Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2010  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | שנת 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בנובמבר 2010
» ספרים באוקטובר 2010
» ספרים בספטמבר 2010
» ספרים באוגוסט 2010
» ספרים ביולי 2010
» ספרים ביוני 2010
» ספרים במאי 2010
» ספרים באפריל 2010
» ספרים במרץ 2010
» ספרים בפברואר 2010
» ספרים בינואר 2010
» ספרים בדצמבר 2009


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים בפברואר 2010       חזור

יומן
מאת: הלן בר
Journal - Hélène Berr

ההוצאה:

מודן

"על מפתן הספר הזה עלינו להחריש, להקשיב לקולה של הלן, לפסוע לצידה. קול ונוכחות שילוו אותנו כל חיינו." פטריק מודיאנו

בחודש ינואר 2008, שישים ושש שנה לאחר שנכתב, ראה אור בצרפת יומן שכתבה הלן בר, סטודנטית יהודייה לתואר שני בספרות אנגלית בסורבון. עם פרסום היומן יצאה העיתונות הצרפתית מגדרה והקדישה לו כותרות ראשיות ועמודים שלמים.

העניין הרב ביומן נבע לא רק משום היותו מסמך היסטורי אותנטי בעל חשיבות גדולה, אלא משום איכויותיו הספרותיות המובהקות. היומן שנקרא בהתחלה כמו ספר התבגרות של נערה רגישה ומבריקה עובר בהמשך לעסוק באירועים ההיסטוריים הסוערים מנקודת המבט האישית והנוקבת של הלן. ביומנה היא מצליחה לספק תשובות חלקיות לשאלות הממשיכות לטרוד אותנו, בעיקר באשר לאופן שבו תפסו היהודים את מצבם במהלך הכיבוש בזמן אמת. תובנותיה מטילות אותנו למעמקי ההתנהגות האנושית על כל מורכבותה.

יומן
שתפו אותי

הקהל בצרפת נהר לחנויות להכיר את אנה פרנק הצרפתייה, ובתוך ימים ספורים אזלו הספרים לחלוטין מן המדפים (היומן נמכר בקצב של 10,000 עותקים ביום). הדי הסנסציה הגיעו אף מעבר לים וכמובן גם לישראל.

הלן בר מתחילה לכתוב את יומנה ב-7 באפריל 1942 בפריז הכבושה. כשהיא ניגשת לכתיבה כדי להתיר את סבך רגשותיה, היא כותבת בעיקר לעצמה. בימים אלו היא עדיין נמנית עם המיוחסים ובני המזל שביהודי הבירה, ולכן יכולה לנהל חיים רגילים למראית עין. ואכן על פני עמודים לא מעטים מתארת הלן טיולים רומנטיים ברובע הלטיני, אהבה ראשונה, שיחות בחצר הסורבון ואחרי צהריים שקטים בגני לוקסמבורג. עלומיה של הנערה הנבונה ותאוות החיים הזו גוברים על הכול, והיא מצליחה להדחיק את המציאות ההופכת מעיקה מיום ליום.

הימים עוברים, שמיה של פריז הולכים ומתקדרים, והניגוד בין האפלה לאור מתחדד ביתר אכזריות. היא מנסה להפנים את משמעות הדברים, אך הכרתה מסרבת לתפוס. עליה לענוד את הטלאי הצהוב, והיא מחליטה לענוד אותו בגאון כדי להעמיד את האומץ שלה למבחן; אך כשאביה נעצר משום שלא תפר את הטלאי למעילו, מכה בה ההכרה שהזוועה הגיעה עד למפתן ביתה. היא חשה בדידות וזוכה במקרה הטוב יותר לרחמים מאשר להבנה. "רחמים קל יותר להשיג מהבנה," היא אומרת "כי הבנה תובעת התגייסות של כל ההוויה, תמורה מן הקצה אל הקצה." בהדרגה נדחקים חיבוטי הנפש הפנימיים שלה ולא מותירים מקום אלא להיסטוריה של טרגדיה קיבוצית ואישית גם יחד.

ליבה מתחיל לנבא לה רעות, והיא מתייחסת ליומן כאל מכתב הממוען לחבר שלה - ז'אן. "שידע בדיוק מה חשה באותם ימים." "כדי שלא תשכח." ז'אן, ארוסה, עזב את צרפת באוגוסט 1942 כדי להתגייס לכוחות צרפת החופשית.

כשהקו הסמוי מן העין שהפריד בין יהודים ללא יהודים הופך לחיץ, הלן ומשפחתה מסרבים לברוח - בריחה נתפסת בעיניה כפחדנות. היא מצטרפת לארגון האוז'יף שהוקם ביוזמה גרמנית על ידי הצרפתים, ופעל למען קורבנות הרדיפה, אך בה בשעה גם הקל על יישומה. אמנם בהצטרפותה לאוז'יף היא משיגה לעצמה חסינות זמנית מפני גירוש, אך היא מודעת למשמעות הבעייתית של הדבר.

בשלב מסוים היא מתחילה להפקיד את דפי היומן באופן סדיר בידיה של אנדרה ברדיו, טבחית שעבדה בשירות המשפחה חמישים שנה, והיא מסמיכה אותה להעביר אותם לידי ארוסה במקרה שתיעצר.

"אני מאושרת מן המחשבה שאם אתפס אנדרה תשמור אצלה את הדפים האלה, משהו ממני, הדבר היקר ביותר לליבי, כי איני נאחזת עוד בשום דבר חומרי אחר; מה שצריך להציל זה את הנפש, והזיכרון," היא כותבת ב -27 באוקטובר 1943.

כשהטבעת הולכת ומתהדקת סביב משפחתה, הלן נודדת עם הוריה וישנה בכל פעם בבית אחר. בשלב מסוים המשפחה מתקשה להשלים עם הצורך לנתק כל קשר עם חייה הקודמים ומחליטה לשוב לישון בביתה. למחרת, ב-8 במרס בשעות הבוקר המוקדמות הם נעצרים.

הלאות גברה על התבונה, וחוסר ההחלטיות כמו ליהודים רבים אחרים - עולה לה ולהוריה בחייהם.

הלן מגורשת ביום הולדתה ה-23 שחל ב-27 במרס לאושוויץ, ומשם היא מפונה לברגן בלזן. היא חולה בטיפוס, ואחרי צעדה ארוכה וקשה תש כוחה. היא מתה ימים ספורים לפני שהאנגלים משחררים את המחנה.

לאחר שדבר מותה נודע בוודאות, בישר על כך אחיה לז'אן ומסר לו את כתב היד. אחיה משאיר אצלו עותק של היומן מודפס במכונת כתיבה.

ארבעים שנה שמרו אחיה ואחיותיה של הלן את העותק המוקלד והעבירו אותו בין בני המשפחה. בשנות השישים מצאה אותו אחייניתה של הלן, מרייט ג'וב, אז נערה כבת 15, וקראה בו שוב ושוב.

ב-9 בנובמבר 1992 החליטה האחיינית למצוא את המקור. היא איתרה את ז'אן בשגרירות באקוודור שם הוצב כציר מטעם ממשלת צרפת, ובין השניים נקשרה ידידות אמיצה. כעבור שנתיים החליט ז'אן להעניק את היומן למרייט ג'וב. ג'וב מצידה העניקה אותו ב-2002 למוזיאון השואה של צרפת לצורך מחקר.

לימים, מי שהביא את היומן לדפוס פנה בזמנו למשפחה בבקשה לפרסם אותו כספר, אך המשפחה סירבה. כעבור זמן כשאירגן המוזיאון ערב הקראה והמשפחה נוכחה שהיומן מעורר סקרנות רבה, היא ניאותה לבסוף לפרסמו.

עוד בטרם יצא היומן לאור בצרפת הוא נקנה על ידי כמה מו"לים בעולם, ביניהם על ידי הוצאת מודן. לאחר יציאתו לאור ותשומת הלב העצומה שזכה לה, הוא נרכש על ידי הוצאות רבות נוספות בעולם, וכיום הוא בתהליכי תרגום והוצאה לאור בכל העולם.

לאחר שהתפרסם פנתה העיתונות בצרפת באינספור בקשות לז'אן להתראיין - הוא סירב לכולן.

לאחר כמה חודשים, בנובמבר 2008, נפטר.

לצורך המהדורה העברית פנתה הוצאת מודן להיסטוריונית המומחית לתקופה, הפרופ' רנה פוזננסקי, שחיברה אחרית דבר מאירת עיניים. כמו כן צורפו למהדורה זו כמה נספחים שלא נכללו במהדורה המקורית הצרפתית.

ביקורות מחו"ל
"החוקרים מתפעמים מכישרון הכתיבה שלה. המבקרים מכנים את פרסום היומן ´האירוע המו"לי של השנה´." הארץ

“עומק הניתוח, האיכות הספרותית ובהירות תשובתה של הלן בר לשאלות הגירוש הם מהחריפים ביותר שאי פעם נקרא." לה מונד

“לצרפת יש אנה פרנק משלה." דר שפיגל וידיעות אחרונות

“עדות בעלת עוצמה נדירה." לה פיגרו למהדורה העברית חוברה במיוחד אחרית דבר מאלפת מאת ההיסטוריונית פרופ´ רנה פוזננסקי מאוניברסיטת בן גוריון.

יומן מאת הלן בר בהוצאת מודן ובתמיכת מכון הספר הצרפתי. סדרה לספרות יפה בעריכת ארנית כהן-ברק, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, היומן נכתב במקור בין השנים 1942-1944. 287 עמודים.

יומן מאת הלן בר | עמודים: 184-190
יום א', 31 באוקטובר
7 וחצי בערב
ניגַנו עכשיו בפעם הראשונה רביעייה, את השביעית של בטהובן. אַניק באה. כל כמה שהתרשלנו בנגינתה, המנגינה הפנימית, האַנדַנטֶה, בכל זאת הסעירה אותי כליל, ריגשה אותי עמוקות. עכשיו נדמה לי שנפשי התרחבה לאין שיעור, הדים ממלאים אותי, וגם חשק מוזר לפרוץ בבכי. זמן רב מדי לא שמעתי את זה. בכל ליבי אני קוראת לז'אן. איתו למדתי להכיר את הרביעיות, לשמוע יחד איתו.


יום ב', 1 בנובמבר אתמול בערב סיימתי את "חסר המוסר". אני חושבת שאינני מבינה את ז'יד: אינני מצליחה לתפוס את המשמעות של ספריו כי היא משורטטת בקווים מאוד רפים, הבעיה אינה מוצגת בבהירות. מדוע מישֶל גורם למות אשתו? מה הוא מרוויח מזה? איזה דבר חיובי יש בתורה שלו? היא אפילו לא מוגדרת.

נוסף על כך, הפילוסופיה של ז'יד נוגדת את זו שלי; יש משהו זקן, לא ספונטני, מחושב מדי, אנוכי, בהתאווּת שלו ליהנות מהכול.

הדרך הזאת שהוא מחליט מראש ללכת בה היא יותר מדי שכלתנית, מרוכזת סביב האני, היא חסרה צניעות וגם נדיבות. לא, אני לא אוהבת אותו.

ודבר אחרון, הסגנון - הוא נראה לי, בצדק או שלא בצדק, מאומץ, יומרני, מיושן. ישנם אופני ביטוי שמקפיצים אותי שוב ושוב בחוסר הטבעיות שלהם. מחשבתי סבה בלי הרף סביב שני קטבים: סבלו של העולם, שמתגלם באופן חי ומוחשי בגירוש ובמעצרים, והיעדרו של ז'אן. שניהם הותכו כעת לסבל אחד ויחיד, ויישארו מחוברים זה לזה.

כמו מיטה, שעליה אני מתהפכת ומתהפכת ומוצאת את אותם הייסורים.

קיבלתי הבוקר מכתב מגברת כְּרֶמיֶיה, שהתפרץ מתוכו המשפט הבא: הגעתי לקצה כוחותי. אלוהים, מה אוכל לעשות למענה? עכשיו אני מרגישה, קצת, אילו שַמוֹת יכלה שנה וחצי של חרדה ושתיקה לחולל בה.

פרנסואז אמרה עליה, באחד הימים, שמתחשק לנשק אותה. היא אמרה לי: "את יודעת, הלן, היא כל כך אומללה, היא סובלת נורא." קולה של פרנסואז, שמאחורי החיוך העליז־תמיד למדתי להבחין בכנות וברגש שבו, מהדהד עדיין באוזני. דיברנו על תעצומות הנפש שכמה מן הנשים הללו מגלות בעצמן במצוקה הזאת שלא־תתואר. היא דיברה על גברת כּרמיֶיה כמו על ילדה שגזלו ממנה הכול - זה נכון, זה גם הרושם שלי, מאז. ועכשיו, גם פרנסואז. הקול העליז כל כך, עם צליליו הגבוהים וצחוקו העליז, השתתק גם הוא, הוא אינו מהדהד עוד אלא בזיכרוני. הוא העלה במחשבתי גם את זכרה של גברת שוורץ, שאותה השווינו בשעתה לגברת כרמייה. כמה ריק סביבי! זמן רב אחרי המצוד של 30 ביולי, העיקה עלי התחושה שנותרתי הניצולה היחידה מספינה שנטרפה, ומשפט אחד ריקד והלם בתוך ראשי. הוא בא וכפה עצמו עלי בלי שחיפשתי אותו, הוא רדף אותי, זה המשפט מספר איוב שבו מסתיים "מובי דיק":

And I alone am escaped to tell thee.

איש לא יידע לעולם כמה הרסנית היתה החוויה שחוויתי בקיץ הזה. על הגירוש של 27 במרס 1942 (שבו נלקח גם בעלה של גברת שוורץ), מעולם לא נודע לנו דבר. סיפרו על הקווים הקדמיים בחזית הרוסית, שם השתמשו במגורשים כדי לפוצץ מוקשים

סיפרו גם על גזי חנק, שמעבירים בהם את רכבות המגורשים בגבול פולין. חייב להיות גרעין של אמת בשמועות הללו.

ולחשוב שכל אדם נוסף שנעצר, אתמול, היום, בעצם השעה הזאת, ודאי נגזר עליו לשאת בגורל האיום הזה. לחשוב שזה לא נגמר, שזה נמשך כל הזמן, בהתמדה שטנית. לחשוב שאם איעצר הערב (מה שאני צופה כבר מזמן), אהיה בתוך שבוע בשלזיה־עילית, אולי מתה, שכל חיי יִכבּוּ באחת, יחד עם כל האינסוף שאני חשה בתוכי.

ושכל אדם שכבר עמד בתלאות האלה, ושגם הוא עולם ומלואו, זה מה שצפוי לו.

אתה מבין למה כל כך נרעשתי מהיומן של אנטוּאן טיבּוֹ?

אינני מפחדת מהמוות, כרגע, כי אני חושבת שכאשר אעמוד מולו לא אחשוב עוד. אדע ליטול משכלי את המחשבה על מה שאני מאבדת, כשם שאני יודעת טוב כל כך לשכוח את מה שאני רוצה.

וחוץ מזה, רבים כל כך מקריבים את חייהם מדי יום ביומו. בני-האדם קירבו אלינו לפתע את המוות, הגדילו את תחום שלטונו, העצימו את כוחו.

איני רוצה לחשוב על האנשה של המוות כמו המוות אצל דירֶר ואנשי ימי הביניים, כמו המוות גם אצל אַקסֶל מוּנתֶה. צריך לחשוב עליו לא כעל ישות נבדלת, אלא כעל הפגנה של הכוח האלוהי.

ואולם, כשאני רואה כל כך הרבה מיתות מעשה ידי אדם, זה קשה. הכול מתרחש כאילו קיימים שני סוגי מוות! זה שכופה האל, המוות "הטבעי", וזה שיצרו בני-האדם.

צריך היה להתקיים רק הראשון. לאדם אין זכות ליטול את חייו של אדם. מוות ניתך על הארץ. על מי שנהרגו במלחמה, אומרים שהם גיבורים. למה הם מתו? מי שנמצאו בצד השני אמרו לעצמם שהם מתים למען אותו הדבר. והרי חייו של כל אדם הם כל כך יקרי ערך בפני עצמם.

The pity of it, Iago! O Iago, the pity of it, Iago!

מה שאני כותבת ייראה בעיני רבים כשערורייתי. אולם אם יהרהרו בדבר, אם יחפשו במעמקי ליבם, מה ימצאו אם לא זאת? איני חושבת שאני פחדנית, לכן אני מרשה לעצמי לכתוב את הדברים הללו. מי שיקימו לשמע דברי קול זעקה בשם ה"גבורה", ה"אומץ", ה"פטריוטיות", בעצם רק נתונים למרותן של תשוקות כוזבות. הם טועים, הם עיוורים.

חוץ מזה, האם מי שנלחמו בחזית במשך שנתיים, במלחמה הקודמת, לא חוו מה שהם ראו כ"התפכחות", ושבעצם לא היה אלא התפוגגותן של אותן תשוקות כוזבות? כשהם מודים שאינם חשים עוד אפילו שנאה כלפי הגרמנים, שאינם יודעים עוד בשל מה כל זה. ב"חיי המרטירים" של דוּאַמֶל, באפילוג של "בית טיבּוֹ", ב"הדיִג הניסי" של פּוּרטַלֶס.

אלא שאז הם ראו עצמם נתונים בידה הכבדה של גזירת גורל שאין בכוחם להתמרד כנגדה. והרי "גזירת הגורל" הזאת הונעה במקורה בידי אנשים, היא היתה מעשה ידיהם של בני-אדם.

הזכרתי את "חיי המרטירים", המתנה שקיבלתי ליום ההולדת מגברת שוורץ. יום ההולדת שלי אמנם לא היה שלם בלי ז'אן ובכל זאת היתה בו מתיקות, החברות שלי, וגם המכתבים שלו. עכשיו אני חשה מעורטלת מהכול, עירומה, naked to the awaited stroke [חשופה בפני המכה המאיימת].

כן, "חיי המרטירים" הוא ספר שייאש אותי, כי הוא מתעלה ומגיע לידי היעדר־פניות שאני מעריכה יותר מכול, אך מן הגבהים ההם אין רואים אלא שממה וחורבן. היכן נמצא הפתרון? אולי מי שנוטים לצד מסוים מאושרים יותר, כי הם מוצאים פתרון, מוטעה ככל שיהיה; יש להם מטרה: מי שיש לו מושא לשנאה, הרבה פחות חרד ממי שאין בליבו שנאה.

אני חושבת כעת שמעלת השלמות הגבוהה ביותר שהאנושות יכולה לשאוף אליה היא היעדר־הפניות הזה. מעבר לכך... עדיין איני יודעת; איני רואה פתרון: איני רוצה לדבּר על זה, זה כמו החיים שיהיו בעתיד. פשוט ליבי מנבא לי ששם, בנתיב הזה, משאך משיגים את השלב ההוא, נמצא הפתרון.

ולכן, למרות הכול, למרות היעדרה של קביעה מפורשת, "חיי המרטירים" נשאר לקח מופתי. דוּאַמֶל אינו מביע עמדה: הוא מביא את העובדות, ללא משוא פנים; את תוצאותיו של הדבר המשתולל, המטורף והעיוור ששמו מלחמה, ובכל מקרה חושף בכל מערומיה את הטעות האיומה שנמצאת בבסיסו של הדבר הזה. אני זוכרת שהיעדר־הרגש הזה הדהים, כמעט הרגיז אותי. "לאן הוא חותר?" מסמל פחות או יותר את הלוך הרוח שלי. אחר כך, לאורך זמן, הבנתי איזה לקח עצום טמון בדפים האלה, והוא התבהר לי.

"דבר אינו נעשה מציאותי עד שהתנסית בו - אפילו משל אינו משל עד שחייך אינם משמשים לו דוגמה." קיטס.

אני כותבת את המשפט הזה שאין שום קשר בינו לבין מה שקדם לו, כי הוא היכה בי הבוקר, הוא מסכם את הבעיה המרכזית שניצבת בפני: זו של הבנה ואהדה בין בני-אדם. נדמה לי שמכאן נובע הכול.

כן, הבוקר למדתי, עבדתי על קיטס, הרשיתי לעצמי להתלהב כמו פעם.
איזה עולם יכולה המחשבה שלנו לגמוא בשעות ספורות!

ביליתי שעתיים עם ניקול.
פרנסואז ווּג, תמיד אותם אנשים. פֶּרֶז, אֶליאן רוּ.

יום ג', 2 בנובמבר
לקחתי את אמא לנֶיִי הבוקר.
כולם רצו לחזור איתי. בהתלהבותו אמר לי דֶדֶה קאהן - אני עוד רואה מולי את הפנים המתחננות שלו, העיניים השחורות שלו, כל כך שחורות מתחת לשערו הזהוב, מוכנות בכל רגע לפזז בצחוק: "אנ'רוצה שתישני לידי!" זה היה הביטוי העילאי לאהבתו.

יום ד', 3 בנובמבר
עוד בוקר גדוש כל כך, כולי השתאות. הייתי חופשייה הבוקר. סוף סוף הצלחתי להתרגל לחיים נטולי שגרה: אני מקבלת על עצמי לתפוס את שעות החופש כפי שהן מזדמנות לי, ולא לעשות עוד דבר לפי תוכנית מוכנה מראש. רק התהפוכות האיומות האלה, העמידה הזאת מול מאורעות חיי שזה שנה מונעים אותי מלנהל חיים רגילים, הביאו אותי לידי כך, לידי כניעה - אני אומרת כניעה, כי לא היתה מי ששנאה שינויים כמוני. עד כדי כך שחששתי מפני הנאות, מפני התנסויות חדשות (למשל נסיעה, או מאורע לא צפוי) בשל אי־הסדר שהן עלולות להכניס לחיי, וגם מפני שהן איימו עלי.

אם כן, הבוקר עבדתי בחדר הישן שלי. רשמתי הערות על האוֹדוֹת של קיטס. כעבור שעתיים נוכחתי באמיתותו של המשפט של ווֹלף: המהות הנעלה של אמנותו של קיטס היא עוצמת ההשפעה שלה. "אוֹדה לסתיו", לדוגמה, התמשכה בתוכי, lingered deliciously [השתהתה מעדנות] בתוכי, זמן רב אחרי הקריאה החוזרת בה.

אני רוצה שייתנו לז'אן גם את מחברת הרשימות שלי, בייחוד את הגדולה שכרוכה בקרטון חום, כי יש בה ממני לא פחות משיש בדפים האלה. עוד לא הספקתי לכתוב מה אני חושבת על קיטס, אבל עצם הבחירה של הביקורות עליו מייצגת במדויק את מה שאני אוהבת או לא אוהבת ביצירתו.

יום ה', 4 בנובמבר
הבוקר נפגשו הסטודנטים לראשונה בשיעור של קַזַמיאן. הייתי שם.
התחושה שלי לפני: זו השנה השלישית שאני "מתחילה את שנת הלימודים" בתור "חובבת", בלי שאוכל להיכלל בין הניגשים לבחינות ההסמכה. האם גם הפעם יהיה לתחילת־שנת־הלימודים אותו קסם של דבר חדש?

האם אוכל לשוב ולהסתגל ליסוד הנורמלי הזה בחיי אחרי תהפוכות שכאלה, אחרי הקיץ שעבר עלי בבדידות?

האם יתקוף אותי זכר השנה שעברה, שבה הלכתי לשיעור הראשון וסבלתי משום שז'אן לא בא (הוא עוד היה בפריז)?

ההרגשה שלי עכשיו: אני מלאה עד גדותי בתוכניות, נלהבת ומשתוקקת לעבוד, לכתוב, להרצות. איני מרגישה כלל וכלל זרה ומבוּדדת, הרבה פחות מאשר בשנה שעברה. אולי הסוֹרבּוֹן ממלא עכשיו חלק גדול מדי מחיי?

© כל הזכויות שמורות למודן הוצאה לאור

יומן - הלן בר
Journal - Hélène Berr


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *