» טקסט  » שירה  » ספרים חדשים בינואר 2011       חזור

משתה לאדם בודד
מאת: דן דאור
A Feast for One - Many Translations, Some Original Writing
Mostly Poetry - Dan Daor

ההוצאה: חרגול משתה לאדם בודד הוא אוסף מגוון של תרגומים משפות רבות ומעט כתבים מקוריים של דן דאור. מרבית התרגומים הם שירים, אבל לא רק, הרבה מסינית, אבל לא רק, שפורסמו בעבר במוספים ספרותיים, כתבי-עת ואנתולוגיות. הם תורגמו ונכתבו במשך קרוב לארבעים שנה ונעים בין מזרח למערב ובין העבר הרחוק להווה. מן האסופה מסתמן היבט מרכזי בדמותו של דן דאור כמתרגם: יכולתו לנוע בין זמנים רבים ותרבויות מגוונות מתוך קשב מירבי למה שמבחין ביניהם. ואולי היכולת הזאת - לגשר בין רחוקים בלי לערפל או למסמס את המרחק, ובלי לאבד את תחושת המרחב הפתוח שהמרחק מעניק - היא תמציתה של אמנות התרגום.

שמונה שערים לספר, שער ראשון: שירה סינית קלאסית, שער שני: שירה סינית בת זמננו, שער שלישי: לא סינית, לא יפנית, שער חמישי: ביאוולף, שער שישי: וולטר / פואמה על שואת ליסבון, שער שביעי: שירה יפנית - הייקו, שער שמיני: שירה מקורית.

דן דאור 2009-1937,
סינולוג, מתרגם, עורך, מו"ל ומטייל.

משתה לאדם בודד, הרבה תרגומים, מעט מקור כמעט הכל שירה מאת דן דאור בהוצאת חרגול. עורך הספר: אלי הירש, עיצוב הספר והעטיפה: תמיר להב-רדלמסר, הצילום על גב הספר: עירד מלכין, 278 עמודים.

לִי צִ'ינג־ג'אוֹ | שלושה שירי צְה, בתרגומו של דן דאור
לי צ'ינג־ג'או (1151-1084) - המשוררת הידועה ביותר בתקופת סוֹנג, ואולי בשירה הסינית בכלל. צה, "מילים למנגינות", צורה פיוטית שנכנסה לשירה הסינית כבר במאה השמינית, בעקבות השפעה של מוזיקה ממרכז אסיה, אבל הגיעה לשיאה במאות העשירית עד השתים־עשרה. עד אז אבדו המנגינות ולא השאירו אחריהן אלא תבניות של משקל וחריזה. מה שהתחיל כפזמונים היה ביד משוררים גדולים, כסו דונג־פו או לי צ'ינג־ ג'או, לשירה רצינית. בסוגריים מרובעים שֵׁם המנגינה שלפיה נכתב השיר - בדרך־כלל אין קשר בין השם לתוכן השיר.

גם השיר מאת שין צ'י־ג'י, הבא מייד אחר־כך, הוא שיר צה.

[כמו חלום]

אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה
גְּשָׁמִים פְּזוּרִים
וְרוּחַ מִשְׁתּוֹלֶלֶת
הַיַּיִן - שִׁירִים
שֶׁלֹּא פּוֹגְגָה
הַשֵּׁנָה הַכְּבֵדָה

אֲנִי שׁוֹאֶלֶת
אֶת זוֹ שֶׁעָמְדָה
לְיַד הַחַלּוֹן
וְאָמְרָה בַּהֲסִיטָהּ
אֶת הַוִּילוֹן
"עֵץ הַתַּפּוּחַ בְּדִיּוּק כְּמוֹ אֶתְמוֹל"
אַתְּ יוֹדַעַת אוֹ לֹא?
אַתְּ יוֹדַעַת אוֹ לֹא?
שֶׁכְּבָר הִגִּיעָה הָעֵת
שֶׁהַיָּרֹק יִתְפַּח
וְהָאָדֹם יִתְמַעֵט

[שיר אטי]

הוֹפֶכֶת וְהוֹפֶכֶת, דּוֹרֶשֶׁת וְחוֹקֶרֶת
צוֹנֵן צוֹנֵן, צָלוּל צָלוּל
שָׁחָה רוּחִי, מַר לְבָבִי, נַפְשִׁי קוֹדֶרֶת
זְמַנִּים שֶׁפִּתְאֹם חַם וְשׁוּב מִתְקָרֵר
וַהֲכִי קָשֶׁה לָנוּחַ
שְׁלֹשָה סְפָלִים, שְׁתֵּי קַעֲרִיּוֹת, הַיַּיִן חִוֵּר
אֵיךְ אֶעֱמֹד בְּעוֹד עֶרֶב יוֹרֵד וּבִגְבֹר הָרוּחַ?
אֲוָזֵי הַבָּר הַנּוֹדְדִים -
אֵין כְּמוֹהֶם לִשְׁבֹּר אֶת הַלֵּב
וַהֲרֵי הֵם הָיוּ יְדִידִים

הָאָרֶץ מְלֵאָה פְּרָחִים צְהֻבִּים
כְּחוּשִׁים צוֹמְקִים פְּגוּמִים
מִי יִרְצֶה לִקְטֹף אוֹתָם כָּעֵת?
אֲנִי עוֹמֶדֶת עַל יַד הַחַלּוֹן
אֵיךְ אֲחַכֶּה לְבַדִּי עַד הַחֹשֶךְ
וְעוֹד עִם הַגֶּשֶׁם הַדַּק עַל עֲצֵי הַוּוּ־טוֹנְג
עַד רֶדֶת הָעֶרֶב
טִיף טִיף טָף טָף
אוֹתוֹ הַזֶּה אַחַר זֶה
אֵיךְ תָּכִיל אוֹתוֹ הַמִּלָּה הָאַחַת "צַעַר"?

[על במת עוף־החול נזכר בנגינה בחליל]

קְטֹרֶת קָרָה בְּאַרְיֵה הַזָּהָב
שְׂמִיכוֹת הֲפוּכוֹת גַּלִּים אֲדֻמִּים
קַמְתִּי לְסָרֵק אֶת הָרֹאשׁ, אֲבָל אֲנִי מִתְעַצֶּלֶת
שֶׁיְּכַסֶּה הָאָבָק אֶת קֻפְסַת הָאִפּוּר
הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה בְּקַרְסֵי הַוִּילוֹן
כֻּלִּי חֲשַׁשׁ זִכְרוֹן נִתּוּק וּכְאֵב פְּרֵדָה
רוֹצָה לוֹמַר כַּמָּה דְּבָרִים וְעוֹצֶרֶת בְּעַצְמִי
רָזִיתִי בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן
לֹא כִּי חָלִיתִי מֵרבֹ שְׁתִיָּה
וְלֹא בִּגְלַל צַעַר הַסְּתָו

תַּפְסִיקִי, תַּפְסִיקִי,
בַּפְּרֵדָה הַזֹּאת
גַּם בְּאֶלֶף אַלְפֵי "מַעֲבַר יַאנְג"
יִהְיֶה קָשֶׁה לְעַכֵּב אוֹתָךְ
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל אִישׁ ווּ־לִינְג בַּמֶּרְחַקִּים
הָעֲרָפֶל מְמוֹסֵס אֶת מִגְדַּל צִ'ין
רַק הַנַּחַל שֶׁזּוֹרֵם לְרַגְלֵי הַמִּגְדָּל
בֶּטַח זוֹכֵר אוֹתִי לוֹטֶשֶׁת עֵינַיִם
בְּמָקוֹם שֶׁאֲנִי לוֹטֶשֶׁת עֵינַיִם
נוֹסָף מֵהַיּוֹם
צַעַר חָדָשׁ

שִׁין צִ'י־גִ'י
[הנערה המכוערת]

כְּשֶׁהָיִיתִי צָעִיר וְלֹא יָדַעְתִּי מַהוּ טַעְמוֹ שֶׁל צַעַר
אָהַבְתִּי לְטַפֵּס לְגַג בַּיִת גָּבוֹהַּ
אָהַבְתִּי לְטַפֵּס לְגַג בַּיִת גָּבוֹהַּ
וְלִכְתֹּב שִׁירִים חֲדָשִׁים, אָנוּס לְהַסְבִּיר מַהוּ צַעַר

הַיּוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ בִּמְלוֹאוֹ מַהוּ טַעְמוֹ שֶׁל צַעַר
רוֹצֶה לְהַסְבִּיר וְעוֹצֵר בְּעַצְמִי
רוֹצֶה לְהַסְבִּיר וְעוֹצֵר בְּעַצְמִי
וְאָז אֲנִי אוֹמֵר "הַיּוֹם קָרִיר, מַה נָּאֶה הַסְּתָו"

פתח דבר | אלי הירש
לאחר מותו של דן דאור בדצמבר 2009 רצינו לאסוף את תרגומי השירה שפרסם מאז שנות השבעים בבמות שונות ולכנסם בספר אחד. ארבעה עקרונות התגבשו מייד. עיקרון ראשון: רק תרגומי שירה. תרגומי פרוזה מכל הסוגים - בדיונית, עיונית, פילוסופית - יישארו בחוץ.

עיקרון שני: החלטנו לכלול באסופה אך ורק תרגומים שפרסם בימי חייו, או כאלה שיש בידינו ראיה משכנעת לכך שהוא התכוון לפרסמם. עיקרון שלישי: בכל אותם מקרים שבהם "תיקן" את תרגומיו, כלומר פרסם במועדים שונים נוסחים עבריים שונים של אותו שיר, החלטנו להביא רק נוסח אחד, ותמיד את המאוחר.

ועיקרון רביעי: הוחלט להשאיר מחוץ לאסופה שלוש חטיבות מרכזיות ממכלול תרגומי השירה שלו - את התרגומים שנכללו בספרים 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית (חרגול 2001), שירי גרדום (מבחר תרגומים משירי הנונסנס של כריסטיאן מורגנשטרן, חרגול 2004) והאיש היפה: חמישה שירי פ'ו (קשב 2010). המשותף לספרים אלה הוא ששלושתם ראו אור בעשור האחרון, ניתן להשיגם בקלות, ויש להם ערך מוסף משום שדן עצמו ערך אותם.

לעיקרון "רק תרגומי שירה" יש שני יוצאים מן הכלל. ראשית, החלטנו לכלול באסופה שירים שאינם תרגום אלא מקור, כלומר שירים שדן דאור עצמו כתב ופרסם. ושנית, כלולים בספר גם כמה תרגומים קצרים מפרוזה, כולם מסינית קלאסית. הסיבה לכך היא שדן נהג לצרף לתרגומי השירה שלו מבואות והערות, ולעתים אף הרחיב את המבואות וההערות לטקסט רצוף, מעין מאמר או מסה, שתרגומי השירה משובצים בו כמו במסגרת.

בשניים ממאמרי המסגרת האלה שיבץ דאור לא רק תרגומי שירה אלא גם תרגומי פרוזה קצרים, וכיוון שהחלטנו להביא את המאמרים האלה כנתינתם, הסתננו תרגומי הפרוזה האלה לספר. זו גם הסיבה לכך שאפשר למצוא שיר שתורגם מאנגלית - "אושר" מאת המשורר האמריקאי קרל סנדברג - בשער המוקדש לתרגומים מסינית קלאסית.

עיקר העבודה על הספר היה ליקוט השירים. נברנו בקטלוגים, בארכיונים ובספריות. חיטטנו בזיכרוננו ובזיכרונם של אחרים. לאחר שהגענו למסקנה שככל הנראה מצאנו כמעט כל מה שאפשר למצוא, פנינו למלאכת העריכה.

כאן נתקלנו בשתי סוגיות מרכזיות. האחת נגעה לטקסטים שדן נהג לצרף לתרגומיו - המבואות, ההערות, מאמרי המסגרת. לאחר שיקול דעת החלטנו לכלול אותם בספר, אם כי תוך ניפוי מסוים, הן של כפילויות, והן של טקסטים שהמעבר מההקשר המקורי שבו פורסמו למשתה לאדם בודד הפך אותם לסתומים מדי או מיותרים.

הסוגיה האחרת נגעה לסדר השירים. התוצאה היא שילוב בין שני מניעים: הרצון לדבוק בעקרונות פורמליים - לשוניים וכרונולוגיים - והרצון להעניק לספר צורה נאה. בסופו של דבר גיבשנו את המדיניות הבאה:

א. הספר יחולק לשערים על־פי מפתח לשוני.

ב. השירים בכל שער יסודרו במידת האפשר על־פי מפתח כרונולוגי, ליתר דיוק: על־פי שנת הלידה של המשורר, מהמוקדם אל המאוחר. ההסתייגות "במידת האפשר" מקורה באותם "מאמרי המסגרת", המחברים יחד שירים מתקופות שונות.

ג. הספר ייפתח בתרגומים מסינית - תחילה שער המוקדש לשירה סינית קלאסית, ומייד אחריו שער המוקדש לשירה סינית מודרנית - וייחתם בשער שיכיל את שני השירים המקוריים.

ד. השער המוקדש לתרגומים מיפנית, כולם תרגומי הייקו, ימוקם לקראת סוף הספר, סמוך לשער החותם, כיוון שהם מובילים באופן טבעי לכליל ההייקו "הנא והמבושל" - אחד משני השירים המקוריים היחידים שדן פרסם.

ה. בין הסינית ליפנית יוצבו תרגומי שירה מכל שאר השפות - כלומר מאנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, איטלקית, סנסקריט ואנגלית עתיקה.

ו. החטיבה "האינדו־אירופית" תחולק על־פי מפתח של אורך: תחילה שער שיכיל שירים קצרים יחסית ויוביל מפרידריך הלדרלין לשודיפ סן, משורר הודי צעיר הכותב אנגלית, ולאחר מכן שלושה שערים מסודרים כרונולוגית המכילים כל אחד יצירה פיוטית ארוכה יותר - מערכה מתוך המחזה שָׁקוּנְטָלָה מאת המשורר ההודי קלידסה (שדן תרגם יחד עם אלי פרנקו), חלקים נרחבים של האפוס האנגלי העתיק ביאוולף, ופואמה על שואת ליסבון מאת וולטר.

השער המיוחד ביותר מבחינה מבנית הוא השער הפותח, המוקדש לשירה סינית קלאסית, וזאת בשל ריבוי מאמרי המסגרת הכלולים בו. פתחנו את השער בשירים מתוך ספר השירים - ספר הבראשית של השירה הסינית - והעובדה שכמעט כולם עוסקים במאכלים ובמשקאות מקורה בכך שרובם המכריע לקוח מספר הבישול הסיני של אהרוני (מודן 1986), שדן השתתף בכתיבתו.

אחד הדברים הבולטים במשתה לאדם בודד הוא אופיים המגוון של השירים שנאספו לתוכו. הם מתפרשים על פני כעשר שפות ולאורכן של כשלושת אלפים שנה של יצירה ספרותית, תורגמו במשך קרוב לארבעים שנה בנסיבות שונות מאוד זו מזו, ונעים בין סין הקלאסית והמודרנית, הודו הקלאסית והמודרנית, אירופה של וולטר או הלדרלין, יפן של זן והייקו, המהפכה המודרניסטית, אנגליה של ימי־הביניים המוקדמים והכפר הגלובלי של שלהי האלף השני וראשית האלף השלישי. נכון שלכל התרגומים מקור משותף, דן יצר אותם, אך ברור שלא עלה על דעתו לכנסם בכרך אחד, וסביר להניח שרעיון כזה - לצרף שירים יחד רק משום שאותו אדם התעניין בהם בזמן מן הזמנים - היה נראה לו אקלקטי ללא תקנה, ואולי אף גחמני או יומרני.

אלא שדווקא בשל אופיו "האקלקטי" כביכול של הספר, ודווקא משום שהציר שלו הוא אישיותו הספרותית המיוחדת של דן, מצטייר מתוכו נוף מופלא, עשיר בפרטים ובהבחנות ועם זאת רחב ופתוח, ומסתמן בו היבט מרכזי בדמותו כמתרגם: יכולתו לנוע בין זמנים רבים ותרבויות מגוונות מתוך קשב מירבי לְמה שמבחין ביניהם. ונדמה לי שהיכולת הזאת - לגשר בין רחוקים בלי לערפל או למסמס את המרחק, ובלי לאבד את תחושת המרחב הפתוח שהמרחק מעניק - הייתה בעיניו תמציתה של אמנות התרגום.

אני מודה לעמינדב דיקמן וליהונתן נדב על עזרתם המשמעותית בעריכת הספר, וליואב אריאל על המידע הסינולוגי. תודה גם לאיתן בן נתן, אמיר אור, רועי צ'יקי ארד, רן יגיל, יצחק לאור, עליזה ציגלר, וכן לארכיון הארץ, ארכיון ידיעות אחרונות ובית אריאלה.

אלי הירש
תל־אביב, נובמבר 2010

© כל הזכויות שמורות לחרגול הוצאה לאור

משתה לאדם בודד - דן דאור
A Feast for One - Many Translations, Some Original Writing
Mostly Poetry - Dan Daor