» טקסט  » ספרים ילדים נוער  » ספרים חדשים במאי 2010       חזור

אלי פורש כנפיים
מאת: נגה אלבלך, איורים: רות גווילי

ההוצאה: הקיבוץ המאוחד נדב הוא ילד סנדוויץ. יש לו גם אחות גדולה וגם אחות קטנה - תאומה שנולדה כמה רגעים אחריו- אבל מבחינתו היא אחותו הקטנה. נדב מאוד אוהב ציפורים ויש לו מחברת ציפורים מיוחדת שהגננת בגן עזרה לו להכין. אבל עכשיו נדב בכיתה א' ובבית הספר בכלל לא לומדים על ציפורים והוא מתגעגע לגן. יום אחד בהפסקה מוצאים הילדים נחליאלי פצוע. הנחליאלי קם ונופל, ולא מצליח לעמוד. נדב אוסף את הנחליאלי. הוא רוצה לעזור לו, אבל לא יודע איך, עד שמגיע דניאל ומציע עזרה. הסיפור של נדב הוא סיפור של התמודדות עם מקום חדש, תביעות חדשות ומסגרת חדשה. הוא גם סיפור של פרידה מהגן, מהגננת שהבינה לליבו ומההרגלים הישנים, אבל בבסיסו זה סיפור של התמודדות, חברויות חדשות ואהבה ישנה ונמשכת לציפורים.

נגה אלבלך, אמא לשלושה - בת ובן ובת תאומים - מספרת באהבה, בכנות ובאמינות סיפור זורם ומרגש הלקוח מחיי משפחה. המצבים המוכרים המתוארים בו משתלבים זה בזה לעלילה חיה ומושכת לקריאה, המזמנת לילד הצעיר, העושה צעדים ראשונים בקריאה, אפשרות להזדהות עם הבעיות והשמחות של גיבורי הסיפור. נדב וחבריו מצילים את הנחליאלי הפצוע, נותנים לו את השם אלי ומגיעים בסוף הסיפור לרגע המרגש בו אלי הנחליאלי מחלים, פורש כנפיים ועף.

רות גווילי - בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, מאיירת מזה שנים עטיפות לספרים. האיורים שלה, המאופיינים בסגנון אישי מיוחד, חם ואנושי, התפרסמו בעבר ומתפרסמים בהווה בעיתונות בארץ ובעולם. האיורים שציירה רות גווילי במיוחד לספר זה משלימים את הסיפור ומוסיפים לאווירה השורה עליו.

הספר מומלץ לקוראים החל מכיתה א' ואילך וגם לילדים קטנים יותר האוהבים ציפורים וסיפורים.

אלי פורש כנפיים | קוראים לי נדב

קוֹרְאִים לִי נָדָב ואַנִי ילֶד סֶנְדְויִץ'. אֲנִי הַיּלֶד הֲכִי אֶמְצָעִי, כִּי ישֵׁ לִי גַּם אָחוֹת גְּדוֹלָה וגְַם אָחוֹת קְטַנָּה. אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה ואַנִי הָייִנוּ יחַד בַּבֶּטֶן שֶׁל אִמָּא, אֲבָל אֲנִי יצָאתִי רִאשׁוֹן וּבִגְלַל זהֶ אֲנִי גָּדוֹל מִמֶּנָּה בִּשְׁתֵּי דַּקּוֹת. אֲנִי גָּדוֹל מִמֶּנָּה, אֲבָל הִיא כְּבָר מַגִּיעָה לַכַּפְתּוֹר שֶׁל הַקּוֹמָה שֶׁלָּנוּ בַּמַּעֲלִית ואַנִי לֹא. אִמָּא אוֹמֶרֶת שֶׁבְּקָרוֹב אוּכַל לְהַגִּיעַ כִּי אֲנִי כְּבָר בְּכִתָּה א', והְַיּוֹם, כְּשֶׁהִתְמַתַּחְתִּי עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת, הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁבֶּאֱמֶת עוֹד מְעַט אוּכַל, אוּלַי כְּבָר מָחָר.

כְּשֶׁהָייִתִי בַּגָּן לָמַדְנוּ עַל צִפֳּרִים. אֲנִי כָּל כָּךְ אוֹהֵב צִפֳּרִים, וּבִגְלַל זהֶ הַגַּנֶּנֶת עָזרְָה לִי לִגְזֹר תְּמוּנוֹת שֶׁלָּהֶן וּלְהַדְבִּיק אוֹתָן בְּמַחְבֶּרֶת מְיחֶֻדֶת. עַכְשָׁו ישֵׁ לִי מַחְבֶּרֶת צִפֳּרִים פְּרָטִית, ואַנִי שׁוֹמֵר עָלֶיהָ בִּמְגֵרָה פְּרָטִית. לְאַף אֶחָד אָסוּר לִפְתֹּחַ אֶת הַמְּגֵרָה הַזֹּאת. רַק לִפְעָמִים אֲנִי מַרְשֶׁה לְאַיּהָ, אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה, לְהָצִיץ בְּמַחְבֶּרֶת הַצִּפֳּרִים שֶׁלִּי, וּפַעַם הֶרְאֵיתִי אוֹתָהּ גַּם לַחֲבֵרָה שֶׁלִּי, מַעֲיןָ.

"הָאָח שֶׁלִּי בִּכְלָל לֹא דּוֹמֶה לְךָ," אָמְרָה מַעֲיןָ, "הוּא לֹא מִתְעַנְיןֵ בְּצִפֳּרִים, רַק בְּכַדּוּרֶגֶל."

"אֲנִי לֹא אוֹהֵב לְשַׂחֵק כַּדּוּרֶגֶל," הִכְרַזתְִּי.

"אֵיךְ אַתָּה יכָוֹל לָדַעַת אִם אַף פַּעַם לֹא נִסִּיתָ?" שָׁאֲלָה מַעֲיןָ.

"דַּוקְָא נִסִּיתִי," אָמַרְתִּי, וסְִפַּרְתִּי שֶׁפַּעַם בַּגָּן שִׂחַקְתִּי עִם הַילְָדִים ואַפִלּוּ נִצַּחְתִּי.

"אֲנִי אוֹהֶבֶת לְעוֹדֵד," אָמְרָה מַעֲיןָ. אֲבָל כְּשֶׁהַילְָדִים מְשַׂחֲקִים כַּדּוּרֶגֶל הִיא בִּכְלָל לֹא מִסְתַּכֶּלֶת עֲלֵיהֶם אֶלָּא בָּאָה לְשַׂחֵק אִתִּי, ואְָז אֲנִי שָׂמֵחַ.

מַזּלָ שֶׁמַּעֲיןָ יוֹשֶׁבֶת לְידִָי. חוּץ מִמֶּנָּה אֲנִי לֹא מַכִּיר כִּמְעַט אַף ילֶד בַּכִּתָּה.

בַּהַפְסָקָה פָּגְשָׁה אוֹתָנוּ אֶפְרָת, אֲחוֹתִי הַגְּדוֹלָה שֶׁלּוֹמֶדֶת בְּכִתָּה ג'. "לָמָּה אַתֶּם עֲצוּבִים?" שָׁאֲלָה.

"בִּכְלָל לֹא לוֹמְדִים פֹּה עַל צִפֳּרִים," אָמַרְתִּי, וּפִתְאֹם הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי מְאֹד מִתְגַּעֲגֵעַ לְנוּרִית הַגַּנֶּנֶת.

"ואְֵין פֹּה כִּמְעַט זמְַן לְשַׂחֵק," אָמְרָה מַעֲיןָ.

"אֲבָל ישֵׁ הַפְסָקוֹת," אָמְרָה אֶפְרָת. "בּוֹאוּ נֵלֵךְ לְשַׂחֵק לִפְנֵי שֶׁהַהַפְסָקָה תִּגָּמֵר," ויְצָאנוּ יחַד לֶחָצֵר.

בַּבַּיתִ, לִפְנֵי הַמִּקְלַחַת, סִפַּרְתִּי לְאִמָּא שֶׁאֲנִי מִתְגַּעֲגֵעַ לַגָּן. אִמָּא חִבְּקָה אוֹתִי ואְָמְרָה שֶׁלְּאַט–לְאַט יהְִיוּ לִי בְּבֵית הַסֵּפֶר חֲבֵרִים חֲדָשִׁים. הִיא אָמְרָה שֶׁאוּלַי אֲפִלּוּ אֶפְגֹּש ילֶד חָדָשׁ שֶׁיֹּאהַב צִפֳּרִים כָּמוֹנִי. ידַָעְתִּי שֶׁזּהֶ לֹא יכָוֹל לִהְיוֹת, כִּי עוֹד לֹא שָׁמַעְתִּי עַל אַף ילֶד אַחֵר שֶׁאוֹהֵב צִפֳּרִים. חָשַׁבְתִּי שֶׁאִמָּא סְתָם מְנַסָּה לְעוֹדֵד אוֹתִי, וּבִגְלַל זהֶ כָּעַסְתִּי והְִתְעַקַּשְׁתִּי לַעֲשׂוֹת מִקְלַחַת בְּעַצְמִי. אַחֲרֵי הַמִּקְלַחַת לָבַשְׁתִּי אֶת הַפִּיגָ'מָה והְָלַכְתִּי לִשְׁכַּב בַּמִּטָּה שֶׁל אִמָּא ואְַבָּא. מָחָר יוֹם שִׁשִּׁי ואְַחַר כָּךְ שַׁבָּת. מִכָּל הַיּמִָים אֲנִי הֲכִי אוֹהֵב אֶת שַׁבָּת. שָׁכַבְתִּי שָׁם וכְָכָה חָשַׁבְתִּי, ואְַחַר כָּךְ נִרְדַּמְתִּי.

© כל הזכויות שמורות לקיבוץ המאוחד הוצאה לאור

אלי פורש כנפיים - נגה אלבלך, איורים: רות גווילי