» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים ביוני 2011       חזור

13 שעות
מאת: דאון מאייר
13 Hours - Deon Meyer

ההוצאה: אריה ניר השעה 05:35. נערה רצה במעלה המדרון התלול של הר ליונ'ס הד המתנשא מעל קייפטאון. קול נעליה השועטות על השביל קצוב ובהול. ארשת פניה מתוחה ונפחדת מאוד. היא נראית עייפה עד מוות. השעה 05:37. צלצול הטלפון מעיר את פקד בני חריסל. "יש לנו... גופה." יש אנשים שמתייחסים אל הבלש בני חריסל כאגדה חיה. אחרים רואים בו סתם שתיין. כך או כך, במרוצת השנים הוא דרך על יותר מדי יבלות וחיסל את סיכוייו להתקדם בשורות המשטרה הדרום אפריקנית. כעת הוא מתרכז בלהישאר פיכח כדי לחנוך את הדור הבא של הלוחמים בפשע, בני הקבוצות האתניות השונות שמהן מורכבת דרום אפריקה החדשה.

אולם כשתרמילאית אמריקנית אחת נרצחת באכזריות וחברתה נמלטת על נפשה מפני חבורת רוצחים שיעשו הכול כדי להשתיקה, הפוליטיקאים המבוהלים יודעים על מי כדאי להטיל את החקירה.

13 שעות - זה כל הזמן שעומד לרשותו של בני כדי להציל את הבחורה, את הקריירה שלו ואת נישואיו ולחשוף שחיתות פוליטית ומשטרתית המסכנת את עתיד היחסים של מדינתו עם ארצות-הברית.

ביקורות מחו"ל
"עם דאון מאייר אי-אפשר לטעות." מייקל קונלי

"הרחק מעבר לכל האחרים, ספר המתח הטוב ביותר שנכתב בדרום אפריקה." גארדיין

"עשרים שנה לאחר שחרורו של נלסון מנדלה, דרום אפריקה היא עדיין מקום סוער, וספריו של מאייר מאפשרים לנו מבט ייחודי ותובנות נדירות על המרקם של חיי היום-יום. מעל הכול, זהו ספר מרגש ומטלטל שמשלב דמויות בלתי נשכחות ועלילה שתמסמר אתכם למקומכם." סנדיי טיימס

13 שעות מאת דאון מאייר בהוצאת אריה ניר, מאנגלית: נעה בן-פורת, 367 עמודים.

13 שעות | 05:35 - 07:00
השעה 05:35. נערה רצה במעלה המדרון התלול של הר ליונ'ס הד המתנשא מעל קייפטאון. קול נעליה השועטות על חצץ השביל הרחב, המיועד להולכי הרגל, קצוב ובהול.

ברגע זה, כשאלומת קרני השמש העולה מאירה אותה כזרקור ומבליטה את דמותה כנגד צלע ההר, היא נראית כסמל החן וחוסר הדאגה. במבט מאחור נגלים לעין המסתכל צמותיה השחורות המקפצות על תרמיל הגב שלה, וצווארה השזוף המשחים על רקע הטישרט התכלכלה. פסיעות רגליה הארוכות, הנתונות במכנסי ג'ינס קצרים, מלאות און. היא התגלמות הספורטיביות והנעורים - נמרצת, בריאה, ממוקדת מטרה.

עד שהיא נעצרת ומעיפה מבט חטוף מעבר לכתפה השמאלית. אז האשליה מתפוגגת. ארשת פניה מתוחה ונפחדת מאוד. היא נראית עייפה עד מוות.

היא אינה רואה את יופייה המרשים של העיר השטופה באור הזריחה הרך. עיניה המבוהלות מתרוצצות לכאן ולכאן, תרות אחר תנועה חשודה בסבך שיחי הבתה הגבוהים שהשאירה מאחוריה. היא יודעת שהם נמצאים שם, אך לא עד כמה הם קרובים אליה. נשימתה קטועה ממאמץ, זעזוע וחרדה. רק בכוחם של האדרנלין ושל יצר הקיום הבלתי נלאה היא פותחת שוב בריצה, ממשיכה הלאה למרות הרגליים הכואבות, הבעירה בחזה, העייפות של לילה ללא שינה, וחוסר ההתמצאות בעיר זרה שבארץ לא מוכרת וביבשת בלתי מושגת.

במרחק-מה לפניה מתפצל השביל. האינסטינקט מדרבן אותה לפנות ימינה, לטפס גבוה יותר, להגיע קרוב יותר אל כיפתו המסולעת של ההר. היא אינה חושבת, אינה פועלת לפי תוכנית. היא רצה כמוכת סנוורים, זרועותיה בוכנות של מכונה הדוחפות אותה הלאה והלאה.

מפקח בֶּני חְריסֶל היה שקוע בשינה עמוקה.

הוא חלם כי הוא נוהג מכלית ענקית בירידה של קטע תלול על כביש 1N, המחבר בין הפרוור הצפוני פּארוֹ לפרוור היוקרתי פּלַטֶקלוּף שבפאתי קייפטאון. מהירות הנסיעה עלתה על המותר והוא לא היטיב לשלוט בהגה. ואז צלצל הטלפון הנייד שלו. הצליל הצורם הראשון החזיר את חריסל למציאות והוא חש הקלה שעתידה לחלוף חיש מהר. הוא פקח את עיניו והציץ בשעון הרדיו. השעה הייתה 05:37.

הוא הניף את רגליו ממיטת היחיד הצרה שלו והחלום נשכח מלבו. למשך שנייה ישב ללא ניע בקצה המיטה כאדם המשתהה על שפת צוק. ואז הוא נעמד וכשל אל הדלת וירד במדרגות העץ אל חדר המגורים שמתחת לחדר השינה. אתמול בלילה השאיר שם את הטלפון שלו. שערו, הזקוק בדחיפות לתספורת, היה סבוך ופרוע. הוא לבש רק זוג מכנסי ספורט קצרים ודהויים. מחשבתו היחידה הייתה שצלצול בשעת בוקר מוקדמת כל-כך אינו יכול לבשר טובות.

הוא לא זיהה את המספר שהופיע על הצג הקטן של הטלפון.
"חריסל," קולו בגד בו והמילה הראשונה של הבוקר יצאה נצרדת.
"היי, בני, זה ווּזי. סליחה שהערתי אותך."
חריסל התאמץ להתמקד, מוחו עדיין היה אפוף קורי שינה. "זה בסדר."
"יש לנו... גופה."
"איפה?"
"סנט מרטיני, הכנסייה הלותרנית בלוֹנג סטריט."
"בתוך הכנסייה?"
"לא, היא שוכבת בחוץ."
"אני כבר בא."
הוא ניתק והעביר יד בשערו הפרוע.
היא, אמר מפקח ווּסוּמוּזי נְדאבֶּני.

כנראה שזאת סתם קבצנית. חסרת בית זקנה שהפריזה בשתיית משקה כזה או אחר. הוא הניח את הטלפון לצד המחשב הנייד החדש שקנה מיד שנייה.

הוא פנה לאחור, עדיין מנומנם למחצה. השוק שלו נחבטה בגלגל הקדמי של האופניים השעונים על הספה שנרכשה בבית עבוט. הוא תפס אותם לפני שהתהפכו ואז חזר ועלה במדרגות. האופניים היו תזכורת עקיפה לבעיותיו הכספיות, אך הוא לא רצה לחשוב עליהן כעת.

בחדר השינה הוא פשט את מכנסי הספורט ומאזור חלציו עלה ריח מושק של סקס.

איזה זין.

הידיעה שעשה משהו לא טוב נחתה עליו פתאום בכל כובד משקלה. יחד עם זכר אירועי הלילה הקודם היא סילקה את שארית התנומה ממוחו. מה לעזאזל הוא חשב לעצמו?

בתחושת אשמה העיף חריסל את מכנסי הספורט אל המיטה בתנועה קשתית ופסע אל חדר האמבטיה.

הוא הרים בזעף את קרש האסלה, כיוון והשתין.

פתאום עמדו רגליה על כביש האספלט של סיגנל היל. במרחק של כמאה מטרים משמאלה ראתה אישה מוליכה כלב. פיה נפתח והיא ניסתה לצעוק שתי מילים, לא יותר, אבל ההתנשפויות הכבדות בלעו את קולה.

היא התקרבה בריצה אל האישה וכלבהּ. היה זה כלב גדול, מגזע רודיז'אן רידג'בק. האישה נראתה כבת שישים, לבנה, חבושה כובע קש ורוד ורחב שוליים, אוחזת בידה מקל הליכה ועל גבה תרמיל קטן.

הכלב נדרך כעת. אולי הוא הריח את הפחד שלה, חש את חרדתה. סוליות נעליה התחככו באספלט כשהאטה את מרוצתה. היא נעצרה במרחק של שלושה מטרים מהם.

"תעזרי לי," אמרה הנערה. היא דיברה במבטא זר.

"מה קרה?" עיני האישה סקרו אותה בדאגה. היא נרתעה לאחור. הכלב נהם ומשך ברצועתו, מבקש להתקרב אל הנערה.

"הם רוצים להרוג אותי." האישה הביטה סביב-סביב בחשש. "אבל אין כאן אף אחד." הנערה העיפה מבט מעבר לכתפה. "הם תכף יבואו." ואז היא בדקה ובחנה את האישה והכלב והגיעה למסקנה שהם לא יוכלו לעזור לה. לא כאן, על המדרון החשוף של ההר. היא רק תסכן אותם.

"תתקשרי למשטרה. בבקשה. רק תתקשרי למשטרה," אמרה ופתחה שוב בריצה. תחילה לאט בגלל גופה המתמרד. הכלב זינק לפנים ונבח פעם אחת. האישה משכה אותו חזרה ברצועה שלו.

"אבל למה?"

"בבקשה," אמרה תוך כדי ריצה על כביש האספלט המוליך להר השולחן, מאלצת את רגליה להישמע לה. "רק תתקשרי למשטרה."

היא הביטה לאחור פעם אחת בלבד, אחרי כשבעים צעדים. האישה עדיין עמדה שם בלי נוע, אובדת עצות לחלוטין.

בני חריסל הוריד את המים באסלה ותהה מדוע לא צפה מראש את אירועי הלילה הקודם. הוא לא יזם שום דבר, זה פשוט קרה מעצמו, הוא לא צריך להרגיש אשם כל-כך, יֶסיס! הוא רק בן-אדם בסופו של דבר.

אבל הוא נשוי.

אם אפשר לקרוא לזה נישואים. מיטות נפרדות, שולחנות נפרדים, בתים נפרדים. לכל הרוחות, אנה לא יכולה לרצות הכול. היא לא יכולה לזרוק אותו מהבית שלו ולצפות שהוא יפרנס שני משקי בית, יהיה פיכח במשך שישה חודשים מזוינים וגם יתנזר ממין בנוסף לכול.

הוא פיכח, לפחות. כבר מאה חמישים ושישה ימים, נכון לעכשיו. יותר מחמישה חודשים של מאבק בבקבוק, יום אחר יום, שעה אחר שעה, עד לרגע זה ממש.

אלוהים, אסור שזה ייוודע לאנה. לא עכשיו, פחות מחודש לפני תום תקופת ההגליה שלו, העונש שקיבל על שתיינותו. אם זה ייוודע לאנה הוא יאכל אותה בגדול, כל המאמץ והסבל יהיו לחינם.

הוא נאנח ונעמד לצחצח את שיניו מול הראי של ארון האמבטיה. הוא הביט בעצמו בעין בוחנת. השיער המאפיר בצדעים, הקמטים בזוויות העיניים, תווי הפנים הסלאביים. פרצופו מעולם לא היה מרהיב עין במיוחד.

הוא פתח את הארון והוציא מברשת ומשחת שיניים.

מה היא מצאה בו, הבֶּלה הזאת? אתמול בלילה היה רגע שבו תהה אם היא שוכבת איתו רק מתוך רחמים, אבל הוא היה מגורה מדי, אסיר תודה על קולה הרך ועל השדיים הגדולים ועל פיה - אוי אלוהים, הפה הזה, יש לו איזה קטע עם פִּיות. מכאן התחילה כל הצרה הזאת. לא, היא התחילה עם ליזה בּיקמָן. השאלה היא אם אנה תהיה מוכנה להאמין לו.

יֶסיס!

בני חריסל צחצח את שיניו בחיפזון ובתחושת דחיפות. ואז הוא קפץ למקלחת ופתח את הברזים עד הסוף כדי לשטוף מגופו את כל הריחות המרשיעים.

המתה לא הייתה חסרת בית. לבו של חריסל החסיר פעימה בעת שטיפס מעל הגדר המכודנת שהקיפה את הכנסייה וראה את הנערה המוטלת על השביל. נעלי הריצה, מכנסי החאקי הקצרים, הגופייה הכתומה, זרועותיה ורגליה החטובות העידו שהיא צעירה. היא הזכירה לו את בתו.

הוא פסע על שביל האספלט הצר וחלף על פני הדקלים והאורנים הגבוהים ועל פני השלט הצהוב המודיע: כניסה לרכב מורשה בלבד. באחריות הבעלים, והגיע אל המקום שבו היא שכבה בפישוט איברים על שביל האספלט, משמאל לכנסייה האפורה הנאה.

הוא הביט למעלה, אל שמי הבוקר הצחים והצלולים. היה זה יום מושלם וחסר רוח כמעט, פרט למשב קליל שנשא בכנפיו אל ההר ריח רענן של ים. ביום כזה לא מתים.

ווּזי עמד לידה יחד עם שני הטכנאים מהמחלקה לזיהוי פלילי, המכונים בפי כול השמן והרזה. מאחוריהם עמדו הצלם המשטרתי ושלושה שוטרים ממשטרת דרום אפריקה. מחוץ לגדר, על המדרכה של לונג סטריט, עמדו לפחות עוד ארבעה שוטרים במדי המשטרה העירונית - חולצות לבנות עם הכותפות השחורות - כולם נפוחים מחשיבות עצמית. יחד עם הסקרנים שכבר התקבצו במקום הם השעינו את זרועותיהם על הגדר ולטשו עיניים בדמות הדוממת.

"בוקר טוב, בֶּני," אמר ווזי נְדאבֶּני. כדרכו, דיבר בשקט. הוא היה בעל קומה ממוצעת, כמו חריסל, אך משום-מה נראה נמוך ממנו. איש צנום ומקפיד בלבושו, מכנסיו מגוהצים והקפל מלפנים חד וישר, חולצתו צחה כשלג ועניבתו קשורה כהלכה, נעליו מצוחצחות עד ברק. שערותיו המאפירות מסופרות קצר ולחייו מגולחות למשעי, זקנקן התיש על סנטרו גזוז ומטופח. ידיו היו נתונות בכפפות גומי של מנתחים.

חריסל התוודע אליו לראשונה ביום חמישי שעבר, יחד עם עוד חמישה בלשים, כשהתבקש למלא במהלך השנה הבאה תפקיד של חונך. "חונך", זו הייתה המילה שבה השתמש ניצב ג'ון אפריקה, מפקד אגף החקירות והמודיעין של מדינת המחוז הכף המערבי. אבל כשחריסל ואפריקה נשארו לבדם במשרדו של הניצב השתמש המפקד במילים אחרות. "אנחנו על הפנים, בֶּני. פישלנו בגדול במשפט של ון דר פייפר, וכעת אומרים בחלונות הגבוהים שזה קרה מפני שסתם התבטלנו בקייפ והגיע הזמן שנזיז קצת את התחת. אבל מה אני יכול לעשות? אני מאבד את החוקרים הכי טובים שלי והחדשים לא מבינים כלום בבילוש, הם טירונים לגמרי. בֶּני, אני יכול לסמוך עליך?"

כעבור שעה הוא מצא את עצמו בחדר הישיבות הגדול של הניצב, יחד עם עוד שישה מטובי האנשים "החדשים" שנראו אדישים לחלוטין. הם ישבו לפניו בשורה על כיסאות ממשלתיים אפורים. הפעם היה המסר של ג'ון אפריקה תקיף וברור: "בני יהיה החונך שלכם. הוא משרת במשטרה עשרים וחמש שנים; הוא השתייך לאגף הישן לחקירות שוד ורצח כשאתם עוד הייתם בבית-הספר היסודי; את כל מה שהוא כבר שכח, אתם עוד לא למדתם.

אבל תבינו דבר אחד: הוא לא נמצא כאן כדי לעשות את העבודה שלכם במקומכם. הוא היועץ שלכם, תיבת התהודה שלכם. והחונך שלכם. לפי המילון, פירוש המילה חונך הוא," כאן הציץ הניצב ברשימותיו, "...'אדם מנוסה ובעל ידע מקצועי שמנחה מישהו פחות מנוסה ממנו ומלווה את פעילותו'. משום כך העברתי את בני הנה וצירפתי אותו לכוח המשימה המחוזי. מפני שהוא אדם חכם ואתם יכולים לסמוך עליו. ומפני שאני סומך עליו. איבדנו יותר מדי ידע, יש לנו יותר מדי אנשים חדשים ואין צורך להמציא כל פעם את הגלגל מחדש. תלמדו ממנו. בחרנו אתכם בפינצטה - לא רבים מקבלים את ההזדמנות הזאת." חריסל בחן את פניהם של ששת האנשים - ארבעה גברים שחורים רזים, אישה שחורה שמנה, בלש צבעוני רחב כתפיים, כולם בשנות השלושים לחייהם. הוא לא התרשם כי הם חשים הכרת תודה עמוקה במיוחד על ההזדמנות שניתנה להם, מלבד אולי לווּסוּמוּזי ("אבל כולם קוראים לי ווּזי") נְדאבֶּני. הבלש הצבעוני, פראנסמן דֶקֶר, לא טרח להסתיר את מורת רוחו. אולם חריסל כבר הכיר את המגמות הסמויות של המשטרה הדרום אפריקנית החדשה. הוא עמד לצדו של ג'ון אפריקה ואמר לעצמו כי חובתו לשמוח על כך שהוא ממשיך בכלל לעבוד גם אחרי פירוק היחידה לחקירת פשעים חמורים ואלימים. עליו לשמוח שהוא ומפקדו הקודם, מאט יוּבֶּרט, לא נשלחו לשרת באיזו תחנת משטרה נידחת כמו רוב עמיתיהם ליחידה.

המבנה הארגוני החדש לא היה כזה באמת. בעצם הוא החזיר את המשטרה שלושים שנים לאחור - גם אז הוצבו הבלשים בתחנות. כל השינויים האלה נעשו רק משום שכך עובדים בחוץ לארץ, והמשטרה הדרום אפריקנית חושבת שהיא מוכרחה לחקות את המשטרות הזרות. לפחות הוא עדיין עובד ויוברט המליץ לקדם אותו. אז אם יתמזל מזלו, אם הם יוכלו להתעלם מהיסטוריית השתייה שלו, אם ההעדפה המתקנת וכל העניינים הפוליטיים והשטויות האחרות לא יקלקלו לו, הוא יידע עוד היום אם הועלה לדרגת פקד.

פקד בני חריסל. מצלצל טוב. גם ההעלאה הצפויה בשכר הייתה נחוצה לו. מאוד. "בוקר טוב, ווזי," אמר. "היי, בני," בירך אותו ג'ימי, טכנאי המחלקה לזיהוי פלילי הצנום והגבוה. "שמעתי שקוראים לך מעכשיו 'האוראקל'."

"כמו לדודה הזאת משר הטבעות," אמר ארנולד, הטכנאי הנמוך והשמן. שניהם היו ידועים בחוגי משטרת קייפטאון בכינויים "השמן והרזה", כפרפרזה לגלגנית על הסיסמה השחוקה "המדור לזיהוי פלילי תמיד עומד לשירותכם, בשנים רזות כשמנות".

"זה מהמטריקס, טומטום," אמר ג'ימי.

"לא משנה," אמר ארנולד.

"בוקר טוב," אמר חריסל. הוא פנה אל השוטרים במדים שעמדו מתחת לעץ ופתח את הפה כדי להודיע להם, "זוהי זירת עבירה. תזיזו את התחת שלכם לצד השני של הגדר." אבל אז נזכר שזוהי החקירה של ווזי בעוד שהוא עצמו אמור רק לחנוך ולשתוק. לכן הסתפק בכך שנעץ מבט זועם בשוטרים, שהשפעתו עליהם הייתה אפסית, והשתופף להביט בגופה.

הנערה שכבה על בטנה כשראשה פונה לכיוון הנגדי מהרחוב. שערה הבלונדיני היה גזוז קצר מאוד. על גבה היו שני חתכים אופקיים - בין עצם השכמה הימנית לעצם השכמה השמאלית. אבל הם לא היו קטלניים. סיבת המוות הייתה פצע פעור בגרונה, חתך עמוק כל-כך עד שהוושט נחשף. פניה, חזה וכתפיה נחו בשלולית רחבה של דם. ריח המוות כבר היה שם, מריר כריחה של נחושת.

"יֶסיס," קרא חריסל. הפחד והבחילה עלו בגרונו. הוא נאלץ לנשום נשימות איטיות וקלות כמו שלימד אותו דוק ברקהוּיזן. הוא מוכרח לנתק את עצמו, אסור לו להפנים את זה.

הוא עצם את עיניו לשנייה ואז הביט למעלה אל העצים. הוא חיפש את החשיבה האובייקטיבית, אבל זו הייתה דרך נוראה למות. מוחו התעקש לדמיין את האירוע לפי סדר התרחשותו: הסכין מבזיקה וחותכת, חודרת לעומק הרקמות של גרונה.

הוא נחפז לקום ולהעמיד פנים כמביט סביבו. השמן והרזה התקוטטו על משהו, כדרכם תמיד. הוא ניסה להאזין לדבריהם.

אלוהים, היא נראית צעירה כל-כך. בת כמה, שמונה-עשרה, תשע-עשרה?

איזה מטורף משסף כך את גרונה של ילדה כזאת? איזה מין סוטה?

הוא סילק את המראות ממוחו וחשב על העובדות, על ההשלכות. היא הייתה לבנה. זה אומר שצפויות להם צרות. זה אומר שתהיה התנפלות תקשורתית על המשטרה. כל סדרת ההאשמות בנוסח הפשע-יוצא-מכלל-שליטה תתחיל מחדש. זה אומר שעות ארוכות של עבודה בלחץ אדיר, אנשים רבים מדי שמתערבים בכל דבר וכולם כאחד מנסים לכסות את התחת שלהם. אין לו יותר כוח לכל זה.

"צרה צרורה," אמר בשקט לווזי.
"אני יודע."
"עדיף שלובשי המדים יישארו מעבר לגדר."
נְדאבֶּני הנהן וניגש אל השוטרים. הוא ביקש מהם לצאת בדרך השנייה, העוברת מאחורי הכנסייה. הם לא רצו לעזוב את המקום, ביקשו לקחת חלק פעיל בעשייה, אבל לבסוף הלכו.

ווזי חזר ונעמד לצדו, מחזיק פנקס ועט. "כל השערים נעולים. ליד משרד הכנסייה יש שער כניסה לרכב ושער הכניסה הראשי הוא כאן, בחזית הבניין. היא קפצה כנראה מעל לגדר - זאת הדרך היחידה שבה יכלה להיכנס הנה." ווזי דיבר מהר מדי. הוא הצביע על הגבר הצבעוני שעמד על המדרכה מחוץ לגדר. "הבחור שם... ג'יימס דילן פרדריקס, הוא זה שמצא אותה. הוא מנהל את משמרת הבוקר בחנות מזון הבריאות קַוואי שבקלוּף סטריט. לדבריו, הוא בא ממיצ'ל פליין באוטובוס של גולדן אֶרוֹ וצעד ברגל מהתחנה המרכזית. הוא הלך כאן על המדרכה כשהבחין במשהו ועבר את הגדר כדי להסתכל מקרוב, אבל ברגע שראה את הדם הוא חזר לצד השני וטלפן לתחנת המשטרה בקלֶדון סקוור מפני שהמספר שלה נמצא אצלו בחיוג מהיר בגלל החנות."

חריסל הנהן. הייתה לו הרגשה שנוכחותו במקום מלחיצה את נְדאבֶּני, כאילו בא לכאן כדי לעמוד על טיבו של הגבר השחור. הוא יצטרך להעמיד דברים על דיוקם.

"התכוונתי להגיד לפרדריקס שהוא יכול ללכת. אנחנו נדע איפה למצוא אותו אם נצטרך."

"זה בסדר, ווזי. אתה לא מוכרח... שמע, אני מעריך את זה שאתה מעדכן אותי בכל הפרטים, אבל אני לא רוצה שתחשוב... אתה יודע..."

נְדאבֶּני נגע בזרועו של חריסל כמבקש להפיס את דעתו. "זה בסדר, בני. אני מעוניין ללמוד..."

ווזי השתתק לרגע ולאחר מכן הוסיף, "אני לא רוצה לפשל כאן, בני. עבדתי ארבע שנים בקאיליטשה ואני לא רוצה לחזור לשם. אבל זאת החקירה... הלבנה הראשונה שלי." הוא דיבר בזהירות כאילו עלולים דבריו להיתפס כאמירה גזענית. "זה עולם אחר לגמרי..."

"נכון." חריסל לא היה טוב בדברים כאלה. הוא אף פעם לא ידע למצוא את המילים הנכונות, את הביטויים שהם פוליטיקלי קורקט.

ווזי בא לעזרתו. "ניסיתי לבדוק אם יש משהו בכיסי המכנסיים שלה. מסמך מזהה כלשהו. אין שם כלום. עכשיו אנחנו מחכים לפתולוגית."

ציפור צייצה בקול חד בין ענפי העצים. שתי יונים נחתו בקרבת מקום והתחילו לנקר זו את זו. חריסל הסתכל סביבו. הייתה רק מכונית אחת בשטח הכנסייה. היה זה מיניבוס לבן מתוצרת טויוטה שחנה בצדה הדרומי של הכנסייה, סמוך לחומת הלבנים שגובהה כשני מטרים. המילה אדוונצ'ר הייתה כתובה על דופן המכונית באותיות גדולות אדומות.

נְדאבֶּני עקב אחר מבטו. "אני מניח שהם חונים כאן מסיבות בטיחות," אמר והצביע על החומה הגבוהה והשערים הנעולים. "נדמה לי שיש להם משרד בלונג סטריט."

"יכול להיות." לונג סטריט היה מוקד משיכה לתרמילאים המגיעים לקייפטאון - אנשים צעירים, סטודנטים מאירופה, אוסטרליה ואמריקה המחפשים אכסניות זולות והרפתקאות.

חריסל כרע שוב על יד הגופה, אבל הפעם בצדה השני כך שפניה היו מוסבות ממנו. הוא לא רצה לראות את הפצע הנורא, את תווי פניה העדינים.

אנא אלוהים, עשה שלא תהיה זו ילדה ממדינה זרה, חשב.

אחרת העניינים באמת ייצאו מכלל שליטה.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

13 שעות - דאון מאייר
13 Hours - Deon Meyer