| |
ספרים חדשים - אתר טקסט ⚞ שנת 2010 ⚟ |
| 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | שנת 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | |
| אוגוסט 2019 | יולי 2019 | יוני 2019 | מאי 2019 | אפריל 2019 | מרץ 2019 | פברואר 2019 | ינואר 2019 | דצמבר 2018 | נובמבר 2018 | אוקטובר 2018 | ספטמבר 2018 | | |
|
אגונומיקס עשיר בתובנות מעמיקות, תשובות בהירות ופתרונות פשוטים למציאת האיזון בין אגו לבין צניעות – כמפתח לייעול ההבנה והגישה העסקית בדרך להצלחה. הספר מציע לקוראים בכל רחבי העולם כלים ודרכים לנצל את יתרונותיו של האגו ולצמצם את נזקיו כדי לשפר את סיכוייהם להצליח וכדי להפוך למנהלים ולמנהיגים טובים יותר.
אגונומיקס חושף את הסכנות הגלומות באגו ומלמד אותנו כיצד להימנע מהן:
דיוויד מארקום וסטיבן סמית הם בעלי ניסיון והשכלה של עשרות שנים בניהול ובפסיכולוגיה. עבדו עם ארגונים רבים, בהם מיקרוסופט, אקסנצ'ר, חיל האוויר האמריקאי, ג'נרל אלקטריק, דיסני וסטייט פארם. ספריהם תורגמו לשמונה-עשרה שפות וראו אור ביותר מארבעים מדינות. אגונומיקס מאת דיוויד מארקום וסטיבן סמית בהוצאת ידיעות ספרים, תרגם מאנגלית: עמרי אשר, עורך" שמעון הורן, 255 עמודים. אגונומיקס | פרק ראשון: אגו והשורה התחתונה כל מחשבה טובה שיש לנו, וכל מעשה טוב שאנו עושים, מביאים אותנו לפִתחה של גאווה, ובכך חושפים אותנו להתקפות השונות הגלומות ביהירות ובשביעות רצון עצמית. - ויליאם לוֹ. אֵגו הוא הפריט הבלתי נראה בחשבון הרווח וההפסד של כל חברה. משום שהאגו אינו מופיע בבירור בחשבון רווח והפסד, במשך עשרות ואפילו מאות שנים לא השתפרנו - ואולי גם לא נחלשנו - ביכולתנו לשלוט בכוח החובק כול ורב העוצמה הזה, שנמצא בכל אדם בכל חֶברה. מסתבר שבזמן קריאת שורת הפתיחה של הפרק הזה, הדבר האחרון שחשבתם הוא שאגו יכול להיות רווחי. אבל למרות המוניטין הגרוע שיצא לאגו, אין הוא גורם אך ורק להפסדים. מצד הרווחים אגו מתניע את הדחף להמציא ולהשיג, את התעוזה לנסות דברים חדשים ואת החוסן הנפשי להתגבר על המכשולים שצצים שלא מן הנמנע. זה אולי נשמע מפתיע, אבל לאנשים רבים אין די אגו, והדבר גורם לחוסר ביטחון עצמי, להשתתפות שטחית ולאפּאתיוּת, המשתקים תרבויות ומנהיגים. בכל פגישה קבוצתית, ויכוח בחדר מנהלים, סקירת ביצוע, שיחה עם לקוח, משא ומתן על חוזה או ריאיון עבודה, האגו יכול לפעול לטובתנו או לרעתנו. כשאנו שולטים בו ומשתמשים בו בחוכמה, אנו נהנים מיתרונותיו של האגו ומרווחים גדולים. אך כשהכוח החזק והעקשן שבתוכנו שולט בנו, חברות סובלות מהפסדים כספיים משמעותיים. יותר ממחצית אנשי העסקים מעריכים כי בחברה שלהם עלות ההפסד בגלל אגו היא בין 6% ל 15% ממחזור המכירות השנתי; אפילו אם אגו גורם להפסד של 6% בלבד ממחזור המכירות, העלוּת השנתית של אגו - כפי שמעריכים האנשים שעובדים כדי ליצור את מחזור המכירות הזה - מתקרבת ל 1.1 מיליארד דולר, עבור חברה ממוצעת ברשימת ה 500 של המגזין "פורצ'ן" (Fortune). סכום זה, 1.1 מיליארד דולר, שווה כמעט לממוצע הרווחים השנתי של אותן החברות. אבל בין שהאגו שלנו עולה לנו ב 6% ובין שב 60% מסך המכירות, על מה אנשים חושבים כשהם מנסים להעריך את העלוּיות האלה? בדרך כלל הם חושבים על הפעם האחרונה שהיתה להם היתקלות באגו של מישהו, או על הכותרות האחרונות בחדשות. משנת 1981 ועד שנת 1999, בהנהגתם של דיוויד מקסוול ואחריו ג'יימס ג'ונסון, זכה תאגיד המשכנתאות פאני מֵיי (Fannie Mae) להצלחה חסרת תקדים, בכך שגבר על שוק המניות ביחס של 3.8 ל 1. במחקרו של ג'ים קולינס גלגל התנופה: מטוב למצוין, שכלל 1,435 חברות שונות, היתה פאני מיי אחת מ 11 חברות בלבד שתוארו כמי שמצליחות לשמור על רמת ביצוע חסרת תקדים, ושמנהיגיהן איכותיים בהתאם. אלא שב 1 בינואר 1999 החליף פרנקלין ריינס את ג'ונסון בתפקיד מנכ"ל החברה. כעבור חמש שנים, בעקבות לחץ כבד של מועצת המנהלים של פאני מיי לנוכח אי סדרים בספרי החשבונות של החברה, התפטר ריינס מתפקידו. "בעצם התפטרותי לפני המועד המתוכנן," הכריז ריינס, "אני מקבל עלי את האחריות למעשי." למרבה האירוניה, ארבע שנים קודם לכן, בשנת 2002, התבקש ריינס להעיד לפני הקונגרס בעניין התרסקותה של אֶנרון (Enron). "מנהלי תאגידים שאומרים שלא ידעו - או טוענים שאין זו חובתם לדעת - על תהליכים ופעילויות שהתרחשו בחברה שלהם, פועלים באופן לא אחראי ולא מקובל לחלוטין," אמר ריינס לחבר המחוקקים, "במיוחד כשמדובר בפעולות המסכנות את עצם קיומה של החברה שלהם." ריינס עזב את פאני מיי עם חבילת פנסיה בשווי פוטנציאלי של 25 מיליון דולר ועם שכר כולל של כמעט 90 מיליון דולר במשך שנות כהונתו. ב 22 בדצמבר 2004 החליף אותו דניאל מאד. בזמן שכתבנו את הפרק הזה, שלח לנו אחד הקולֶגות שלנו באימייל מבזק חדשות. כותרת המבזק הכריזה: "פאני מיי הגיעה להסדר בשווי 400 מיליון דולר." השורה הראשונה של המבזק היתה: "תרבות הניהול ה'גאוותנית והלא אתית' בפאני מיי הובילה לשערורייה חשבונאית בשווי של 11 מיליארד דולר בענקית המשכנתאות, כך אמרו ביום שלישי רגולטורים ממשלתיים, כשהכריזו על ההסדר בשווי 400 מיליון דולר עם החברה." (ההדגשה שלנו.) גם מנהיגותו של דניאל מאד הועמדה בסימן שאלה. "בפאני מיי חשבו שהם כל כך שונים, כל כך מיוחדים, כל כך רבי עוצמה," כתבה בתאני מקלין במגזין "פורצ'ן", "שהם אף פעם לא יצטרכו לענות לאף אחד, וזה התברר כטעות גדולה." לקח לפאני מיי כמעט עשרים שנה להפוך מחברה טובה לחברה מעולה, ופחות מחמש שנים להפוך מחברה מעולה לחברה טובה ומשם ל... ימים יגידו. הסיכון הגלום בכותרות בתקשורת על אגו שיצא מכלל שליטה, או ברושם האכזרי המתקבל מתדמית מתמשכת של התנהלות אגואיסטית, הוא שאנחנו יכולים לומר לעצמנו: "אנחנו לעולם לא היינו עושים את זה. אנחנו פשוט לא כאלה גרועים." זה נכון. רובנו המוחלט לעולם לא יהיו דניס קוזלובסקי (טַייקוֹ), קן ליי וג'פרי סקילינג (אֶנרוֹן), בּרני אבֶּרס (ווֹרלדקוֹם) או מרתה סטיוארט, ולעולם לא יזכו לכינוי כמו "אַל המסור" (שהודבק למנכ"ל סאנבִּים המפוטר אַל דנלאפ). אנחנו לא נלך לכלא ולא נגרום במו ידינו להתרסקותן של החברות שלנו - וזה בדיוק המלכוד. מכיוון שהסיפורים האלה קיצוניים כל כך, רק לעתים רחוקות הם גורמים לנו לשאול את עצמנו: "האם יש בהם חלק שנכון גם לחברה שלנו?" "מה עם הצוות שלי?" או "מה איתי?" משום כך אנו מאבדים עניין, ונעלמות מעינינו התנהגויות שאמנם אינן כה חמורות כמו אלה המוזכרות בפסקה לעיל, אך בכל זאת פוגעות ביכולות שלנו - לאט, אבל בטוח. כמחברים אנו יכולים לספר לכם, מניסיוננו האישי ומתוך המחקרים שביצענו, שרק לעתים רחוקות מאוד אנו מרגישים בזמן אמת שהתנהגויות מוּנחות אגו הן קיצוניות. "ההתחלה שלנו היתה מעולה," כמו שאמר לנו מנהל של אחת מ 50 החברות הראשונות ברשימת מגזין "פורצ'ן". "עם הזמן העובדה שהיינו מעולים הגדילה את האגו שלנו, וזה החזיר אותנו להיות טובים. עכשיו אנחנו צריכים להתחיל הכול מחדש. היינו עיוורים לאופן שבו האגו שלנו הלך ותפח לאורך הדרך." ברוב המקרים לא חסרים בארגונים אנשים בעלי כישרון, אמביציה, אינטליגנציה, יצירתיות, חזון, השכלה, ניסיון או תשוקה. כיועצים שמענו לעתים קרובות בשיחותינו עם מנהיגים ומנהלים, אחרי פרויקטים כושלים או תוצאות בינוניות, משפטים כגון אלה: "הוא מאוד מקורי, אבל..." או "יש לה חזון כביר, אילו רק יכלה..." או "היינו במסלול הנכון, ואז פתאום..." ההסתייגויות בשבחים היו קשורות בעקביות להסלמה באלמנט אחד - אגו. אם המחיר שאנו משלמים הוא אפוא עמוק וצורב כל כך, מדוע אנשים דבקים בכל תוקף באגו שלהם, ובמקרים מסוימים אפילו יוצאים להילחם בשבילו? בתחילת המחקר שלנו לא ידענו לענות על השאלה הזאת בעצמנו.
נטל או נכס? בניסוי שנועד לבחון איך ישפיע אגו על החלטותיהם של המשתתפים, חילקו החוקרים את האנשים לשתי קבוצות: קבוצה עם "אגו מאוים", וקבוצת השוואה עם "אגו לא מאוים". בכל אחד מהניסויים יכלו המשתתפים להרוויח סכומי כסף שונים, להפסיד סכומי כסף שונים או לצאת מהמשחק מאוזנים. שתי הקבוצות קיבלו את אותן הוראות: אתם עומדים לקחת חלק ב"קרב הצעות מחיר" שדומה למכרז, נגד אדם אחד בלבד שאותו אתם מנסים לנצח. הפרס במכרז הוא דולר אחד. המטרה שלכם היא להשיג את הדולר הזה באמצעות פחות מדולר, אבל אתם יכולים להוציא עד חמישה דולרים כדי להשיגו. לפני תחילת הניסוי אמרו בחשאי לכל אחד מן האנשים בקבוצה עם "אגו מאוים": "אם אתה מסוג האנשים שבדרך כלל לא עומדים בלחץ, או שאתה חושב שאתה לא מסוגל לזכות בפרס, אולי כדאי שתשחק על בטוח. אבל הבחירה כולה שלך." ככל שהניסוי צבר תאוצה העלו משתתפיו שהאגו שלהם היה מאוים את הצעות המחיר שלהם גבוה יותר כמעט בכל פעם, יותר מכפי שהרשו לעצמם האנשים שלא ניסו להגן על האגו שלהם. אחרי דו קרב ממושך של הצעות מחיר הוציאו האנשים שהרגישו צורך להוכיח את עצמם 3.71 דולרים בממוצע כדי לקנות דולר אחד. למעשה, ככל שהיתה להם "הערכה עצמית" גבוהה יותר, הם הפסידו יותר כסף. הניסוי הדגים איך אגו מסבך אותנו בהשקעות נפסדות ויקרות. אחר כך, כשראיינו החוקרים את המשתתפים, הם גילו שאלה מהם שהוציאו יותר כסף כדי "לנצח" בניסוי לא זו בלבד שהצטערו על הכסף שהוציאו כדי לנצח, אלא שגם ההערכה העצמית שלהם פחתה. במילים אחרות, הם הפסידו גם כסף וגם ביטחון עצמי. בגלל אגו "אנשים נוטים להיקלע למלכודת... מבזבזים כסף בגלל החלטות רעות," אמרו בּאוּמייסטר וצ'אנג. "אנשים ננעלים על בחירת מקומות עבודה ללא פשרות, מנהלים מפגינים מחויבות יתר לעובדים אשר הם אלה שתמכו בהעסקתם, מנהלים בכירים בבנקים מגדילים את ההלוואות של המוסד שלהם לבעלי חוב בעייתיים (כי הם אלה שאישרו את ההלוואה מלכתחילה), ויזמים ומשקיעים מסתבכים בפרויקטים כושלים." המסקנה של המחקר המקיף שלהם היתה שכאשר אנשים מרגישים שהאגו שלהם מאוים, הם מקבלים "החלטות אופטימליות פחות מנקודת מבט כספית." ברמת המאקרו, הביצועים העסקיים נפגעים כשהאגו משפיע לרעה על הליכי הייצור. ד"ר פּוֹל נאט מאוניברסיטת אוהיו חקר מאות ארגונים במשך 20 שנה בנושא: למה החלטות עסקיות נכשלות. הוא גילה שאחוזי ההצלחה של 50% מההחלטות העסקיות נובעים משלוש סיבות עיקריות: ? יותר משליש מכל ההחלטות העסקיות הכושלות הן מוּנחות אגו. ? כמעט שני שלישים מהמנהלים הבכירים אינם בודקים אלטרנטיבות נוספות לאחר שהגיעו להחלטה. ? 81% מהמנהלים מקדמים את החלטותיהם באמצעות שכנוע או פקודה, ולא באמצעות הערך של הרעיון שלהם. בשנתיים וחצי האחרונות עברנו על 2,190 כתבות בעיתונים (בעיקר כאלה הקשורות לעסקים) שהשתמשו במילה אגו בדרך זו או אחרת. ב 88% מהמקרים לשימוש במילה אגו היתה משמעות שלילית, ובדרך כלל נלוו לכך הסברים מדוע ואיך אנשים צריכים להיפטר מהאגו שלהם, ומה עומד לקרות אם לא יעשו זאת. כתבים רבים גוערים באנשים בעלי אגו מנופח עם כותרות כמו: "אל תיתנו לאגו להרוג את הסטארט אפ" ב"ביזנס ויק" (BusinessWeek), או "האגו דפק את טִי אוֹ" (טֶרֶל אוונס, שחקן פוטבול מקצועי בליגה הלאומית - NFL) ב"יו אס אֵיי טודֵיי" (USA Today). בחמש השנים האחרונות ראיָינו אלפי אנשים שהשתתפו במפגשי המנהיגות שלנו, הראנו להם מילים אקראיות וביקשנו מהם לרשום את המילים הראשונות שעולות בדעתם. אם המילה "אגו" היתה מבזיקה לפניכם, מה אתם הייתם כותבים? 92% מהתגובות הראשונות היו שליליות. "שחצן" הוזכרה כמילה הראשונה ביחס של כמעט 5 ל 1, ואחריה התיאורים "מרוכז בעצמו", "חסר ביטחון", "אטוּם", "מתגונן", "רברבן" ו"יהיר", אם לשמור על רשימה נקייה מגסויות. שימו לב לאופן שבו אנשים סביבכם מדברים על אגו - במיוחד על אגו של מישהו אחר - ותקבלו את הרושם הברור הבא: אגו הוא האויב. אם אתם יושבים בפגישה של שעה, למשל, ובדקה ה 43 של אותה פגישה מישהו נותן לאגו שלו להשתולל, איזו דקה תיחרט בזיכרונכם? מה ההשפעה של הדקה הזאת על 42 הדקות הקודמות? במקרה הגרוע, הן נמחקות. מה גורלן של 17 הדקות הבאות? במקרה הטוב, הן מוכתמות. וכמה זמן יתבזבז אחרי הפגישה בְּשיחות על מה שקרה בַּפגישה? אולי איננוּ זוכרים את הדקה המדויקת, אבל אנחנו ממשיכים לחיות עם ההשפעה שלה. גם אם האגו אינו הורס לגמרי את הפגישה, הוא ללא ספק מטביע בה את חותמו. המשכנו בחיפוש אחר תשובות, ראיינו, סקרנו וצפינו באנשים בתעשיות ובדיסציפלינות מכל התחומים כדי לגלות מדוע הם עושים את מה שהם עושים. בזמן שסרקנו מאות כתבות עסקיות, תקופונים ומגוון רחב של כתבי עת פסיכולוגיים, גם חקרנו מחדש את הספרות בנושא מנהיגות וניהול שנכתבה החל משנת 1944, השנה שבה העלה פּיטר דרוּקר לראשונה למוּדעות את הצורך בניהול מסוג אחר בעידן המודרני. אף כי ספרים רבים הציגו רעיונות מעניינים, רק מעטים ענו על הקריטריונים שלנו ויכלו לשמש אבני דרך - ספרים שהרעיונות שלהם היו כה רבי עוצמה, ששינו את הדרך שבה אנשים חושבים על עסקים.
ספרי המחקר המקיפים האלה - כגון The Effective Executive;
In Search of Excellence; The Change Masters; לנֶצח נבנו; לפני הכול - שוברים את הכלים - הראו מה מבדיל קבוצה אחת של מנהיגים וחברות ממנהיגים וחברות טיפוסיים. כשבחנו את הנושאים האלה אחד לאחד, רובם התוו טכניקות, אסטרטגיות וטקטיקות ליצירת שינוי; אבל התיאוריות והניסיונות המעשיים האלה לא סיפקו הסבר להבדל בין מה שקראנו לבין מה שראינו בפועל, כאשר האגו נכנס למשחק. לדעת כל המחברים אגו נראה כתובע את מקומו ברשימת המבוקשים ביותר בעולם העסקים.
אגו 2.0 רצה הגורל וג'ים קולינס, אחד הסופרים הפוריים ביותר בספרות העסקית ב 50 השנה האחרונות, נמצא בנתיב מקביל למחקר המוקדם שלנו. בספרו גלגל התנופה: מטוב למצוין קבע קולינס שהדבר שהכריע שני שלישים מהחברות שלא הצליחו לעשות את הקפיצה מ"טוב" ל"מצוין" היה "אגו ענק, שהביא לחורבנה או לבינוניותה המתמשכת של החברה". קולינס גילה שני מאפיינים ייחודיים של המנהיגים שהובילו את 11 החברות המצליחות ביותר: 1) רצון עז למקצוענות, ו 2) צניעות אישית קיצונית. הוא כינה את השילוב הנדיר הזה מנהיגות "בדרגה חמש". כאשר תיאר קולינס את ממצאיו בפני קבוצת מנהלים לפני שספרו יצא לאור, אמרה מנכ"לית טרייה, "אני מאמינה במה שאתה אומר על ממנהיגים טובים למצוינים, אבל זה מטריד אותי. כי בזמן שאני מסתכלת במראה אני יודעת שאני לא דרגה חמש - בכל אופן עדיין לא. חלק מהסיבה שקיבלתי את המשרה שלי היא דחף האגו שלי. האם אתה אומר שלא אוּכל להפוך את החברה הזאת לחברה מצוינת אם אני לא בדרגה חמש?" ג'ים נמנע מתשובה חד משמעית, ופשוט הצביע על ההוכחות המאששות את הממצאים שלו. הקבוצה ישבה בשתיקה במשך דקה, והיא המשיכה בשאלה הבאה, "האם ניתן ללמוד להגיע לדרגה חמש?" הוא ענה שיש שני סוגים של אנשים: אלה שיש להם את זה, ואלה שאין להם את זה. "הקבוצה הראשונה כוללת אנשים שלא יצליחו להביא את עצמם, גם בעוד מיליון שנה, לשעבד את האגו שלהם לשאפתנות המתבקשת להקמת משהו גדול וארוך טווח יותר מאשר הם עצמם," אמר קולינס. "הקבוצה השנייה, אני חושש שהיא גדולה יותר, כוללת אנשים שיש להם הפוטנציאל הנחוץ להתפתח למנהיגים מדרגה חמש; היכולת קיימת בהם, אולי היא חבויה או שהם מתעלמים ממנה, אבל היא שם בכל זאת. בנסיבות מתאימות - בחינה עצמית מעמיקה, התפתחות אישית מודעת, מנטור ומורה גדול - האנשים האלה מתחילים להתפתח." וכאן סיים קולינס את תשובתו. כדי לענות על שאלתה של המנכ"לית במידה מסוימת של תקווה צריך לשאול סדרה של שאלות נוספות ולענות עליהן - שאלות שאנחנו שואלים כבר שנים: מה יש באגו שמאפשר למנהיגים להפוך את הארגונים שלהם לטובים, אך מונע מהם, בהיעדר צניעות, להגיע למצוינות? מדוע נדמה שאגו הוא משהו שהכרחי לנו כדי להצליח, אך כשיש לנו אגו הוא מחבל בהצלחה שאנו רצים אחריה? האם אפשר לפתֵח הרגלים כדי לשלוט בכוחות האגו? האם בכלל כדאי לשלוט בהם? אם צניעות היא כוח חשוב כל כך והכרחית בשביל "מנהיגות בדרגה חמש", מדוע איננו ניחנים בה יותר? האם אנחנו יכולים ללמוד להיות צנועים? אם אגו וצניעות לא יכולים להתקיים זה לצד זה, על מה נוותר, ומה עלינו לשנות? אגונומיקס הוא התוצאה של התשובות לשאלות הללו. אנחנו מאמינים שבממצאים האלה נעוץ ההבדל בין אגו הפועל נגדנו ומכביד עלינו כנטל לאגו הפועל לטובתנו כנכס המשביח את ערכו. אם נדע להשתמש בו ביעילות, יהיו הצדדים החיוביים באגו חזקים כמו הצדדים השליליים בו. הצעד הראשון להגדלת התשואה על ההשקעה שלנו באגו הוא להבין מה הוא בכלל "אגו" ואיך הוא פועל.
בריאות אגונומית
אגו הוא רדיקל חופשי. © כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור אגונומיקס - דיוויד מארקום וסטיבן סמית
|
|
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
|
|