותנו לך. זה היה מקום רחב ידיים, מכוער, מול הכנסייה לזכר קייזר וילהלם השני, אבל הכול פקדו את המקום, סופרים, שחקנים, כולם." באיזו תכיפות הוא ישב שם? "כל ערב!" עונה מיד הרב. לכמה זמן? "עד שתיים בלילה." אז נסגר המקום? "אינני יודע אם בכלל סגרו אותו," אומר הרב פרינץ.

"אהבתי את ברלין," אומר יהודי מנוחין, שתחילת פרסומו החלה שם בנגנו בגיל שלוש עשרה קונצרטים של באך, בטהובן וברהמס. עתה הוא בן חמישים וארבע וחי בלונדון, אך הוא עדיין נערי במידה מפתיעה - שערו בלונדי-אפור, עיניו התכולות מבריקות, לבוש סודר אדום מגולגל צווארון. "ברלין הייתה החברה המתקדמת והנירוטית ביותר," אומר מנוחין. "לא החברה המקורית אלא חברה חדשה שנשענה על כסף חדש ועל ראוותנות, עזות פנים והחצנה. הנירוזה הייתה התנגשות של ערכים, בין הישן לחדש. הכול היה אפשרי. הכול היה התנסות, התנסות רבתי."

"הגעתי לברלין ב-1926, וכל מה ששמעתי עליה התאמת," אומר הפסנתרן אברם צ'אסינס, דמות קטנה ושברירית בעלת אוזניים גדולות וחיוך מהיר. אנו ישובים בחדר העבודה שלו במעלה האיסט סייד של מנהטן. בחוץ יורדת החשכה, ובדברו קם צ'אסינס מכיסאו ומתחיל לפסוע לאורך החדר, מנסה להסביר. "הכול היה אלגנטי כל כך, נקי, מלא חיים. לא בפריז אלא בברלין ראיתי את הנערות היפות בעולם. הן היו מפתות."

"הקשב, הקשב לזה - 'כל זמן שתחתוניי נתלים מן הנברשת, אדע שאתה - עדיין - אוהב - אותי'." קנת טיינן, מבקר התיאטרון שיצר את "או! כלכותה!" מגחך כשהוא מעמיד על הפטיפון אוסף תקליטים ישנים של שירי מועדוני לילה ברלינאים. בדירתו האלגנטית בלונדון תלוי על הקיר ציור ורדרד של אחורי אישה. טיינן מעולם לא היה בברלין בשנות העשרים, אולם הוא חש דפוס מסוים המקשר בין אותן שנים לזמננו. "אני נהנה מדקדנס, אך גם אוהד דמוקרטיה. גרמניה הייתה דקדנטית ככל שבכלל זה ייתכן אצל בני אדם, אך היא הייתה גם דמוקרטית למדי. נראה היה שהיא פונה גם לכיוון של סוציאליזם; זה היה יכול להיות מושלם - סוציאליזם ונהנתנות בעת ובעונה אחת."

זו תהיה טעות לצייר את דיוקנה של ברלין של שנות העשרים כמערבולת של גבירות עירומות למחצה הרוקדות צ'רלסטון. היו גם אנשים רציניים ומיושבים שעשו את עבודתם - תאולוג כמו דיטריך בּוֹנהופֶר שהנאצים הוציאו להורג, ומהנדס הטילים ורנר פון בראון שלימים קיבל משרה בכירה בוושינגטון. אולם ברלין גם לא הייתה רק בירת אינטלקטואלים, שכן רוב תושביה חיו כמו שחיים רוב האנשים במקומות ובזמנים אחרים - יוצאים לעבודתם בבוקר ושבים בערב, דואגים או לא דואגים למסים שעליהם לשלם, אוכלים ושותים, נישאים והולכים לעולמם. באותם חיים רגילים, ופחות ברגעים הבלתי צפויים, ניכר הגורל שמאחד את כולנו.

ועדיין, ברלין של שנות העשרים לא דמתה לשום עיר אחרת, אומרים אנו לעצמנו, וזאת לא רק בגלל מה שהיא הייתה, אלא בשל הגורל שארב לה. בדיעבד אנו יכולים להאמין שאלימות הנאצים היא חלק בלתי נפרד מאלימותה של ברלין, אולם אנו גם יודעים שעליית הפשיזם לא הייתה דבר בלתי נמנע, והיה אפשר לסכל זאת עד ליום שבו היטלר עלה לשלטון. אולם כיוון שהכול קרה אנו יודעים שברלין הייתה עיר שדינה נחרץ - כדינה של פומפיי - אפילו בשיא פריחתה בחסותו המיטיבה של נשר ויימאר. ועתה, רק הציפורים בפארק נותרו כתמיד, פחות או יותר, בלתי משתנות.

© כל הזכויות שמורות ל כרמל הוצאה לאור

לפני המבול, ברלין 1918-1933 - אוטו פרידריך
Before the Deluge: A Portrait of Berlin in the 1920s Otto Friedrich