» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים ביוני 2011       חזור

מפיקת מלחמות
מאת: יעל לביא
War Producer - Yael Lavie

ההוצאה: ידיעות ספרים מפיקת מלחמות הוא סיפורה האמיתי של יעל לביא, אשר שימשה יותר מעשור כעורכת ומפיקת חדשות עבור רשת איי-בי-סי ניוז בארצות הברית, בתוכניות כמו ”גוד מורנינג אמריקה“ בהגשת דיאן סוייר וברגעי סיקור דרמטיים כמו נפילת התאומים בהנהגתו של פיטר ג‘נינגס. במשך שנותיה כעיתונאית עבור אחת מרשתות החדשות המובילות בעולם, הגיעה יעל לאזורי מלחמה עוינים, והיתה שם לעתים קרובות הישראלית היחידה בשטח. מסעה של יעל כעיתונאית צעירה החל באמונה שהנחיל לה אביה, אריק לביא, כי עיתונות חופשית ואינפורמציה הנן ערך עליון בכל חברה דמוקרטית. בין סיקור לכידתו של סדאם חוסיין בבור באדוואר, לסיקור ממדי ההרס שהותירה סופת קתרינה, מתארת יעל את חוויותיה האישיות במהלך אחד העשורים המשמעותיים ביותר של המדיה.

ספר סוחף וקריא זה מציע לקוראיו מבט נועז ומאתגר על עולם החדשות, ובמרכזו השבר האידיאולוגי של העיתונות בתוך המערכת המשתנה תדיר. בעיצומו של קרב שעדיין לא הוכרע בין העיתונות המסורתית לאינטרנט, יעל לביא מעלה שאלות נוקבות על עתידו של כלב השמירה של הדמוקרטיה.

”ליעל לביא יש אומץ לב נדיר. באזורי הסכסוך הכי קשים על פני כדור הארץ, במקומות שהיה ברור שאף עיתונאי ישראלי אפילו לא יתקרב אליהם, היא תמיד היתה שם. גם כשקולגות נהרגו סביבה. בספר זה מרשה לעצמה לביא לחשוף חלק מן הצביעות של התקשורת האמריקאית, ובעיקר של אותם מגישים וכתבים מעונבים ומעוצבים, אשר התדמית שלהם תהיה לעד חשובה יותר מכל סיפור עיתונאי. מומלץ בחום לכל מי שרוצה להבין מהי עיתונאות שטח אמיתית ומהי לא...“ - איתי אנגל

מפיקת מלחמות מאת יעל לביא בהוצאת ידיעות ספרים, 206 עמודים.

מפיקת מלחמות | פרולוג (ניו יורק, טקס פרסי האמי, 2005)
ישבתי בשמלת מיני שחורה, בידי כוס קריסטל מלאה שמפניה ולפני סטייק יקר במידה שערורייתית. לא נגעתי בו, מה שקשה לומר על השמפניה. מה לעזאזל אני עושה פה? חשבתי. על הבמה עמד דן ראדר, מגיש החדשות האגדי, והפליג בנאום חוצב להבות על חשיבותה של התקשורת "בעיקר בימים האלה, כשיש כל כך הרבה מלחמות". הוא לא ממש דיבר לעניין, אבל לדעתי - שהסתמכה גם על היכרות אישית קלה במסגרת מסיבות חג מולד כאלה ואחרות לאורך חמש עשרה שנותי בארצות הברית - דן ראדר אף פעם לא דיבר ממש לעניין.

האולם נצץ מנברשות, מתכשיטים יקרים ומשיניים לבנות מבהיקות. טקס פרסי האמי לדוקומנטציה וחדשות, בכל זאת. ישבתי בשולחן עם עוד חמישה מוזמנים, כולם אייקונים בתחום. שמלת הערב השחורה שלי עלתה הון, אבל בשלב הזה בחיי כבר יכולתי להרשות לעצמי רכישה בסדר גודל כזה. נראיתי זוהרת ומתוחכמת בדיוק כמו שהתבקש מהתפקיד שלי, אבל כבר מזמן לא הרגשתי ככה.

לא הבנתי מה אני עושה שם. לא, זה לא היה טקס האמי הראשון שלי וגם לא התקשיתי להאמין שאני באמת שם. זה היה דווקא טקס האמי השלישי שהשתתפתי בו, כך שלא התרגשתי מהמעמד. סתם עוד טקס, כמו נשף סיום של תיכון אמריקאי - והאמריקאים הרי מבלים את כל חייהם בין נשף כזה או אחר שהם ממציאים. לא הבנתי מה אני עושה שם כי פתאום הבנתי משהו אחר - שאני לא רוצה להיות אף אחד מהאנשים האלה. המשפט הזה התחיל להתרוצץ לי בראש בלופ.

התנחמתי בשמפניה, או ליתר דיוק המשכתי לשתות. לא נגעתי באספרגוס המאודה ובגראטן תפוחי האדמה. יחד עם עוד חמישה מפיקים הייתי מועמדת לפרס הודות לשעה דוקומנטרית שהפקנו וערכנו על הצונאמי שפגע בתאילנד כמה חודשים קודם.

הפקה איומה שהתרכזה בעיקר בדוגמנית פטרה נמרקובה, שלרוע מזלה נפשה עם הארוס שלה בתאילנד בשבוע שבו שטף גל האסון את האי. המים סחפו את שניהם והביקיני שלה נקרע בפראות מגופה. היא נאחזה בעץ, ואהוב לבה טבע ומת. אבל לא זו היתה הפואנטה של השעה הדוקומנטרית שלנו. מילא הארוס, מילא רבבות המקומיים שנספו. כי פטרה נמרקובה נאחזה במשך שבע שעות תמימות בעץ שהזדקר מעל הגלים וההרס, כשהיא עירומה כביום היוולדה. לשעה שהפקנו קראו "צונאמי: גל ההרס", אבל מבחינתי בקלות היה אפשר לקרוא לה "הדוגמנית פטרה נמרקובה נאחזה ע י ר ו מ ה בעץ במשך שבע שעות", שכן המשפט הזה חזר על עצמו כל כך הרבה פעמים עד שלקהל בטח לא נשאר שום דבר אחר בזיכרון.

למזלי, החלק שלי בהפקת השעה כלל את עשר הדקות שעסקו בהרס בבנדה אצ'ה. מתו שם לפחות מאה אלף איש מתוך חצי המיליון שנהרגו בכל האזור. הרבה אנשים נאחזו עירומים בגזעי עצים גם בבנדה אצ'ה, אבל ספק אם מישהו מקהל הצופים שלנו זכר את זה.

לא הייתי גאה במועמדות הזאת לאמי. בכלל, במהלך שתים עשרה שנותי כמפיקה ועורכת באֵיי בּי סי ניוז, אף פעם לא הייתי מועמדת לפרסים על סרטים או כתבות שהתגאיתי בהם. על פי רוב, הזבל שבכלל לא היה צריך להיות משודר הוא שקיבל מועמדות, ולעתים אף זכה.

המחשבות הנוגות האלה היו סיבה טובה לבלוע עוד כוס שמפניה. החדר התחיל להסתחרר מולי. כבר לא זכרתי כמה שתיתי, אבל המשכתי להיאחז באלכוהול במין היסטריה, כי זה מה שאני עושה כשאני חוזרת הביתה ממלחמה. עמוק בפנים התחלתי להרגיש שאני שוב חוזרת הביתה ממלחמה, רק שהפעם לא לדירה שלי באפר איסט סייד. הפעם זה לחזור מניו יורק, מהקריירה, מכרטיס הביקור שלי, מפרס אמי אחד ושלוש מועמדויות. מעשור ורבע של חיים שברגע הזה, הבהיר והממוקד כמו הארה דתית או כמו אורות הספוט לייט על השולחן שבו ישבתי, נראו כמו הדבר שהכי צריך לנטוש. אבל באותו הרגע עוד לא היה לי האומץ לעשות את זה. אז המשכתי לשתות.

על הבמה המשיך דן ראדר לברבר. כבר עשרים דקות הוא עמד שם, שקוע בנאום התודה על הפרס למפעל חיים שקיבל הערב. לפני שבועיים פיטרו אותו מסי בי אס כי הרייטינג של תוכנית הערב שלו היה בקרשים, וגם כי הוא הצליח לעצבן את הנשיא בוש עם הכתבה בתוכנית התחקירים "שישים דקות", שטען בה כי בניגוד לנאמר בקמפיין שלו לנשיאות, ג'ורג מעולם לא סיים את שירותו בצבא האמריקאי. הבית הלבן הכה חזרה את הסי בי אס והוכיח שזה לא נכון - אבל בין שראדר צדק ובין שלא, זה כבר לא שינה דבר. הרשת סוף סוף מצאה תירוץ לפטר אותו. היא חיפשה אמתלה להיפטר ממנו בלי הרבה פיצויים. בוש סיפק לה אותה.

הזמן לא זז, ראדר לא זז, והטקס התנהל בסלואו מושן. וכאילו זה לא מספיק, רצה הגורל והושיבו אותי בשולחן המומיות. לידי ישבה שֵלי רוס. שנתיים קודם לכן, כשעבדתי ב"גוד מורנינג אמריקה", תוכנית הבוקר של איי בּי סִי, היתה שֵלי הבוסית שלי עד שפוטרה בתואנה של יחסי אנוש מעורערים. אחד מהעובדים של "גוד מורנינג אמריקה" היה בוכה בגללה בשירותים אחת לשבועיים באופן קבוע. היא לא חסה על רגשותיהם של אנשים. אהבתי את שלי רוס. אני חושבת שהיא היתה אחת הנשים היותר מוצלחות בתקשורת. רבע מטר גובה, עם אישיות ענקית ויכולת לשבור אנשים או לבנות אנשים במילה אחת. שלי רוס לימדה אותי איך לכתוב לטלוויזיה. היא היתה שוחטת לי תסריטים, אבל ההערות שלה תמיד היו נכונות. כשאדם מוכשר מטיח ביקורת, אסור לקחת את זה באופן אישי - אפילו אם הוא עושה את זה (כמו שֵלי) במשפטי מאצ'טה מושחזים. אבל שלי עצבנה הרבה אנשים אחרים, הרבה יותר חשובים ממני. "אם אתה לא יכול להתמודד עם אש, צא מהמטבח," כך אמרה למפיקים שהתלוננו שהיא לא נחמדה. הבנתי אותה - איך אפשר להיות נחמדה כשמבוקר עד לילה היא מדווחת על זוועות כאלה או אחרות, או ממש מייצרת אותן? אז כן, שֵלי היתה קשוחה, אבל היא היתה טובה מאוד עם מי שהיה טוב אליה. היא היתה נאמנה להפליא לאנשים שלה, לא משנה כמה תלונות הם שפכו עליה אחרי יום של צרחות. והצרחות האלה, בסופו של דבר, היו בעוכריה.

היא גילתה שהודחה מתפקיד העורכת והמפיקה הראשית של "גוד מורנינג אמריקה" כשקראה את הידיעה במדור הרכילות של ה"ניו יורק פוסט". היא פשוט נכנסה למשרד, פתחה את העיתון וראתה את שמה. לזכותה ייאמר - דקה היא לא חיכתה. מיד עלתה לקומת ההנהלה המהודרת של הרשת, שם ישבו נשיא החברה וסגניו (רובם גברים לבנים מאוד בחליפות ג'יי קרו כחולות ויקרות), נעמדה על השטיח האדום, ומול הנוף המרהיב שנשקף מחלונות "קומת ההחלטות" צרחה בהתקף זעם מאוד לא אמריקאי. היא התעלמה לחלוטין מכללי המשחק החצובים בלב האבן של כל תאגיד אמריקאי ענקי: הווה אומר, גם אם את מפוטרת בסקילה בכיכר העיר, את אמורה לחייך, לארוז בשקט את חפצייך אל תוך קופסת קרטון חומה ולהגיד שלום ותודה. אבל שלי רוס, לא. היא עמדה מול נשיא החברה, המוציא להורג שלה שלא טרח אפילו להתקשר בעצמו ולפטר אותה, והכריזה בדיוק מה היא חושבת עליו. הערצתי אותה על כך. לרוע מזלם של מדיחיה, היא עדיין היתה חתומה על חוזה. זה, והעובדה שהצליחה לשלש את הרייטינג של תוכנית הבוקר בזמן כהונתה, אילצו את החברה להמשיך לשלם לה משכורת עד לתום החוזה, כלומר להחזיק אותה באגף המומיות. ולכן, בטקס האמי האמור שבו ישבה לצדי היא השוותה את כמות האלכוהול ששתתה לכמות שאני צרכתי בקצב רצחני.

ליד שֵלי ישב דיק ואלד, שכבר היה אז בן שבעים או שמונים, לשעבר אחד ממנהלי איי בי סי ניוז וממציא פורמטים של חדשות - כשעוד היה מה להמציא. הוא הודח לפני שנים, בצורה חביבה קצת יותר - מכתב הביתה, להבדיל מאייטם במדור רכילות. הוא נראה כמו זקן ששמח להיות בטקס האמי המי יודע כמה שלו, כי זה בטח עדיף מערב הבינגו בבית האבות. לא רציתי להיות אף אחד מהם, אבל במשך שתים עשרה שנים רצופות סללתי לי את הדרך לשם באדיקות.

אני חייבת לצאת מפה, שוב חשבתי. לא לשירותים או למסדרון. אני חייבת לצאת מפה לגמרי. מניו יורק, מהאפר איסט סייד, מאיי בי סי. אני לא רוצה להיות אף אחד מהאנשים האלה בעוד עשרים שנה. הלב שלי התחיל לדפוק בקצב רצחני, כמו בהתקף חרדה. בתגובה הורדתי עוד כוס שמפניה.

לטקס האמי של 2005 הגעתי עם ספקות שכרסמו בי במשך שלוש שנים - שנים שהסתובבתי בהן בתחושה שמשהו מאוד לא בסדר עם מה שאני עושה. זה התחיל עם המרוץ התקשורתי לקראת המלחמה בעיראק, ועם הגסיסה של אבא שלי שהתרחשה במקביל. שני אלה הכו אותי מכה ניצחת. לא היתה לי שליטה במצב, ורוב הזמן לא באמת יכולתי לראות מה קורה סביבי וגם לא יכולתי לקבל החלטה.

כמו שאר הקולגות שלי ברשת, התרגשתי לקראת היציאה למלחמה בעיראק. בתור עורכת חדשות, כשיורים עלי אני במיטבי. בסוף 2002 עמד בוש על במת האו"ם ונתן את נאום ה"מצבנו לאן" שלו, שהכריז על עיראק כעל סכנה מיידית ומוחשית שבאמתחתה ארסנל עצום של נשק גרעיני. היום כולנו חכמים ויודעים כמה מוטעה זה היה. אם אנחנו בתקשורת היינו עושים את תפקידנו וחוקרים קצת לפני היציאה למלחמה, אולי היה אפשר למנוע אותה. אנחנו, התקשורת האמריקאית הדמוקרטית, כלב השמירה, היינו צריכים לשאול שאלות, לחקור, להטיל ספק - במרוץ למלחמת עיראק. אבל אף אחד מאיתנו לא עשה את זה.

לא עשינו זאת כי רצינו מלחמה. כי אפגניסטן כבר לא הספיקה; כי מאז 11 בספטמבר השתולל הרייטינג בכל פעם שהממשל הגה עוד פלישה, וב 2003 הגיע הזמן לעוד אחת, ובגדול. התכוננו למלחמה הזאת מ 2002. ערכנו תרגולים, ממש כמו צבא. שנה לפני הפלישה היתה מחלקת ה"ברייקינג ניוז" של איי בי סי שולחת ביפרים למפיקים אחת לשבועיים, באחת בלילה או בשמונה בבוקר, ואנחנו התבקשנו לדהור לחדר הבקרה של הסטודיו כדי לכתוב טקסטים, כאילו בזה הרגע התחילו מטוסים אמריקאיים להפציץ את בגדד. פעם, כשתרגלנו נפילה של פצצת אטום על כוויית (סיטואציות התרגול שהומצאו היו תמיד כל כך גרועות), תהיתי באוזני המפיק הראשי של התרגולים (כן, היה תפקיד כזה - "מתרגל דיווחים מיוחדים") אם זה לא קצת מגוחך שאנחנו מתרגלים חדשות, הרי זה נוגד את כל הקונספט של המקצוע שלנו. "תתפלאי, יקירתי," היתה התשובה. "עם סיפור כל כך גדול אי אפשר לקחת סיכון. אנחנו לא יכולים להיות מחוץ לתחרות, ולא יכולים להרשות לעצמנו לפשל."

לא הבנתי, הייתי חייבת להמשיך להציק. "ואם לא תהיה מלחמה?"

הוא חייך אלי, נתן ביס בבייגל עם לקס, ואמר, "תהיה, אל תדאגי."

והמלחמה כמובן פרצה. ובסופו של דבר - אחרי כל התרגולים, אחרי כל מצבי הכאוס המומצאים, אחרי מאות שידורים של בחינת המערכת ועשרות בייגלים עם לקס - אנחנו באיי בי סי פספסנו את הפלישה המיוחלת. כי ב 22 במרס 2003 החליט דסק החדשות של איי בי סי לשחרר את פיטר ג'נינגס, המנחה הראשי והפנים של איי בי סי, לארוחת ערב בצד המזרחי של מנהטן, הרחק מאולפני השידור אשר בצדה המערבי. הסיבה: כולנו אמנם שמענו שמועות שבערב תפתח ארצות הברית במלחמה, אבל סגן נשיא הרשת התקשר לבית הלבן ושם הבטיחו לו פעמיים ש"הערב זה לא קורה, אנחנו חוזרים: הע ר ב זה לא קורה". אז הרשת נתנה לג'נינגס רשות לצאת לבלות באיסט סייד.

"הלם ויראה" (Shock and Awe) יצא לדרך בעת שצבא ארצות הברית החל את מה שלפי הדיווחים המוקדמים לתקשורת היה מבצע "דוקטרינת השליטה המוחלטת המיידית", או במילים אחרות - נפציץ מהאוויר, מהיבשה ומהים בכל הכוח עם כמה שיותר נשק, כדי שהמטרה תדע בדיוק עם מי יש לה עסק. האדם היחידי שישב בכיסא המנחה של איי בי סי באותו הערב היה הכתב לענייני דת, שרק במקרה היה בבניין. הוא גמגם כשהתחילו השידורים על מלחמת עיראק, עד שפיטר הצליח לפלס את דרכו בפקקים שבין מזרח למערב מנהטן ולהגיע לכיסא השידור. בערב ההוא אף אחד לא קיבל בייגל עם לקס.

והנה, כעבור שלוש שנים ישבתי בטקס האמי, ובין כוס שמפניה אחת לעשירית עשיתי עם עצמי חשבון נפש. אני חלק ממערכת וממדינה ששיקרו לאורך כל המלחמה, חשבתי והסתכלתי סביבי בזעם. ואפילו פעם אחת לא הרמתי יד להגיד שזה לא בסדר, כי הרייטינג היה גבוה, ואני כאמור ממש טובה כשיורים עלי. ויורים עלי כבר שנים. אבל נמאס לי להמציא חדשות, או להבדיל, להסתיר אותן. הלופ בראש נכנס למהלך אובססיבי.

כשהטקס נגמר סוף סוף כבר הייתי שתויה לחלוטין. לא זכינו בפרס, וטוב שכך, כי ספק אם הייתי מוצאת את הבמה במצב שהייתי בו. ואם כן הייתי מוצאת אותה, בטח הייתי אומרת דברים שלא כדאי להגיד ולסיום גם הייתי מקיאה על דן ראדר. מישהו מהצוות צעק לי לבוא לשתות איתם עוד, ולשחק ביליארד עם כולם. לא עניתי. הייתי עסוקה מדי בלנסות ללכת ישר.

כשהגעתי הביתה מצאתי בתיבת הדואר שלי את הקש ששבר את גב הגמל בדמות חבילת קרטון מרובעת, שעליה הלוגו של איי בי סי ושל וולט דיסני.

לא הבנתי מה זה. פרס ניחומים? ניסיתי לשלוף את המפלצת החומה, יד אחת שלי מחזיקה במשולש פיצה שקניתי בדרך. "את צריכה עזרה?" שאל מישהו מאחורי.

"אהה," נשפתי עליו בנדיבות שמפניה קריסטל. הוא היה איש זקן ונשא את כל הציוד המתבקש - מקל, כובע קסקט ואפילו כלב קטן שהוציא לטיול. בשליפה אחת חילץ את החבילה מהתיבה והושיט לי אותה. "את יודעת, לא טוב לשתות כל כך הרבה בגיל כל כך צעיר," אמר בחיוך מלא רחמים.

"תודה, אבל אני לא כל כך צעירה וגם די מאוכזבת, אם אתה כבר רוצה לדעת," עניתי והכנסתי את המפתח לחור המנעול של דלת הכניסה.

"כבר לא העיר של פעם," העיר לעצמו והלך.

נו, שיט. ניו יורק היא אף פעם לא העיר של פעם, חשבתי לעצמי בתגובה מאוחרת.

על החבילה, הסמל של של איי בי סי היה קטן לעומת הלוגו העצום של וולט דיסני - כדי שיהיה ברור בדיוק מי פה הבוס האמיתי. בשנת 2005 לא היתה בארצות הברית ולו חברת חדשות אחת שלא השתייכה לקונצרן גדול זה או אחר. אן בי סי, בבעלותה של ענקית מוצרי החשמל ג'נרל אלקטריק, שידרה דרך קבע כתבות על מכשירי אלקטרוניקה חדשים במסווה של חדשות. ובמקביל, אנחנו באיי בי סי הפקנו אירועים גדולים בחדשות הבוקר בכל פעם שדיסני פתחה פארק שעשועים חדש, וגם ריפדנו את הכתבות האלה בדיון כבד ראש על תעשיית גני השעשועים המתפתחת בעולם. לא היתה ברירה אחרת. היא מימנה אותנו, וחוץ מהפרומואים שקיבלה בין כתבה על מלחמה לכתבה על אסון טבע, גם היינו צריכים לקבל ממנה אישור על כתבות מסוימות לפני שהעלנו אותן לשידור.

כך קרה עם תחקירי חדשות על חברות בת של וולט דיסני, שהיו עלולות להיפגע אישית או כלכלית מהחשיפה, או להבדיל, כך קרה עם כתבה לא מחמיאה על המלחמה כשכל אמריקה עוד הריעה לה. האח הגדול מיקי מאוס דאג לא לפגוע ברגשותיו של האזרח האמריקאי הממוצע, זה שגר במרכז הארץ בבית קטן עם גינה שגדר לבנה סביב לה, ודגל פסים וכוכבים בחזיתה; זה שרגיל לקחת את המשפחה לבילוי בדיסני וורלד פעמיים בשנה, ואסור בשום אופן שיפסיק לעשות את זה. אולי זה לא הדבר הנכון לעשות במובן של אתיקה עיתונאית, אבל זו היתה ועודנה המציאות של חברת חדשות שנמצאת בבעלות קונצרן אמריקאי גדול בתחילת המאה העשרים ואחת.

העפתי את נעלי העקב לעבר הספה והתיישבתי על הרצפה, שבשלב ההוא היתה הדבר היחיד שהצלחתי לקלוט בפוקוס מלא. פתחתי את אריזת הקרטון וקרעתי בשיניים את הפלסטיק שציפה את החבילה. שלפתי מתוכה לוח עץ מהודר. בראשו היה תבליט מוזהב של מיקי מאוס פורש ידיים לחיבוק ענקי. זה היה חודש ספטמבר 2005, ושכחתי לגמרי שבדיוק לפני עשר שנים הצטרפתי לחברה כשכירה. מתחת למיקי, אותיות ברונזה מסולסלות הזכירו לי את זה בגדול:

To Yael Lavie,
Thank You For Ten Magical Years With The Disney Company

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

מפיקת מלחמות - יעל לביא
War Producer - Yael Lavie