» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים בנובמבר 2011       חזור

הדרך אליך
מאת: קרנית גולדווסר
The Road to You - Karnit Goldwasser

ההוצאה: ידיעות ספרים ב-12 ביולי 2006, בשמונה בבוקר, התהפכו חייה של קרנית גולדווסר. מסטודנטית אלמונית בטכניון, שקמה לעוד בוקר וציפתה בשלווה לשובו של בעלה מהמילואים, היא הפכה לאשת החייל החטוף אודי גולדווסר. הדרך אליך הוא תיעוד אמיץ וכן של אישה שהבטיחה לבעלה להביא לו את הירח אם יקרה לו משהו, ונלחמה בציפורניים כדי לעמוד בהבטחתה. הספר משחזר את מאבקן הנחוש של אישה אוהבת ומשפחה מסורה להשיב הביתה את הבן האובד. במבט מפוכח, ישיר וללא שמץ של העמדת פנים, מספרת קרנית איך זה באמת עובד מאחורי הקלעים, איך נראית ההתנהלות היומיומית של מאבק כזה בבית פנימה, מה באמת קורה אחרי שמצלמות הטלוויזיה כבות, ולמה היה כל כך חשוב להתרוצץ בטירוף בין ראש הממשלה לאפיפיור, בין הילרי קלינטון לאחמדינג'אד.

בשפה קולחת ומלאת חיות מתארת קרנית גולדווסר את ההתמודדות עם שנתיים מייסרות, שבהן אין למדינה כולה, למשפחה שלמה ולאישה אחת אלא לגשש באפלה, ללקט רמז אחר רמז, כדי לנסות ולהרכיב תמונה שאין שחורה ממנה. ומבעד למילים הולך ונטווה סיפור האהבה העצוב של קרנית ואודי.

הדרך אליך מאת קרנית גולדווסר בהוצאת ידיעות ספרים,
עורך הספר: שחר אלתרמן, 271 עמודים.

12.7.06, 08:05
כבר כמה זמן אני אומרת לאודי שיש לי הרגשה שאני בהיריון. לא יודעת למה, אבל ככה אני מרגישה. אני אומרת לו שאני אטפל בילד. הוא, מצדו, קורן מאושר. הוא מקווה שיש לי בת בבטן. אני מקווה שזה בן. ככה זה אצלנו, הכול תמיד הפוך. כולם רוצים בנים, הוא רוצה בת. כולן רוצות בנות, אני רוצה בן.

בבוקר היום שאודי צריך לחזור מהמילואים,
אני מחליטה לבדוק אם אני באמת בהיריון.
אני לא.

מילא. גם זה יגיע מתישהו.

בוקר של סוף מילואים הוא תמיד בוקר של הקלה עצומה. כבר בתחילתו הודעתי לחתולות ולכלבון שהיום אבא בא. זרחתי מאושר. עוד סיוט נגמר. ולחשוב שהפעם דאגתי כל כך. אודי הרי אמר לי לא לדאוג, וכמה שהוא צדק. רציתי כל כך להתקשר להגיד לו בוקר טוב, להגיד שאני שמחה שהנה היום הוא חוזר, אבל כבר אתמול הוא אמר לי שיהיה עסוק בפטרול האחרון שלו בגזרה. הוא גם אמר שמחר הוא בא הביתה, והוא מעדיף שנדבר על הכול בבית. בעוד כמה שעות הוא חוזר הביתה, אז אני יכולה להתאפק.

במצבים האלה בישול הכי מרגיע אותי. כמו תמיד כשאודי חוזר מהמילואים, גם הפעם החלטתי לבשל את המאכלים המיוחדים שהוא אוהב, אלה שדורשים טרחה רבה במטבח. קצת בשבילו, וקצת מפני שכשאני שוקעת בבישול הזמן חולף מהר יותר. בורקס בשר, אם כן. בורקס בשר היה אחד הדברים שאודי אהב שאני מכינה לנו.

בצק העלים יצא מבעוד מועד מהמקפיא, ועכשיו הוא מזיע על השיש. על המחבת כבר רוחש הבשר הטחון. הרדיו, כמו תמיד אצלנו, מכוון לגל"צ. הראש נודד לאודי. אני יודעת שהוא כבר חושב ומפנטז על החזרה הביתה, על המקלחת, על האוכל, על החיבוק החם. אוי, החיבוק.

מנחם הורוביץ קוטע את המחשבות, מדווח על חילופי אש בגבול הצפון. כמו כל תושבי הצפון גם אני למדתי להקשיב בדריכות לכל ניואנס בקולו של מנחם. הבוקר אני מצליחה לשמוע בקול שיש לו הרבה מה להגיד, רק שעדיין אסור לו. צנזורה. הבשר משחים ויורד מהאש. מאליהם מושלכים למחבת הבצל והגזר. הידיים עובדות, והראש לא שם.

הוא מתמקד במשפחות שאו טו טו יקבלו את הבשורה המרה. רגע. אס אם אס לאודי. רק בלי פאניקה. כמה שהוא שונא פאניקה. אז אני מספרת לו כמה כל הבית מתרגש לקראת בואו, מספרת שאני מכינה לו אוכל טוב, ושוב מזכירה שאני וכל החיות מחכות לו בבית בכליון עיניים.

בדרך כלל זה היה מזכה אותי בתשובה. בדרך כלל הוא היה מקדים אותי. אודי כבר התמודד בעבר עם מצבים מסוכנים במהלך המילואים, ותמיד היה מתקשר ומודיע שהוא בסדר. היה משתדל לעשות זאת עוד לפני שהודיעו ברדיו. לא תמיד ידעתי למה התקשר בכלל, ומה הסיבה האמיתית. לפעמים התקשר רק כדי להודיע שהוא אוהב, לפעמים הודיע שלמרות מה ששמעתי בדיווחים הוא בסדר, לפעמים רק וידא שאני בסדר וכך למעשה עדכן אותי שהוא בסדר. בחור אחראי ביותר האודי הזה שלי.

אבל עכשיו שתיקה. אולי הוא עדיין לא ראה את ההודעה שלי. הוא בטח קצת עסוק. אני חייבת להוסיף את התבלינים הטריים, את קוביות השום והבזיליקום הקפואות, עוד מעט יגיע תורן של העגבניות. מנחם הורוביץ שוב פורץ אלי למטבח, להודיע שיש חיילים פצועים, יש הרוגים ונחטפו גם שני חיילים. חם לי. אני מוכרחה להתרחק קצת מהמחבת הרותחת. עוד לא שמעתי כלום מאודי. אס אם אס נוסף לנייד. הפעם מפורש יותר. "שמעתי שנחטפו חיילים. שלח לי אות חיים שאתה בסדר." כלום.

להירגע. להירגע. כלום עוד לא קרה. זו רק אני, ההיסטרית. אבל מנחם הורוביץ לא מרפה. הוא מדווח שמקום ההיתקלות הוא גזרת זרעית. זה המקום שאודי מוצב בו. טלפון ללינה, חברה שלי. "לינה, זו הגזרה של אודי." "שוב פעם את דואגת?" היא עונה, ואני שומעת שהיא מחייכת. היא מנסה להרגיע אותי כמו בפעם הקודמת. "את יודעת שבסוף הוא יתקשר, ושוב יוכיח לך שנלחצת לחינם." צודקת. אני סתם היסטרית.

אודי בטח בעיצומו של קרב. בטח יושב במקום מבוטן, בלי קליטה. הוא בטח בכלל לא קיבל את ההודעות שלי. אוקיי, הסבלנות שלי הסתיימה. אני מתקשרת אליו. כמה צלצולים, ואז מענה קולי שאומר שהמנוי אינו זמין. הנה. הוא באמת נמצא במקום בלי קליטה, במוצב מבוטן, שמגן עליו מההפגזה. הוא הרי תמיד אמר לי, "נושה, לא יקרה לי כלום. אל תדאגי." כן, אבל... צלצול הטלפון קוטע את המחשבה.

זה ערן, אחד המנחים שלי בתזה. הנה. עסקים כרגיל. אני מתרגלת בקורס שהוא מלמד, ובעוד כמה ימים ייערך המבחן לסטודנטים. ערן מודיע שהוא שלח לי במייל את המבחן. מי יכול בכלל לקרוא מיילים? הוא מבקש שאאשר את המבחן, ואמדוד כמה זמן לוקח לי לפתור אותו. במילואים, ערן הוא סמג"ד בגדוד סיור של חטיבת הצנחנים הדרומית, והגדוד שלו אפילו החליף פעם את הגדוד של אודי. הוא יודע שאודי במילואים עכשיו.

אני מרגישה מספיק נוח לומר לו שאני לא מסוגלת לחשוב כרגע. שאודי נמצא בגזרה הבעייתית, ואני חוששת מאוד. הוא כמובן מבין, ואומר שיתעדכן בהמשך. אולי הוא אפילו מנסה להציע את שירותיו ואת קשריו, אבל אני כבר לא איתו. אני מנסה לנשום ולהירגע.

הדרך אליך - קרנית גולדווסר
The Road to You - Karnit Goldwasser