» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים באפריל 2011       חזור

מלחמות אבודות
מאת: יעקב (יאשה) קדמי
Hopeless Wars - Yakov (Yasha) Kedmi

ההוצאה: מטר הוצאה לאור סיפור מאבקם ועלייתם ארצה של יהודי ברית המועצות הוא מהסיפורים המרתקים והחשובים במחצית השנייה של המאה העשרים. מרתק לא פחות סיפור חייו ומאבקיו האישיים של יעקב (יאשה) קדמי (קזקוב), השזור ברבים מהפרקים המכריעים הללו. קדמי נאבק על האמת שלו ואמנם הצליח לחולל שינויים מהותיים - תחילה כפעיל עלייה בארץ הולדתו רוסיה, ובהמשך כאזרח ישראלי שמילא תפקיד חשוב בפתיחת שערי היציאה לישראל מברית המועצות והגיע לעמדת מפתח בארגון "נתיב", שמשימתו לקדם את העלייה. קדמי עסק בפעילות ציבורית ממסדית ואנטי-ממסדית, קיבל החלטות הרות גורל לגבי מאות אלפי אנשים, נטל חלק באירועים שהשפיעו רבות על העם היהודי ומדינת ישראל וסייע לעולים כראש המערכת הממלכתית שעסקה בעלייה.

בספר נחשפים לראשונה פרטים רבים על דרך קבלת ההחלטות במערכת הציבורית והמדינית בישראל, כולל מסקנות והערכות מעניינות ושונות מהמקובל על אישים פוליטיים מרכזיים כגון ולדימיר פוטין, מנחם בגין, אהוד ברק, שמעון פרס, בנימין נתניהו ואחרים; פרטים לא ידועים על שהתרחש בקהילת המודיעין בנוגע לחימוש הגרעיני האיראני ועל היחסים בין המודיעין הרוסי לישראלי.

ספר מרתק זה יאפשר לקורא להציץ לנשמתו של "לוחם חופש" יהודי שהגשים את חלום העלייה ארצה וזכה לחזור לזירת הקרב האישית שלו כראש מערכת ממלכתית שאין כדוגמתה בעולם, מצויד בתבונה וביכולות אישיות יוצאות דופן למלא את משימותיו. מי שיצלול לספר - לא יוכל להישאר אדיש לכתוב בו.

יעקב (יאשה) קדמי נולד ב-1948 במוסקבה בשם יאשה קזקוב. בגיל תשע-עשרה פרץ לשגרירות ישראל במוסקבה, ובכך החל במאבק גלוי לעליית יהודי ברית המועצות. אחרי שנתיים הצליח ועלה ארצה לבדו, ובהמשך הגיע לתפקידי מפתח בצמרת הממלכתית של ישראל ולראשות הארגון הממשלתי "נתיב" האחראי לעליית יהודים ממזרח אירופה.

מלחמות אבודות: עדות אישית מאת יעקב (יאשה) קדמי בהוצאת מטר, סדרת ענייני דיומא, 426 עמודים.

מלחמות אבודות | יעקב (יאשה) קדמי
הקדמה מאת אפרים הלוי
סיפור חייו ומאבקיו האישיים של יעקב קדמי שזורים ברבים מהפרקים החשובים בתולדות מדינת ישראל והעם היהודי במחצית השנייה של המאה העשרים. לעתים היה שחקן שטח הצופה במתרחש בעיניים חדות וביקורתיות מאוד, ולעתים מילא תפקיד מרכזי כפורץ נתיב וכמי שעלה מכוח אישיותו וכישרונותיו לדרגה הבכירה ביותר בשירות הציבורי, ועמד בראש מערכת ממלכתית שעניינה ומשימתה העלאת יהודי ברית המועצות לשעבר לישראל.

אך ספר זה הוא הרבה יותר מסיפור חיים של דמות יחידה. זוהי יצירה פנורמית, סיפורה של תקופה גורלית בתולדות העם היהודי ומדינת ישראל כפי שהיא משתקפת בקורותיו של נונקונפורמיסט מושבע, פטריוט יהודי וישראלי שלא נשאר חייב לאיש.

קדמי, יהודי יליד מוסקבה, ניהל בכוחות עצמו מאבקים כדי להגיע לישראל כנגד כל הסיכויים ובניגוד למקובל בימים שלפני מלחמת ששת הימים ולאחריה, שכן בעקבות מלחמת ששת הימים ניתקה ברית המועצות את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל. פרקיו הראשונים של הספר מוקדשים למערכה זו. הצלחתו של קדמי לגבור על כל המכשולים לבדו, מכוח תבונתו ואומץ לבו, נטעה בו גם את אמונתו הבלתי מעורערת ביכולותיו וגם את הערכתו שאפשר גם אפשר לנצח ב"מלחמות אבודות" - ולפיכך זה גם השם שבחר לספרו האוטוביוגרפי.

זמן קצר לאחר שעלה ארצה התגייס לצה"ל, סיים קורס קצינים והשתלם כקצין מודיעין, אך הפרק המשמעותי בשירותו היה במלחמת יום הכיפורים, כשהסתפח לגדוד שריון במילואים שעליו פיקד אהוד ברק. במשך כל המלחמה שהה קדמי בטנק הפיקוד של המג"ד, והדברים שכתב בספר על כל היבטי המלחמה ועל השקפתו בנוגע למהלך הקרבות, למעשי הגבורה של הנופלים (שחלקם היו קרובים לו מאוד) וכן לכשלים, למחדלים ולטעויות של רבים - כל אלה הופכים ספר זה גם לעדות חשובה של איש מהשטח, הפורש קשת רחבה מאוד של נושאים והיבטים החורגים מסיפור המעשה. ובתוך כל אלה מזדקרת דמותו של המג"ד אהוד ברק, כפי שמתאר הקצין יאשה קדמי במלחמה ההיא. זוהי עדות נדירה על האיש שהמשיך לאחר מכן לעלות בסולם הפיקוד עד שהתמנה לרמטכ"ל ובהמשך נבחר לראש ממשלה ומונה לשר ביטחון. מי שמחפש עדויות אותנטיות על אהוד ברק האיש והמנהיג ימצא מעיין נובע של מידע ותובנות ייחודיות.

צה"ל והממסד - העילית השלטת מימין ומשמאל - סופגים ביקורת נוקבת וקשה מפי קדמי. מתיאור היתקלותו הראשונה עמם בבה"ד 1 ועד לסיקור פרקים בהיסטוריה הצבאית והמדינית של ישראל, לאורך כל הספר נפרשת זווית ראייה של עולה חדש שמיהר להתערות בישראל, ועם זאת אינו פוסח על שום הזדמנות להשוות בין תפקודה של ישראל לזה של ברית המועצות לשעבר.

לאחר המלחמה קדמי מתקבל לעבודה ב"נתיב" במעמד עובד זמני על פי הפניה של ראש הממשלה מנחם בגין. ארגון "נתיב", מיום שנוסד על ידי דויד בן גוריון, היה מקדש מעט של הממסד השליט בישראל. בראשו עמד שאול אביגור, מקורב אישי ופוליטי של בן גוריון, ועל פעילותו ומשימותיו של הארגון הוטל מעטה חשאי ביותר. המשרתים בו נבחרו בקפידה רבה, והם נחשבו נאמנים במיוחד להנהגה המדינית בישראל. משימת העלאת יהודים מארצות שמאחורי מסך הברזל ובמרכזן ברית המועצות חייבה רגישות מיוחדת. זו היתה תקופת המלחמה הקרה בין הגוש המערבי ובראשו ארצות הברית לגוש המזרחי ובראשו ברית המועצות. ישראל המדינית של אותם ימים הזדהתה הזדהות רעיונית ומדינית עם הגוש המערבי, חרף העובדה שדווקא הגוש המזרחי הוא שסייע לה להצטייד בנשק בשלבים קריטיים של מלחמת העצמאות.

שלוש משימות מרכזיות היו ל"נתיב" בראשית דרכו. הראשונה, ליצור ולקיים קשרים רבים ומשמעותיים ככל האפשר עם הקיבוץ היהודי הגדול במזרח אירופה ובייחוד עם יהודי ברית המועצות, שמספרם הוערך בכחמישה מיליון נפש; השנייה, ליזום פעילות מבצעית מתאימה כדי להעלות יהודים לישראל; והשלישית, ליזום ולפתח פעילות מדינית נרחבת בארצות הגוש המערבי ובייחוד בארצות הברית, כדי שייווצר לחץ מדיני כבד על מוסקבה להתיר ליהודים לצאת.

על פי תפיסת ההנהגה המדינית של ישראל, בעשרים וחמש שנות קיומה הראשונות חייבה המציאות המדינית שבה פעלה ישראל רגישות מיוחדת בנושא זה. אחרי עשרים שנות עצמאות הצליחה ישראל לבנות מערכת יחסים אסטרטגית משמעותית עם ארצות הברית (שממנה החלה ליהנות ממש רק אחרי מלחמת ששת הימים). משום כך סברה ההנהגה המדינית שעליה לפעול בזהירות מול ברית המועצות, לבל תיתפס כגורם מערער המפריע למדיניות וושינגטון ביחס למוסקבה.

ראשי המפלגה הקומוניסטית הסובייטית היו מודעים למדיניות ההתקרבות של ישראל וארצות הברית, ועל כן בין היתר מנעו יציאת יהודים מתחומיה אם היתה להם נגיעה כלשהי לתחומי ביטחון סובייטיים רגישים. זאת ועוד, בשנות החמישים והשישים, שנותיה הראשונות של ישראל, התחוור כי ישראל, ובעיקר הממסד הביטחוני והמדיני שלה, הפכו יעד מועדף למודיעין הסובייטי. בין פרשיות הריגול שנחשפו היו כאלה שנגעו לאנשי מדע ישראלים ולאישים שהיו מעורבים בעילית האסטרטגית והפוליטית של ישראל.

דרכי הטיפול בנושא העלאת יהודי מזרח אירופה היו רוויות אפוא שיקולים לאומיים ובינלאומיים וציוניים מורכבים, ועל פי תפיסת מנהיגי ישראל באותה עת, נדרשו כאמור העוסקים בתחום להיות נאמנים למדינה גם מבחינה ביטחונית וגם מבחינה פוליטית.

למציאות זו צנח "העובד הזמני" יאשה קדמי. היה זה זמן קצר אחרי חילופי השלטון הראשונים והמשמעותיים בישראל - המהפך שהעלה את מנחם בגין לשלטון. בגין כמובן לא דבק בתפיסה של קודמיו בכל הקשור לצורך להבטיח נאמנות פוליטית של עובדי "נתיב" לשלטון, אך אימץ את התפיסה שלפיה בראשות "נתיב" צריך לעמוד נאמן פוליטי שלו, וסבר כי עדיין מתבקשת זהירות מדינית מופלגת בטיפול ביהודים שמאחורי מסך הברזל.

לקדמי היתה גישה שונה בתכלית לשינויים המהפכניים שיש לחולל הן בתפיסת ישראל את הסובייטים ואת כוחם והן בכל הקשור למדיניות ההסברה והלחץ המדיני שנכון ליזום במערב ובייחוד בארצות הברית. הוא נאבק על האמת שלו ואמנם הצליח לחולל שינויים מהותיים במדיניות ומילא תפקיד חשוב בתהליכים שהביאו לפתיחת שערי היציאה לישראל בשנות התשעים של המאה העשרים.

בפרקים הרבים המוקדשים לעלילת "נתיב" נחשף הקורא לא רק לפרטי האירועים שקדמי חווה, אלא גם לדרך שבה הוא רואה את התרבות הפוליטית הישראלית. זהו מראֶה מבפנים של המִנהל הישראלי מבעד לעדשה של קדמי: סיפורי הקרבות הבין־ארגוניים ותיאורן של הדמויות הרבות שעברו במצעד אין־סופי על פניו של קדמי, עובד מדינה שניתר במדרגות הקידום המהיר עד שהגיע, ללא כל גיבוי או גב פוליטי, לעמדת מנהיגות בארגון שמשימתו היא לקדם את העלייה - אותה עלייה שחווה הוא כלוחם יחיד.

המאבקים הרבים שהתנהלו ברבע האחרון של המאה העשרים סביב פתיחת שערי ברית המועצות בפני יהודיה נגעו לא רק בתחומים מרכזיים של מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. הם היו כרוכים לבלי התר ביחסי ישראל ויהדות ארצות הברית ובמחלוקות פנימיות חריפות שהתגלעו בקרב הקהילה היהודית האמריקנית סביב מכלול זה. האם המערכה על פתיחת שערים צריכה להתמקד במאמץ בלעדי להעלות את היוצאים לישראל? או שמא יש להותיר בידי היוצאים מאחורי מסך הברזל המתפורר את הזכות והיכולת להגר לארצות הברית לאחר היציאה משם, קרי, לאפשר "נשירה" בדרך ליעדים אחרים ולא לחייב את היוצאים להגיע לישראל דווקא?

לקדמי היתה גם דעה ברורה ומדיניות מעשית ברורה למניעת נשירה בכל אמצעי אפשרי, וזו לא תאמה תמיד את דעת הדרג המדיני בישראל ואת דעת חלק מעסקני יהדות ארצות הברית.

אבל יאשה קדמי נלחם מלחמה עיקשת על דעותיו, והקורא מתוודע לאופן שבו הוא רואה הן את רובד ההנהגה בישראל והן את ראשי יהדות ארצות הברית באותה תקופה.

יהדות ברית המועצות לשעבר מגל העלייה הגדול האחרון שינתה את פניה של ישראל בשני העשורים האחרונים. יאשה קדמי, שהיה בראשית תקופה זו ראש "נתיב" ולאחר מכן התפטר מתפקידו, משרטט קווים חדים וחדשניים לדמותם של בני העלייה הזאת, למנהיגיה השונים, לאופיה הייחודי ולדרך שבה היא תופסת את עצמה. מי שמחפש מקור ראשוני להבנת התנהלותם של בני העלייה הזאת מאז הגיעו לישראל, ימצא בספר מידע ותובנות שספק אם אחר יכול להעלותם על הכתב.

מהם הגורמים המעצבים את מערכת היחסים המורכבת בין העולים מרוסיה הסובייטית לשעבר לבין הישראלים שאותם מצאו לאחר שעלו לישראל? איך ישראל והישראלים נתפסים בעיני העולים, וכיצד העולים מגיבים על הדרך שבה הם מתקבלים כאן? מהי תוצאת ההתנגשות בין גאוות היהודים המגיעים מרחבי המדינה האדירה הזאת, החובקת אלפי קילומטרים, החל ממוסקבה, מסנט פטרבורג ומקייב וכלה בוולדיווסטוק בקצה המזרח הרחוק, ובין הישראלי זקוף הגו שקנה את חירות עמו בקרבות ובדם? כיצד מתייחס יאשה קדמי - היהודי הרוסי הגאה - להתנהלות גורמי אכיפת החוק שלדעתו מזהים, לפי הבנתם או אולי חוסר הבנתם, סימני איום אסטרטגי המגיע אלינו מגורמי "פשע מאורגן"? לקדמי יש ראייה ברורה וחדה בנושא זה, והוא נותן לה ביטוי ללא כחל וסרק.

פרקי הסיום עומדים בסימן מלחמתו האחרונה של יאשה קדמי כראש "נתיב" - מלחמה נגד כוחות חזקים בצמרת המדינה ששאפו להביא לקץ דרכה של מערכת ממלכתית זו בטענה שעם הגשמת מטרותיה מתייתרת זכות קיומה או, לחלופין, לצמצם באופן מהותי את גודלה ואת הגדרת משימותיה.

כראש המוסד הייתי מודע להיבטים שונים של מערכה אחרונה זו, וזכורות לי פגישות עם יאשה קדמי שהתנהלו תמיד בידידות וברוח טובה. בשיאה של מערכה זו הוא התפטר מתפקידו, וראש הממשלה נתניהו מינה אחר תחתיו. אני משוכנע כי יאשה קדמי יסכים איתי שמאז לכתו השתנה ארגון "נתיב" מאוד, ויש מי שיגיד כי הועם זוהרו.

ההחלטה להוציא לאור ספר זה נבעה משני שיקולים מרכזיים: האחד, לאפשר לקורא הישראלי להציץ לנשמתו של "לוחם חופש" יהודי, זאב בודד שהגשים את חלום העלייה ארצה וזכה לחזור לזירת הקרב האישית שלו כראש מערכת ממלכתית שאין כדוגמתה במדינות אחרות ברחבי תבל, מצויד בתבונה וביכולות אישיות יוצאות דופן למלא את משימותיו. השני, לאפשר מחד גיסא לקורא היהודי ממוצא רוסי להביט במפעל העלייה של קהילתו בגאווה אדירה, דרך עיניו של גיבור, ומאידך גיסא לקורא הישראלי הלא־רוסי להסתכל בראי ולראות את עצמו בצבעים שעד כה לא הכיר. מי שיצלול לספר, לא יוכל להישאר אדיש לכתוב בו.

ולבסוף הערה אישית. אחדות מהדמויות המתוארות בהרחבה בספר זה בתיאורים כלל לא מחמיאים מוכרות לי היטב מפרקי עשייה משותפת עמן. האופן שבו אני רואה אותן שונה מאוד מהאופן שבו רואה אותן קדמי, וההתנסויות שלי עמן כרוכות בפרקים מזהירים בתולדות ישראל המתחדשת. אנשים כמו שמחה דיניץ, ששירת בין היתר כשגריר ישראל בארצות הברית בתקופת מלחמת יום הכיפורים, או צבי ברק, שהיה מנהל מחלקת הכספים בסוכנות היהודית בתקופת מבצעי עלייה נועזים מארצות מצוקה, נראים לי אחרת משהם נראים ליאשה קדמי. הניסיון שהתנסיתי בעשייה לצדו של שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין בנושאים רבים ומגוונים שונה בתכלית מהתמונה העולה מתיאורו של קדמי, ואני שמח להימנות עם ידידיו הרבים. אך זהו ספרו של קדמי ולא שלי, והסגנון הוא סגנונו שלו. תרומתו וזכותו מצדיקים, ויש מי שיאמר מחייבים, שסיפורו יראה אור בכל הכבוד הראוי.

© כל הזכויות שמורות למטר הוצאה לאור

מלחמות אבודות - יעקב (יאשה) קדמי
Hopeless Wars - Yakov (Yasha) Kedmi