» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בינואר 2011       חזור

בקתה קטנה, דגים מנתרים
מאת: צ'יו-סיה טיי
Little Hut of Leaping Fishes - Chiew-Siah Tei

ההוצאה: ספרית מעריב בשלהי המאה ה-19 נולד תינוק חדש בסין ומגיח לעולם אל תוך עידן של תהפוכות, שהעיקרית בהן היתה פלישת המערב לסין בעקבות מלחמת האופיום הראשונה. מלחמה שערערה את היסודות האיתניים של המסורת בת אלפי השנים והביאה עימה רוח חדשה של אלימות, שגרמה לשסע בעם בין "הבוקסרים", שדרשו לגרש את הזרים מאדמת סין, לבין הליברלים שקראו לשינוי. סין נמצאת על ספו של עידן חדש ונקרעת בין שני עולמות - ישן מול חדש, מסורת מול מודרניזציה. סיפורו של מינגג'י התינוק הוא סיפורה של סין. מינגג'י חי תחת קורת הגג של סביו הפיאודל המנהל את אחוזתו ואת בני משפחתו ביד רמה ואכזרית, וברוח המסורת כופה על נכדו ללמוד את משנתו של קונפוציוס.

מינגג'י מבקש למזג בין ישן לחדש, אך רעיונותיו ופועלו יתנגשו תמיד בחומות השמרנות והשחיתות המקננת לצידה. הוא יוצא לעיר הגדולה ומתמנה למשרת מנדרין . בעיר חווה המנדרין הבוגר אכזבות מרות הן בחייו האישיים והן בחייו הציבוריים. בפתח המאה העשרים הוא צופה במולדת האהובה המטלטלת בין כוחות אלימים, שמתכחשים למורשת ולרוח החדשה יחד.

סיפור יפהפה שמקפל בתוכו קנאת אחים, נישואים אומללים, בגידות, שקרים, חמדנות, שנאת זרים וסודות אפלים. צ'יו-סיה טיי נולדה במלזיה. בשנות התשעים פרסמה רבות בתקשורת המקומית פרוזה ספרותית ובעיקר טורים בעיתונים שונים בנושאים של קולנוע, ספרות, אומנות. טיי זכתה במלזיה בפרס עבור כתיבת פרוזה בסינית וכן בפרס הבינלאומי Hua-Zong לספרות סינית. ב-2002 הוכרזה כסופרת הפרוזה הטובה ביותר של השנה. באותה שנה עברה לגור בסקוטלנד ולמדה באוניברסיטת גלזגו, שם החלה לכתוב את ספרה בקתה קטנה, דגים מנתרים. כיום צ'יו סיה-טיי חיה בסקוטלנד ועובדת על ספרה השני שייצא לאור בקרוב.

בקתה קטנה, דגים מנתרים מאת צ'יו-סיה טיי בהוצאת ספרית מעריב, מאנגלית: תלמה אדמון, עריכה: נורית קרשון, עיצוב עטיפה: מיכל פלד, 380 עמודים.

בקתה קטנה דגים מנתרים | פרק ראשון , אחוזת צ'אי, 1875
הסתיו בכפר פריחת השזיף הוא עונה של זיעה וצחוק. עונת דונמים רבים של שדות זהובים. של קציר ודיש בשדות האורז. גבעולים חשופים וגרגירי אורז תפוחים. פנים מחייכים, גופים מותשים. ילדים יחפים רצים בפראות בשטח הפתוח, רודפים אחרי כלבים שרודפים אחריהם. אמהות מכינות ארוחות לאבות העסוקים בשדות.

צרצרים נחבאים בשיחים: רעש ניסורם מתפצח מעל לשמים. כריזנטמות מחייכות בצהוב זורח. נחשים אורבים בצמחיית המנגרובים, ממתינים בסבלנות לקרפדות ולצפרדעים הממתינות בסבלנות ליתושים ולזבובים.

בלילה, ברגע שנמוגות רצועות אחרונות של אור, הארובות חדלות לעשן, הדלתות ננעלות היטב. ילדים מרוצים נודדים ברחבי ארצות החלום, מתחת לגגות הסכך, חיוכים על פניהם, רוק בזווית פיהם. אמהות מטליאות נעליים וחולצות לאבות שנהנים משאיפה אחרונה ממקטרת לפני השינה. לפני שהיום יתחיל מחדש.

ככה זה הלילה.

בקתות מתפוררות, מתמעטות במרחק לכדי פירורים חסרי צורה, פזורות סביב הצלע המערבית של הגבעה, חוסות בצל המשתהה של חופת העננים. הרוח גוברת, מטאטאת את מחסה הענקים מזרחה על פני הרמות ובקתות האיכרים, על פני נהר השזיף המתפתל ושדות האורז, עד שהיא נוטעת אותו בדיוק מעל לאחוזה הסמוכה למדרון המזרחי.

אחוזת צ'אי.

כל ארבע החצרות שלה נעטפות בצלו האפל של ענן הסתיו. במהלך היום מתרכזת הפעילות באגף המזרחי, שבו דר האדון צַ'אי, ובו ממתינים המשרתים באדיקות לפקודות, להביא לאדונם התובעני חפץ זה או אחר. לציית לבקשותיו האינסופיות. מנגד, באגף המערבי, מתגורר לִיקַאנְג, בנו הבכור של האדון, עם נשותיו. חדריהם ערוכים בתשומת לב: בעוד ליקאנג נהנה מנוחיותו של החדר המרכזי, לאשתו הראשונה, דָה ניאנְג", ניתן החדר שמימין, כדי לאשר את מעמדה העליון על זה של האישה השנייה, אֶר ניאנְג, הרוטנת תמיד על ששוכנה בחדר השמאלי, היוקרתי פחות. אחיו של ליקאנג, ליוויי, מרוצה באגף הדרומי, השקט כחדרי האורחים הריקים שבאגף הצפוני. כל האגפים נחים עכשיו בדממה.

אבל לא לאורך זמן.

הצרחות הראשונות נוקבות את האפלה, שטות אל האגף המזרחי וקודחות באוזניו של האדון צ'אי. הוא קופא ומאזין, אחר כך מזנק ממקומו, נשנק מהשאיפה האחרונה ממקטרתו. הוא מהנהן ומהנהן ומחייך. הנה הוא בא, בנו בכורו של בני בכורי. הנערה החדרנית, נחרדת מתנועתו הפתאומית, פוסעת לאחור וממתינה.

רב-המשרתים פֵנג מתפרץ פנימה: "בן! זה בן!"

אדונו מרים את מבטו בחטף. רב-המשרתים פנג עוצר במקומו ושומט את חיוכו. הוא משתחווה ונפנה לעמוד בצד.

האדון צ'אי מתיישב, מאותת לנערה המשרתת להכין את המקטרת שלו ושואג: "לך להביא את ליקאנג!"

הנערה מפילה את המקטרת. רב-המשרתים פֵנג אומר כן ויוצא.

הוא בטח נהנה מהחיים באיזה מקום. האדון צ'אי נאנח, מתבונן בנערה המרימה את המקטרת בחופזה ומציתה אותה.

בחוץ הומים המשרתים בהתרגשות, טרודים בהפצת החדשות באחוזה המוארת לפתע. הם עוקבים אחר זעקות העולל עד לאגף המערבי, מהסים זה את זה, מקפידים להנמיך את קולם.

בחולפו על פניהם מכווץ רב-המשרתים פֵנג את גבותיו ופוקד על המשרתים להתפזר. לחישותיהם ממלאות את החצר כשהם יוצאים.

מאחורי הדלת הסגורה, בחדרה של דה ניאנג, חדל לבסוף התינוק לבכות ומתחיל להתרגל לעולמו החדש. שברירי וחיוור, אמו נותנת בו מבט אחרון לפני שהמיילדת לוקחת אותו משם.

אחרי שחיכו זמן כה רב, אחיותיו, מֵיילִיאן, בת שמונה, ומֵייפוֹנג, בת חמש, מזנקות קדימה ומקיפות את המיילדת. הן קצרות רוח להביט בו, באחיהן. הן נוגעות בפניו הוורודים הקטנים, באצבעותיו הזעירות. דה ניאנג חלושה מכדי להתערב, עוקבת אחריו כשהוא נישא אל החדר הסמוך. המשרתת שלה מוזגת לה תה זנגביל חמים, אבל דה ניאנג משלחת אותה כדי שתטפל במקום זה באדונה הפעוט. הוא שב ומתחיל לבכות, נכסף לחמימות חזה אמו.

אף על פי שהיא עייפה, אמו נאבקת להישאר ערה. היא מאזינה, שמחה כשבכיו נפסק. שינה מתוקה, בן.

כעבור דקות הוא מתעורר ושוב בוכה, אבל חדל ברגע ששפתיו המורעבות מגיעות לפטמה של מאמא וּוַאנְג. החלב שופע משדיה העצומים של המינקת. מאמא וואנג, אחרי שבעלה כפה עליה למכור את התינוק שנולד לה זה עתה תמורת שור שנועד לעבודת השדה, קפצה על ההזדמנות לשרת את הילד הזה. אבל היא מתגעגעת לבנה. כלבלב שלי. היא מחייכת כשהיא נזכרת ברגע שבו ראתה אותו לראשונה. ילד נלבב; לקרוא לו על שמה של חיה - זה יעוור את הרוחות הרעות הקנאיות, יחסום את דרכן אם יבואו לקחת אותו ממנה. אבל אז חיוכה נעשה מריר. ובכל זאת הוא נלקח. הכאב חודר ללבה, חודר עמוק, רוטט. גופה רועד. פיו של העולל מאבד את אחיזתו בפטמה. הוא צווח.

עכשיו שיצאה המשרתת מן החדר כדי להשכיב את שתי האחיות במיטותיהן נשארת מאמא וואנג לבדה עם התינוק. תינוקה של מישהי אחרת. היא נותנת ברך הנולד מבט בוחן מקרוב כשהיא מנחה אותו בחזרה אל הפטמה. בעיניים עצומות הוא נהנה מארוחתו, מוצץ בשקט, מריח את ניחוחו המתוק של החלב. מלבב כמו כלבלב שלי. עיניה של מאמא וואנג מתרככות. היא מצמידה אליה את התינוק, מלטפת את זרועותיו הקטנות, רגליו הקטנות ופניו המקומטים. כן, אתה כלבלב שלי.

בחדר הסמוך מאזינה אמו בשקט לפיהוקיו ולנשימותיו. הוא כה קרוב ובה בעת רחוק, מופרד ממנה בקיר העץ. אילו רק יכולתי להיניק אותו בחלב שלי עצמי. לבדה לגמרי, היא נאנחת, דמעות עולות בעיניה.

"כבר לא בית חרושת לבנות," היא ממלמלת.

איפה אביו? היכן הוא? היא נועצת מבט למעלה. טור נמלים צועד לאורך קורת עץ שבתקרה. הנמלים עסוקות מכדי להשיב. ועד מהרה מטביעה אותה העייפות. היא ישנה.

במרחק שתי דלתות משם ספל מתנפץ לרסיסים אל הרצפה. אר ניאנג עומדת, ידה האחת על השולחן והאחרת נחה על כרסה הבולטת. היא מתנשפת ורועדת בזעם.

"למה היא צריכה להיות הראשונה?" היא זועקת וחופנת את התינוק שבקרבה. "אתה תהיה בן! אתה חייב להיות בן! אתה לא תפסיד במערכה."

המשרתת שלה, נפחדת בפינה, דוחקת בחוזקה את גופה הרזה כנגד הקיר. נרעדת, היא נועצת מבט בעיניה הלוהבות של אדוניתה.

בחצות נגרר הביתה אביו של הרך הנולד. רב-המשרתים פֵנג אסף אותו בבית הזונות בעיר פּינְדוֹנְג, מרחק שישה-עשר קילומטרים מהבית. שתוי למחצה, ליקאנג ממהר דרך חדרה של דה ניאנג אל מיטת ילדו. הוא ממהר להסיט הצדה את שמיכת הכותנה הלבנה המכסה את הגוף הזעיר. והוא רואה אותו, את חוט הזכרות הקטן, נח בשקט כעולל עצמו. זה אמיתי. ביציאתו הוא מזמזם קטע מאופרה.

דה ניאנג ערה מאז שובו, וכשבעלה חולף לידה היא מרימה אליו את מבטה. ליקאנג עוצר לרגע, אחר כך דוחק חיוך אל שפתיו, מהנהן ונסוג אל מגוריו.

דה ניאנג עוצמת עיניה בחוזקה, דמעותיה שוטפות.

בשעת בוקר מוקדמת ביום השביעי ללידה שולח האדון צ'אי את רב-המשרתים פֵנג למלומד הזקן יאן, המלומד היחיד בכפר פריחת השזיף.

כשהוא מגיע אל מפתן חדרו של הרך הנולד באגף המערבי, מסיט רב-המשרתים פֵנג את שולי הווילון שבפתח כדי שהמלומד הזקן יאן יוכל להציץ פנימה. שבע ומרוצה, שוכב נינוח על חזה של מאמא וואנג, נראה כאילו התינוק מחייך אל הזקן ומשלח אליו קריאות תינוקיות: עיניו מזדהרות, לחייו לוהטות בוורוד, מצחו נוצץ מתחת לקרני שמש הבוקר החומקות מבעד לווילון שהורם. הוא מחייך כאילו הוא כבר מכיר אותו, את הזקן הכחוש. המלומד הזקן יאן מצמצם את עיניו ופוסע קדימה. רב-המשרתים פֵנג שולח את ידו.

"לא."

הווילון נשמט. התינוק צורח מאחוריו בקול רם ונוקב.

המלומד הזקן יאן שב לחדר העבודה של האדון צ'אי, יושב לפני פיסת נייר אדום וצלוחית מלאה בדיו, ופניו חמורי סבר במשך זמן רב. הוא אינו כותב דבר. אף על פי שכמות הדיו רבה מהנדרש, תלמידו הנער מוסיף לכתוש את מקל הדיו בחוזקה באבן הדיו, ובתוך כך הוא מציץ לעבר האדון צ'אי, הנועל היטב את פניו חרושי הקמטים. הבחור הצעיר עוקב אחר הנעשה, זיעה ניגרת מראשו הגלוח. הוא מנסה לאטום את אוזניו בציפייה לשאגה, אך האדון אינו אומר דבר. החניך צעיר מכדי לדעת שהמלומד הזקן יאן הוא האדם היחיד בכפר פריחת השזיף שהאדון צ'אי לעולם לא ישאג לעברו. הוא יודע דברים שהאדון אינו יודע; הוא יודע קרוא וכתוב.

עם זאת, יש עוד דברים רבים שהאדון צ'אי אינו יודע על המלומד הזקן יאן. הוא אינו יודע על הלילות הרבים שבילה המלומד בלימודי אִי-צ'ינג, ספר התמורות, ההורוסקופים וקריאת תווי הפנים. הוא אינו יודע שהאיש הזה, המשכיל ביותר בכפר פריחת השזיף, רואה דבר מה בפניו הקטנים של הנכד ובעיניו.

המלומד מחפש שמות במחשבתו: שיתאימו לפנים, לעיניים ההן ולדבר הזה שבתוכן. האדון צ'אי מאותת לחדרנית שתחליף את התה שהמלומד לא נגע בו בספל חדש של תה אוּ-לוֹנג חמים. המלומד הזקן יאן לוגם מעט מן התה וכותב על הנייר האדום באותיות בולטות בשפת לִישוּ, הכתב הקליגרפי הקדום של שושלת האן.

האדון צ'אי אוחז בפיסת הנייר הכתובה וממהר במסדרון אל טרקלין האבות הקדומים. רב-המשרתים פֵנג דבק בעקביו ומסייע לאדונו להציב את השמות היקרים בצורה נאה על שולחן התפילה, לפני צלחות הזיכרון של האבות. האדון צ'אי משליך אל הרצפה צמד יַאוֹ, גושי אבן מקודשים שצורתם חצי ירח. שני הגושים נופלים פתוחים, פניהם למעלה, מחייכים. יש אישור.

וכך מכריז האדון צ'אי על שם נכדו: מינגג'י; השם המשכילי שלו יהיה דזִיווֶן, שפירושו נבון ורב-ידע. בר אוריין.

לא עוד נבערים. האדון גמר אומר. במשך דורות בילו אבותיו את כל ימיהם בעיבוד אלפי דונמים של אדמה בתוך כפר פריחת השזיף ומחוצה לו. איש ממשפחתו, מלבד בנו השני, אינו מסוגל לקרוא יותר מכמה סימניות בסיסיות." הבן הבכור של הבן הבכור של צ'אי עתיד להיות שונה: שֶׁנְשִׁי שזכה לחינוך, בן אצולה שיהיה ראוי למשרה ציבורית. סבו נחוש; אביו מהנהן, ואמו מחייכת בשקט.

מאמא וואנג מספקת די חלב כדי להשביע את רעבונו העצום של התינוק. אחרי ארוחתו הוא טומן תמיד את ראשו בין שדיה של מאמא וואנג, שוקע בתנומה עמוקה בתוך אותו ניחוח חמוץ-מתוק של חלב וזיעה. אמו צופה, לבה מתכווץ.

היא כבר חלשה משתי הפלות קודמות, והלידה סחטה אותה עוד יותר. הטיפול בבנה הצעיר היה לבלתי אפשרי, שכן בחודש הראשון לאחר ימי הבידוד היא מסוגלת להרים את עצמה לישיבה רק לארוחות.

בבוקר, משהאכילו והלבישו אותו, מאמא וואנג לוקחת אותו אל אמו ומניחה אותו לצדה. מרוצה ונרגשת, האם מלטפת ומנשקת אותו. היא ממששת את אצבעותיו העדינות ואת לחייו הרכות, השמנמנות. מאושרת לשמוע את גרגוריו התינוקיים, להתבונן בשפתיו הנעות ובפיו הנפתח כמו כדי לדבר אליה. הוא נענה למילות האהבה והרגש, שבאוזניו הן רעשים בלבד.

לפעמים היא נאבקת להתרומם לישיבה, לערסל ולהדק אותו היטב אל חזה. היא חשה ברטט החיים של הדופק. חיים פעילים. היא יכולה כמעט לראות מה צפוי לו. תקווה. הדבר שהיא עצמה חדלה לראות זמן רב לפני שנולד.

אחיותיו באות אחרי ארוחת הבוקר. הן נאספות סביב מיטת אמם ומשחקות עם אחיהן. מייליאן צובטת את לחייו ומכנה אותו בָּאוֹ קטן - לחמנית מאודה ממולאת - בעוד מייפונג אוחזת בכפות ידיו ושרה לו את שירי העם שלמדה מן המשרתת.

הוא חולק עמן חיוכים, מצחקק ומגרגר כשהן שרות ומחוות בידיהן לעברו.

אביו מבקר לפעמים כדי לראות אם גדל. כשהוא בא שתי האחיות כורעות בפינה ועוקבות אחר אביהן המביט מטה בעריסה ובוחן אותו.

"הוא חלש מדי. את צריכה להאכיל אותו לעתים קרובות יותר."

הוא מעיר תמיד את אותן הערות. ומאמא וואנג נועצת תמיד מבט באיבריו השמנמנים של התינוק ובגופו העגלגל ומהנהנת בשתיקה, אינה חפצה להתווכח. אחר כך ליקאנג יוצא, מבלי שהחזיק בתינוק או העיף מבט בבנותיו המכווצות בפינה.

חודש ימים לאחר לידתו של מינגג'י עורך האדון צ'אי בגאווה טקס לחגיגת מלאת מחזור ירח ראשון לנכדו.

בשעת בוקר מוקדמת מאמא וואנג מאכילה את מינגג'י בארוחה הראשונה של היום, רוחצת אותו ומלבישה לו את חולצתו האדומה, עטיפת התינוק האדומה, כפפות אדומות וגרביים אדומים. "מי ייתן וכל המזל הטוב יבוא עליך," לוחשת מאמא וואנג לתינוק האדום שבזרועותיה.

ידיו, הנתונות בכפפות כותנה, נעות על פניו, על אפו, על פיו. אצבעותיו זעות ונעות בכפפות המהודקות היטב. הוא מנוע מנגיעה בפניו או באפו, מנוע מטעמו של אגודלו הרך והטעים. ברוב תסכולו גם פניו מאדימים ורגליו בועטות ללא הרף.

"ששש," מאמא וואנג מערסלת ומרגיעה אותו. "זה הכלל. מעכשיו אתה צריך ללמוד איך מתנהגים."

בטרקלין האבות הקדומים מתהלך האדון צ'אי אנה ואנה, מקיש באצבעותיו על ראש הדרקון של מקל ההליכה שלו, משלח פקודות ברב-המשרתים פֵנג כדי שייתן בתורו פקודות, בודק את שולחן התפילה: צמד נרות אדומים על פמוטי פליז נוצצים; קערה למקלוני קטורת עשויה מפליז, מעוטרת בשני אריות, מלאה בחול רענן בניחוח ירוק מנהר השזיף; אגודה שלמה של מקלוני קטורת וצמד כפיסי עץ לנבואת העתיד. הכול חייב להיות ערוך ומותקן כראוי. והמנחות סדורות בשורה: חזיר צלוי יושב בשלמותו במרכז, מוקף בברווז שטוגן קלות ואחר כך בושל לאטו, גלילות ממולאות בבשר, מגשי פטריות וירקות ומרק עוף בעשבי תיבול. וכמובן עוגות האורז האדום והביצים החלוטות האדומות. ושבע כוסיות קטנות של יין אורז ושבע קעריות גדולות של אורז בלי תוספות, עם שבעה צמדים של מקלות אכילה ושבע כפות מרק לשבעה הדורות של אבות המשפחה.

האדון צ'אי מייצב את עצמו על מקל הפליז שלו, רוכן כדי לספור בקפידה באצבעותיו הכמושות, מוודא שאיש מן האבות אינו חסר דבר. אם התקרובת לא תהיה ערוכה כיאות ולו במקום אחד בלבד, יהיה על האדון צ'אי לשאת בעולו של חטא חוסר הכבוד לא רק בכל ימי חייו האלה, אלא גם בחייו הבאים.

לבסוף מוצתים הנרות ומקלוני הקטורת. להבות לוהטות מחוללות כלפי מעלה, בוערות באדום, מבזיקות על הרצפה ועל העמודים. עשן ננשף אל על, חובר לניחוחות החמוצים-המתוקים ולריח עשבי התיבול של המזון, נע בפראות בין קורות התקרה לעמודים, נתלה מהורהר מעל לאיש הזקן, מעל לאבותיו, מעל למנחותיו ולמשרתיו.

רב-המשרתים פֵנג גורר את ליקאנג ממיטתו. עדיין מפהק, חוצה ליקאנג את החצר כמעט כמהלך בשנתו, חולף על פני המשרתים הרבים הרוחשים סביב ומנקים את הרצפה ואת העמודים, או אפילו מביאים מנחות נוספות. הוא כמעט מתנגש בשולחן התפילה. האדון צ'אי שואג: "אתה מוכן לנסות להיות מועיל?"

זנבו החד של מקל הדרקון מכוון אל פניו של ליקאנג, ועכשיו הוא כבר ער לחלוטין. רב-המשרתים פֵנג מושך אותו משם באחת כדי למנוע נזיפות נוספות.

מאמא וואנג, מלווה במייליאן ובמייפונג, עוצרת בפתח טרקלין האבות הקדומים. נשים וקרובי משפחה אחרים אינם רשאים להיכנס לטרקלין האבות. ליקאנג ניגש כדי לקחת את מינגג'י מידי המינקת. לראשונה מאז שהתינוק נולד, אביו מחזיק בו באחיזה מגושמת. הילד מתנועע בחוסר נוחות בזרועות אביו ומתעטש. פיו מתעוות ופניו מתקמטים. האוויר דחוס ומלא בריחות ועשן, ובגד העיטוף חם מדי.

הסב, האדון צ'אי, מחייך במלוא פיו ומקבל בברכה את נכדו האהוב: "בוא הנה, פנינה יקרה שלי!"

שאגת רעם מכה בעור התוף הפריך של התינוק, ובעקבותיה עולות צווחותיו. זאת התפרצות צפויה כנגד הרעש, העשן, הלהבות, החום והריחות. התינוק זע ונע בתוך עטיפתו האדומה. אדום פנים.

החדשות על בנו בכורו של בנו בכורו של האדון צ'אי, הבוכה בטרקלין האבות הקדומים, מתפשטות במהירות. אר ניאנג צוחקת חרש בלעג בחדרה שבאגף המערבי, בעוד פניה של דה ניאנג מתכרכמים בחדרה. איזה סימן לחוסר מזל. דה ניאנג קוראת בהתמדה את השורות מתוך כתבי מנזר דאבֵּיי, מזמורי תפילה המבקשים את ברכת בודהה. אנא הגן על מינגג'י שלי מן הרוחות הרעות. אנא ממך.

כפיסי הנבואה לא יחייכו עד הסתיו החמישי. נראה כי האבות הקדומים אינם מרוצים מצאצאם המצווח, העטוף באדום. אבל האדון צ'אי מרוצה. הוא מרוצה לראות את נכדו בפעם הראשונה. הוא מאושר לגעת בלחיים השמנמנות. הוא ילד צ'אי אמיתי, היורש לבית צ'אי.

המטבח רוחש פעילות מאז עלות השחר. אלפי עוגות אורז נאפו, אלפי ביצים נחלטו ונצבעו באדום. רב-המשרתים פֵנג מורה למשרתים להעניק אותן לדיירי כפר פריחת השזיף: שלוש עוגות ושלוש ביצים לכל משפחה. האדון מייחס משמעות להגייה הדומה של הספרה "שלוש" (סאן) ורואה בה ייצוג של המילה "חיים" (שֶׁנְג). כך הוא נוטע את אותות ה"חי" וה"פעיל" המבשרים טוב.

איכרים מופתעים באים מן הכפר ומהשכונות הסמוכות, ממתינים בסבלנות בשני טורים ארוכים בכניסה הראשית. אלוהי השמים השתנה לבסוף, הוא מתחיל לטפל בנו. במשך שנים שכחו כמעט את טעמה של עוגת אורז. בחיוך רחב הם מפיצים את הידיעה: "הוא בוודאי כוכב המזל שלנו."

זו הפעם הראשונה שהאדון צ'אי מעניק להם כיבוד כזה.

ליווֵיי, אחיו הצעיר של ליקאנג, שב עם דמדומים ממסע של חודשיים. הוא ביקר בכפרים רחוקים כדי לאסוף את דמי החכירה. בכניסתו לכפר הוא פוער עיניים ומביט סביבו בהשתאות: פנים שמחים בכל מקום, ידי כולם מלאות במשהו אדום, והכול צוחקים ומפטפטים בהתרגשות.

זו התרחשות נדירה מאז שהתפוצץ כבועה חלום מורדי טייפינג על סין הנשלטת בידי איכריה." שנים של מלחמה מלווה בבצורת הותירו את האדמות חרבות כמעט. דלות ורעב קרעו מזמן את החיוכים מעל פניהם של האיכרים. היבולים בקושי מכסים את דמי החכירה הגבוהים של האדמה. מסעותיו של ליוויי לאיסוף דמי החכירה מותירים אותו תמיד בתחושת אשם; כמו היה מוצץ דם, שודד כל מטבע צ'יאן מידי האיכרים העניים.

אבל היום הם מחייכים.

ליוויי ממהר לעבר מקור התופעה הזאת.

לבסוף, לפני אחוזת צ'אי, מתחת לכרזה אדומה, רואה ליוויי את אחרון האיכרים מקבל לידיו את השי. לבו הולם.

הילד נולד!

ליוויי משאיר את מטענו בידי רב-המשרתים פֵנג וממהר לאגף המערבי כדי לראות את העולל.

אמו של מינגג'י נשארת במיטה עוד חודשיים ימים. כשהיא מרגישה שהתחזקה היא מתיישבת ומחבקת את מינגג'י לפרקי זמן ארוכים יותר. אבל בנה זקוק עכשיו ליותר תנועה. הוא מבקש בעיניו סביב, מחפש את מאמא וואנג וזועק לעברה כשהוא רואה אותה עומדת בצד. מאמא וואנג מרימה אותו וצועדת הלוך ושוב בחדר כדי להרגיעו. עיני אמו עוקבות אחריהם, והיא חשה לחץ בחזה.

עם דמדומים, לאחר ארוחת הערב, בא הדוד ליוויי לבקר. הוא מספר לאחיינו הקטן סיפורים שנשמעים כרעש באוזניו ולא יותר. אך קולו העדין של דודו מרגיע את מינגג'י. הוא מביט מעלה בשקט ומאזין כאילו הוא מבין את האגדות על קוף וחזירון ועל עשרים וארבעת הילדים המסורים." בחדר הצמוד יושבת דה ניאנג, מאזינה, מדמיינת איך ילדה תופס את אצבעותיו של הדוד ליוויי, מחייך אליו. וגם היא מחייכת בשקט.

פנים מאושרים נראים בכל מקום כשאסיף הסתיו מתקרב. האיכרים מעבדים את שדות האורז המתנחשלים, מגרשים את הדרורים, הורגים את החגבים ואומרים זה לזה כשהם נפגשים: "אלוהי השמים באמת השתנה לבסוף."

אחרי שנים של יבולים דלים צפוי עכשיו קציר שופע. לנגד עיניהם משתרעים אלפי דונמים של שדות זהובים מושכי עין, מחממי לב.

במלאת למינגג'י שישה חודשים מצטרף אליו אחיו למחצה, בנה של אר ניאנג. הפעם פניו של המלומד הזקן יאן רציניים וידיו רועדות כשהוא כותב את השמות: מִינְגְיוּאַן, אדם חכם, ושמו המשכילי הוא האוג'יה, שפירושו אדם משכמו מעלה, גיבור. המלומד מניח מידיו את המכחול, ידיו

עדיין רועדות. השמות הן סמלים יותר משהם נבואות. המלומד הזקן יאן יודע זאת עמוק בתוכו. הוא בחר בשמות בזהירות כדי להדוף את הגורל שראה לילד, את התוצאה הצפויה בעתיד בעקבות החלטותיו הבלתי נבונות ומעשיו שאין בהם גבורה. האיש הזקן מזכיר לאדון צ'אי בשקט להצית עוד מקלוני קטורת, להדליק עוד מנורות שמן, לא רק בטרקלין האבות הקדומים אלא גם במקדשים.

גשם מתחיל לרדת בלילה שלפני מלאת מחזור ירח שלם למינגיואן. סופות רעמים שואגות. נהר השזיף רותח, שוצף וקוצף כחיה טורפת, חובט בגדותיו. איכר מודאג שבודק את הסוללה באותו הערב מגלה סדק על פניה. הוא ממהר לקרוא לעזרה, אבל הסוללה מתמוטטת לפני שהסיוע מגיע. המים שוטפים בפראות את השדות, סוחפים עמם את נבטי האביב.

האדון צ'אי שולח את רב-המשרתים פֵנג עם ליוויי בראש המשרתים והאיכרים כדי לעצור את השיטפון. הגשם וסופות הרעמים פוסקים אחרי חצות הלילה, אך נהר השזיף מוסיף לשאוג. שקי חול מתמלאים ונערמים, הבקר מובל לקרקע גבוהה ועמו הנשים, זקנות וצעירות, ידיהן מלאות בסירים ומחבתות ומזרנים, שאותם ישמטו לאורך הדרך. נמצא להן מעט מאוד מחסה. הן כורעות, רטובות עד לשד עצמותיהן, בתוך מערות, בין שיחים, מתחת לעצים.

רב-המשרתים פֵנג וליוויי שבים עם שחר מכוסים בבוץ. שפתיהם חיוורות, ידיהם קמוטות מרטיבות, עיניהם עגומות. הכול אבד.

האדון צ'אי מודאג בדבר דמי החכירה.

עוגות אורז אינן נאפות עוד. אין מכינים ביצים שלוקות אדומות במלאת מחזור ירח למינגיואן, למרות רקיעות רגליה הזועמות של אר ניאנג בחדרה, רקיעות חזקות של רגליה הזעירות ולבה אחוז התסכול.

ביום הולדתו שבסתיו הבא יהיה מינגג'י בן שנתיים, לאחר שבילה את שנתו הראשונה בבטן אמו ואת השנה השנייה בעולם שבחוץ.

שעת בוקר מוקדמת, ומינגג'י יושב בראש שולחן בטרקלין המרכזי של האגף המזרחי, מוקף במערכת מכחולים לכתיבה קליגרפית, זוג מספריים, צמד מטבעות נחושת, ספרים, קערית ובה חמישה גרגירי תבואה, פנקס חשבונות, יעה ארוך מוט, מערכת לבוש מנדריני ואביזרים אחרים רבים. כל אחד מהם מייצג עיסוק מסוים.

האדון צ'אי עוקב אחר ידיו של מינגג'י בעודן נעות ונוגעות בחפצים המגוונים. הוא מחייך כשהנכד הקטן מניח את ידיו על מערכת המכחולים, אבל מוחק את חיוכו כשמינגג'י מושיט את ידו אל מוט היעה. לא! מינגג'י מתרחק משם. הסב המודאג נושם לרווחה. תלבושת המנדרין הססגונית לוכדת את מבטו של מינגג'י. הוא תופס אותה. כן! האדון צ'אי עוצר את נשימתו, אך משחרר אנחה כשהילד שומט את התלבושת וחוטף את פנקס החשבונות במקומה, בוחן אותו, פותח אותו לרווחה, קורע אותו, מצחקק - ולא מתבונן עוד בשום דבר אחר.

האדון צ'אי מזעים פנים ופוטר את הטקס כפגום. מינגג'י לא יהיה איש עסקים וגם לא מנהל חשבונות. הוא נועד מלכתחילה להיות משכיל, משכיל מצליח.

מנדרין.

מינגג'י מדדה בחצר בצעדים קטנים וזהירים, הרחק ממאמא וואנג העומדת בקצה האחד של החצר ולעבר דה ניאנג הניצבת בקצה האחר. הוא מרים מבט, אבל אינו יכול לראות מעבר לחומה ומעבר לגבעות ולהרים המשתרעים הלאה ממנה.

הרחק בצפון, במקום שעיניו הצעירות של מינגג'י אינן יכולות להגיע עדיו, רוחות הרפאים הלבנות ורפאי הגמדים חודרים פנימה במרוצה: בריטים, צרפתים, אמריקאים, גרמנים, רוסים, איטלקים, אוסטרלים ויפנים, באים בפיות שוקקים ובעיניים זורחות. כולם רעבים לפיסה מן העוגה ששמה סין, עוגה מתוקה, רכה ושמנתית, והם כולם כמהים לבלוע את חלקם בעוגה בנגיסה אחת.

ומינגג'י גדל בכפר קטן, חף מידיעת האיומים שישנו את חייו.

© כל הזכויות שמורות לספרית מעריב הוצאה לאור

בקתה קטנה, דגים מנתרים - צ'יו-סיה טיי
Little Hut of Leaping Fishes - Chiew-Siah Tei