Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2011  ⚟

 | 2020 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | שנת 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010
» ספרים בינואר 2012
» ספרים בדצמבר 2011
» ספרים בנובמבר 2011
» ספרים באוקטובר 2011
» ספרים בספטמבר 2011
» ספרים באוגוסט 2011
» ספרים ביולי 2011
» ספרים ביוני 2011
» ספרים במאי 2011
» ספרים באפריל 2011
» ספרים במרץ 2011
» ספרים בפברואר 2011
» ספרים בינואר 2011
» ספרים בדצמבר 2010


גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים במרץ 2011       חזור

ילדה עם שיער מוזר
מאת: דיוויד פוסטר וואלאס
Girl with Curious Hair - David Foster Wallace

ההוצאה:

ספרית פועלים וספרות מופת

דיוויד פוסטר וואלאס נחשב לאחד הסופרים האמריקאיים החשובים של זמננו. ספרו Infinite Jest דורג על ידי המגזין "טיים" בין מאה הרומנים הטובים של כל הזמנים.

בספטמבר 2008, בעקבות דיכאון ממנו סבל, שם דיוויד פוסטר וואלאס קץ לחייו, והוא בן 46. ספר זה הוא קובץ תרגומים ראשון לעברית מיצירותיו

בקובץ סיפורים ומסות מתוך יצירתו שבחרה וערכה נגה אלבלך: המראה מהבית של גברת תומפסון, חיות קטנות חסרות הבעה, אוקטט: בוחן פתע 4 ובוחן פתע 7, ניאון ותיק וטוב, דוגמא נוספת לנקבוביותם של גבולות מסוימים, גלגולי נשנות של ילדים שרופים, קחו בחשבון את הלובסטר, הכול ירוק, ילדה עם שיער מוזר, אלו הם מים.

ילדה עם שיער מוזר
שתפו אותי

דיוויד פוסטר וואלאס מתבונן בשגרת החיים האמריקאית המובנת ביותר מאליה ומזקק מתוכה תמצית רגשית עזה. שעשעוני טלוויזיה, פסטיבלי לובסטרים, הומלסים ברחוב, קריירה – אינם עוד תמונות פלקטיות של תרבות השפע והצריכה, אלא זירה רוחשת של רגשות, תשוקות ופחדים.

בתוך ריטואלים יומיומיים של ניכור, חושף וואלאס את הכמיהה האנושית הבסיסית לחום ולהכלה. ההומור החריף שלו והתבוננותו המיוחדת, הבלתי מתפשרת, מאפשרים לנו להבין מעט יותר מהם המים שבתוכם אנו חיים:

שני דגים צעירים שוחים להם ביחד ופוגשים במקרה דג מבוגר יותר ששוחה לכיוון השני, מהנהן לעברם בראשו ואומר, "בוקר טוב, בחורים. איך המים?" ושני הדגים הצעירים ממשיכים לשחות כמה זמן, ואז לבסוף אחד מהם מביט באחר ואומר, "מה זה לעזאזל מים?"

ילדה עם שיער מוזר מאת דיוויד פוסטר וואלאס בהוצאת ספרית פועלים והמפעל לתרגום ספרות מופת, תרגום: אלינוער ברגר (סיפורים) ואסף גברון (מסות) עריכה: נגה אלבלך, עיצוב עטיפה: תמיר להב רדלמסר, 191 עמודים.

מתוך ניאון ותיק וטוב: Good Old Neon | תרגום: אלינוער ברגר
כל חיי הייתי מתחזה. אני לא מגזים. אפשר לומר שכל מה שעשיתי כל הזמן זה לנסות וליצור רושם מסוים של עצמי אצל אנשים אחרים. בעיקר כדי שיחבבו אותי או יתפעלו ממני. זה קצת יותר מסובך מזה, אולי. אבל אם לרדת לעצם העניין זה בשביל שיחבבו אותי, יאהבו אותי. יתפעלו ממני, יכירו בי, יריעו לי, מה שלא יהיה. אתה מבין את הרעיון. בבית-הספר הצטיינתי, אבל בתוך-תוכי, המניע לכל העניין לא היה הרצון ללמוד או לשפר את עצמי אלא רק להצליח, להשיג ציונים טובים ולהתקבל לנבחרות הספורט ולהפגין ביצועים טובים. לקבל תעודה טובה או סמל ספורטאי מצטיין על הז'קט כדי להראות לאנשים. לא נהניתי מזה כל-כך כי תמיד פחדתי שלא אצליח די.

הפחד עורר אותי להתאמץ מאוד כדי להצליח תמיד ולהשיג את מה שאני רוצה. אבל אז, כשהשגתי את הציון הטוב ביותר או התקבלתי לנבחרת הבייסבול העירונית או שכנעתי את אנג'לה מִיד שתרשה לי לשים את היד על החזה שלה, לא הרגשתי שום דבר מיוחד מלבד אולי פחד שלא אהיה מסוגל להשיג את זה שוב. בפעם הבאה, או את הדבר הבא שארצה בו. אני זוכר איך הייתי למטה בחדר המשחקים במרתף של אנג'לה על הספה ושכנעתי אותה לתת לי להכניס את היד מתחת לחולצה שלה ואפילו לא ממש הרגשתי את החִיּוּת הרכה או מה שזה לא יהיה של השד שלה, כי הייתי עסוק לגמרי במחשבה, "הנה אני הבחור שמִיד הרשתה לו להגיע אתה לשנייה".

אחר-כך זה נראה לי כל-כך עצוב. זה היה בחטיבת הביניים. היא היתה נערה עם לב רחב מאוד, שקטה, עצמאית, מתחשבת – היא וטרינרית עכשיו, עם קליניקה משלה – ואני בעצם מעולם לא ראיתי אותה באמת, לא יכולתי לראות אלא את עצמי כמו שאני נראה בעיניה, בעיני המעודדת הזאת, אולי מספר שתיים או שלוש ברשימת הנערות המבוקשות ביותר בחטיבת הביניים באותה שנה. היא היתה הרבה יותר מזה, היא היתה מעבר לכל הזבל הזה של הפופולריות והדירוגים של גיל ההתבגרות, אבל אני אף פעם לא הנחתי לה להיות ולא ראיתי אותה כיותר מזה, אף-על-פי ששיחקתי אותה אחד שיכול לנהל שיחות מעמיקות ובאמת רוצה לדעת ולהבין מי היא בתוך-תוכה.

אחר-כך הייתי באנליזה, ניסיתי אנליזה כמו כמעט כל מי שהיו אז בשנות העשרים המאוחרות שלהם ועשו קצת כסף או שהיתה להם משפחה או משהו אחר שאותו היה נדמה להם שהם רוצים ובכל זאת לא הרגישו שהם מאושרים. הרבה אנשים שהכרתי ניסו את זה. זה לא באמת עבד, אף-על-פי שזה כן גרם לכך שכולם נשמעו מודעים יותר לבעיות שלהם והוסיף כמה מלים ומושגים מועילים שעזרו לנו לדבר אחד עם השני בדרך שבה היינו צריכים לדבר אם רצינו להשתלב ולהישמע דווקא כך ולא אחרת. ברור לך למה אני מתכוון.

עבדתי אז בפרסום אזורי בשיקגו, אחרי קפיצת מדרגה מקניין מדיה בחברת ייעוץ גדולה, ובגיל עשרים ותשע כבר הגעתי להיות מנהל קריאטיב, ואכן כן, כמו שאומרים, הייתי בן-טיפוחים ועל המסלול המהיר אבל לא מאושר בכלל, תהיה המשמעות של מאושר אשר תהיה, אבל ברור שלא אמרתי את זה לאף אחד כי זו היתה כזאת קלישאה – "דמעות של ליצן", "ריצ'רד קוֹרי" וכו' – וחוג האנשים שנראו לי חשובים נראו יבשים הרבה יותר, מרומזים ובזים לקלישאות הרבה יותר מזה, ולכן ברור שביליתי את כל זמני בניסיון לגרום להם לחשוב שגם אני יבש ואחוז שיממון, ועשיתי דברים כמו לפהק ולבחון את הציפורניים שלי ולומר דברים כמו, "האם אני מאושר? זו אחת מאותן שאלות שאם חייבים לשאול אותה, אז התשובה פחות או יותר כבר מוכתבת על ידה", וכו'.

השקעתי את כל הזמן הזה והאנרגיה כדי ליצור רושם מסוים ולזכות באישור או בהסכמה שבסופו של דבר השאירו אותי אדיש להם כי לא היה להם שום קשר עם מי שהייתי בתוכי באמת, ונגעלתי מעצמי על שאני כל הזמן מתחזה, אבל נראה שלא יכולתי לנהוג אחרת. הנה כמה ממגוון הדברים שניסיתי: סדנת EST , רכיבה על עשרה הילוכים לנובָה סְקוֹשׁיָה ובחזרה, היפנוזה, קוקאין, כירופרקטיקה עָצית-צווארית, הצטרפות לכנסייה כריזמטית, ג'וגינג, התנדבות במועצת תשדירי השירות, שיעורי מדיטציה, הבונים החופשים, אנליזה, "הפורום של לֶנְדמַרק", "קורס בנסים", סדנת רישום באמצעות האונה הימנית, פרישות, איסוף ושיפוץ קוֹרבֶטות של שברולט, וניסיון לשכב כל לילה עם בחורה אחרת במשך חודשיים רצופים (בסך הכול צברתי שלושים ושש בשישים ואחד וגם כְלָמידיה, שסיפרתי עליה לחברים כשאני נבוך כביכול אבל בסתר ציפיתי שעל רובם זה יעשה רושם – והם, תחת מסווה של בדיחות רבות על חשבוני, נדמה לי שאכן התרשמו – אבל בעיקר גרמו לי החודשיים האלה להרגיש סתם רדוד ומשחר לטרף, חוץ מזה שחסרו לי הרבה שעות שינה ובעבודה הייתי שבר כלי – זאת היתה גם התקופה שבה ניסיתי קוקאין). אגב, אני יודע שהחלק הזה משעמם ובטח משעמם אותך, אבל זה נהיה הרבה יותר מעניין כשאני מגיע לחלק שבו אני מתאבד ומגלה מה קורה מיד לאחר שאדם מת. מבחינת הרשימה, אפשר לומר שפסיכואנליזה היתה הדבר האחרון שניסיתי.

האנליטיקאי שטיפל בי היה בסדר, בן-אדם די מבוגר, גדול ורך עם שפם ג'ינג'י גדול והתנהלות נעימה, כזאת בלתי-פורמלית. אני לא בטוח שאני זוכר אותו הכי טוב כמו שהיה בחיים. הוא היה קשוב למדי, ונראה מתעניין ואוהד בדרך קצת מרוחקת. בהתחלה היה לי נדמה שהוא לא מחבב אותי או שהוא לא מרגיש בנוח בחברתי. אני לא חושב שהוא היה רגיל למטופלים שבאו כשהם כבר מודעים לבעיה האמִתית שלהם. הוא גם נטה קצת לדחוף לך כדורים. אני נרתעתי מלנסות תרופות אנטי-דיכאוניות, פשוט לא ראיתי את עצמי בולע כדורים בניסיון להיות פחות מתחזה.

אמרתי שגם אם הם יעבדו, איך אדע אם זה אני או הכדורים? בתקופה ההיא כבר ידעתי שאני מתחזה. ידעתי מה הבעיה שלי. רק שלא יכולתי להפסיק. אני זוכר שבעשרים הפעמים הראשונות או משהו כזה של האנליזה הייתי כביכול פתוח וגלוי לחלוטין בעוד שבמציאות ניהלתי אתו מין דו-קרב או משכתי אותו באף, באופן בסיסי הראיתי לו שאני לא סתם עוד אחד מהמטופלים האלה שכושלים לחדרו בטעות כשאין להם שמץ של מושג מה הבעיה האמיתית שלהם או שהם לגמרי מנותקים מהאמת על עצמם. כשיורדים לעצם העניין, ניסיתי להראות לו שאני חכם לפחות כמוהו ושאין הרבה דברים שהוא עתיד לגלות עלי שכבר לא גיליתי ופענחתי בעצמי.

ועם זאת רציתי עזרה ובאמת הייתי שם כדי לנסות ולקבל עזרה. אפילו לא סיפרתי לו כמה אני אומלל אלא רק אחרי חמישה או שישה חודשים של אנליזה, בעיקר כי לא רציתי להיראות כמו עוד איזה יאפּי יבבני, שקוע בעצמו, אף-על-פי שאני חושב שאפילו אז, באיזושהי רמה הייתי מודע לכך שבסך הכול אני באמת כזה, בתוך תוכי. ישר מההתחלה, מה שהכי מצא חן בעיני אצל האנליטיקאי זה שהמשרד שלו היה מבולגן. בכל מקום היו ספרים ועיתונים, ובדרך כלל הוא היה צריך לפנות דברים מהכיסא כדי שאוכל לשבת. לא היתה ספה, ישבתי על כורסה והוא ישב מולי בכיסא המשרדי הישן החבוט שלו שלגב הכיסא שלו היה מחובר מין מלבן, או שכמיה של חרוזים לעיסוי גב כמו זה שנהגי מוניות שמים לעתים קרובות על המושב שלהם במונית. זה היה עוד משהו שמצא חן בעיני, הכיסא המשרדי והעובדה שהוא היה קצת קטן מדי בשבילו (הוא לא היה בן-אדם קטן) כך שהוא נאלץ לשבת כזה כמעט כפוף עם כפות הרגליים משוטחות על הרצפה, או שלפעמים הוא היה מניח את הידיים מאחורי הראש ונשען חזק לאחור בכיסא בדרך שגרמה לחלק האחורי לחרוק אימים כשהוא נטה לאחור.

תמיד נדמה לי שיש משהו קצת פטרוני או מתנשא אצל מישהו שמשכל את הרגליים בזמן שהוא מדבר אליך, והכיסא המשרדי לא אפשר לו לעשות את זה – אם הוא היה משכל את הרגליים הברך שלו היתה מתרוממת אל הסנטר. ובכל זאת נראה שהוא אף פעם לא יצא החוצה לקנות לעצמו כיסא משרדי גדול יותר או נאה יותר, ואפילו לא טרח לשמן את קפיץ המִישָק המרכזי כדי שגב הכיסא לא ישמיע חריקות, רעש שאני יודע שהיה גורם לי לטפס על קירות מרוב עצבים אילו זה היה הכיסא שלי והייתי צריך לשבת עליו כל היום.

לכל אלה שמתי לב כמעט מהרגע הראשון. המשרד הקטן גם הצחין מטבק של מקטרת, דווקא ריח נעים, כמו כן ד"ר גוּסְטַפְסוֹן לא רשם לעצמו הערות ולא ענה על כל דבר בשאלה או שאר הדברים האנליטיקאיים הקלישאיים שהיו הופכים את כל העניין לזוועתי מכדי לחזור לשם בין אם זה היה עוזר ובין אם לא. הרושם הכללי היה של בן-אדם חביב כזה, חסר ארגון, בלי לחץ, ומה שקרה בפנים השתפר למעשה כשהבנתי שככל הנראה אין לו כוונה לעשות משהו שיגרום לי להפסיק את הדו-קרב אתו ושיגרום לי להפסיק לנסות ולצפות מראש את השאלות שלו כדי להראות לו שאני כבר יודע את התשובה – את ה-65$ שלו הוא הרי יקבל בכל מקרה – ולבסוף הוצאתי את זה החוצה וסיפרתי לו על זה שאני מתחזה ושאני מרגיש מנוכר (הייתי חייב להשתמש במלה הצפונית, כמובן, אבל זאת היתה האמת) ומתחיל להבין שבסופו של דבר אמצא את עצמי חי כך את שארית חיי ונהיה אומלל לגמרי.

אחרית דבר לספר ילדה עם שיער מוזר | נגה אלבלך
כתיבתו של וואלאס, שיש בה פן אנליטי חזק – מפוכח, קר לכאורה, מאופיין במודעות גבוהה לצורות ספרותיות ולשבירתן – נדמית לעיתים כממשיכה את המסורת הספרותית האמריקאית של ג'ון בארת ושל דון דלילו. וואלאס הושפע בוודאי ממסורת זו (כפי שהוא מעיד בראיונות וכפי שמעידים הספרים בספרייתו האישית), אולם הוא יוצא ממנה לדרך שונה. באחת ממסותיו[1] הוא תוהה מדוע, כחלק מרוח התקופה, נוקטים סופרים בני זמננו בטון של אירוניה מרוחקת ואינם מעזים לכתוב בלהט על נושאים מוסריים ואידיאולוגיים, כפי שעשה דוסטוייבסקי בתקופתו.

וואלאס, באופן מוצהר, מבקש לכתוב ספרות שיש בה להט כזה, רגשי ומוסרי, ושעוסקת בשאלות הגדולות של חברה, אחריות, אמונה. ההתנגשות התמידית בין הניכור לבין הרגש ביצירתו של וואלאס, היא אולי זו שיוצרת אותו להט ומביאה לרבות מיצירותיו תחושה של שיטפון, של אסון.

כתיבתו של דיוויד פוסטר וואלאס אינטימית מאוד. לאלה שקוראים בו יש תחושה שאדם קרוב מדבר אליהם, מכניס אותם לתוך תודעתו. מייקל סילבֵרבְּלאט, בעל תוכנית הרדיו הספרותית תולעת ספרים, כינה את המאפיין הזה בכתיבתו של וואלאס בשם "מוח מדבר". לוואלאס יש יכולת נדירה להגיע לעומקי התודעה האנושית, לתאר בצלילות גדולה ובהומור מיוחד במינו את כל הנפתולים, הפניות והמשחקים של התודעה בשעה שהיא מתייצבת מול העולם ומול השיפוט החיצוני. דוגמה מובהקת לכך היא הסיפור ניאון ותיק וטוב, שבו מספר בחור צעיר לאדם אחר (אולי לדיוויד פוסטר וואלאס עצמו, כפי שנרמז בסיפור) מדוע החליט להתאבד.

המתח בין המבט הציבורי, הבוחן בעיקר הישגים וקודים של התנהגות, לבין החיפוש אחר תחושה של מלאות ושל אמת פנימית אותנטית, עולה בחריפות יוצאת דופן בסיפור זה. במתח הזה, שנוכח ביצירות נוספות (כמו בפתיחה המשעשעת על מצב הדגלים בבלומינגטון במסה המראה מהבית של גברת תומפסון, וביצירות אחרות באופן סמוי יותר), טמון מימד ביקורתי עמוק. הביקורת עולה, בין השאר, בזכות יכולתו המרשימה של וואלאס, האובססיבית לעתים, לתאר עולמות (גשמיים או רגשיים) על פרטי פרטיהם ובכך להביא לפירוק מוסכמות, חוויות ואופני חשיבה. מתוך ההתבוננות הדקדקנית בפרטים הוא מוצא את הסדקים ואת הזיופים ובונה את הפרשנויות הייחודיות שלו, שהן תמיד מקוריות ומלאות חמלה. אפשר לראות בוואלאס מעין נביא מודרני שקהל הקוראים צמא לדבריו, שכן הדרך שבה הוא מתבונן בעולם מאירה את החשוך ומסמנת שבילים חדשים.

מאז מותו של וואלאס בספטמבר 2008, הולך ומתחדד מעמדו המרכזי כסופר חשוב וכדובר של דור. נאום שנשא בשנת 2005 בטקס סיום של בוגרי קולג', שבו הוא פורש את תפיסת עולמו, פורסם בעיתונות אחרי מותו, ולאחר שעורר הדים ראה אור כספר קטן בפני עצמו (לנאום ניתן השם אלו הם מים והוא נכלל בקובץ זה). באפריל 2010 ראה אור ספרו של העיתונאי דיוויד ליפסקי, Although Of Course You End Up Becoming Yourself , שבו הוא מתעד שיחות שקיים עם וואלאס במהלך שבוע מסע ההשקה של ספרו Infinite Jest בשנת 1996 (ספר שמיקם את וואלאס כאחד מחשובי הסופרים האמריקאיים והביא לו קהל נלהב של קוראים). בתחילת 2010 רכשה אוניברסיטת טקסס באוסטין את כל עיזבונו של וואלאס (טיוטות בכתב ידו, התכתבויות עם עורכיו, ספרים ומילונים מתוך ספרייתו האישית) ובספטמבר אותה שנה נפתח הארכיון לציבור החוקרים והקוראים.[2] הביוגרפיה של דיוויד פוסטר וואלאס, אשר נכתבת על-ידי העיתונאי ד.ט. מקס, תראה אור במהלך שנה זו (2011), כמו גם ספרו הבלתי גמור של וואלאס, The Pale King , שבכתיבתו היה עסוק לפני מותו.

הקובץ הזה, בתרגומם של אלינוער ברגר ושל אסף גברון, מביא תרגום ראשון מיצירותיו של וואלאס לעברית ומשמש מעין "פגישת היכרות" עמו. נכללים בו סיפורים ומסות גם יחד, בהיות שניהם ערוצים מרכזיים ביצירתו. בשניהם עולה במלוא עצמתה כנותו הבלתי מתפשרת של וואלאס ורגישותו הגדולה למצוקות, לפחדים, לצרכים קיומיים. ביצירותיו קיימת תמיד כמוסה של כאב, לעיתים היא נמהלת במעט מים ולעיתים היא מרוכזת כל-כך עד שקשה כמעט להכילה; ואף-על-פי-כן לא נעלם מיצירותיו גם ההומור הייחודי לו.

וואלאס הוא מאותם סופרים שבכוחם לחולל שינוי בכִּוונון הפנימי של הקורא: להפוך אותו למעט פחות תמים וסנטימנטלי ולהוליך אותו בחיפוש אחר רגש כן ועמוק, אשר טמון, לעתים חבוי, בסיטואציות יומיומיות מנוכרות.

כתיבתו של וואלאס השפיעה על סופרים ועיתונאים רבים, וכפי שכתב אסף גברון[3], שימשה "כן שיגור" לכותבים, אשר זיקקו מתוכה דבר או שניים ויצרו ספרות קוהרנטית יותר, קומוניקטיבית יותר, תובענית פחות. ימים יגידו עד כמה היה וואלאס משמעותי בהתפתחות המהלכים הספרותיים של התקופה; נכון לעכשיו אפשר לאמץ בחום את מילותיו של אסף גברון, האומרות כי מבין בני דורו וואלאס הוא אחד המרשימים ביותר: "נועז, אינטלקטואל, טהור, חסר פשרות וגאון קומי-טרגי".

נגה אלבלך

Consider the Philosopher
James Ryerson, The New York Times, December 12, 2008
With the death of David Foster Wallace, the author of “Infinite Jest,” who took his own life on Sept. 12, the world of contemporary American fiction lost its most intellectually ambitious writer. Like his peers Richard Powers and William T. Vollmann, Wallace wrote big, brainy novels that were encyclopedically packed with information and animated by arcane ideas. In nonfiction essays, he tackled a daunting range of highbrow topics, including lexicography, poststructuralist literary theory and the science, ethics and epistemology of lobster pain. He wrote a book on the history and philosophy of the mathematics of infinity. Even his signature stylistic device — the extensive use of footnotes and endnotes — was a kind of scholarly homage.

But Wallace was also wary of ideas. He was perpetually on guard against the ways in which abstract thinking (especially thinking about your own thinking) can draw you away from something more genuine and real. To read his acutely self-conscious, dialectically fevered writing was often to witness the agony of cognition: how the twists and turns of thought can both hold out the promise of true understanding and become a danger to it.    >  more

This is Water - Part 1 אלו הם מים: המסה המסיימת את הספר
A speech given by David Foster Wallace (R.I.P.) at the 2005 Kenyon College commencement ceremony.

This is Water - Part 2

© כל הזכויות שמורות לספרית פועלים הוצאה לאור

ילדה עם שיער מוזר - דיוויד פוסטר וואלאס
Girl with Curious Hair - David Foster Wallace


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים
* * *