» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים במרץ 2011       חזור

לחשוב - מבוא חדש לפילוסופיה
מאת: סיימון בלקברן
Think: A Compelling Introduction to Philosophy - Simon Blackburn

ההוצאה: ספרי עליית הגג בשפה בהירה וקולחת, נעימה ושווה לכל נפש, סיימון בלֶקבּרן מראה לנו כיצד גדולי הפילוסופים של העולם המודרני - דקארט, קאנט, יוּם, ראסל, ויטגנשטיין ואחרים - בחנו את השאלות הגדולות הרלוונטיות לכל אחד מאיתנו. כל פרק בספר לחשוב! מדריך אותנו בנתיבים המפותלים של הבעיות והתהיות הגדולות שמוסיפות גם היום להטריד את בני האדם - פילוסופים ולא פילוסופים כאחד. מה פירוש הדבר לדעת משהו? מה היחס בין נפשנו לגופנו? האם יש לנו רצון חופשי? איך אנו תופסים את עצמנו, את "האני" שלנו? או את אלוהים? ומהו בשבילנו העולם? וכיצד עלינו לפעול בתוכו? - אלה קצת מן הקושיות הגדולות שבלֶקבּרן מציג, ובמהלך הדיון בהן הוא מדגים את יופיין של התשובות הפילוסופיות השונות שניתנו להן במרוצת מאות שנים, ומעורר ביחס אליהן ספקות.

“הספר הזה נועד לאנשים שרוצים לחשוב על השאלות הגדולות: אלו שעוסקות במושגים כמו ידיעה, תבונה, אמת, רוח, חירות, ייעוד וגורל, זהות, אלוהים, טוּב וצדק. מושגים אלה אינם נחלתם הפרטית של מומחים. אנשים חושבים עליהם באופן טבעי, מפני שהם יוצרים את הדרכים שבהן אנו חושבים על העולם ועל המקום שלנו בתוכו. אלה גם נושאים שלהוגים היה מה לומר לגביהם. בספר הזה אני מבקש להציג דרכים אפשריות לחשוב על הנושאים שבהם עוסקות השאלות הגדולות...קוראים שיעכלו את מה שמכיל הספר הזה ימצאו את עצמם בעמדה נוחה יותר להתמודדות עם השאלות הגדולות, ויהיו מסוגלים לקרוא בהנאה, ובמידה נאותה של הבנה, את כתביהם של הוגים חשובים אשר ללא הכנה היו נראים להם מבלבלים”.

ביקורות מחו"ל
"בלֶקבּרן כתב את הספר האחד שכל אדם נאור חייב לקרוא כדי להבין את בעיות היסוד של הפילוסופיה... להבין - ואפילו להתענג" - וולטר אייזקסון, מחבר הביוגרפיה איינשטיין: חייו והיקום שלו.

"לחשוב! הוא מבוא מגרה, נהדר ומעמיק, וגם - המִלה אינה חזקה מדי - מפעים! זהו מבוא לא רק לבעיות הפילוסופיה, אלא גם להנאותיה." - ג'ון בּנוויל, זוכה פרס בּוּקר לספרות.

הספר דן בהרחבה בנושאים הבאים: ידיעה, נפש, רצון חופשי, ה"אני", אלוהים, חשיבה הגיונית, העולם ומה לעשות.

לחשוב! מאת סיימון בלקברן בהוצאת ספרי עליית הגג ומשכל, תרגום מאנגלית: עופר קובר, 326 עמודים.

מבוא לספר | סיימון בּלֶקבּרן
הספר הזה נועד לאנשים שרוצים לחשוב על השאלות הגדולות: אלו שעוסקות במושגים כמו ידיעה, תבונה, אמת, רוח,* חירות, ייעוד וגורל, זהות, אלוהים, טוּב וצדק. מושגים אלה אינם נחלתם הפרטית של מומחים. אנשים חושבים עליהם באופן טבעי, מפני שהם יוצרים את הדרכים שבהן אנו חושבים על העולם ועל המקום שלנו בתוכו. אלה גם נושאים שלהוגים היה מה לומר לגביהם. בספר הזה אני מבקש להציג דרכים אפשריות לחשוב על הנושאים שבהן עוסקות השאלות הגדולות. כמו כן אני מציג כמה מן הדברים שלחלק מן ההוגים היה מה לומר עליהם. קוראים שיעכלו את מה שמכיל הספר הזה ימצאו את עצמם בעמדה נוחה יותר להתמודדות עם השאלות הגדולות, ויהיו מסוגלים לקרוא בהנאה, ובמידה נאותה של הבנה, את כתביהם של הוגים חשובים אשר ללא הכנה היו נראים להם מבלבלים.

למִלה האנגלית mind אין מקבילה טובה בעברית, ובמיוחד בטקסטים פילוסופיים תרגומה הוא תמיד מקור לקשיים. כמה מן המילים אשר שימשו כתרגומים שלה לעברית הן "שכל", "נפש", "רוח", "תודעה" או "מחשבה", אך אף לא אחת מהן קולעת בדיוק למשמעות המקורית. גרוע מזה: בהקשרים שונים, חלק מן המילים המשמשות כתרגומים של "mind" מתאימות יותר לשמש כתרגומם של מונחים אחרים, כמו soul, understanding, וכן הלאה. במקום לבחור באופן שרירותי במלה אחת, המלה mind מתורגמת אפוא בכל מקום באמצעות המונח המאפשר להבין את הכוונה באופן מדויק בהקשר הנתון.

למִלה פילוסופיה מתלווים דימויים שליליים: לא מעשית, מנותקת מן העולם, מוזרה. אני עצמי חושד שכל הפילוסופים ותלמידי הפילוסופיה מתנסים באותו רגע של מבוכה שקטה כאשר מישהו שואל אותנו בתמימות במה אנו עוסקים. אני מעדיף להציג את עצמי כמי שעוסק בהנדסת רעיונות, שכן בדיוק כפי שהמהנדס לומד את המבנה של דברים חומריים, כך לומד הפילוסוף את מבנה המחשבה. הבנת המבנה כרוכה בתפיסת האופן שבו מתַפקדים החלקים, וכיצד הם קשורים זה לזה. להבין את המבנה פירושו לדעת מה היה קורה, לטוב או לרע, אילו היו נעשים שינויים. לכך אנו מתכוונים כשאנו חוקרים את המבנים המעצבים את השקפתנו על העולם. המושגים שלנו, או הרעיונות שלנו, הם היוצרים את בית-הקיום המֶנְטָלִי שבו אנו חיים. בסופו של דבר אנו עשויים להתגאות במה שבנינו, או לחשוב שצריך לפרק את הכול ולהתחיל מבראשית. אבל תחילה עלינו לדעת מהו המבנה הזה.

הספר עומד בפני עצמו, והוא אינו מניח כי לרשות הקורא עומדים מקורות נוספים. אבל אפשר בהחלט לגַבּות אותו בקריאה נוספת. לדוגמה, אפשר לקרוא אותו לצד חלק מן המקורות הראשוניים שמהם אני מצטט לעיתים קרובות. אלה חיבורים קלסיים שקל להשיגם, כמו הגיונות של דקארט (Descartes), שלושה דיאלוגים של בּרקלי (Berkeley), או מסכת טבע האדם והדיאלוגים על הדת הטבעית של יוּם (Hume). אבל באותה מידה אפשר לקרוא אותו לבדו, בלי להחזיק את הטקסטים האלה בהישג יד. בסופו של הספר יהיו הקוראים מוכנים יותר לגשת אל הכתבים הקלסיים או אל טקסטים אחרים העוסקים, למשל, בלוגיקה או באתיקה.

על מה נחשוב?
הנה כמה שאלות שכל אחד מאיתנו עשוי לשאול על אודות עצמו: מה אני? מהי התודעה (consciousness)? האם אפשר שאשׂרוד לאחר מות גופי? האם אני יכול להיות בטוח שההתנסויות והתחושות של אנשים אחרים דומות לשלי? אם אינני יכול להשתתף בהתנסויותיהם של אחרים, האם אני יכול לתַקשר איתם? האם אנו פועלים תמיד מתוך אינטרס אישי? הייתכן שאינני אלא מעין בובה המתוכנתת לעשות את הדברים שאני מאמין שאני עושה מרצוני החופשי? הנה שאלות על אודות העולם: מדוע יש משהו, ולא שום-דבר? מה ההבדל בין עבר לעתיד? מדוע הסיבה תמיד קודמת לתוצאה, או האם יש היגיון במחשבה שהעתיד יכול להשפיע על העבר? מדוע הטבע מתנהג תמיד בדרכים קבועות? האם קיומו של העולם מחייב להניח שקיים בורא? ואם כן, האם באפשרותנו לדעת מדוע הוא (או היא, או הם) ברא/ה/ו אותו?

ולבסוף, הנה כמה שאלות על עצמנו וגם על העולם: כיצד נוכל להיות בטוחים שהעולם הוא באמת כפי שאנו חושבים שהוא? מהי ידיעה, וכמה ידיעה יש לנו? מה הופך תחום חקירה למדעי? (האם הפסיכואנליזה היא מדע? והכלכלה?) כיצד אנו יודעים על אובייקטים מופשטים, כמו מספרים? כיצד אנו יודעים על ערכים ועל חובות? כיצד נדע אם דעותינו הן אובייקטיביות או רק סובייקטיביות?

מה שמוזר בשאלות האלו אינו רק שהן מבלבלות במבט ראשון, אלא גם שספק אם יש דרך פשוטה לענות עליהן. אם מישהו שואל אותי מתי יש גאוּת, אני יודע איך לגשת לבירור התשובה. יש טבלאות-גאות בדוקות שאני יכול להיוועץ בהן. אני יודע, באופן כללי, איך יצרו אותן, את הטבלאות. ואם כל בירורַי נכשלים, אני יכול ללכת לים ולמדוד בעצמי את העלייה והירידה של פני הים. שאלה מסוג זה היא עניין נסיוני: זו שאלה אֶמְפּירית. ניתן למצוא לה תשובה בעזרת הליכים מוסכמים, הכוללים התבוננות וראייה, מדידות, או יישום של כללים שנבדקו על-ידי ניסויים והתברר שהם פועלים. השאלות שנשאלו בפיסקאות האחרונות אינן שאלות כאלו. דומה שהן דורשות יותר מחשבה. אנו לא יודעים מייד איפה לחפש את התשובות. ואולי אנו מרגישים שאיננו יודעים בדיוק לְמה אנו מתכוונים כאשר אנו שואלים אותן, או מה עשוי להיחשב לפתרון. מה יַראה לי, למשל, שאני לא בסופו של דבר בובה המתוכנתת לעשות אותם הדברים שאני מאמין שאני עושה מרצוני החופשי? האם עלינו לשאול מדענים המתמחים במוח? אבל איך יידעו הם מה לחפש? כיצד הם יידעו שהפתרון נמצא בידיהם? דמיינו את הכותרת הבאה: "חוקרי מוח גילו שבני-האנוש אינם בובות משוללות רצון חופשי". איך בדיוק?

מהו, אם כן, מקורן של שאלות מבלבלות כאלו?
בשתי מילים: התבוננות עצמית (self-reflection). בני-אנוש מסוגלים לחשוב על עצמם ללא גבול. אנו עשויים לעשות דבר-מה מתוך הרגל, אבל אז להתחיל לחשוב על ההרגל. אנו יכולים להיות רגילים לחשוב דברים מסוימים, ואז להרהר על מה שאנו חושבים. אנו עשויים לשאול את עצמנו (ולעיתים אחרים שואלים זאת אותנו) האם אנו יודעים על מה אנו מדברים. כדי לענות על שאלה זו עלינו לחשוב על העמדות שלנו, על מידת הבנתנו את הדברים שאנו אומרים, ועל מקורות הסמכות שלנו. אנו עלולים להתחיל לתהות האם אנו יודעים לְמה אנו מתכוונים. אנו עשויים לתהות האם מה שאנו אומרים הוא נכון באופן "אובייקטיבי", או שמא דברינו אינם אלא תולדה של נקודת המבט שלנו או של הרווח שאנו יכולים להפיק ממצב כלשהו. כאשר אנו חושבים על הדברים האלה אנו נתקלים בקטגוריות כמו ידיעה, אובייקטיביות, אמת; ואנו עשויים לרצות לחשוב על כל אלה. בנקודה הזאת אנו חושבים (או עוסקים ברֶפְלֶקְסִיה, אם להשתמש במונח המקובל בפילוסופיה) על מושגים, על הליכים ועל אמונות, שבדרך כלל אנו רק משתמשים בהם. אנו מתבוננים בשלד התומך של מחשבתנו, ועוסקים כך בהנדסת מושגים.

הנקודה שבה פונים לרפלקסיה יכולה להופיע במהלך דיון רגיל. היסטוריון, למשל, כמעט חייב לשאול, בשלב זה או אחר, מה פירושם של דברים כמו "אובייקטיביות", "ראָיות", או "אמת" בהיסטוריה. קוסמולוג חייב לחדול לרגע מפתרון משוואות המכילות את האות t, המסמלת זמן, ולשאול מה פירושם של זרימת הזמן, של כיווּן הזמן או של ראשית הזמן. אבל בנקודה זו, בין אם הם מכירים בכך ובין אם לאו, הם הופכים להיות פילוסופים. והם עושים דבר שאפשר לעשות אותו היטב או באופן גרוע. הנקודה היא לעשות אותו היטב.

איך לומדים פילוסופיה? שאלה טובה יותר היא: איך אפשר לרכוש מיומנות מחשבתית? סוג המחשבה שבו מדובר מחייב התייחסות לַמבנים הבסיסיים של המחשבה, דבר שאפשר לעשות אותו היטב או באופן גרוע; בתבונה, או בחוסר כישרון. אבל בביטוי "לעשות היטב" הכוונה אינה בראש ובראשונה לרכישה של ידע נרחב, אלא לדבר הדומה יותר לנגינה טובה בפסנתר.

מדובר יותר בידיעה איך לעשות דבר-מה (knowing how) מאשר בידיעה שמשהו הוא כך וכך (knowing that). הדמות הפילוסופית המפורסמת ביותר של העולם הקלסי, סוקרטס, כפי שהוא מופיע בדיאלוגים של אפלטון, לא התגאה בהיקף ידיעותיו. להפך, הוא התגאה בכך שהוא היחיד היודע כמה מעט הוא יודע (שוב, רפלקסיה). הדבר שהוא הצטיין בו (או כך לפחות היתה דמותו אמורה להצטייר, שכן מידת ההצלחה שלו בכך שנויה במחלוקת) היה חשיפת החולשות בטענות של אחרים שהם כן יודעים. לעבד מחשבות בצורה טובה פירושו להימנע מבלבול, לזהות מקרים של עמימות, לחשוב בכל זמן נתון על דבר אחד ולא אחר, לבנות טיעונים אמינים, להיות מודעים לחלופות, וכן הלאה.

לסיכום: אפשר להשוות את המחשבות והמושגים שלנו לעדשות אשר דרכן אנו משקיפים על העולם. בפילוסופיה, העדשה עצמה היא מושא החקירה. הצלחה אינה נמדדת בכמות הידע שנצבר בסופו של דבר, אלא במה שאנו עושים כשהעניינים נעשים מסובכים: כאשר ים הטיעונים סוער והבלבול פורץ. הצלחה במשימה הזאת דורשת התייחסות רצינית למה שמשתמע מרעיונות.

מה הטעם?
אומנם נחמד מאוד לדבר על כל זה, אבל למה בעצם לטרוח? מה הטעם? רפלקסיה לא גורמת לדברים בעולם להיעשות. היא לא אופה לחם או מטיסה מטוסים. מדוע לא נניח את השאלות העיוניות בצד ונתקדם עם דברים אחרים? אשרטט כאן שלושה סוגים של תשובה: ברמה גבוהה, ברמה בינונית וברמה נמוכה.

ברמה הגבוהה, השאלה עצמה הופכת להיות מושא לשאלות. זו אסטרטגיה פילוסופית אופיינית, כי היא כרוכה במעבר לרפלקסיה ברמה גבוהה יותר. לְמה אנו מתכוונים כשאנו שואלים מה הטעם? רפלקסיה לא אופה לחם, אבל גם ארכיטקטורה, מוזיקה, אמנות, היסטוריה או ספרות אינן עושות את זה. אנו פשוט רוצים להבין את עצמנו, ומעוניינים בהבנה הזאת לשמה, בדיוק כמו שמדען או מתמטיקאי העוסקים במחקר טהור מעוניינים להבין את ראשית היקום או את תורת הקבוצות במתמטיקה לשם עצמן בלבד, או כפי שמוזיקאי עשוי לרצות לפתור בעיה בהרמוניה או בעיה בקוֹנְטְרַפּוּנְקְט לשם עצמה בלבד.

בכל המקרים הללו הכוונה אינה להשיג מטרה מעשית כלשהי. חלק גדול של החיים אכן מוקדש לגידול של עוד בהמות, כדי לרכוש עוד אדמה, כדי שנוכל לגדל עוד בהמות, כדי שנוכל לרכוש עוד אדמה... הזמן שבו אנו עוזבים עיסוקים כאלה כדי לעסוק במתמטיקה או במוזיקה, או כדי לקרוא בכתבי אפלטון או רומנים של ג'יין אוֹסְטן, הוא זמן שעלינו להוקיר. זהו הזמן שבו אנו מטפחים את הבריאות של רוחנו, שהיא טובה כשלעצמה (ולא רק לאור מטרה אחרת כלשהי), ממש כמו בריאותנו הגופנית. מעבר לכך, בסופו של דבר, יש לכך גם תמורה המתבטאת בתענוג שאנו מפיקים. כאשר בריאותנו הגופנית טובה אנו מפיקים הנאה מפעילות גופנית, וכאשר רוחנו בריאה אנו מפיקים הנאה מפעילות רוחנית או שכלית.

זוהי תשובה שבלי ספק יש בה עניין רק לאנשים שהם במובן מסוים "נקיי-דעת". הבעיה איתה אינה בכך שהיא לא נכונה; הבעיה היא פשוט בעובדה שסביר כי היא תספק רק את מי שממילא כבר משוכנעים-למחצה – אלה שמלכתחילה לא שאלו את השאלה המקורית שלנו – "מה הטעם?" – בנימה תוקפנית במיוחד.

והנה, אם כן, התשובה ברמה הבינונית. הרפלקסיה חשובה, מפני שהיא חלק מרצף הכולל גם את הפעולות ואת המעשים. האופן שבו אנו חושבים על מה שאנו עושים משפיע על האופן שבו אנו עושים את הדברים, ולפעמים קובע אם אנו בכלל עושים אותם. הוא יכול להשפיע על כיווּן המחקר שלנו, או על יחסנו לאנשים העושים דברים בדרך שונה מאיתנו, או על כל מהלך חיינו. נבחן דוגמה פשוטה. אם המחשבות שלנו מובילות אותנו להאמין בקיום חיים לאחר המוות, אנו עשויים להיות מוכנים לשאת רדיפות שלא היינו מוכנים לעמוד בהן אילו היינו משוכנעים, כמו פילוסופים רבים, שאין היגיון באמונה זו. פָטָליזם – האמונה שהעתיד נתון וקבוע ללא תלות במעשינו – היא אמונה פילוסופית טהורה, אבל כזו שיכולה לשתק כל פעולה. ובניסוח פוליטי יותר: פטליזם יכול גם לבטא הסכמה שקטה עם המעמד הנמוך יותר המיוחס לחלקים מסוימים בחברה, ובמובן זה משתלם למי שמשתייכים למעמדות גבוהים יותר לעודד אמונה זו.

נבחן כמה דוגמאות הנפוצות יותר במערב. רבים מן העוסקים בטבע האדם סבורים שבסופו של דבר אנו אנוכיים לגמרי. איננו מבקשים אלא את התועלת האישית שלנו, ולעולם לא איכפת לנו באמת מן הזולת. מה שנראה כדאגה לזולת מסווה תקווה לתועלת עתידית. הנחת יסוד הנחשבת מובילה במדעי החברה היא ההנחה שהאדם הוא homo economicus – אדם כלכלי. ההוֹמוֹ-אֶקוֹנוֹמִיקוּס דואג לעצמו ונמצא במאבק תחרותי עם אחרים. עכשיו, אם אנשים מגיעים למסקנה שכולנו, תמיד, באמת כאלה, היחסים שלהם עם אנשים אחרים משתנים כתוצאה מכך. הביטחון שלהם באחרים פוחת, הם ממעטים לשתף פעולה ונעשים חשדנים יותר.

מצב כזה משנה את האופן שבו האנשים מתַקשרים זה עם זה, והוא יהיה כרוך במחיר זה או אחר. הם יתקשו – או בחלק מן המקרים כלל לא יוכלו – להוציא לפועל יוזמות הדורשות שיתוף פעולה. הם עלולים להיקלע למה שהפילוסוף תומאס הוֹבְּס (Hobbes, 1588-1679) כינה בביטוי הזכור לכולנו "מלחמת הכול בכול". בכיכר השוק, מתוך חשש מַתמיד שמרמים אותם, הם יעמיסו על עצמם הוצאות חליפין כבדות.

אם אני מחזיק בדעה שלפיה "חוזה בעל-פה אינו שווה את הנייר שהוא כתוב עליו", יהיה עלי לשלם לעורכי-דין כדי שינסחו חוזים שיבטיחו אמצעי ענישה, ואם לא אבטח בעורכי-הדין, ואחשוב שהם אינם עושים אלא את מה שדרוש להם כדי לשלשל את השכר לכיסם, אצטרך לפנות לעורכי-דין נוספים שיבדקו את החוזים, וכך הלאה. אלא שכל זה עלול להיות מבוסס על טעות פילוסופית – על בחינה של המניעים האנושיים דרך מערכת קטגוריות שגויה, המביאה למסקנות מוטעות בדבר הטבע האנושי.

אולי לאנשים בכל זאת יכול להיות איכפת זה מזה, או שהם לפחות משתדלים לתרום את חלקם, או למלא את הבטחותיהם. ואולי, אם מציבים לפניהם דיוקן עצמי אופטימי יותר, אנשים מצליחים לחיות בהתאם למה שהם רואים בו, בדיוקן האופטימי הזה. כך הופכים חייהם לטובים יותר. לכן הפעולה הקצרה הזאת של חשיבה, שעניינה בירור הקטגוריות הנכונות שבאמצעותן יש לבחון את המניעים האנושיים, היא משימה מעשית חשובה. היא אינה מוגבלת לתחום ההגות, אלא מתפרצת אל מחוץ לו.

הנה דוגמה שונה מאוד. האסטרונום הפולני ניקולאוס קוֹפֶּרניקוס (Copernicus, 1473-1543) הירהר בשאלה כיצד אנו יודעים על תנועה. הוא הבין שאנו תופסים תנועה מתוך נקודת ראות מסוימת – באופן פֶּרְסְפֶּקְטִיבִי – כלומר, העובדה שדברים נראים לנו כנמצאים בתנועה תלויה בַּמקום שבו אנו נמצאים, ובמיוחד בשאלה אם אנחנו עצמנו נמצאים בתנועה או במנוחה (בדרך כלל אנו מתנסים באשליות הנוצרות מסיבות כאלו ברכבות או בנמלי תעופה, כאשר תחילה נדמה לנו שהרכבת השכנה או המטוס הנמצא לצידנו מתחילים לנוע, ואחר-כך אנו מרגישים בטלטולים שגורמים לנו להבין כי דווקא אנו נמצאים בתנועה, ולא מה שנמצא לידנו. אבל בזמנו של קופרניקוס היו פחות דוגמאות יומיומיות לכך). לכן, אפשר שהתנועות הנצפות של הכוכבים אינן תוצאה של התנועה שלהם באופן שבו נראה לנו שהם נעים, אלא של העובדה שאנו, הצופים, נמצאים בתנועה. אלה הם פני הדברים באמת, כפי שהתברר בסופו של דבר. במקרה הזה, רפלקסיה על טבעה של הידיעה (מה שפילוסופים מכנים חקירה אֶפּיסטֶמולוגית, מן המלה היוונית episteme, שפירושה ידיעה) גרמה לַמדע המודרני לזנק את זינוקו המרהיב הראשון.

מבנה דומה היה גם לרפלקסיה של איינשטיין על הדרך שבה אנו יודעים כי שני אירועים מתרחשים בו-בזמן (כלומר, שהם סימולטניים). הוא הבין שתוצאות המדידות שאנו עורכים תלויות באופן שבו אנו נעים ביחס לאירועים שאת זמן התרחשותם אנו מבקשים למדוד. וזה הוביל לניסוחה של תיאוריית היחסוּת הפרטית (איינשטיין עצמו ציין את התרומה הגדולה שתרמו לו פילוסופים שקדמו לו, בכך שחידדו את הרגישות שלו למורכבוּיות האפיסטמולוגיות של מדידות כאלו).

כדוגמה אחרונה נשתמש בבעיה פילוסופית שאנשים רבים נתקלים בה כאשר הם חושבים על הקשרים שבין הגוף לבין הנפש (או הרוח – mind). לרבים נדמה שיש הפרדה מוחלטת בין הנפש, שהיא דבר מסוג אחד, לבין הגוף, שהוא דבר מסוג שונה. כאשר מקבלים את ההפרדה הזאת כפשוטהּ, כמחשבה המתיישבת בקלות עם השכל הישר, היא עלולה מבלי משׂים להתחיל להשפיע באופן מזיק על דרכי הפעולה שלנו. למשל, יותר ויותר קשה לנו לראות איך יכולים שני דברים שונים אלה לתקשר ביניהם ולהשפיע זה על זה. במקרה כזה עלולים רופאים להניח, שטיפול בתופעות פיזיות במטרה להשפיע על גורמים מֶנְטָלִיים או פסיכולוגיים ייכשל כמעט בהכרח. והם עלולים לחשוב שכמעט בלתי אפשרי שטיפול בנפשו של מישהו יגרום לשינויים כלשהם במערכת הפיזית המורכבת כל-כך שהיא הגוף שלו – שהרי המדע הטוב מלמד אותנו כי נדרשות סיבות פיזיות וכימיות כדי שייווצרו תוצאות פיזיות וכימיות. בדרך זו אנו יכולים לרכוש ודאות הקודמת לכל התנסות (ודאות שהפילוסופים מכנים אַ-פְּרִיוֹרִי), בלי לקום מהכורסה, לגבי כך שטיפול מסוג אחד (למשל, תרופות ומכות-חשמל) הוא ה"נכון", ודרכי טיפול אחרות (כמו יחס הומני, מתן עצות או אנליזה) הן "שגויות", כלומר בלתי מדעיות, בלתי מבוססות ומוּעדות לכישלון.

אולם ודאות זו אינה מתבססת על הנחות מדעיות, אלא על עמדה פילוסופית כוזבת, שמושג פילוסופי טוב יותר בדבר היחסים הקיימים בין הגוף לבין הנפש ישנה אותה. מושג טוב יותר יאפשר לנו לראות כיצד אין שום דבר מפתיע בעובדה שיש קשרים הדדיים בין הגופני למנטלי. הרי זו עובדה שכיחה ביותר, למשל, שחשיבה על דבר-מה (אירוע מנטלי) יכולה לגרום לאנשים להסמיק (אירוע פיזי). חשיבה על סכנה האורבת בעתיד יכולה לגרום לשינויים גופניים מסוגים שונים: הלמות לב, כיווץ של האגרופים, עוויתות בבטן. בהתבסס על תופעות אלו, לא צריכה להיות כל בעיה לקבל את האפשרות שמצב מנטלי כמו אופטימיות עליזה ישפיע על מצב פיזי, כמו היעלמות פצעים או אפילו הירפאות מסרטן. השאלה אם דברים כאלה אכן קורים הופכת לעניין אֶמְפִּירִי (כלומר, ידיעה המבוססת על הניסיון). מתברר כי הוודאות שדברים כאלה לא קורים – ודאות שמחזיקים בה בלי לקום מהכורסה – מתבססת על הבנה גרועה של מבנים של המחשבה, או, במילים אחרות, על פילוסופיה גרועה, ובמובן זה היא ודאות בלתי מדעית. וההכרה הזאת יכולה לחולל שינוי חיובי בגישות רפואיות ובדרכי פעולה בתחום הרפואה.

התשובה ברמה הבינונית מזכירה לנו, אם כן, שרפלקסיה אינה נפרדת מן המעשה, ושדרכי ההתנהגות שלנו יכולות להשתנות, לרעה או לטובה, בהתאם לאיכות הרפלקסיה שלנו. מערכת של חשיבה היא דבר שאנו חיים בתוכו לא פחות מאשר בבית, ואם ביתנו האינטלקטואלי צפוף וצר, עלינו לדעת אֵילו מבנים יכולים להיות טובים יותר.

התשובה ברמה הנמוכה רק מחדדת מעט את הנקודה הזאת, לא בקשר לנושאים נחמדים ונקיים כמו כלכלה או פיזיקה, אלא במעמקי המרתף, שם החיים האנושיים קצת פחות מסבירי פנים. שמו של אחד התחריטים מתוך סידרה של תחריטים סאטיריים של הצייר הספרדי גוֹיָה (Goya) הוא "תרדמת התבונה מולידה מפלצות" (תחריט מספר 43 בסידרה "Los Caprichos"). גויה האמין שרבים ממעשי האיוולת של המין האנושי מקורם ב"תרדמת התבונה". תמיד יהיו אנשים שיגידו לנו מה אנו רוצים, איך הם יספקו לנו את זה, ובמה עלינו להאמין. אמונה מלֵאת שכנוע היא דבר מידבֵּק, ואנשים משוכנעים יכולים לשכנע אחרים כמעט בכל דבר. בדרך כלל אנו נכונים להאמין שהדרך שלנו, האמונות שלנו, הדת שלנו והפוליטיקה שלנו טובות מאלו שלהם, או שהזכויות שהעניק לנו האל דוחות את הזכויות שלהם, או שהאינטרסים שלנו דורשים שנפגע בהם – למטרות התגוננות, או כדי למנוע מראש סכנה.

בסופו של דבר, אנשים הורגים זה את זה בשם רעיונות. בעטיָם של רעיונות על המהות של האחרים, או על מהותנו שלנו, או על מה שדורשים האינטרסים או הזכויות שלנו, אנו יוצאים למלחמה, או מדכאים אחרים במצפון נקי, או אפילו מקבלים ללא התנגדות את דיכויינו שלנו על-ידי אחרים. כאשר אמונות אלו כרוכות בתרדמה של התבונה, יקיצה ביקורתית היא סם-הנגד. רפלקסיה מאפשרת לנו לצעוד צעד אחד לאחור, ולראות שהפרספקטיבה שלנו ביחס למציאוּת היא אולי מעוּותת או לוקה בעיוורון, או לפחות לראות אם יש בנמצא טיעון שיתמוך בהעדפת הדרך שלנו, או שמדובר רק בעניין סובייקטיבי.

לעשות את כל זה בדרך ראויה פירושו להשלים מבצע נוסף של הנדסת רעיונות. מאחר שאי-אפשר לדעת מראש לאן תוביל הרפלקסיה, היא יכולה להיתפס כמסוכנת. תמיד יש מחשבות המתנגדות לה. אנשים רבים חשים בלבול, מצוקה או אפילו זעם נוכח שאלות פילוסופיות. חלקם חוששים שהעמדות שלהם, שאותן הם לא היו רוצים לראות מתערערות, לא יחזיקו מעמד אם הם יתחילו לחשוב עליהן. אחרים אולי רוצים לדבוק ב"פוליטיקה של הזהות", או, במילים אחרות, בסוג של הזדהות עם מסורת מסוימת, עם קבוצה או עם זהות לאומית או אתנית, הזדהות המזמינה אותם להפנות את גבם לזרים המגלים ביקורתיות בקשר לדרך שבחרה בה הקבוצה שלהם.

הם יתנערו מן הביקורת: הערכים שלהם אינם בני השוואה עם ערכיהם של זרים, ורק אחים ואחיות מאותו מעגל מסוגלים להבינם. אנשים אוהבים לסגת אל חיקה החם והנוח של מערכת מנהגים ואמונות מסורתית, ולא לדאוג יתר על המידה בכל מה שנוגע למבנה של האמונות האלו, למקורותיהן, או אפילו לביקורת שהן עשויות להיות ראויות לה. רפלקסיה פותחת את הדרך לביקורת, ודפוסי ההתנהגות הרגילים עלולים שלא לאהוב את הביקורת. בדרך זו הופכות אידאולוגיות למעגלים סגורים, אשר החברים בתוכם נוטים להגיב בזעם כלפי מי שמטיל ספק או שואל שאלות.

במהלך אלפיים השנים האחרונות היתה המסורת הפילוסופית אויבת של השאננות ושל שביעות-הרצון העצמית מן הסוג הזה. היא טענה בתוקף, שלא ראוי לחיות חיים שאינם מושא לביקורת. היא עמדה על כך שלרפלקסיה הרציונלית יש הכוח לנפות יסודות שליליים מתוך המנהגים שלנו ולהחליף אותם באחרים. היא זיהתה רפלקסיה עצמית ביקורתית עם חירות, שכן רק כאשר אנו רואים את עצמנו באופן ברור אנו מסוגלים להשיג שליטה על הכיוון שבו אנו רוצים להתקדם. רק כאשר אנו רואים את המצב שבו אנו נתונים במלואו ובבירור, אנו יכולים להתחיל לחשוב מה בדעתנו לעשות לגביו. קרל מַרְקְס (Marx, 1818-1883) אמר שפילוסופים שקדמו לו ביקשו להבין את העולם, בעוד שהעניין החשוב הוא לשנות אותו.

זוהי אחת ההערות המפורסמות המטופשות ביותר בכל הזמנים (והפעילות האינטלקטואלית של מרקס עצמו חותרת תחת אמיתותה). מוטב היה אילו הוסיף, שבלי להבין את העולם נוכל לדעת מעט מאוד על הדרך שבה ניתן לשנותו, לפחות לחיוב. רוזֶנקרַנְץ וגילְדנשטֶרְן מודים שאינם יכולים לנגן בחליל, אבל הם מנסים להשפיע על הַמְלֶט בעורמה. כשאנו פועלים ללא הבנה, העולם ממש מוכן לחזור ולהשמיע את תשובתו של המלט: "האם אתם סבורים שקל יותר לנגן עלי מאשר על חליל?"

בימינו יש זרמים אקדמיים החותרים תחת הרעיונות האלה. יש מי שמטילים ספק בתבונה, בעצם הרעיון שקיימת אמת, או בכך שרפלקסיה נטולת אינטרסים בכלל אפשרית. בדרך כלל הם עושים פילוסופיה גרועה, לעיתים קרובות אפילו בלי לדעת שזה מה שהם עושים: מהנדסי רעיונות שאינם מסוגלים לשרטט תוכנית, ודאי שלא לעצב מבנה שלם. נשוב לראות זאת בנקודות שונות במהלך הספר, אך בינתיים אני יכול להבטיח שהספר הזה עומד ללא בושה לימינה של המסורת הפילוסופית, וכנגד כל ספקנות מודרנית או פוסט-מודרנית ביחס לערכה של הרפלקסיה. המוטו המלא שהצמיד גוֹיָה לתחריט שלו הוא "הדמיון, שנעזב על-ידי התבונה, מוליד מפלצות בלתי אפשריות; כאשר הוא מתאחד איתה, מוליד הדמיון את האמנויות והוא המקור לפלאיה של התבונה". זאת הדרך שבה אנחנו צריכים להתייחס אל העניין.

סיימון בּלֶקבּרן

© כל הזכויות שמורות ל הוצאה לאור

לחשוב - מבוא חדש לפילוסופיה - סיימון בלקברן
Think: A Compelling Introduction to Philosophy - Simon Blackburn