» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים ביוני 2011       חזור

מאה ימים
מאת: לוקאס ברפוס
Hundert Tage - Lukas Barfuss

ההוצאה: בבל מאה ימים הוא רומן פוליטי שבמרכזו סיפור אהבה. מדובר ברומן עוצמתי, שמציף שאלות רלוונטיות רבות אך לא נותן שום פיתרון לבעיות ביבשת אפריקה. התובנה היחידה הברורה שעולה מהספר היא שרצח עם אינו דבר ספונטני, והוא יכול להתקיים רק כשיש גוף פוליטי מאורגן ומסודר מאחוריו. כשהספר יצא לאור לפני כחמש שנים הוא עורר בשווייץ מהומה רבתי חוץ-ספרותית בשל האופן בו שווייץ מוצגת בו. אפריל 1994. ההמון משתולל בקיגאלי, והאזרחים הזרים מפונים בבהלה מרואנדה. דויד, עובד הארגון השווייצרי לסיוע ולפיתוח, מאוהב באגת, בתו של פקיד ממשלתי גבוה, ואינו מתייצב בזמן לטיסה האחרונה. במשך מאה ימים הוא מסתתר בביתו. הגנן דואג לו לאספקת מזון ולידיעות מאגת, ויש לו זמן רב לחשוב.

"האמנתי שיש טוב בעולם, רציתי לעזור לבני אדם... ולא רק כדי לחלץ אדם יחיד מהמצוקה, אלא כדי לקדם את האנושות. פיתוח לא היה בעינינו רק פיתוח כלכלי, סלילת כבישים, נטיעת יערות - רצינו לפתח את המודעות האנושית, להוביל אותה אל צדק אוניברסלי. אבל זה לא מסביר למה נשארת, אני מעז לטעון, למה לא ברחת עם השאר כשהיה ברור שכל העניין ייגמר במרחץ דמים..."

לוקאס ברפוס, מחזאי וסופר שווייצרי, נולד ב-1971. "מאה ימים" הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית. מאה ימים מאת לוקאס ברפוס בהוצאת בבל, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, עיצוב גרפי: סטודיו דרום, 168 עמודים.

מתוך מאה ימים | לוקאס ברפוס
ככה נראה אדם שבור, אני תוהה כשאני יושב מולו ובחוץ מתחיל לרדת השלג שצפוי זה ימים וצונח עכשיו בפתותים דקיקים על השדות הירוקים–חומים ואל אחר הצהריים. קשה לומר מה שבור בדיוק —עמוד השדרה לא, מכל מקום. הוא יושב זקוף, בורר את מילותיו בקפידה ובנחת, נראה כמעט רגוע. רק הדרך שבה הוא מוביל בידו את הספל אל פיו, במתינות, קצת יותר מדי במתינות, היד מובילה מדי, עשויה לרמז עד כמה הוא רצוץ מבפנים. אולי הוא חושש שטיפה אחת שתישפך תוציא אותו משיווי המשקל. אני יודע, אני לא צריך לנחש, כי הוא באמת אדם שבור, חייב להיות, אחרי כל מה שהוא מספר, וחשוב מזה — אחרי כל מה שהוא מסתיר ממני.

לפעמים הוא מפסיק פתאום לדבר, לא פעם באמצע משפט. אני רואה בעיניו שהוא נזכר, רק נזכר ולא מדבר, אולי כי אין לו מילים לתאר את זה, עדיין לא מצא אותן ומן הסתם גם לא רוצה למצוא. נדמה שעיניו עוקבות אחר המתרחש, המתרחש בבית אַמסָר, שבו עשה את מאה הימים. זה מה שמדהים בסיפור — שזה קרה דווקא לו, אדם שנדמה שלא נועד להכיר שום דבר שחורג מהמידה הרגילה של אסונות אנושיים: גירושים מכוערים, מחלה קשה, שרפת דירה לכל היותר.

אבל ודאי שלא נועד להיקלע לתהפוכות של פשע היסטורי. לא האיש הזה, לא דָוִיד הוֹהל, שלמד איתי בבית הספר ושעדיין אני יכול לראות בו את הנער הגמלוני בעל השפה התחתונה המשתרבבת קלות, שנדמה שחוט של רוק נושר ממנה כשמשהו מפליא אותו, אף על פי שזה לא קורה אף פעם, כמובן. השפה הזאת רק קצת לחה, שפה שניכר בה יותר מאשר בשפתיים של אחרים מהן שפתיים באמת, חלל–פה הפוך כלפי חוץ, שום דבר אחר.

בתור ילד לא היה נועז במיוחד, לא הסתבך אף פעם בצרות גדולות, לא מתוך פחדנות — רוב ההרפתקאות ומבחני האומץ פשוט לא נראו לו כדאיים. נער מיושב ושקול — חוץ משלושה או ארבעה התקפים שהיו לו, אבל הם לא נחשבו, פשוט מפני שהיו נדירים כל כך ומפני שהיינו נזכרים בהתקף האחרון רק כשדויד כבר החוויר, נעשה שקט להחשיד ואז האדים כולו וסינן את קללותיו ונשא נאום בגנות חוסר הצדק שבעולם, במילים שקשה להאמין שנער בן עשר או שתים–עשרה יאמר אותן.

היה לו חוש מפותח לצדק, בלשון המעטה, ונדמה היה שהחוש הזה פועל בנפרד מהשכל הישר שהיה לו בדרך כלל, נדמה היה שהוא אינו תוצאה של השקפת עולם מנומקת, אלא של תחושה בלבד, של רגש. אני זוכר איך הניח לכמה נערים מהכיתות הגבוהות להכות אותו מכות רצח רק מפני ששמע במקרה שדיברו בזלזול על תלמיד אחר, ולדעתו לא היה יפה לדבר ככה. אחרי ההפסקה התיישב ליד שולחנו בכיתה באף מדמם, וכששלח אותו המורה אל הכיור סירב לקום מכיסאו ואמר שהוא לא מתבייש בפציעתו.

לא היה לנו מושג מה מניע אותו, אבל הנחנו שמאבקו האבירי של דויד למען הצדק נועד להרשים, בעיקר את הבנות. ולמרבה הדאגה הוא גם הצליח בכך, ובגלל זה חשבנו שהוא אמנם משוגע, אבל לא מופרע לגמרי. אולי בגלל התכונה הייחודית הזאת נקלע אחר כך לצרות, ואני שואל אותו אם ראה את עצמו כלוחם צדק. הוא מחייך ולוגם מהקפה לפני שהוא מדבר, כאילו מתוודה שהאמין פעם בצלחות מעופפות או שאטלנטיס קיימת.

האמנתי שיש טוב בעולם, רציתי לעזור לבני אדם, כמו כולם בלשכה, ולא רק כדי לחלץ אדם יחיד מהמצוקה, אלא כדי לקדם את האנושות. פיתוח לא היה בעינינו רק פיתוח כלכלי, סלילת כבישים, נטיעת יערות — רצינו לפתח את המודעות האנושית, להוביל אותה אל צדק אוניברסלי.

אבל זה לא מסביר למה נשארת, אני מעז לטעון, למה לא ברחת עם השאר כשהיה ברור שכל העניין ייגמר במרחץ דמים. הוא מביט החוצה אל מערבולת השלג, כל פתית שלג מחשבה, ואומר, זה לא שהייתי כל כך בטוח. ורציתי להישאר עם אַגָת. אבל לפעמים אני חושב שהסיבה היחידה היתה הנעליים של פּאוּל. נעלי הליכה עם שרוכים אדומים, מצוחצחות, עם סוליות מחורצות, נעליים שיישאו אותך לכל מקום, לפסגות הכי גבוהות, בערוצים הכי עמוקים. כל השנים פּאוּל הקטן נעל תמיד סנדלים יציבים, בעלי סוליות עבות, אבל בכל זאת סנדלים, שהביעו בדרכם שלהם את האמון הגדול שהיה לו בארץ הזאת.

לא היתה סיבה לדאגה, אפילו לא לכפות הרגליים. ושלושה ימים לפני שפינו אותנו הופיע פתאום בנעלי הליכה, שהיו עתידות להוציא אותו מהארץ הזאת בריא ושלם, והמחשבה על זוג הנעליים הזה, המצוחצח למופת, שעמד כל השנים בביתו, מוכן ומזומן לשעת חירום, הביכה אותי. העמדנו פנים שההתרחשויות לא היו צפויות, שהתופת הזאת נפלה עלינו מהשמים, אבל לאיש קטן הקומה הזה, הממונה הישיר עלי, כבר היו הנעליים שלו. הוא היה מוכן. הוא ניחש שזה יקרה. הוא ידע שיום אחד לא יהיה די בסנדלים והכין לו זוג נעלי הליכה.

בעיני זאת היתה בגידה. שיקול הדעת שהתבטא בבחירת הנעליים שלו, המחשבה מראש על התוהו ובוהו הזה — שאגב רק נראה כמו תוהו ובוהו, שנועד להיראות ככה, אבל בעצם היה גיהינום מאורגן למופת, מתוכנן, מתואם, מוצא לפועל — שיקול הדעת הזה פגע בכבודי. אני לא רציתי להיות פחדן בנעליים טובות, וכשבאה השעה, אחרי שכבר הברחתי את הדלת של בית אַמסָר ועמדתי לצאת אל השגרירות, כולם כבר חיכו שם, הלכתי אל אחורי הבית, השתחלתי מאחורי הגנרטור לשעת חירום ולא זזתי. השיירה המוגנת היתה עתידה לצאת מקיגאלי בשתים–עשרה בצהריים לכיוון בּוּג'וּמבּוּרָה. הייתי צריך להחזיק מעמד כמה שעות, הם לא יוכלו לחכות, העניינים נהיו בוערים מדי.

השתופפתי בגומחה עם בקבוק מים וחפיסת קרקרים בטעם גבינה, ובאיזשהו שלב הגיע מישהו. הוא קרא לי, והאַיָה, שהתיישבה על הגנרטור וצווחה בהתרגשות, כמעט חשפה אותי, אבל אני לא זזתי, ואחרי כמה דקות שמעתי איך הצעדים מתרחקים בשביל החצץ. ואז הייתי לבד. כמה פשוט ויעיל הרעיון להתחבא, מדהים, לא?

מחוץ לחלון הולכים פתותי השלג ומתעבים, השדות הכהים כבר זרויים לבן פה ושם, כמו עוגה שבוזקים עליה אבקת סוכר בעודה חמה. אזור גרוע, אומר דויד, אבל לא יותר מאזורים אחרים. לפחות אף אחד לא דורך לך כאן על הרגליים, הוא אומר ועונה בכך על שאלה ששאלתי את עצמי מזמן, כלומר למה עבר לגור כאן, באקלים הקשה והלח של פסגות היוּרָה, שהחורפים בהן קרים מאוד ויורד בהן הרבה שלג. הוא נע ונד ברחבי הארץ כמה שנים, סיפר לי, חיפש מקום שיוכל לחיות בו בשקט, אבל כעבור כמה חודשים היה שוב עובר משם, מחדר מרוהט אחד למשנהו, ועכשיו הוא כאן, בעמק מוארך שעצי מחט כהים צומחים בו והרוחות היבשתיות נושבות מעליו בלי לערבל את האוויר הקר שיורד על הארץ כמו כיס קור, מקרר שגודלו קילומטר רבוע.

חיכיתי עד שהחשיך והתגנבתי אל הבית. מסמרנו קרשים אל חלונות הבתים שלנו, ואני השארתי אותם כך לפי שעה והתחלתי לעשות ספירת מלאי. לא היו לי הרבה דברים שעשויים להועיל במצב הזה. קצת מים, כמה פחיות שעועית אפויה של הַיינץ, כחצי תריסר נרות, גפרורים, זה הכול. לא דאגתי. היה עלי להחזיק מעמד רק כמה ימים עד שאמצא את אַגָת, ואחר כך יימצא כל השאר. היא היתה חייבת להבין שטעתה ושלא ברחתי כמו שתמיד צפתה. יום אחד יבוא המטוס הלבן הגדול, יופיע כמו מלאך בשמים וייקח את כולכם ויוציא אתכם מכאן — זה מה שאמרה. אבל כבר אחרי הלילה הראשון שקשקתי מפחד. הבנתי את הטעות שלי ורק רציתי להסתלק מקיגאלי.

ידעתי על מטוס של אֵיר פְראנס שעתיד להטיס משם את האירופים האחרונים ביום ראשון הבא, ותכננתי לשבת במטוס הזה. עם אגת, שלה שלחתי הודעה, לאַבֶנוּ דֶה לַה זֵ'נֶס, באמצעות הגנן שלי תֵיאוֹנֶסט. ארזתי, ידעתי שהיא תבוא. הצל המאיים הזה לא יהיה אלא פרק חולף בחיינו ובקרוב כבר נצחק עליו. אבל היא לא באה. ואני נשארתי בבית אמסר, מאה ימים נשארתי שם, ולפעמים אני עדיין יושב בין הקירות ההם והפחד שב ותוקף אותי, אני שומע צעקות ואת שאון המלחמה, חש שוב את הרעב ואת הצמא.

כל כמה ימים סיפק לי תֵיאוֹנֶסט מים, קצת אורז מבושל ולפעמים בקבוק בירה. הוא היה טוב אלי, גם אם לא היה טוב אל אחרים, אבל אז עדיין לא ידעתי את זה. שיחקנו טוּפי במרפסת, הוא סיפר לי את החדשות על המתרחש בחזית, על נחילי הפליטים, ומזמן לזמן על איזו שמועה, שאגת עזבה את העיר, למשל, או שהיא מטפלת בפצועים במחנה צבאי — הרכילות השתנתה מיום ליום. העובדה הוודאית היחידה היתה שֶׁבּיתה, מושב הקבע של משפחתה, נפגע מרימון עוד בימים הראשונים של אפריל, אבל איש לא ידע אם היו שם מתים או פצועים.

בחורבות הבתים התגוררו פליטים מהצפון, וכשהייתי עולה אל הגג בשעות היום יכולתי לראות מעבר לביצות הניאבּוּגוֹגוֹ את מוצביהם של המורדים. הם הלכו וקרבו בכל יום, כוחות הממשלה שלטו כעת רק בגבעות המרכזיות שעליהן שכנו המשטרה, המחנה הצבאי והמשרדים הממשלתיים, והיה ברור שלא יצליחו להחזיק בקיגאלי. הממשלה הזמנית עזבה את עיר הבירה בימים הראשונים אחרי יירוט מטוסו של הנשיא, ולאמיתו של דבר לא נשאר לכוחות שום דבר להגן עליו. הם החזיקו בעמדתם רק כדי שהמיליציות יוכלו להמשיך במלאכתן.

וכאן דויד משתתק, מביט סביב על דירתו כאילו עלול מישהו לצוץ פתאום מהחשכה המתפשטת.

אבל לי היו בעיות אחרות. תיאונסט לא הופיע לפעמים ימים שלמים וכשבא היה מביא קערית אורז קטנה, כמה גרגרי שעועית מיובשים שהשריתי ואכלתי לא מבושלים. שמתי סירים בגן כדי לאסוף את מי הגשמים — אבל בימים ההם זה לא היה רעיון טוב לצאת אל הגן. רעיון לא טוב בכלל. הסריח שם כמו בנקודת איסוף הפגרים ברובע לֶרכֶנפֶלד, אתה זוכר, המקום שהיינו מביאים אליו את החתולים המתים או את הפרות שמתו בלידת העגל הראשון שלהן. זה היה אותו ריח, רק חזק יותר לאין שיעור, כאילו אתה עצמך יושב באחת הגיגיות שאז שמו בהן את הפגרים. בהתחלה לא יכולתי לסבול את זה אפילו לרגע בלי להקיא. אפילו בבית הורגש הריח, והייתי חייב להכריח את עצמי לשתות את מי הגשמים. כבר שמעתי על הגוויות שנסחפו במורד הניאבַּרָנגוֹ ולא הצלחתי להיפטר מהמחשבה שהמים שהם עיקר גופנו עלולים להתאדות גם הם. מי הגשם היו מי גוויות, מה לא הייתי נותן כדי להרתיח אותם לפחות.

הרעב והצמא לא היו הדבר הכי נורא, הדבר הכי נורא היה החושך, הלילה, שירד על הארץ בשעה שש בדיוק וכיסה את כל כולי, כמו משהו גשמי, כמו יריעת בד או גל של מזל רע. האור היחיד שנראה לעין היה אורם של הכוכבים ואילו הייתי מטייל שמחפש מחסה ללילה, הייתי צריך ללכת לפיהם, אחר הפּרוֹקיוֹן בכלב הקטן, אחר ראש הנחש בצביר הכוכבים נושא הנחש. לא הייתי חסכן, עד מהרה חיסלתי את מלאי הנרות שלי והלילות עברו עלי בעלטה מוחלטת. היה נדמה לי שכל ערב אני מוטבל בחבית של דיו שחור וכשהפציעה השמש כעבור שתים–עשרה שעות, כמין שעון נוכחות באופק, נותרתי בדמות כתם שחור, גוש זפת הפושט ולובש צורה. לא העזתי להסתכל בראי, פחדתי שהחשכה דבקה בי כמו פיח תחת עיניו של כורה העולה מהפיר אחרי משמרת.

אנחנו לא בנויים ללילות האלה, אני וכל האחרים בלשכה, אנחנו באים מאזורי הדמדומים. אנחנו זקוקים למעברים, לאור הערביים, אנחנו תלויים במקצבי האור המלווים את חיינו — לפעמים באור שמש חיוור בתחילת הסתיו ולפעמים בצל קשה כמו באפריל. בקווי הרוחב שלנו לעולם אי אפשר לומר בביטחון גמור אם בשעה נתונה עדיין בוקר או אולי כבר צהריים. מתי מתחיל הלילה ומתי הוא נגמר? אנחנו נעים בתחום האפור, אבל שם, שתי מעלות רוחב דרומה לקו המשווה, השמש אינה מאפשרת מרחב פעולה. הלילה יורד כמו מערפת, בלי דמדומים, רק מין התנודדות לא מורגשת כמעט של השמש מבשרת את סוף היום.

הטבע לוחץ על המתג, שום רגע לא מקבל ארכה ושום אור ערביים לא זוכה לאישור, אפילו דקה אחת אי אפשר לגנוב. למן הרגע הראשון שורר חושך מוחלט, לא נתון לוויכוח, וזה מה שמורט את עצביהם של האירופים. לפעמים דימיתי שאני נמצא בתוככי האדמה, שאני יושב בתוך מפלצת מסריחה שפולטת מדי פעם בפעם גיהוק, משחררת בנאד קולני גזי עיכול שעולים מכל הגוויות שטרפה. קולות המלחמה הליליים לא הדאיגו אותי, להפך, הכרתי אותם היטב, אחרי הכול גדלנו איתם, נכון? אומר דויד וקם ממקומו. ואני נזכר בשיירות הטנקים האינסופיות שעברו בכביש הכפרי בדרכן אל ההרים, ברעם תותחי ההובִּיצֶר, בטרטור המקלעים ממגרש האימונים.

כשגדלים כמו דויד וכמוני בעיר שיושב בה חיל מצב, משיגים צעצועים במחסן הנשק — סוללות מכשירי קשר בעלות מתח של מאה ושניים וולט שהיינו מדביקים שתיים–שתיים באיזוֹלירבַּנד וזורקים אל להקות הדגיגים. לרגע הם היו צפים על בטנם ואז היינו שולים אותם מהמים ומשליכים אל היבשה, שם היו הדגיגים מתעשתים ומפרפרים חסרי ישע עד שאבני חצץ נדבקו לבטנם הכסופה. לא ידענו אף פעם מה לעשות בשלל, הדגיגים היו קטנים מדי, לא יכולנו לאכול אותם. לפעמים היינו משספים אותם באולרים, לוחצים ומועכים אותם עד שמעיהם ניתזו מגופם, לפעמים, כששרתה עלינו הרוח, היינו זורקים אותם בחזרה אל האגם.

הוא קם, מדליק כירה חשמלית שעליה סיר, ובזמן שהוא מחכה שהאוכל יתחמם הוא עורך צלחות וסכו״ם על השולחן. המנורה הקטנה שהצהיבה מהשומן שבקולט האדים היא מקור האור היחיד בחדר, ובחוץ הולך העולם ומכחיל והשלג מוסיף לרדת ומעטה לבן מכסה את אדן החלון. דויד יוצק מרק במצקת ואני רואה שהוא מגיש מעיים, מעיים מוכנים שקנה אצל הקצב, המעיים הכי טובים שאכל מימיו, הוא מצהיר לפני שהוא מעמיס מנה יפה על צלחתו ומחסל אותה בתיאבון כמעט מגונה. הייתי מצפה שיהיה צמחוני אחרי כל מה שחווה, אבל הוא אוכל בשר דווקא, ואפילו חלקים פנימיים, מעי פרה, ואני תוהה אם הוא מנסה לומר לי משהו, אולי על מצבו הגופני, על בריאותו הטובה, להבהיר לי שכל העניין, נורא ככל שהיה, לא עוצר בעדו מלאכול קרביים ברוטב אדום.

לא, ממשיך דויד אחרי שקינח את פיו, קולות המלחמה לא הדאיגו אותי, רק צרחות המיליציות היו קשות. מעלות השחר עד השקיעה רעמו שאגות אנשיהן מהמתרס שהקימו באַבֶני דֶה גרַן לַאק, יחד איתן נשמעו הפזמונים המטופשים של סימוֹן בּיקינדי, שלמקצבם האחיד והחדגוני עשו אנשי המיליציות את מלאכתם כל עוד האירה להם השמש. כי מרגע שירדה החשכה היו נסים אל בתיהם ומניחים את הרחובות לכוחות הרגילים. הרוצחים פחדו מהחושך — זה היה ההומור הדק שרווח בקיגאלי בימים ההם.

בהתחלה הייתי מגיף את התריסים בשעות היום, אבל אז הודיע לי תיאונסט שהמיליציות יודעות מזמן על האוּמוּזוּנגוּ שיושב מבוצר בבית אמסר. הוא אמר לאנשיהם שאני שווייצרי, ובצד שלהם בעצם. אילו הייתי בלגי הם היו מחסלים אותי בלי להניד עפעף, אבל הרוצחים האלה, שהרגו את כל מי שמחק את שלוש המשבצות הלא נכונות בסעיף ״אוּבּווֹקוֹ״ בתעודת הזהות שלו, ראו בי בן ברית, שותף, כמו כל השווייצרים בשלושים השנים, מאז הגענו לארץ הזאת. האם רק מפני שעכשיו כרתו שדי נשים ועקרו עוברים מרחמיהן של נשים הרות צריך משהו להשתנות? הרי אנחנו לימדנו אותם לנהל, אנחנו הקנינו להם את הידע ואת היכולת לארגן עניין בסדר גודל כזה, ומה כבר ההבדל הגדול בין הובלה של לבֵנים להובלה של גופות. כן. הם לא הטרידו אותי.

אני לא יודע אם אהבתי את אגת אי פעם. יכול להיות שבארבע השנים שהכרתי אותה רק ניסיתי לשכוח את מפגשנו הראשון, למחות את העלבון הזה שעלבה בי אז, בנמל התעופה בבריסל. רציתי שתבין שאני לא הילד הטיפש שחשבה שאני, כשניסיתי להתערב לטובתה בביקורת הדרכונים.

זאת היתה הטיסה הראשונה בחיי, סוף יוני 1990. הייתי בדרכי להתחיל בעבודתי בלשכה בקיגאלי. ציפו לי שם ושמעתי שלא תחסר לי עבודה מאחר שקודמי בתפקיד השאיר אחריו אי–סדר גדול. נסעתי בשליחות רשמית. הרגשתי חשוב. ומאחר שבדרכי מציריך היה עלי לעבור למטוס של חברת התעופה סַבֶּנָה, הייתי צריך לעבור את בדיקת הדרכונים הבלגית. ושם היא עמדה. אישה אפריקנית בלבוש אירופי, מכנסי שלושת–רבעי שחשפו את קרסוליה החטובים, נעליים פתוחות, ציפורני רגליים משוחות בלק אדום, מחזה שלא ראיתי לעתים קרובות. בזרועה הצמידה לגופה שמשייה טיפשית שידיתה בצורת ראש ברווז. היו לה בעיות עם המסמכים, כלומר, הדרכון שלה היה בסדר גמור, כפי שהבנתי אחר כך, הבעיה היתה הלאום שלה, והמוכסים הבלגים הציקו לה אך ורק מהסיבה הזאת: משום שהיתה אזרחית של קולוניה לשעבר.

הם עלעלו במסמכים חזור ועלעל, שאלו שאלות פולשניות. אחד המוכסים, בעל פסי דרגות עבים ופרצוף של שתיין, נעלם לדקות ארוכות. האנשים עברו מזמן לתור אחר, רק אני עדיין עמדתי שם ולא זזתי כי לא רציתי לנטוש את האישה עם הבריונים האלה. היא עצמה היתה רגועה, לא התרגשה מכל העניין, אבל אני רק התרתחתי יותר מרגע לרגע ובזמן שהיססתי אם לא כדאי לי בכל זאת להישאר מאחורי הקו הצהוב כפי שהורה לי כיתוב מתקלף על הרצפה, פלט אחד המוכסים אותו ביטוי שפל משפת סוחרי העבדים הפורטוגלים שאת מקורו ואת מובנו למדתי פחות מחודש לפני כן בקורס ההכנה ליוצאים לחו״ל, בחטיבת התקשורת הבין–תרבותית, מילת גנאי שיוצרת זהות על סמך פיגמנטציה.

לנגד עינַי הופיעו שלוש הגולגולות שבהן סומן המונח הזה בדף העבודה לציון מחיקתו המוחלטת מאוצר המילים של עובד הלשכה לפיתוח ושיתוף פעולה ולסיוע הומניטרי.

זאת היתה עילה מספקת לצאת למלחמה, הקו הצהוב היה לנהר הרוּבּיקוֹן ואני חציתי אותו בן רגע בלי כל היסוס. אני אבהיר לאידיוטים הגזעניים שהגיעו זמנים חדשים. גם אחרי שלושים שנה לא התגברו הבריונים האלה במדים האפורים על אובדן הקולוניות שלהם, וכבר שמעתי על המוזיאונים שלהם מחוץ לבריסל, בטֶרווּרֶן, המוזיאונים שבנה ליאופולד השני, אבי כל הבריונים הגזעניים. שם היללו בגלוי את פשעי ה״פוֹרס פּוּבּליק״, כינו את סטֶנלי המרצח אדם דגול, והציגו את המזוודה ממסעו בקונגו כשריד קדושה בארון תצוגה השמור לגיבורים. שיעשו מה שהם רוצים, אבל הם בוודאי שמו לב לכך שמצפונו של העולם פונה נגדם, ואני חושש שהטחתי לעברם כמה קללות בשפת האם שלנו.

בן רגע תפסו אותי שני עובדי ביטחון שצצו יש מאין והרימו אותי באוויר, וזה לא רק הכאיב אלא גם היה עתיד להעכיר את רוחי בימים ובשבועות הבאים ובסופו של דבר אפילו לסכן את שליחותי. אם לומר את האמת: לא האחיזה הבוטה הזאת העיבה כצל על ארבע השנים שעשיתי בקיגאלי, לא הגסות שבה גררו אותי הגברים לפינה מרוחקת בנמל התעופה — אלא דווקא פניה של האפריקנית היפה שבעטייה נקלעתי לקשיים האלה, הפנים המנומשות מסביב לאף, העיניים האפורות–בהירות שמעליהן גבות מקושתות כשני מפתחות פָה. לא הבטתי בפנים האלה אלא שנייה אחת בלבד וברבע הראשון של השנייה הארוכה הזאת לא הצלחתי לפרש את מבטה, עיניה הביטו באדישות כמו קודם. ברבע השני התפשט על שפתיה חיוך גאה, חדור בוז לעולם, מה שעודד וחיזק אותי. רציתי להבהיר לה במבט חטוף שאין לה מה לדאוג; גם אם יובילו אותי לגרדום — ההגנה על כבוד האדם שווה עשרה קורבנות כאלה.

אבל היה משהו שלא פירשתי נכון במבט הזה, כי שני הרבעים האחרונים של אותה שנייה ארוכה חשפו מה האישה חושבת באמת. הבוז שלה לא הופנה כלפי העולם, כי אם כלפַּי וכלפַּי בלבד. וכדי להמחיש זאת הצמידה את לשונה אל שיניה העליונות, לחצה אותה אל החניכיים ונשפה אוויר, עד שנשמע הצקצוק הזה, הצליל הבינלאומי להבעת זלזול. בעיניה הייתי אני האידיוט, לא המוכסים שהחלו כמוה לחייך בלגלוג והביטו עלי בגיחוך מרושע כמו על גולם גמור. אפילו ראש הברווז שעל שמשייתה לעג לי כשגררו אותי על פני הנוסעים לוטשי העיניים, אל מעבר למחסום הביטחון.

הם השליכו אותי אל תא שגודלו כגודל מגבת, כוך שעמדו בו שני כיסאות ושולחן. הזעתי מרוב התרגשות. מימי לא נעשה לי עוול גדול מזה. נוסף על כך איבדתי את מזוודתי, אבל כשנרגעתי קצת אמרתי בלבי שהעניין בוודאי יסתדר מהר. הרי לא הייתי סתם נוסע, הייתי עובד משרד החוץ, עובד של הלשכה, עובד מנהלה בשליחות רשמית. והיה לי זמן, טיסת הקישור שלי היתה עתידה לצאת רק כעבור שעתיים.

אבל לא בא איש שיכולתי להסביר לו מה העניין. לא הופיע שום פקיד מדינה, לא אחרי שעה וגם לא אחרי שעה וחצי. ורק ברגע שהמטוס שלי היה אמור להמריא וכמובן לטוס משם, גיליתי שעל הדלת לתאי אין מנעול. לחצתי על הידית, הדלת נפתחה, ומולי, כמו כלב נאמן, עמדה מזוודתי החומה. יצאתי אל המסדרון, לא היה שם אף אחד, והלכתי לכיוון דלת זכוכית שהובילה החוצה. עמדתי שם במגרש החניה של העובדים בנמל התעופה של בריסל, בשמים חלף ברעם מטוס של חברת סַבֶּנָה, ואני סברתי שזה הזמן לפנות לסיוע הדיפלומטי.

מונית הביאה אותי אל הקונסוליה השווייצרית. הקונסול, גבר מטופח בעל שיניים גדולות שאותן חשף בחיוך אחרי כל משפט, טיפל בענייני. זה לא סוף העולם, ניחם אותי, וגם לא סוף הקריירה שלי. הוא נתן לי כסף לימים הבאים, עד שתצא הטיסה הבאה לקיגאלי, והזמין לי חדר במלון צנוע. ביום שני על הבוקר ידווח לעמיתים בקיגאלי. בחביבותו הרבה המליץ לי על אתרי תיירות, אבל לא התחשק לי לבקר באטוֹמיוּם או במוזיאונים המלכותיים לאמנות.

השריטות על זרועותי החלימו מהר, אבל הסדק שאותה אישה חרצה בנפשי כאב עוד זמן רב. הייתי בן עשרים וארבע וכבר קראתי את סופרי ה״N?gritude״, את סֶזֶר ואת סֵנגוֹר ואת כל השאר. Roots של הֵיילי, המתחקה אחר אבותיו שנחטפו מגַמבּיה והובאו כעבדים אל צפון אמריקה: הספר הזה היה התנ״ך שלי.

סבלתי עם החטופים מהשעבוד, מאלף ואחת צורות הדיכוי. בזכות הקריאה הבנתי מדוע צריך לקטוע את הדברים האלה באבם ומדוע אסור לדחות ביטויי אומץ אזרחי לזמן נוח יותר. הוא נחוץ ברגע שהעוול נעשה, ורק בשל פחדנותם של יחידים נעשו חלקים נרחבים בעולם הזה לפח אשפה. האמנתי בכך בלב ונפש, אבל מה היה ערכם של האידיאלים האלה אם החלשים לא רצו שיעזרו להם ודחו את היד המושטת לעברם?

© כל הזכויות שמורות לבבל הוצאה לאור

מאה ימים - לוקאס ברפוס
Hundert Tage - Lukas Barfuss