» טקסט  » מודעות ורוחניות  » ספרים חדשים בנובמבר 2010       חזור

שמש חדשה
מאת: שי טובלי ואילון לסטר

ההוצאה: הקיבוץ המאוחד חמישה נזירים טיבטים, גלוחי ראש ועטויי גלימות, מופיעים יום אחד באזור הכפרי של דרום-צרפת, כחלק מחיפושם אחר נער המיועד לשמש כגלגולו של אל עתיק-יומין שבכוחו לגאול את העם הטיבטי מגורלו המר. נרגשים, הם מתדפקים על דלת האחוזה של בית משפחת סלבדורה, שבין כתליו מתחפרים ביגונם שני אחים צעירים, אשר אך זה עתה איבדו את הוריהם בתאונת מטוס טראגית ומגששים את דרכם חזרה, ביחד, אל אוויר העולם. הנזירים משוכנעים שסוף סוף מצאו את האל שלהם, ותוך ימים הופך כריסטיאן, האח הצעיר בן השש-עשרה, לישות זרה ומסתורית בעיני ג'רמי, אחיו הבכור. ג'רמי פותח במאבק נואש על שרידי משפחתו, על הסיכוי הקלוש לחיים נורמליים ועל קשר האהבה הדק שהחל נרקם בינו לבין אחיו.

במאבקו הוא מוצא עצמו מתנגש בעוצמה בעולם מושגים בודהיסטי אדיש, מלא ודאויות דתיות ורוחניות, תוך שהקרקע הולכת ונשמטת במהירות מסחררת תחת רגליו. כוחות גורל כבירים משבשים שוב ושוב את כל תכניותיו, נתמכים בממשל הסיני הרודף אחריהם עד חורמה, והוא נסחף בעל-כורחו לעולם אחר...

"שמש חדשה" הוא יומן-מסע עז מבע הפורש סיפור אהבה סוחף ובלתי שגרתי. שאלות יסוד רבות, כמו גבולות האהבה, רצון חופשי וגורל כתוב מראש, אמונה וספק, מתערבבות בחוויות אינטימיות, בועטות-בבטן, המאלצות את הקורא להיפגש עם כוחה הישיר של האהבה.

שי טובלי, בן 34, הוא סופר ויוצר רב-תחומי, מורה רוחני והוגה, מרצה ומפתח טכניקות-תודעה. בשנותיו המוקדמות עסק בעיקר בעתונות ובספרות. בעודו משרת בגלי-צה"ל כעורך תוכניות תרבות ורוח, הוא הוציא בהוצאת 'כתר' את ספר הביכורים שלו, 'שפת הגוף' – ספר סיפורים קצרים שזכה לשבחי הביקורת והקהל, ואף לפרס משרד המדע והאמנויות לאותה שנה. עם תום שירותו הצבאי, הפך לכותב טורים ומאמרים קבוע בעתון 'מעריב' ופרסם גם כתבות במגזין 'חיים אחרים'.

אילון לסטר, שותפו לחיים וליצירה, בן 35, בעל תואר שני במנהל עסקים, ניהל כבר בגיל 24 את מחלקת המשכנתאות של בנק משכן ומאוחר יותר היה אחראי מכירות של כל איזור הדרום בחברת ביטוחי המשכנתאות EMI. עם השנים הלכה והתפתחה אצל אילון תשוקת החיפוש למשמעות החיים ובתוך-תוכו הוא גילה שתי אהבות גדולות: אהבתו לילדים ואהבתו ליוגה. כך שבמקביל ללימודיו בתואר השני למד טיפול בגיל הרך והוסמך כמטפל מן המניין וכמורה ליוגה.

שמש חדשה מאת שי טובלי ואילון לסטר | פרק ראשון: התייתמות, 20.6.08
אני יושב באפלולית חדרי, רוכן מעל למכתבה. כריסטי ישן במיטתי מקופל בתנוחה עוברית. אנחנו כאן במעין חדר מלחמה, מנסים להתחמק מבני המשפחה הרבים שמציקים בטלפונים ובמיילים ועלולים עוד רגע קט להסתער… מסתגרים בתוך החדר הזה כאילו שהווילה הצטמצמה לממדיו הקטנים ומנסים בלי לנסות להתמודד עם המאורעות הקשים ביותר של חיינו.

לפתע פתאום הפכתי לכריסטי מאח לאב ואם. אני כל עולמו והוא כל עולמי, ואנחנו לבדנו בטירה המכושפת הזאת, ורוחות הרפאים של הורינו המתים מבקרות אותנו בשעות לא שעות, משום שהימים נטרפו כאן בתוך הלילות ושום דבר אינו כמו הזמן הרגיל שלנו.

לפני יומיים זה קרה. חיכינו להורינו בשעת ערב מאוחרת. הם היו אמורים לחזור ברכב שלהם משדה התעופה לאחר טיול בן שלושה שבועות באפריקה. כריסטי ישב בחדרו והכין את אחד המודלים המורכבים שהוא כל-כך אוהב ליצור - במשך שעות, מבנים מקרטון ונייר, שהוא מקים לו מהם ממלכות שלמות. אני ישבתי שרוע בכורסה של אבא וצפיתי בחדשות בטלוויזיה, לא מתוך כוונה, פשוט משעמום. חופשת קיץ… ואז זה הגיע: הידיעה בטלוויזיה שטיסה מניירובי לשרל דה גול התרסקה בשחקים, המטוס התפרק ולבטח דבר לא נשאר. ואני, הדם קפא בעורקיי, ואז הלב פעם בעוצמה מסחררת. לא ידעתי היכן אני, כל העצמים בחדר הפכו מטושטשים, וכמו נכנסתי למעין עולם קפוא וחסר זמן, אטום כמו מכל זכוכית.

המחשבה היחידה שהבזיקה בתוכי היתה: כריסטי. מה יהיה עליו, על הילד הזה?

האוויר נשאב מריאותיי והדם כאילו ניטל ממני ונעשיתי מין בובה חלולה, בובת סמרטוטים. הייתי כמו מוטל על הרצפה כשעדיין ישבתי על הכורסה. ואז התעשתּי והרמתי יד כמעט משותקת לעבר הטלוויזיה, כמבקש משהו, אבל לא היה ממי לבקש, וכמו מתוך חלום כיביתי את המכשיר.

מה עושים עכשיו? התחלתי להסתחרר כולי שוב, כל-כך חסר זמן, כאילו שכל מערכות הגוף הגנו עליי, על המחשבה, מפני קליטה ממשית של האירוע. כאילו מעולם לא נולדתי ואין אף-אחד בעולם ואין שום דבר, כמו לאבד את ההכרה ועדיין להישאר ער ומודע וצלול.

כריסטי, שוב הלמה המחשבה בראשי, מה יהיה איתו? מה יהיה עליו?

איך לא חשבתי על עצמי, אינני יודע, הרי גם אצלי כל עולמי התהפך כעת, ויחד עם זאת כאילו חוט נמתח מתוך לבי וחצה את התקרה עד לחדרו של הנער השקט הזה. פתאום התמלאתי כמיהה עזה ומוזרה ללכת ולשים את ראשי בחיקו, שהוא ינחם אותי ויבטיח לי שלא יאונה לנו כל רע. הכול מקופל בתוך רגע אחד; כל הזמנים, כל החיים, משתלשלים במעין לולאות אינסופיות שכרוכות זו בזו כמו עשרות נחשים בכלוב. בבת-אחת חודרת הידיעה הזאת כמו קליע בעד החזה ויוצאת מהעבר האחר, וכל הדרך הזאת שהיא עושה אתה מבין כל-כך הרבה דברים, ונולד ומת ושוב נולד, ושום דבר לא קורה והכול קורה בו-זמנית, וככה אני פתאום מוצא את עצמי הופך לאב של הנער הזה שקודם היה אחי.

ועכשיו אני מנסה לקום אליו ברגליים כושלות, וצונח חזרה אל הכורסה. ידיי על ברכיי, זיעה קרה בכפות ידיי. מלטף את ברכיי כמו משפשף אותן, מכין אותן לקימה הראשונה של חיי. מחמם מחמם, ואז שוב נעמד על רגליי, ושוב סחרחורת ונופל. הכול מתרוקן עכשיו ממשמעות. כל החיים, כל הרצונות והצרכים, כל החלומות והכמיהות והפנטזיות, כל מה שרציתי לעצמי. עתידי הפרוש לפניי בחלום נעורים אווילי: הבחורות שאני הולך להשיג, הקריירה שאני הולך לכבוש בפריז - כמו פתח ענק שבעדו עמדתי להיכנס נסתם עכשיו בסלע גדול.

אני מת? אני חי? אינני יודע, ובכל זאת, הנה אני קם ועושה את הדרך הארוכה המשתרעת לאורך מיליוני מדרגות, מוכה תעתועים, כמו באונייה שנעה ימינה ושמאלה ואז שוקעת אט-אט למצולות, מתעלם מהטלפון הטורדני שמצלצל פתאום בתרועה רמה, מלאת חדווה, אפילו שמאחוריה מסתתרים אלה המביאים עימם את בשורת המוות, יהיו אשר יהיו. ואז, באמצע המדרגות, נזכר בבעתה שכריסטי עלול לענות, ופתאום נמלא כוח, מסתער לעבר הטלפון ומנתק אותו. הנה, שוב אנחנו לבדנו בבית הגדול הזה, וטוב שהעוזרת, ג'וליאנה, יצאה לקניות לקראת שובם הביתה של הוריי. רק אתה ואני, אחי היקר, וכבר המוות עולה ומבאיש את ריחה של הווילה כולה. אבל אתה עדיין לא יודע, אתה עוד לא חש.

ואני עולה אליו, הפעם נחוש יותר, בטוח יותר, ממלמל לעצמי ומשנן את המשפט. איך לא להישמע דרמטי מדי, איך לא להישמע כואב מדי, איך לא להשאיר מקום לספקות, איך להשאיר מקום לספקות. אבא ואמא מתו, אני ממלמל לעצמי כמטורף ומניד בראשי, כאילו הייתי סופר שמחפש משפט פתיחה לרומן. לא, זה לא יעבוד, לא כך.

ופתאום, ללא שום אזהרה, אני עומד מול דלת חדרו הסגורה. קשרים עדינים כמו חוטים בלתי נראים נמתחים בין לבותינו כעת - אלוהים יודע מהיכן, הרי הייתי סתם אח. נקישה בדלת. מהוססת או בטוחה, אין לי שום מושג.

"כריסטי?"

קול שבור או בטוח, אינני יודע.

"כן, ג'רמי? אני פה, והדלת פתוחה. שאבוא?"

הדלת פתוחה. כריסטי שכוב על בטנו, רוכן למרגלות המודל השמימי שהכין - מין בית כנסייה או מנזר, אינני יודע מה.

לפתע פתאום, אולי בפעם הראשונה בחיינו המשותפים, אני מבחין עד כמה יופיו עוצר נשימה. מעיניו השחורות ניבט רוך ממיס כשל ילד, אף שהוא כבר בן שש-עשרה, כאילו ששום דבר לא נגע בו אף-פעם. הכול ראשוני בו ובתולי. פתאום השגחתי עד כמה הוא רך, שרוע כך על השטיח הצמרי הלבן והכול עדין בו. מעיניו ניבט - מה ניבט? אולי תחנונים, אבל תחנונים - למה? כמו מתחנן שאביט פנימה לתוכי ואמצא את אותה רכות בדיוק שוכנת בלבי. כמה רציתי לעטוף אותו אז, ולא משום שהוא אחי ולא משום שהורינו נהרגו, אלא משום שזו הייתה מין התעוררות ליופי שחי אצלי בבית, ועל אף המגע היומיומי עימו לא ידעתי אותו. עטוף במעין הילה מלאכית, הכול חדיר בו ומוכן לדעת ולשמוע הכול, אפילו את זה, אפילו את מה שבאתי לומר לו. אחד ששום דבר לא סגור בו והכול יכול לנוע אל תוכו בקלות, והוא עדיין יביט כך, באותו רוך בלתי מציאותי. מה הדבר הזה בבית שגדל לידי ולא ידעתי?

"כריסטי - - -"

הקול נשבר, נסדק, נסוג חזרה למקום שממנו הגיע, מבקש להתקפל וללכת ולסיים בזה, רק בשמו, ובכל זאת שואף שאיפה עמוקה, יודע שהלילה הזה צפוי להיות לילה אפל במיוחד לשנינו, יודע שביחד אנו נכנסים עתה לתוך מנהרה אפלה שרק אלוהים יודע אם יש בה פתח.

"הייתה תאונת מטוס", מלמלתי. "משהו נורא קרה".

כריסטי הזדקף על ידיו במין לאות, כמי שכל כוח החיים נשאב ממנו, וכשהתיישב נשא אליי את מבטו ועיניו אומרות רק תום שָׁקט ואצילי, ובכל זאת שמתי לב שהוא בולע את רוקו ומנסה לאזן את עצמו ככל יכולתו. רציתי להגיד לו, "אל תנסה לאזן את עצמך, תישבר, אתה יכול להישבר", אבל זה היה גדול מכוחי.

הוא שאל: "למה אתה מתכוון? שאמא ואבא נהרגו?"

הנהנתי.

הוא כרך את שתי רגליו הצמודות בזרועותיו והשעין את סנטרו על ברכיו. השתתק, לא נסוג, רק השתתק. ובדממה שאחזה בשנינו היינו יכולים, כל אחד לעצמו, לחוש כיצד אנו צונחים אל תוך תהום אפלה ללא תחתית. ואז זה קרה. הוא נשבר, וכמו ממעמקים הבכי הגיח והגוף כולו רעד.

בכיו חרישי, מתוק. מעולם לא הבחנתי כמה שהוא יפה. משכתי אותו בעדינות אל מיטתו. הוא היה כבד כמו גוש עופרת, כמו איבד את ההכרה, אפילו שעיניו נותרו פקוחות, רגע אחד תועות במרחק, רגע אחר תרות בתקווה ובשאלה אחר עיניי הנבוכות.

התיישבתי על ברכיי על השטיח וכרכתי את זרועותיי סביב חזהו. ראשו צנח על חזי והכול הסתחרר, תמונות חיים שלמות. ורק אני והוא בעלטה הזאת, מחובקים כמו שניים שנאחזים זה בזה בחוזקה בעודם נפלטים אל תוך מנהרת זמן. ימים, שעות, דקות, הכול הופך לרגע אחד.

לבסוף שנינו איבדנו את ההכרה - כלומר, נרדמנו, אבל לא שינה רגילה; עילפון, התמוססות ונסיגת החושים… יום ולילה לא היו יכולים לנו. צנחנו לתהומות הנשייה, מנסים לשכוח, מתעלמים מטלפונים, אוזנינו מתעלמות באדישות מופגנת מנקישותיה הרמות של ג'וליאנה.

עד שכריסטי ביקש בקול רפה "מים". וגם אני, שפתיי היו יבשות. מבלי משים פשוט משכתי אותו אחריי והלכנו לחדרי, ושם השקיתי אותו ולא אמרנו דבר. וכשג'וליאנה רצה במעלה המדרגות ברגע שהיא שמעה שהדלתות הוזזו, חסמתי אותה בפתח חדרי ואמרתי לה, "לא עכשיו, אנחנו צריכים עוד זמן". והיא החלה להתייפח וחיפשה לנחם ולהיות מנוחמת, ובכל זאת, הדפתי אותה בעדינות אל מעבר למפתן הדלת.

לא עכשיו, הלילה הזה הוא שלנו, לילה שנדמה כנצח, ומי יודע אם בוקר עכשיו, הכול מיטשטש והולך. אם יש שמש בלילה, אז לילה עכשיו, ואם הכוכבים זרועים ביום, אז יום. כל חילופי המשמרות של השמש והירח והכוכבים נדחים בנימוס, בסירוב שָׁקט.

מה היה לי באותו לילה? אחי ואני כמו היינו לאחד. הלבבות הותכו, התערבלו ונטרפו זה בזה. מצוקתנו כמו הפכה לפתח שבעדו ניתן היה לחוות חברות חדשה הולכת ונרקמת. אני זוכר איך לחשתי לו בשעה לא שעה על אוזנו, "אני כאן, כריסטי, ולעולם לא אעזוב אותך. מה שיהיה, לעולם לא אעזוב אותך". והוא לא אמר דבר, אף-פעם לא אמר דבר, כבר שכחתי שהוא יודע לדבר. הוא, כאילו אישיותו הנערית בת השש-עשרה נעשתה אחרת, שברירית פי אלף, פי מיליון.

תמיד היה נער חולמני, רך, אוהב, דיבר מעט, אבל אף-פעם לא ייחסתי חשיבות רבה לנוכחותו בחיי. הוא היה שם, בחדרו ובטיוליו השקטים בטבע, באחו המקיף את הבית וביערות, הוא נהג להיעלם לו שם, ואני כבר עמדתי לעזוב את הבית, לעבור לפריז, לעבוד, ללמוד. ועכשיו, כמכושף הלכתי אחר שתיקתו הרפה. רציתי להיות איתו, לשרת אותו… אבא ואמא ואח וחבר ואוהב, כולם ניבטו בעד עיניי כברירת מחדל. וידעתי אז שאשאר להגן עליו ושהוא מעתה ועד עולם יהיה ראש וראשון בחיי.

והנה הוא בוכה עוד פעם, וחיבוקי מתהדק סביב חזהו. ויהי ערב ויהי בוקר רגע אחד.

ובתום שלושה ימים ושלושה לילות, שבמהלכם אני לבדי רחצתי אותו והאכלתי אותו חרף מחאותיו, והשקיתי אותו וישנתי איתו במיטתי, ודחיתי את כל המבקרים וביקשתי זמן ושקט, הבטנו זה בזה וידענו שמעכשיו נכונים לנו חיים חדשים, שאת החיים האלה נחווה ביחד ושנצטרך למלא כעת בנוכחותנו את הווילה הענקית והמפוארת הזאת ולאחוז יד ביד לעולם.

אני כותב מתוך העולם המוזר והמטורף שלי עכשיו. אני מקווה להבנה, למישהו שיֵדע להבין את המטמורפוזה הזאת שחוויתי, איך כל זהותי הפכה להיות עכשיו של כריסטי ולמענו. ולא לזכר הוריי אני עושה זאת - אלא משום שהתפנה המרחב עבורנו, לאהוב.

© כל הזכויות שמורות לקיבוץ המאוחד הוצאה לאור

שמש חדשה - שי טובלי ואילון לסטר