» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2012       חזור

טיסת לילה, אדמת אנוש
מאת: אנטואן דה סנט אקזופרי
Vol de nuit (Night Flight, 1931) Terre des hommes (Wind, Sand and Stars , 1939) Antoine de Saint-Exupery

ההוצאה: ספרית פועלים שניים מספריו הנודעים של מחבר הנסיך הנסיך הקטן, הסופר והטייס הצרפתי אַנטוּאָן דֶה סַנט-אֶקזוּפֶּרי: טיסת לילה ואדמת אנוש. טיסת לילה (1931) הוא רומן בדיוני שעלילתו מתרחשת באחת מחברות דואר האוויר הראשונות, בסוף שנות העשרים. במרכזו טיסת לילה שגרתית בדרום אמריקה, ההופכת לטיסה שבה תלוי עתיד טיסות הדואר בכלל. שתי דרמות מתחוללות בלילה ההוא: האחת בתא הטייס, והאחרת על הקרקע, במשרדו של מנהל קווי דואר האוויר, הנוהג בקשיחות עם אנשיו דווקא מתוך חיבתו אליהם... אנדרה ז'יד כתב על טיסת לילה: "אני אסיר תודה לסנט-אקזופרי על שהבהיר לי אותה אמת פרדוקסלית, שאושרו של אדם אינו מצוי בחירותו, אלא בקבלו על עצמו חובה". הספר עוּבד לסרט קולנוע מצליח בכיכובו של קלרק גייבל בשנת 1933.

באדמת אנוש (1939) מסַפר סנט-אקזופרי בגוף ראשון על הרפתקאותיו המרתקות כחלוץ התעופה האזרחית בשנות העשרים, כאשר השתתף במאבק ההרואי לביסוס הקשר האווירי הסדיר של אירופה עם צפון אפריקה ועם דרום אמריקה. חוויותיו המרתקות מספרד, מחופי מערב הסהרה, מהרי האנדים ומפטגוניה, ועוד, הן עדוּת יוצאת דופן למאבק של האדם והמכוֹנה נגד איתני הטבע – מאבק החושף את היפה שבטבע, במכונה ובאדם.

אחד מפרקי אדמת אנוש מוקדש לרשמיו של סנט-אקזופרי ממלחמת האזרחים בספרד. פרק אחר מתאר בהרחבה את נחיתת האונס שלו בלב מדבר סהרה בשלהי שנת 1935, אשר עומדת ככל הנראה בבסיס הנסיך הקטן. למקרא אדמת אנוש נקל להבין את שורשיהם של רעיונות ונושאים המופיעים בהנסיך הקטן, דוגמת הדגשת חשיבותו של הקשר האנושי, הקריאה לאחריות של כל אדם כלפי זולתו, ועוד. את שני הספרים תרגם משה מרון, מתרגם ותיק מצרפתית, שתרגם בין השאר את ספרו של סארטר המלים לעברית.

תרגומו של מרון לטיסת לילה מחליף את התרגום הקודם (של מנשה לוין, משנת 1946) ומצטרף אל תרגומו לאדמת אנוש משנת 1998. אדמת אנוש ניתן כאן בנוסח מעודכן ומורחב, הכולל תוספות רבות ומשמעותיות שזו להן הופעתן הראשונה בעברית – בין השאר, שני פרקים שלמים, שנבצר מסנט-אקזופרי לשלבם במהדורה הצרפתית של הספר, ושנכללו בתרגום הספר לאנגלית שנערך בשיתוף עמו.

בסופם של שני התרגומים אחרית דבר מקיפה מאת גדעון טיקוצקי, המאירה את שתי היצירות על רקע זמנן, חייו של הסופר-הטייס וכתיבתו, בצירוף תצלומים ודימויים נדירים בצבע. בין השאר מקשרת אחרית הדבר את כתיבתו של סנט-אקזופרי אל ההוויה הישראלית: אל שירו של נתן יונתן לזכר בנו ליאור שנהרג במלחמת יום הכיפורים, אל סיפורו של אשר רוזנראוך, תושב רחובות, שאמו הקלידה בקהיר את קורות ההתרסקות במדבר מפי סנט-אקזופרי עצמו, ואף אל סיפורה של הטיסה הראשונה בשמי ארץ הקודש.

עורכי הספר הם גדעון טיקוצקי, שחיבר בעבר ספר מחקר על הנסיך הקטן ועל יצירת סנט-אקזופרי, ותרגם שתיים מיצירותיו, ודורית פרידמן, עורכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מורה ומרצה בנושאי ספרות ומקרא.

לרגל הופעת הספר, שב ונדפס (בשלישית) ספר המחקר של טיקוצקי, הנסיך הקטן – שבעה פרקי מסע, שזכה בפרס שרת המדע והאמנויות שולמית אלוני והמועצה הציבורית לתרבות ולאמנות לספר ביכורים לשנת תשנ"ה (1995).

טיסת לילה ואדמת אנוש מאת אנטואן דה סנט אקזופרי בהוצאת ספרית פועלים, תרגם מצרפתית: משה מירון, עורכי הספר: גדעון טיקוצקי ודורית פרידמן, אחרית דבר: גדעון טיקוצקי, עיצוב עטיפה: תמיר להב רדלמסר, 312 עמודים.

בהמשך: מתוך אדמת אנוש,
ומתוך אחרית דבר מאת גדעון טיקוצקי

טיסת לילה (1931) | פרקים ראשונים
הגבעות, מתחת למטוס, כבר העמיקו את שובל צִלן בזהב הערב. המישורים נזדהרו באור שאינו כָּלֶה: בארץ זו אין הם חדלים לזרות את זהבם, כשם שאינם חדלים, עם תום החורף, לזרות את שלגיהם.

והטייס פַַַבְּיַאן, שהביא מקצה הדרום לבואנוס איירס את הדואר של פַּטַגוֹניָה, זיהה את בוא הערב על פי אותם סימנים שאתה מוצאם במימיו של נמל: אותו שקט, אותם קמטים קלים שעננים שלווים מציירים במרומז. הוא נכנס אל תוך אגן עצום ומלא אושר.

הוא היה עשוי גם לחשוב, בשקט ההוא, כי יצא לו לשוח, כרועה צאן כמעט. הרועים בפטגוניה נעים לאִטם מעדר לעדר: הוא נע לו מעיר לעיר, רועה את הערים הקטנות. מדי שעתיים היה פוגש עדרים שבאו לרוות את צימאונם על שפת נהר, או ללחך מעשב השדה. יש אשר, כעבור מאה קילומטר של ערבות שוממות יותר מן הים, היה פוגש חווה נידחת, שנראתה כסוחפת לאחור, בנחשול של כרי מרעה, את מטען חיי האנוש שבה; או-אז היה מברך את הספינה ההיא לשלום.

"כבר רואים את סַן חוּליאָן; ננחת תוך עשר דקות."
אלחוטן המטוס שידר את הידיעה לכל תחנות הקו.

לאורך אלפיים וחמש-מאות קילומטר, ממֵצַר מַגֶלָאן עד בואנוס איירס, השתרעו תחנות ביניים כאלה בזו אחר זו, אולם התחנה הזאת נפקחה אל גבולות הלילה, כשם שבאפריקה נפקח אל המסתורין אחרון המקומות המיושבים.

האלחוטן העביר פתק לטייס:
"יש כל כך הרבה סערות, שהרעשים הסטטיים ממלאים לי את האוזניות. אתה תלון בסן חוליאן?"

פַבְּיַאן חייך: השמים היו שלווים כמו אקווריום וכל התחנות שלפניהם הודיעו להם, "שמים נקיים, אין רוח." הוא השיב:

"נמשיך."

אבל האלחוטן סבר כי סערות מפלסות להן דרך אי-שם, כאותן תולעים החודרות ללב הפרי, וכי גם אם הלילה יהיה יפה, הוא בכל זאת ישתבש: הוא נרתע מלהיכנס למחשך המאיים להירקב.- בעודו מאט את סיבובי מנועו לקראת הנחיתה בסן חוליאן, פביאן חש לֵאֶה. כל אשר ממתיק את חיי בני האדם הלך וגדל לקראתו: בתיהם, בתי הקפה הקטנים שלהם, העצים בטיילות שלהם. הוא היה כאותו כובש אשר, בתום כיבושיו, מקיף במבטו את שטחי האימפריה ומגלה את אושרם הצנוע של בני האדם.

עלה בפביאן הצורך להניח את נשקו, לחוש את כובד גופו ואת מְחושיו – אף בַּמצוקות שמורה מידה של עושר – ולהיות כאן אדם פשוט, הצופה מן החלון במחזה שלא ישתנה עוד לעולם. די היה לו בכפר הקטנטן הזה – הוא היה מקביל את פניו: משבחרתָּ, די לך במקריות קיומך ואתה עשוי גם לאהוב אותה. היא מציבה לך גבולות בדומה לאהבה.

פביאן השתוקק לחיות כאן לאורך זמן, לזכות כאן בחלקת הנצח שלו, כי הערים הקטנות, שבהן חי שעה קלה, והגינות המוקפות חומות ישנות שהוא חצה, כמו נועדו בעיניו להתקיים לעד ומחוצה לו. והכפר עלה לקראת הצוות ונפקח לפניו, ופביאן הרהר ברעיו, בנערות הענוגות, באינטימיות של מפות השולחן הלבנות, בכל מה שמתביית לו אט-אט לעולמים.

והכפר השתרע כבר ממש מתחת לכנפיים, פורשׂ את מסתרי גינותיו המגודרות, שחומותיהן לא עוד גוננו עליהן. אבל מרגע שפביאן נחת, נתחוור לו כי לא ראה אלא את תנועתם האִטית של בני אדם אחדים בינות לאבניהם. הכפר הזה הקפיד לשמור, בעצם קיפאונו, על סוד תשוקותיו. הכפר הזה דחה כל רכּות: נחוץ היה לוותר על פעולה כדי לחוות אותה.

משחלפו עשר הדקות של חניית הביניים, היה על פביאן לצאת שוב לדרכו.
הוא סובב את ראשו לעבר סן חוליאן: היא לא הייתה עוד אלא חופֶן של אורות, ובהמשך, של כוכבים, עד שנמוג האבק ששבה את לבו.

"אני כבר לא רואה את המחוונים: אפעיל תאורה."

הוא הפעיל את המפסקים, אך הנורות האדומות של תא הטייס הפיצו על המחוגים אור כה מהול בכחול הערב, עד שנבצר ממנו לשוות להם צבע. הוא העביר אצבעות על פני אחת הנורות: אצבעותיו בקושי עטו גוון.

"מוקדם מדי."

ועם זאת, הלילה עלה כעשן כהה, וכבר מילא את הגאיות. לא הבחינו עוד בינם לבין המישורים. ועם זאת, הכפרים כבר הוארו והחליפו ביניהם נגוהות. ואף הוא, במגע אצבע, הפעיל את אורות הניווט, כמשיב ברכה לכפרים. הקרקע התמלאה קריאות של אור, כשכל בית מדליק את כוכבו אל מול הלילה העצום, בדומה למגדלור המופנה אל הים. כל מה שכיסה על חיי האנשים כבר נצנץ. פביאן התפעל מן הכניסה אל תוך הלילה, שהתרחשה הפעם כמו כניסה לנמל, אִטית ויפה.

הוא רכן אל תוך תא הטייס. רָדיוּם המחוגים החל לזרוח. בזו אחר זו בחן הטייס את הספרוֹת, לשביעות רצונו. הוא מצא עצמו יושב יציב בשמים הללו. נגע-לא-נגע באצבעו בקורת הפלדה של הכנף, חש בַּמתכת את זרימת החיים: המתכת לא רטטה, אלא חיה. חמש-מאות כוחות הסוס של המנוע הולידו בחומר זרם ענוג מאוד, שהפך את הקרַח שבו לבשר קטיפתי. פעם נוספת חש הטייס בטיסתו, לא סחרחורת, לא שיכרון, כי אם את פעולתו המסתורית של הבשר החי.

עתה שב והרכיב לעצמו עולם שבו תִמרן והתרווח לו בנינוחות.

הוא תופף באצבעותיו על לוח המחוונים, עבר על המפסקים אחד-אחד, זז מעט, היטיב להשעין את גבו וחיפש לעצמו את התנוחה הטובה ביותר, לחוש היטב את התנודות של חמישה טון המתכת השעוּנים על כתף הלילה המשתנה. אחר כך גישש, דחף למקומו את פנס החירום שלו, שמט אותו, מצא אותו שוב, דאג שלא יחליק, שוב שמט אותו ותופף על כל המִצערות, להבטיח את נגישותן בעת הצורך, ולהכשיר את אצבעותיו לקראת עולם סומא.

ואז, כשאצבעותיו כבר הכירו כל זאת, הרשה לעצמו להדליק מנורה, לקשט את תאו במכשירים מדויקים, ועָקַב, באמצעות המחוונים בלבד, אחר כניסתו אל תוך הלילה, כניסה שכמוה כצלילה. אחר כך, כשדבר לא התנדנד, לא רטט ולא רעד, ונתייצבו גם מד האופק המלאכותי, מד הגובה וקצב המנוע, התמתח מעט, השעין את עורפו על עור מושבו, והחל מהרהר אותו הרהור עמוק בטיסה, שאתה מתענג עליו, שעה שבלבך תקווה חסרת פשר.

וכעת, בעיצומו של לילה, כמו שומר לילה, הוא מגלה כי הלילה מצביע על האדם: אותן קריאות, אותם אורות, אותה הדאגה. אותו כוכב פשוט בחושך: בדידותו של בית. כוכב אחד כָּבֶה: זהו בית הנסגר על אהבתו.

או על שיממונו. זהו בית שחדל לאותת אל שאר העולם. אין הם יודעים לְמה הם מייחלים, האיכרים הללו הרכונים במרפקיהם על השולחן, אל מול מנורתם: אין הם יודעים עד היכן מגעת תשוקתם, בלילה הגדול הסוגר עליהם. אבל פביאן חושף את תשוקתם בהגיעו ממרחק אלף קילומטר, כשהוא חש את נחשולי המצולות העמוקים המעלים ומורידים את המטוס הנושם; לאחר שחצה עשר סערות, כאילו היו הן ארצות שניטשה בהן מלחמה, וביניהן – בַּהֲרוֹת ירח; בעודו משיג את האורות ההם, בזה אחר זה, בתחושת ניצחון.

אנשים אלה סבורים כי מנורתם מפיצה את אורה עבור שולחן צנוע, אך במרחק שמונים קילומטר מהם, כבר נוגעת ללב קריאת האור הזו, כאילו טלטלוה בייאושם, מלב אִי שומם, לנוכח הים.

שלושת מטוסי הדואר מפַּטַגוֹניָה, מצִ'ילֶה וּמפַּרַגווַאי, שבו כך מן הדרום, מן המערב ומן הצפון, בדרכם לבואנוס איירס. שם ציפו למטענם כדי להטיסו, סמוך לחצות, במטוס לאירופה.

שלושה טייסים, כל אחד בירכתיו של תא כבד כאַרבָּה, אבודים בלילה, הרהרו בטיסתם, והחלו יורדים אט-אט משמיהם, הסוערים או השלווים, לעבר הכרך, כאיכרים מוזרים היורדים מהריהם.

ריביֶר, האחראי על הרשת כולה, פסע הלוך ושוב על מסלול הנחיתה של בואנוס איירס. הוא שמר על שתיקה, שכּן עד להגעת שלושת המטוסים, נותרה היממה הזו מאיימת. דקה אחר דקה, ככל שהוסיפו המברקים להגיע אליו, גברה בלב ריבייר ההכרה הברורה כי הוא ממלט דבר-מה מן הגורל, מפחית את חלקו של הלא נודע, ומחלץ את צוותיו מתוך הלילה, אל חוף מבטחים.

אחד העובדים הזוטרים ניגש לריבייר והעביר לו שדר מתחנת האלחוט:
"המטוס מצ'ילה מוסר שהוא מבחין באורות של בואנוס איירס."
"טוב."

כעבור זמן קצר ישמע ריבייר את המטוס הזה: הלילה כבר הביא אחד מהם אל יעדו, בדומה לים מלא גאות, שֵפל ומסתורין, המניח על החוף את האוצר שהוא טלטל זמן רב כל כך. ומאוחר יותר יקבלו מידי הלילה את שני המטוסים האחרים.

רק אז תגיע היממה הזאת אל קִצה. רק אז ישכבו הצוותים היגעים לישון ויוחלפו בצוותים רעננים. ואולם לריבייר לא תהיה מנוחה: הדואר לאירופה, בתורו, יעמיס עליו דאגות. וכך יהיה תמיד. לראשונה תמה הלוחם הוותיק על שהוא חש עייפות. לעולם לא תִדמה הגעת המטוסים לאותו ניצחון החותם מלחמה ופותח עידן מאושר של שלום. לעולם לא תהיה עבורו אלא צעד אחד שנצעד ומקדים אלפי צעדים כמותו.

נדמה היה לריבייר כאילו הוא מרים משא כבד מאוד בזרועותיו הנטויות זה זמן רב: מאמץ נטול מנוחה ונטול תקווה. "אני מזדקן..." הוא הזדקן כאשר הפעולה לא השׂביעה אותו. הוא תמה על שהנו מהרהר בבעיות שמעולם לא עסק בהן.

ועם זאת, התייצב בפניו, בלחישה מלנכולית, צרור המנעמים שהוא תמיד הרחיק מעליו: אוקיינוס שאבד. "האומנם כל זה קרוב כל כך?.." הוא נוכח לדעת כי מפעם לפעם דחה לעת הזִקנה, ל"כשיהיה לו זמן", את כל אשר ממתיק חייהם של בני אדם. כאילו באמת אפשר שיהיה לך זמן ביום מן הימים, כאילו שאתה משיג, בקצה חייך, את השלווה הברוכה שהעלית בדמיונך. אלא שאין שלווה. ואולי אין ניצחון. לעולם אין ביטחון שכל מטוסי הדואר יגיעו בשלום.

ריבייר נעמד לפני לֶרוּ, מנהל עבודה ותיק, שהיה שקוע במלאכתו. לרו עבד גם הוא ארבעים שנה. והעבודה סחטה את כל כוחותיו. כאשר לרו שב לביתו בסביבות השעה עשר בערב, או בחצות, לא היה זה עולם אחר שנפתח בפניו, אף לא פתח מילוט. ריבייר חייך אל האיש הזה, שהרים את פניו הכבדות והצביע על ציר שהכחיל: "זה היה קשה, אבל הכנעתי אותו." ריבייר גחן על הציר.

הוא שב ונשבה בקסמי המקצוע. "צריך יהיה לומר לסדנאות שידאגו לא להדק כל כך את החלקים האלה." ריבייר מישש באצבע את סימני השחיקה, ופנה שוב אל לֶרוּ. שאלה מוזרה עלתה על שפתיו, למול אותם קמטים חמורי סבר. הדבר העלה חיוך על פניו:

"התעסקת הרבה באהבה בחייך, לֶרוּ?"
"הו! האהבה, אתה יודע, אדוני המנהל..."
"אתה כמוני, אף פעם לא היה לך זמן."
"לא יותר מדי..."

ריבייר הקשיב לצליל קולו כדי להבחין אם תשובתו מרירה: היא לא הייתה מרירה. האיש הזה חש, אל מול פני עברוֹ, את סיפוקו השלֵו של נגר שאך השלים את שִיופו של לוח עץ יפה: "זהו, זה נשלם."

"זהו," חשב ריבייר, "חיַי נשלמו."
הוא דחה את כל המחשבות הנוגות שהביאה עליו עייפותו, ופנה אל סככת המטוסים, כי המטוס מצ'ילה טִרטר.

אדמת אנוש (1939) | פרקים ראשונים
האדמה, יש בה כדי ללמדנו על עצמנו יותר מכל הספרים. משום שהיא עומדת אֵיתן כנגדנו. האדם מגלה את עצמו שעה שהוא מתמודד מול המכשול. ואולם לשם כך נחוץ לו כלי עבודה. נחוצות לו מַקצוּעה או מחרשה. האיכר, כשהוא חורש, קורע אט-אט סודות אחדים מן הטבע, והאמת שהוא מחלץ הִנה חובקת עולם. כך גם המטוס, כלי עבודתם של קווי האוויר, מערב את האדם בכל הבעיות הנושנות.

תמיד ניצבת לנגד עינַי תמונת ליל הטיסה הראשונה שלי בארגנטינה, לילה אפל שזרחו בו לבדם, כמו כוכבים, האורות המעטים הפזורים במישור.

כל אחד מהם סימן, באוקיינוס המחשכים הזה, נס של תודעה. הנה בבית זה קראו, הרהרו, המתיקו סוד. באחר, ביקשו אולי לחקור את החלל, שקעו בחישובי הערפִלית של אנדרומדה. כאן אהבו. מפעם לפעם הבהיקו בשדה אותם אורות אשר תבעו את מקורות מחייתם. עד לצנועים שבהם, זה של המשורר, של המורה, של הנגר. אך בין הכוכבים החיים הללו, כמה חלונות סגורים, כמה כוכבים כבויים, כמה אנשים רדומים...

והרי יש להשתדל להצטרף, יש לנסות ולתַקשר עם אחדים מן האורות האלה הבוערים במרחק זה מזה בשדה.

I הקו
היה זה בשנת 1926. זה עתה הצטרפתי כטייס צעיר לחברת לַטֶקוֹאֶר, שהפעילה, לפני אַאֵרוֹפּוֹסטַל ואֵיר פרָאנס, את הקו טוּלוּז-דַקַאר. שם רכשתי את המקצוע. עברתי בתורי, בדומה לעמיתַי, אותה השתלמות שהצעירים עברו בטרם נפל בחלקם הכבוד להטיס את הדואר: ניסויי מטוסים, גיחות בין טולוז ופֶּרפּינְיַאן, שיעורי מטאורולוגיה משמימים במעמקי מוסך קפוא. חיינוּ בפחד מפני הרֶיה של ספרד, שטרם הכרנום, וביראת כבוד כלפי הוותיקים.

ותיקים אלה, היינו שבים ופוגשים אותם במזנון, מחוספסים, מרוחקים קמעה, בהרעיפם עלינו ממרום גובהם את עצותיהם. וכשאחד מהם היה שב מאַליקַנטֶה או מקזבלנקה, מצטרף אלינו באיחור, סרבל העור שלו ספוג גשם, ואחד מאתנו, מבויש, חוקר אותו על מסעו, היו תשובותיו הקצרות, בימי סערה, מעמידות לנגד עינינו עולם של דמיון, מלא מלכודות, מהמורות, צוקים מזדקרים בפתאום ומערבולות שיש בהן כדי לעקור ארזים. דרקונים שחורים שמרו על פתחי העמקים, אלומות ברקים כיתרו את הפסגות. ותיקים אלה היטיבו לטפח את יראת הכבוד שלנו. אך מפעם לפעם, לעד יינון זכרו, אחד מהם לא שב.

כך זכורה לי אחת משיבותיו של בּירי, שמצא את מותו מאוחר יותר בהרי הקוֹרְבְּיֵיר. הטייס הוותיק אך זה התיישב בינינו ואכל בכבדות בלי לומר מילה, כתפיו עדיין רצוצות מן המאמץ. היה זה בערבו של אחד מאותם ימים רעים, כשמקצהו של קו הדואר עד קצהו, השמים רקובים וההרים כולם נראים בעיני הטייס כמתגוללים ברפש, כאותם תותחים קרועי כבלים שהיו חורצים את סיפוני המפרשיות של פעם. הבטתי בבירי, בלעתי את רוקי והרהבתי עוז לשאול אותו אם טיסתו הייתה קשה. בירי לא שמע, מצחו קמוט, רכן על צלחתו.

במטוסים חשופי התאים, במזג אוויר רע, היו גוחנים מחוץ למגן הרוח כדי להיטיב לראות, וצליפות הרוח היו שורקות ממושכות באוזניים. לבסוף הרים בירי את ראשו, נראה כשומע אותי, נזכר, ולפתע פרץ בצחוק צלול. וצחוק זה הקסים אותי, שכן בירי לא הִרבה לצחוק.

הצחוק הקצר האיר את לאותו. הוא לא הוסיף כל הסבר לניצחונו, הרכין ראשו, וחזר ללעוס בשקט שהשתרר. אך בתוך אפרורית המזנון, בין העובדים הזוטרים הבאים לפוש כאן מיגיעות היום הצנועות, חבר זה, כבד-הכתפיים, נראה בעינַי עוטה אצילות יוצאת דופן; מבעד לקליפתו הקשוחה בִּצבץ המלאך שהכריע את הדרקון.

בא סוף-סוף הערב שנקראתי בו למשרד המנהל. הוא אמר לי בפשטות:

"אתה תצא מחר."

נשארתי שם, עומד, מחכה שיורה לי ללכת, ואולם, כעבור רגע של שתיקה הוא הוסיף:

"אתה הרי מכיר את ההוראות?"

המנועים באותם ימים לא היו אמינים כמנועים היום. תכופות היו בוגדים בנו באחת, ללא הודעה מוקדמת, ברעש גדול של כלי חרס מתנפצים. וקצרה ידך למול רכסי הסלע של ספרד, שלא העניקו כל מחסה. "כאן, כשמנוע כושל," נהגנו לומר, "המטוס, לרוע המזל, אינו מאחר ללכת בעקבותיו." אבל מטוס אפשר להחליף.

חשוב היה בעיקר שלא להתקרב אל קיר הסלע כעיוור. כמו כן, אסרו עלינו, תחת איוּם בסנקציות החריפות ביותר, טיסה מעל לים-העננים שכיסה את אזורי ההרים. טייס במצוקה, שנכנס לתוך צמר הגפן הלבן, עלול היה להתנגש בפסגות מבלי לראותן כלל.

ולכן, באותו ערב, התעקש קול אִטי בפעם האחרונה על ההוראה:

"יפה מאוד לנווט לפי המצפן, בספרד, מעל לים העננים; אלגנטי מאוד, אבל..."

ועוד יותר לאט הוסיף: "...אבל זכור: מתחת לים העננים... הנצח."

וכך לפתע, עולם שלֵו זה, האחיד כל כך, הפשוט כל כך, שמגלים כשנוסקים מתוך העננים, לבש בעינַי משמעות עלומה. הרוך הזה היה למלכודת. בדמיוני ראיתי מלכודת ענק לבנה זו פרושה שם, מתחת לרגלַי. למטה לא שררו, כפי שאפשר היה לחשוב, לא שאונם של בני האדם, לא ההמולה, אף לא סחרורן התוסס של הערים, כי אם שקט מוחלט עוד יותר, שלווה נחרצת יותר.

דבק לבן זה נהיה עבורי הגבול שבין המציאותי לבין הלא מציאותי, בין המוּכּר לבין המנוכר. וכבר חשתי שלחיזיון אין כל משמעות, אלא מבעד לתרבות, לציביליזציה, למקצוע. יושבי ההרים הכירו גם הם את ים העננים. ועם זאת, לא גילו בו אותו מסך אגדי.

בצאתי מהמשרד ההוא, חשתי גאווה ילדותית. עמדתי בתורי, עם שחר, להיות אחראי למטען של נוסעים, אחראי לדואר של אפריקה. אך חשתי גם ענווה גדולה. הרגשתי שאינני מוכן דיי. ספרד הייתה דלה במקומות מחסה; חששתי, לנוכח התקלה המאיימת, שלא אדע היכן לחפש מנחת חירום, שיעניק לי מחסה.

רכנתי מעל לצחיחות המפות, ולא גיליתי בהן את המידע הנחוץ לי; על כן, בלב מלא בלִיל זה של חשש וגאווה, פניתי לבלות אותו ליל שימורים אצל חברי גִיוֹמֶה. גיומה הקדים אותי במסעיו. גיומה הכיר את התחבולות העשויות לפתוח את ספרד בפניך. להדרכתו של גיומה נזקקתי.

כשנכנסתי אליו, חייך: "שמעתי את הבשורה. אתה שמח?"

הוא ניגש לארון הקיר להוציא בקבוק יין-פּוֹרט וכוסות, וחזר אלַי, החיוך עדיין על שפתיו: "נרים כוסית לכבוד המאורע. אתה תראה, הכול יעבור בשלום."

הוא הקרין סביבו אמון בדומה למנורה הקורנת אור, החבר הזה, שמאוחר יותר עתיד היה לשבור שיא בחציית רכס האנדים ודרום האוקיינוס האטלנטי במטוסי דואר. כמה שנים קודם לכן, באותו ערב, חולצתו לגופו, זרועותיו שלובות תחת המנורה, והוא מחייך את הטוב והמיטיב שבחיוכים, אמר לי בפשטות: "הסערות, הערפל, השלג, לפעמים כל זה יטריד אותך.

חשוֹב אז על כל אלה שהתנסו בכך לפניך, ואמור בלבך בפשטות: 'במה שהצליחו אחרים, אפשר תמיד להצליח.'" תוך כדי כך גוללתי את המפות שלי וביקשתי ממנו בכל זאת לעבור אתי שוב קצת על הנתיב. וכך, רכון מתחת למנורה, נשען על כתפו של הוותיק, שבתי ומצאתי אותה שלווה שידעתי בתיכון.

אך מה מוזר שיעור הגיאוגרפיה שקיבלתי שם! גִיוֹמֶה לא לימד אותי על אודות ספרד; הוא הפך את ספרד לידידה לי. הוא לא דיבר אתי על הידרוגרפיה, או על אוכלוסיות, אף לא על משק-חי. הוא לא דיבר אתי על גוּאַדי'ס, כי אם על שלושת עצי התפוז אשר, בקרבת גואדי'ס, גובלים באחד השדות: "הישמר מפניהם, ציין אותם על גבי המפה שלך..." ושלושת עצי התפוז תפסו מאז מקום רב יותר מרכס הסְיֶירַה נֶבָאדַה.

הוא לא דיבר אתי על העיר לוֹרקַה, אלא על חווה פשוטה שליד לורקה. על חווה רוחשת חיים. ועל בעל החווה. ועל בעלת החווה. ואותו זוג צמח, בהיותו נעלם במרחב, מרחק אלף וחמש-מאות קילומטר מאתנו, לממדי חשיבות שאין להם שיעור. ממוקמים היטב על מדרון ההר שלהם, כמו שומרי מגדלור, נכונים היו, תחת כוכביהם, להושיט עזרה לבני אדם.

כך העלינו מתהום נשייתם, מריחוקם הבלתי נתפס, פרטים שנעלמו מכל הגיאוגרפים בעולם. שכּן רק נהר האֶבְּרוֹ לבדו, המרווה ערים גדולות, מעורר את עניינם של הגיאוגרפים, אך לא אותו יוּבל המסתתר תחת העשבים ממערב למוֹטריל, אביהם-מזינם של כשלושים פרחים בלבד.

"הישמר לך מן היוּבל, הוא יוצר מכשול בשדה... סמן גם אותו על מפתך." הו! עתיד הייתי לזכור נחש זה ממוטריל! נראה היה כדבר של מה בכך, לכל היותר צודד לִבַּן של צפרדעים אחדות באִוושושו הקל, אלא שבמנוחתו עָצַם רק עין אחת. בגן העדן של מנחת החירום, שרוע מתחת לעשבים, הוא ארב לי במרחק אלפיים קילומטר מכאן. בהזדמנות ראשונה, היה הופכני לאלומת להבות...

כמו כן המתנתי, בלי להירתע, לאותם שלושים כבשים קרביים הערוכים שם, במורד הגבעה, נכונים להסתער: "נדמה לך שאחו זה פנוי, ולפתע הך! שלושים כבשׂיך אלה גולשים לך אל מתחת לגלגלים..." ואני השבתי בחיוך מלא התפעלות לאיום מתעתע שכזה.

ואט-אט נהייתה ספרד של מפתי, מתחת למנורה, לארץ של סיפורי אגדה. סימנתי בצלב את מקומות המחסה ואת המלכודות. סימנתי את בעל החווה הזה, את שלושים הכבשׂים הללו, את היוּבל הזה. ציינתי את מיקומה המדויק של רועת הצאן הזו, שהגיאוגרפים התעלמו ממנה.

כשנפרדתי מגִיוֹמֶה, עלה בי צורך לצעוד בערב החורף הקפוא הזה. הרמתי את צווארון המעיל, ובין העוברים ושבים הבורים, נשאתי בחובי להיטות טרייה. גאה התחככתי באותם אלמונים וסודי שמור בלבי. הם התעלמו ממני, ברברים אלה, אך את דאגותיהם, את ריגושיהם, בידַי שלי יפקידו עם שחר, עם מטען שקי הדואר. בתוך ידי שלי יתפרקו מתקוותיהם. כך, מכורבל במעילי, צעדתי ביניהם כמי שמופקד על הגנתם, אך הם לא ידעו דבר על דאגתי להם.

הם גם לא קלטו את השדרים שקיבלתי מן הלילה. שהרי בעצם בשרי שלי נגעה אותה סערת שלגים שאפשר כי משמשה ובאה, ועלולה הייתה לסבך את מסעי הראשון. כוכבים כבו בזה אחר זה, כיצד ייוודע הדבר לעוברים ושבים הללו? לבדי הייתי בסוד העניין. אותי עדכנו על עמדות האויב בטרם קרב...

בינתיים, ההוראות האלה שרתמו אותי בחומרה כזאת למשימה, נמסרו לי ליד חלונות הראווה המוארים, שזרחו בהם מתנות חג המולד. שם, נדמה, הוצגו בתוך הלילה כל נפלאות האדמה הזו, ואני טעמתי משיכרון הפרישות הזחוח. הייתי כלוחם תחת איום! מה לי ולאותם קישוטי בדולח מנצנצים שנועדו לחגיגות הערב, אותם אהילים, אותם ספרים. כבר טבלתי בקצף ערפִלי השמים, כבר נגסתי, כטייס בקווי דואר האוויר, בציפתם המרה של לילות הטיסה.

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר כשהעירו אותי. הסטתי את התריסים במחי-יד, נוכחתי שיורד גשם על העיר, והתלבשתי בכובד ראש.

כעבור חצי שעה, יושב על מזוודתי הקטנה, המתנתי גם אני על המדרכה הבוהקת מגשם למאסף שיעבור וייקח אותי. כה רבים מחברַי לפני, ביום ההסמכה, ידעו אותה המְתנה עצמה, שהלב מתכווץ בה מעט בקרבך. הוא הופיע סוף-סוף בפינת הרחוב, אותו רכב משכבר הימים, שהפיק רעש של גרוטאה משקשקת, וזכיתי בתורי, כמו חברַי, להצטופף על הספסל, בין פקיד המכס שבקושי התעורר לפקידים אחדים נוספים. המאסף היה אפוף ריח עובש של פקידוּת מאובקת, של משרד ישן ששוקעים בו חייו של אדם.

הוא עצר כל חמש-מאות מטר כדי להעלות מזכיר נוסף, פקיד נוסף, מפקח. אלה שכבר נרדמו ברכב השיבו בנהמה לא ברורה לברכתו של הנכנס החדש, וזה נדחס פנימה ככל שיכול ומיהר גם הוא להירדם. הייתה זו מין נסיעה עצובה על אבני המרצפת המעוקמת של טולוז; והטייס בקו הדואר, מעורב בין אותם פקידים, לא נבדל מהם בתחילה... ואולם פנסי הרחוב חלפו בזה אחר זה, שדה התעופה הלך וקרב, ומאסף ישן ורעוע זה לא היה עוד אלא גולם אפור שממנו עמד האדם להיוולד מחדש בהדרו.

כך כל חבר, בבוקר שכזה, חש בקרבו, מתוך הזוטר הפגיע, הכפוף עדיין לרשעותו של אותו מפקח, איך נולד האחראי לדואר של ספרד ושל אפריקה, איך נולד זה אשר, בחלוף שלוש שעות, יתעמת בתוך הברקים עם דרקון האוֹסְפִּיטָלֶט... זה אשר, בחלוף ארבע שעות, משגבר עליו, יחליט מרצונו החופשי, כל כוח הסמכות בידיו, על עקיפה מן הים או על מתקפה ישירה כנגד גוש הרי אַלקוֹי, זה אשר יתמודד עם הסופה, עם ההר, עם האוקיינוס.

כל חבר שנטמע כך בצוות אלמוני, תחת שמי החורף האפלים של טולוז, חש, בבוקר שכזה, איך צומח בקרבו השליט שכעבור חמש שעות, בהשאירו מאחוריו את גשמי הצפון ואת שלגיו, בהתנכרו לחורף, יאט את סיבובי המנוע ויתחיל להנמיך טוס בקיץ המלא, בשמש הזוהרת של אַליקַנטֶה.

המאסף הישן נעלם, אך קדרותו, אי-הנוחות שבו, עודן חיות בזיכרוני. היטב סימל את הכשרת הקרקע ההכרחית לקראת ההנאות הקשות של מקצוענו. הכול עטה שם צחיחות מרשימה. ואני זוכר ששם נודע לי, כעבור שלוש שנים, פחות מעשר מילים הוחלפו, דבר מותו של הטייס לֶקְרִיוַן, אחד ממאה החברים בקו, שביום אחד או בלילה אחד של ערפל, פרשו להם לנצח.

כך, בשעה שלוש לפנות בוקר, שרר אותו שקט כאשר שמענו את המנהל, שלא נראה באפלה, מרים קולו לעבר המפקח: "לֶקְרִיוַן לא נחת הלילה בקזבלנקה."

"אה!" השיב המפקח. "אה?"

ונקרע מרצף חלומו, התאמץ להתעורר, הפגין את חריצותו והוסיף:

"אה! כן? לא הצליח לעבור? הוא שב על עקבותיו?"

אשר על כך, מעומק המאסף, נענה בפשטות: "לא." המתנו להמשך, אך כל מילה נוספת לא נשמעה. וככל שנקפו השניות, נהיה ברור יותר שבעקבות ה"לא" הזה לא תבוא כל מילה נוספת, שה"לא" הזה הוא סופי, שלֶקְרִיוַן, לא זו בלבד שלא נחת בקזבלנקה, לעולם לא ינחת עוד בשום מקום.

וכך, באותו בוקר, בשחרו של מסע הדואר הראשון שלי, נכנעתי, בתורי, לטקסֵי הפולחן המקודשים של המקצוע; וחשתי חסר ביטחון כשהסתכלתי, מבעד לחלונות, באספלט הנוצץ שהשתקפו בו פנסי הרחוב. בשלוליות נראו משבי רוח עזים עוברים ביעף. וחשבתי: "במסע הדואר הראשון שלי... באמת... המזל אינו משחק לי."

נשאתי מבטי אל המפקח: "האם זה מזג אוויר גרוע?" המפקח העיף מבט מרוט לעבר השמשה: "זה לא אומר כלום," נהם לבסוף. ושאלתי את עצמי לפי איזה סימן מזהים מזג אוויר גרוע. גִיוֹמֶה מחק אמש, בחיוך אחד בלבד, את כל הניבויים העגומים שבהם הלעיטו אותנו הוותיקים, אבל הללו שבו ועלו בזיכרוני: "מי שאינו מכיר את הקו, עד לאחרון חלוקי האבן בו, אם ייתקל בסופת שלגים, לבי-לבי עליו... הו! כן! לבי-לבי עליו!" היה עליהם להציל את היוקרה, והם הנידו בראשיהם, והביטו בנו בחמלה קצת מביכה, כמקוננים על תום לבנו.

ואמנם, לכמה מבינינו כבר שימש מאסף זה מקלט אחרון? שישים, שמונים? הם הוסעו על ידי אותו נהג שתקן, בבוקר גשום אחד. הבטתי סביב: נקודות של אור נצצו באפלה, סיגריות סימנו הרהורים. הרהורים צנועים של פקידים שהזדקנו. לכמה מבינינו שימשו בני-לוויה אלה פמליה אחרונה?

חשפתי גם סודות שהוחלפו בלחש. הללו נגעו במחלות, בכסף, בדאגות משפחה עגומות. הם הצביעו על חומות הכלא הדהוי שאנשים אלה הסתגרו בתוכו. ולפתע הופיעו לנגד עינַי פניו של הגורל.

ביורוקרט קשיש, חברי שבכאן, איש לא הוציא אותך מעולם לחופשי, ואין אתה אשם בכך. בנית לך את שלוותך תוך שסימאת במלט, מעשה טרמיטים, את כל פתחי המילוט אל האור. הצטנפת אל תוך ביטחונך הבורגני, שגרותיך, הטקסים החונקים של חייך הקרתניים, הקמת לך חומת מגן דלה זו כנגד הרוחות, הנחשולים והכוכבים. אינך רוצה לעסוק בשאלות הגדולות, עמלת די קשה לשכוח את דבר היותך אדם. אינך תושב של כוכב תועה, אינך מציב לעצמך שאלות נטולות מענה: אתה בורגני זעיר מטולוז. איש לא אחז בכתפיך מבעוד מועד. עכשיו יבַש החומר שממנו קוֹרצתָּ והתקשה, ואיש לא יוכל עוד להעיר בקרבך את המוזיקאי הרדום, או את המשורר, או את האסטרונום שאולי שָכַן בך קודם.

אין אני מקונן עוד על סופות הגשמים. קסם המקצוע פותח בפנַי עולם שאתמודד בו, בעוד פחות משעתיים, פנים אל פנים, עם הדרקונים השחורים ועם הרכסים העטורים בלורית ברקים כחולים, עולם אשר עם בוא הליל, משוחרר, אפענח את דרכי בו מתוך הכוכבים.

כך התנהלה טבילתנו המקצועית, והתחלנו במסעותינו. מסעות אלה, על פי רוב, חלפו בלי אירועים מיוחדים. ירדנו שלווים, כצוללנים מנוסים, אל מעמקי שטחנו. כיום הוא נחקר ומוּכּר היטב.

בדרך כלל נראתה הטיסה בעינינו קלה. כאשר השמים מלאים אדים שחורים, כאשר ערפל, חול וים מעורבים בקלחת עד שאין להכיר ביניהם, כאשר ברקים זוהרים מתגלגלים בבוגדנות בבִיצות שמים אלה, מיטהר הטייס מרוחות הרפאים הללו באבחה אחת. הוא מדליק מנורה. הוא מביא מזור אל ביתו, כאל תוך בקתה מבודדת בשממה אחוזת פחד. והצוות משייט במין נתיב תת-מימי, בתוך תא מואר.

הטייס, המכונאי והאלחוטן אינם מסתכנים עוד בהרפתקה, אלא מסתגרים במעבדה. הם נשמעים למערכת מחוגים ולא עוד לנופים הנפרשים. בחוץ טובלים ההרים במחשכים, אך אין אלה הרים עוד. אלה הם כוחות בלתי נראים שיש לחשב את קרבתם. האלחוטן, בקפדנות, מתחת למנורה, רושם מספרים, המכונאי מסמן במפה והטייס מתקן את דרכו אם ניסוטו ההרים, אם הפסגות אשר ביקש לעקוף משמאל השתרעו למולו בתוך דממתן של הכנות צבאיות וסוֹדן.

אשר לאלחוטני הקרקע התורנים, הללו מקפידים לרשום במחברותיהם, באותה שנייה ממש, אותן מילים שמכתיב להם חברם: "חצות וארבעים, הכיוון שתיים-שלוש-אפס. במטוס הכול כשורה."

כך טס היום הצוות. אינו חש כי הוא בתנועה. כמו בלב ים בלילה, רחוק הוא מאוד מכל נקודת אחיזה. ואולם המנועים ממלאים חדר מואר זה ברטט המשַנה את טבעו. והזמן עובר. ובמחוונים, בנורות הרדיו, במחוגים הללו, פועלת אלכימיה בלתי נראית. משנייה לשנייה אותן תנועות סודיות, אותן מילים כבושות, אותה תשומת לב, מכינות את הנס. ובבוא השעה, יוכל הטייס להצמיד בבטחה את מצחו אל השמשה. הזהב מבצבץ מן האיִן: הוא קורן באורותיה של תחנת הביניים.

ועם זאת, ידענו כולנו מסעות בהם, באחת, באורה של נקודת תצפית מסוימת, במרחק שעתיים מן התחנה, שבנו והרגשנו בהתרחקותנו, כפי שלא הרגשנו בה אפילו בהודו, ואשר ממנה לא קיווינו עוד לשוב. כך, כשחצה מֶרְמוֹז לראשונה את דרום האוקיינוס האטלנטי במטוס ימי, הוא התקרב, עם רדת יום, אל אזור "החור השחור". הוא ראה למולו, מרגע לרגע, כיצד מתלכדים והולכים שובלי טורנדו, כשם שמול עיניך נבנית חומה, ואז הלילה מתנחל על אותה תכונה, להסתירה.

ובהשתחלו, כעבור שעה, מתחת לעננים, הגיח אל תוך ממלכה מופלאה.

נחשולי מים ניצבו שם צבורים, דוממים לכאורה, כעמודיו השחורים של מקדש. הם נשאו, תְּפוחים בקצותיהם, את כיפתה האפלה והנמוכה של הסערה, אך מבעד לקרעים שבכיפה נפלו פיסות של אור, והירח המלא זרח מבין העמודים על גבי מרצפותיו הקרות של הים. ומרמוז המשיך בדרכו מבעד לחורבות שוממות אלה, פונה מערוץ אור אחד למשנהו, עוקף אותם עמודי ענק אשר, בלי ספק, נהם בהם הים הגואה, והתקדם במשך ארבע שעות לאורך קילוחים אלה של אור ירח, לעבר היציאה מן המקדש. וכה מהמם היה החיזיון הזה, עד כי מרמוז, משצלח את "החור השחור", נוכח לדעת שלא פחד.

זכורה לי גם אחת מאותן שעות שחוצים בהן את גבולות עולם המציאות: האיכונים האלחוטיים שנמסרו על ידי התחנות בסהרה היו שגויים כל אותו לילה, והטעו אותנו באורח חמור, את האלחוטן נֵרִי ואותי. כאשר, בראותי את המים המבהיקים בעומקו של בקע שנפער בערפל, פניתי בחטף לעבר החוף, לא יכולנו לדעת אימתי זה העמקנו אל לב-ים.

לא היינו בטוחים עוד שנגיע לחוף, שכן הדלק עלול היה לאזול. וגם אילו הגענו אל החוף, היה עלינו למצוא את התחנה. אלא שהייתה זו שעה של שקיעת הירח. בלי אפשרות לחיתוכי התמצאות, ובהיותנו כבר חירשים, נעשינו אט-אט עיוורים. הירח כבה כמעט כליל, כאור חיוור בערפל, שדמה לגוש שלג גדול. השמים מעלינו, בתורם, התכסו עננים, ונמצאנו מתמרנים בשיוט בין עננים לערפל, בעולם מרוקן מכל אור ומכל תוכן.

התחנות שהשיבו לנו, חדלו לעדכן אותנו באשר למצבנו: "אין איכונים... אין איכונים..." שכן קולנו הגיע אליהן מכל מקום ומשום מקום.

ולפתע, כשכבר נואשנו, נתגלתה נקודה מבהיקה באופק, מלפנים, בצד שמאל. שמחה גועשת הציפה אותי, נרי רכן לעברי ושמעתי אותו שר! הייתה זו בלי ספק התחנה, היה זה בלי ספק המגדלור שלה, כי הסהרה, בלילה, כבתה כולה והייתה לשטח גדול ומת. אולם האור נצנץ מעט, ואחר כך כבה. פנינו לכיוון כוכב אחד, שנראה בשקיעתו, למשך דקות ספורות בלבד, באופק, בין שכבת הערפל לבין העננים.

אז ראינו אורות נוספים מבצבצים, ושמנו פנינו, בתקווה חרישית, לעבר כל אחד ואחד מהם, בזה אחר זה. וכשהאור נמשך, היינו עורכים את הבדיקה החיונית: "הַדליקו אור," היה נרי מורה לתחנת סִיסְנֶרוֹס, "כבו את המגדלור שלכם ושובו והדליקו שלוש פעמים." סיסנרוס כיבתה והדליקה את המגדלור שלה, אך האור הקשיח שעקבנו אחריו, לא נצנץ, כוכב בלתי משוחד.

למרות הדלק שהלך ואזל, נגסנו, בכל פעם, בפיתיון הזהב. היה זה בכל פעם אורו האמִתי של המגדלור, הייתה זו בכל פעם התחנה ועמה החיים, ואז שוב נאלצנו להחליף כוכב.

מכאן ואילך חשנו אבודים בחלל הבין-כוכבי, בין מאה פלנטות בלתי נגישות, בחיפוש אחר הפלנטה היחידה האמִתית, זו שלנו, זו שרק היא לבדה הכילה את נופינו המוכרים, את בתינו מסבירי הפנים, את אהבותינו.

זו שרק היא הכילה... אומַר לכם מהי התמונה שהצטיירה בעיני דמיוני, ושאולי תיראה ילדותית בעיניכם. אך בלב-לבה של הסכנה משמרים דאגות אנוש, והייתי צמא, והייתי רעב. אילו איתרנו את סיסנרוס, היינו ממשיכים במסענו בסיום התדלוק, ונוחתים בקזבלנקה, עם צינת הבוקר. נשלמה העבודה! נרי ואני היינו יורדים העירה. עם שחר אתה מוצא מסבאות קטנות שכבר נפתחות... נרי ואני היינו מתרווחים לנו בבטחה ליד שולחן, צוחקים על הלילה שחלף, למול הקרואסונים החמים והקפה ההפוך.

נרי ואני היינו מקבלים מַתַּת בוקר זו מן החיים. כך פוגשת האיכרה הזקנה את אלוהיה רק מבעד לאיקונין, קמע תמים, מחרוזת תפילה: יש לדבר אלינו בשפה פשוטה אם רוצים שנבין. כך נצברה עבורי חדוות החיים בלגימה ראשונה זו, המבושמת והלוהטת, במהילה של חלב, קפה וחיטה, שדרכם הנך מתמזג עם האדמה כולה. מבין כוכבים רבים כל כך, לא היה אלא אחד שידע להתקין, לשירותנו, מנה ריחנית זו של סעודת שחר.

אולם מרחקים בלתי ניתנים לגישור הצטברו בין כלִי השיט שלנו לבין אותה אדמה מיושבת. כל אוצרות העולם שכנו בגרגר אבק אחד שתעה בין גרמי השמים. והאסטרולוג נרי, שביקש לשוב ולגלותו, המשיך לשאת תחינתו אל הכוכבים.

באגרופו דחף פתאום את כתפִי. על הנייר שהגיש לי תוך כדי כך, קראתי: "הכול בסדר, אני קולט שֶדר נהדר..." וחיכיתי בלב פועם שישלים העתקת אותן חמש או שש מילים שאמורות היו להצילנו. סוף-סוף קיבלתי אותה מַתַּת שמים.

היא נשלחה מקזבלנקה, שעזבנו ערב קודם. בשל עיכובים בתקשורת, השיג אותנו השדר לפתע, אלפיים קילומטר רחוק יותר, בין עננים לערפל, אבודים מעל הים. השדר היה מאת נציג המדינה בנמל התעופה של קזבלנקה. וקראתי: "מר דֶה סַנט-אֶקְזוּפֶּרִי, נאלץ אני להעביר לפריז תלונה עליך; פנית פנייה קרובה מדי לסככות בצאתך מקזבלנקה." אמנם נכון שפניתי קרוב מדי לסככות.

גם נכון שהאיש עשה את עבודתו מתוך כעס. הייתי מקבל טרוניה זו בהכנעה במשרד בשדה התעופה. אך זו השיגה אותנו במקום הלא נכון. היא צרמה בינות לאותם כוכבים נדירים מדי, מעל לאותו משטח ערפל, בתוך אותו טעם מאיים של ים.

בידינו אחזנו את גורלותינו שלנו, את זה של הדואר ואת זה של ספינתנו, בעמל רב ניתבנו את דרכנו לחיים, והנה בא האיש הזה ומטיח בנו את טינתו הקטנונית. אך במקום שנכעס, חשנו, נרי ואני, צהלה גדולה ופתאומית. כאן היינו אנו האדונים, והודות לו גילינו זאת.

כלום לא ראה על שרוולינו, רב-טוראי זה, כי היינו לסרנים? הוא הפריע לנו בחלומנו, עת היינו מהלכים בכובד ראש בין הדובה הגדולה לבין קבוצת כוכבי קַשָּת, כאשר הדבר היחידי בגובה עינינו, שהיה בו כדי להדאיגנו, היא בגידה זו של הירח...

החובה המיידית, חובתה הבלעדית של הפלנטה שאיש זה הופיע בה, הייתה לספק לנו מספרים מדויקים לצורך חישובינו בין הכוכבים. והללו היו שגויים. אשר לשאר הדברים, לפי שעה, לא נותר לפלנטה אלא לשתוק. ונרי רשם לי: "במקום להשתעשע בשטויות, טוב היו עושים אילו החזירו אותנו לאיזה מקום..." "הם" הכיל בשבילו את כל העמים שעל כדור הארץ, על הפרלמנטים שלהם, על הסנאטים שלהם, על צייהם, על צבאותיהם ועל קיסריהם. ובקוראנו שוב שדר זה של חסר דעת שהתיימר להתעסק אתנו, פנינו לעבר מרקורי.

מקרה מוזר ביותר הוא שהצילנו: הגיעה שעה, שבהקריבי בה כל תקווה להשיג אי-פעם את סיסנרוס ובפנותי בזווית ישרה לכיוון החוף, החלטתי לשמור על כיוון זה עד שייאזל הדלק. כך שמרתי על סיכויים מסוימים שלא לטבוע בים. לרוע המזל, מגדלורי התעתועים שלי משכו אותי, אלוהים יודע לאן. ועוד לרוע המזל, הערפל הסמיך שהיינו נאלצים, במקרה הטוב, להנמיך דרכו באמצע הלילה, הותיר לנו סיכויים מועטים לנחות על הקרקע ללא פגע. אך הבחירה לא הייתה בידי.

המצב היה ברור עד כדי כך שמשכתי בעצב בכתפַי כשנרי העביר לי שדר אשר, שעה קודם לכן, היה בו כדי להצילנו: "סיסנרוס מחליטה לאכן אותנו. סיסנרוס מוסרת: שתיים-אחד-שש בספק..." סיסנרוס לא הייתה עוד צפוּנה במחשכים, סיסנרוס התגלתה שם, ממשית, לשמאלנו. כן, אבל באיזה מרחק? פתחנו, נרי ואני, בשיחה קצרה. מאוחר מדי. היינו תמימי דעים. רדיפה אחר סיסנרוס רק תחמיר את הסיכונים להחטיא את החוף. ונרי השיב: "מכיוון שיש דלק לשעה אחת בלבד, נישאר בכיוון אפס-תשע-שלוש."

בינתיים ניעורו תחנות הביניים בזו אחר זו. בדו-שיח שלנו התערבו קולותיהן של אגדיר, קזבלנקה ודקאר, תחנות האלחוט של כל אחת מערים אלה הזעיקו את שדות התעופה. מנהלי שדות התעופה הזעיקו את החברים, ואט-אט התכנסו כל אלה סביבנו כמו סביב מיטתו של חולה. חום מיותר, ובכל זאת, חום. עצות חסרות תועלת, אך חביבות כל כך.

ולפתע פרצה טולוז. טולוז, ראש הקו שאבד אי-שם, במרחק ארבעת-אלפים קילומטר. טולוז תפסה מיד את מקומה בינינו, וללא הקדמות: "האם המטוס שלכם הוא ה-F... (שכחתי מה היה מספר המטוס)?"

"כן."

"אז יש לכם עוד דלק לשעתיים. המכל במטוס זה איננו מכל סטנדרטי. פנו לכיוון סיסנרוס."

הנה כך משנים ומעשירים אילוצי המקצוע את העולם. אין צורך אפילו בלילה שכזה על מנת שטייס בקו דואר יגלה משמעות חדשה בחזיונות הישנים. הנוף החדגוני, המתיש את הנוסע, אחֵר הוא בעיני הצוות. אותו גוש עננים הסוגר על האופק שוב איננו תפאורה עבורו: הוא עתיד לעורר את שריריו ולהציב בפניו בעיות. הצוות כבר מביא אותו בחשבון, מודד אותו, שפה של ממש קושרת את אנשיו זה לזה.

הנה ראש צוק, רחוק עדיין: אילו פנים יגלה? לאור ירח, משמש הוא נקודת ציון נוחה. אך אם הטייס טס כעיוור, מתקן בקושי את סטייתו ומטיל ספק במיקומו, יהיה ראש הצוק לחומר נפץ, הוא ימלא באיומו את הלילה כולו, בדומה למוקש בודד השט מתחת לפני המים, נישא מפה לשם על ידי הזרמים, ומחבל בים כולו.

כך גם פושטים ולובשים צורה האוקיינוסים. לגבי נוסעים רגילים נשארת הסערה בלתי נראית: בהסתכלות מגבוה כל כך, אין לגלים כל תבליט, וצרורות הקצף נראים דוממים. רק כפות תמרים גדולות ולבנות נפרשות, חרוצות עורקים ודבלולים, לכודות בכעין מקפא. אך הצוות מעריך כי כאן אסורה כל נחיתה. כפות תמרים אלה משולות בעיניו לפרחים ארסיים גדולים.

וגם כאשר הטיסה מתנהלת כסדרה, הטייס טס אי-שם, בקטע הקו שלו, אינו צופה באיזה מחזה סתמי, צבעים אלה של האדמה והשמים, עקבות אלה של רוח על פני הים, עננים זהובים אלה של בין ערביים, אין הוא מתפעל מהם אלא מהרהר בהם. בדומה לאיכר המסייר באחוזתו וחוזה מראש, על פי סימנים, את מהלך האביב, את איום הקרה, את בוא הגשם, כך מפענח גם הטייס המנוסה סימני שלג, סימני ערפל, סימני לילה רוגעַ.

המכונה שנראתה בתחילה כאילו היא מרחיקה אותו מבעיות הטבע הגדולות, כופפת אותו אליהן עוד ביתר שאת. לבדו, באמצע בית הדין רחב הידיים ששמי הסערה מציבים בפניו, נלחם הטייס על הדואר שלו מול שלוש אלוהויות של הטבע: ההר, הים והסופה.

שקי הדואר, שהוא אחראי עליהם, מאוחסנים בתא המטען האחורי. הם-הם המסד לעקרונות הדת של אוּמנותו, הלפיד אשר, במירוץ האווירי הזה, נמסר מרץ אחד למשנהו. אין זה משנה אם באמתחתם שרבוטי סוחרים או להגי אוהבים. ייתכן שהעניין אשר הצריך את קיומם כלל אינו מצדיק את הסתבכות האדם בסערה; אבל ידוע לי לְמה הם הופכים מעת שהופקדו בידי הצוות, או כמקובל לומר, עברו לשליטתו.

לצוות לא אכפת כהוא-זה מהבנקאי או מהסוחר. אם באחד הימים יתרסק הצוות אל מצוק, לא למען הסוחרים הוא נהרג, אלא למען הציות להוראות, שעטר הילה נאצלת לשקי הדואר, מעת שהועמסו על המטוס.

מה שמעניין אותנו בעצם אינן ההוראות, אלא האנשים שנוצקו לְתבנית בעטיין.

אחרית דבר | גדעון טיקוצקי

באיזה דור, באיזו תקופה הִרבו להשתמש בטכניקה כדי לספק את צרכיו הנפשיים של האדם, כמו בימינו אנו? מי יכול היה לתאר לעצמו שמערכת קפיצים ומחטי פלדה ולוחות גוּטַאפֶּרצָ'ה עלולים להשרות מצב רוח, להעציב, לשמח, להביא אפילו דמעות בעיניים? אנחנו קוראים לזה פטפון, אנחנו קוראים לזה – לשמוע מוזיקה, ושוכחים שזוהי טכניקה... והקולנוע? והרדיו? והתיאטרון החדש עם במותיו המסתובבות ועם להטי התאורה שלו? ומתי, אם לא כעת, הִרבו כל כך האנשים לפתח ולעדן את מדעי הנפש? מתי ריכזה סביבה נפש האדם את עיקר ההתעניינות האנושית, החל מבית הספר ועד בית המשפט, אם לא בדור הזה, דור הטכניקה?

את הדברים הללו פרסם נתן אלתרמן בשנת 1933 בכתב העת של חבורת היוצרים המודרניסטים בארץ, טורים. אפשר לשער, שאילו היו דבריו מתגלגלים באורח פלא לידי אַנטוּאַן דֶה סַנט-אֶקזוּפֶּרי, שישב באותה עת בבואנוס איירס, היה הסופר-הטייס מוסיף את המטוס לרשימת פלאי הטכניקה שמרבים להשתמש בהם "כדי לספק את צרכיו הנפשיים של האדם": הנפשיים, ולא החומריים. בשני ספריו שבכרך זה, ובכלל כתיבתו, סנט-אקזופרי שר למטוס שיר הלל, אשר מתגלה למעשה כשיר הלל לאדם. "מעבר למכשיר, ומבעד לו," כתב באדמת אנוש, "אנו שבים ומוצאים את הטבע הישן, זה של הגנן, של הספן או של המשורר" (עמ' 111).

המטוס, אם כן, אינו עומד בפני עצמו, אין הוא מטרה, כי אם אמצעי להבנת נפש האדם. בכך נבדל סנט-אקזופרי מן היוצרים הפוטוריסטים האיטלקים בני זמנו, שהתפעלו מן המכונה כשהיא לעצמה. הפֶטישיזם שלהם הוביל עד מהרה לפשיזם, ואילו משנתו של סנט-אקזופרי טבועה בחותם ההומניזם.

בזה אולי גם טמון הסבר אחד מני רבים לסוד הקסם של יצירתו, אשר מתאפיינת במין דו-קוטביות, של תיעוד טכני מפורט באשר לחוויית הטיסה לצד מחשבות פיוטיות על אודותיה ובעיקר, על אודות האדם וחייו, המתגלים מבעד לה: הטכנולוגיה עברה אמנם שינויים מופלגים מעת שסנט-אקזופרי העלה את דבריו על הכתב, אך האדם, על מצוקותיו ועל שמחותיו, בעינו עומד.

סנט-אקזופרי נולד בשנת 1900 בעיר לִיוֹן שבצרפת למשפחת אצולה (מכאן ה"דֶה" בשמו) שירדה מנכסיה. כשהיה בן שתים-עשרה נהג לעקוב בעניין אחר הפעילות במנחת הקטן שהוקם זמן קצר קודם לכן בעיר אַמבֶּריֵה, ליד אחת מן האחוזות שהחזיקה משפחתו; היה זה פחות מעשור לאחר טיסת הבכורה של האחים רייט. ערב אחד הבחין אחד הטייסים בהתלהבותו של הנער, והחליט להראות לו ממעוף הציפור את האזור. כך טעם אנטואן הצעיר את טעם הטיסה לראשונה. הטייס היה לא אחר מז'ול וֶדרין, גיבור לאומי בצרפת שנודע בהישגי הטיִס שלו, ומי שכעבור זמן קצר יהיה לטייס הראשון שהגיע לארץ הקודש.

בשנת 1921 התגייס סנט-אקזופרי לחיל האוויר הצרפתי שהוקם כתריסר שנים קודם לכן, והוצב כאיש צוות קרקע. בהמשך השיג רשיון טיס אזרחי ולבסוף הוסמך כטייס צבאי. עם שחרורו, כעבור שנתיים, בילה תקופה קצרה בסלוני הספרות ובבתי הקפה הספרותיים בפריז, שם נפגש עם מיטב היוצרים בני הזמן, צרפתים ואמריקאים, בהם אנדרה ז'יד, אנדרה מוֹרוּאָה, סקוט פיצ'ג'רלד, עזרא פאונד, ג'יימס ג'ויס ואחרים. הוא עצמו כבר נודע כהבטחה ספרותית, בזכות פרסום הבכורה שלו – הנובלה "הטייס" – שראתה אז אור בירחון של חבורת היוצרים האמריקאים-צרפתים, אוניית הכסף (le navire d'argent).

בשנת 1926 נפתח פרק מכריע בחייו, עם הצטרפותו לחברת התעופה שיָסַד יצרן המטוסים פּייר-ז'ורז' לַטֶקוֹאֶר ושנקראה על שמו. הייתה זו אחת מחברות התעופה הראשונות בעולם, אך השפעתה חרגה הרבה מעבר לעולם המסחר: הודות לחדשנותם הטכנולוגית ובעיקר בזכות תעוזתם החלוצית, הצליחו אנשי החברה לבסס, לראשונה בהיסטוריה, קשר אווירי סדיר בין אירופה, אפריקה ואמריקה, והעניקו תוקף ואמינות לצירוף המילים שזה מקרוב נוצר בשפות שונות – "דואר אוויר". "ערכתי את כל החישובים," כתב פּייר-ז'ורז' לַטֶקוֹאֶר לימים, "הם מאששים את דעתם של בעלי המקצוע: הרעיון שלנו בלתי מציאותי.

לא נותר לי לעשות אלא דבר אחד ויחיד: להפוך אותו למציאות." מלאי הדלק המצומצם במטוסים בני הזמן הכתיב טווח טיסה קצר, ולכן הקימה החברה תחנות ביניים לאורך קו התעופה, שבהן תדלקו את המטוסים ותיקנו אותם בעת הצורך. כדי לגבור על הרכבות ועל האוניות, שבהן נהגו עד אז להעביר דברי דואר, נדרשו מטוסי החברה לטוס גם בלילה:

בחוגים הרשמיים חששו מפני התחום האפל הזה, כמפני יער-עד שעדיין לא התגלה. שיגור צוות, במהירות של מאתיים קילומטר לשעה, לעבר הסופות והערפִלים, עם המכשולים הממשיים שהלילה טומן בחובו, היה בעיניהם הרפתקה ההולמת את התעופה הצבאית: ממריאים ממנחת בשעת לילה בהיר, מפציצים וחוזרים לאותו מנחת.

ואולם שירותי התעופה האזרחית נידונים להיכשל בלילה. "זוהי, עבורנו, שאלה של חיים ומוות," השיב ריבייר, "משום שאנו מאבדים, מדי לילה, את היתרון שהשגנו במשך היום על פני מסילות הברזל והאוניות" (טיסת לילה, עמ' 44-43).

כל כמה שקשה לתפוס זאת כיום, התחרות בין כלי התחבורה הייתה, אכן, צמודה יחסית: דואר מצרפת לריו דה ז'נרו עשה שבוע ימים בדרך האוויר בממוצע, ובין אחד-עשר לשמונה-עשר ימים בממוצע בדרך הים; דואר שנשלח מצרפת הגיע לאלג'יריה תוך עשרים וחמש שעות באונייה, ותוך חמש שעות במטוס. תקלה, תאונה או תנאי מזג אוויר קשים, וּודאי ויתור על שעות הטיסה בלילה, היו באמת מנחילים תבוסה לחברת דואר האוויר בתחרות עם הרכבות ועם האוניות.

טיסת לילה מוקדש לדידיֵה דוֹרָא, מנהל התפעול הכריזמטי בחברת לַטֶקוֹאֶר (שבהמשך נקראה אַאֵרוֹפּוֹסטַל ולימים התאחדה עם חברות תעופה צרפתיות אחרות לתאגיד אֵיר פרָאנס). ריבְיֶר הוא בן דמותו של דורא. "במר דידיה דורא," כתב עמנואל בן-גוּריון בספרו תולדות התעופה בעולם, "נתגבשה הרוח החיה והמוסרית, אם גם מחמירה במשמעת שתבע, שמאחורי המבצעים שהיו קשורים באותו נתיב אוויר ארוך טווח ומסוכן [...] באותם הימים היה זה קו הדואר האווירי הארוך ביותר בעולם, והוא הוארך בהדרגה דרומה, בשלבי דרך של חמש-מאות קילומטר, תחילה לאגדיר, ואחרי כן עד לדקאר שעל חוף סנגל."

דורא היה האיש ששלח את טייסיו להילחם בלילה ובסכנותיו, כשלרשותם מכשור שהיום נקל לכנותו פרימיטיבי; האיש שנדרש במשך כחמש-עשרה שנה לבשר למשפחותיהם של כמאה מטייסי החברה כי בניהם, מיטב בחורי צרפת, נהרגו במאבק ההרואי הזה – מי במֵי האוקיינוס והים התיכון ומי באש המנוע המתלקח, מי בקור הפסגות של הרי האנדים ומי בחרב המוֹרים בני מדבר סהרה שנקמו במשיגי גבולם.

ריבייר-דורא הוא מנהל, אך למעשה מפקד, במאבק שהוא אזרחי ואף מסחרי בעיקרו אך מאחוריו עמדו, כך ברור כיום, צורכי האימפריה הצרפתית בחיזוק הקשר עם הקולוניות שלה והתחרות הבין-מעצמתית על כיבוש האוויר והתעופה. בדמות שהעניק בטיסת לילה למנהלו הקשוח-אך-האנושי בלבטי מצפונו, מזג סנט-אקזופרי תווים מארכיטיפּ ה"על-אדם" ("האדם העליון") של ניטשה, שנים לפני שהנאצים עיוותוהו לצורכיהם: הרצון לעוצמה, המתגלם כאן בכיבוש התעופה, יוצר מוסר חדש, של עליונות החובה. מוסר זה עומד איתן, כאי בזרם הניהיליזם המאיים להטביע את החברה המערבית.

האדם היה, לדידו [של ריבייר], שעווה זכה שיש ללוש אותה. יש להקנות נשמה לחומר הזה, ליצור עבורו כוח רצון. לא היה בכוונתו לשעבד אותם לקשיחות הזאת, רק לחלצם מתוך עצמם. בהטילו עונש על כל איחור, הוא ביצע פעולה לא צודקת, אבל מתח כך, בכל תחנת ביניים, את כוח הרצון להמריא. הוא יצר את הרצון הזה.

[...] "הגברים האלה מאושרים כי הם אוהבים את מה שהם עושים, והם אוהבים זאת משום שאני קשוח."

הוא גרם אולי לסבל, אבל גם סיפק לאנשיו שמחות גדולות. "צריך לדחוף אותם," כך סבר, "לחיים עזים, שמכאובים ושמחות כרוכים בהם, אבל רק הם לבדם נחשבים" (עמ' 21, ההדגשות נוספו).

גיבורו של טיסת לילה הוא לכאורה פביאן, הטייס שנתפס בפחדו, ננזף על כך ולכן לא יוכל לשוב על עקבותיו, גם כשיבין כי הוא טס אל מותו. כך – בקריאת הרומן כמין טרגדיה יוונית, שבה הגיבור יודע בידיעה גמורה שהוא כורה לעצמו את קברו ואף על פי כן אין הוא מסוגל להימנע מכך, או בקריאת הרומן כמין פסיון נוצרי, שבו הגיבור התמים מקריב את עצמו בהכרה מלאה, בשם ערך נעלה.

אך דומה שדווקא ריבייר הוא הגיבור האמִתי של טיסת לילה: לא הקורבן, אלא מי ששלח את הקורבן אל מותו וייאלץ, ואף יוכל, לעמוד מאחורי החלטתו, גם בדיעבד.

גישתו של ריבייר, ובהכרח גם של המחבר, היא שאפשר וראוי להקריב את חיי האדם האחד, לצורך השמירה על ערך שמעניק משמעות לחיי האדם בכלל; ובניסוח שלמראית עין הוא מעגלי, אך רק למראית עין, מדובר בהעדפת האדם על פני היחיד, כלומר בהעדפת הערך על פני אחת מהתגלמויותיו.

תפיסה זו, שאף אותה אפשר לסלף ולהציג כפשיסטית כביכול, ביקשה למעשה לשוב אל ההומניזם בטהרתו, לפני שחסידי האינדיבידואליזם גייסוהו לצורכיהם, ובכך פוררו אותו. סנט-אקזופרי ניסח תפיסה זו בבהירות בכתיבתו בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר ההקרבה שָבָה והייתה לצורך מוחשי, לאומי וצבאי. לקראת סיום ספרו טייס קרב (1942), כתב:

הידרדרנו, בהיעדר שיטה יעילה, מן האנושיות – שנסמכה על האדם – לעבר קן הנמלים הזה, הנסמך על סך היחידים. [...] האדם בן התרבות שלי אינו מוגדר באמצעות האנשים.

האנשים הם המוגדרים באמצעותו. יש בו, כבכל ברייה, משהו שאינו מתבאר מן החומרים המרכיבים אותו. קתדרלה היא דבר שונה בתכלית מסך אבניה. היא הנדסה וארכיטקטורה. לא האבנים הן המגדירות אותה, היא המאצילה על האבנים את משמעותה שלה.

אבנים אלה הופכות נעלות מעצם היותן אבנים בקתדרלה. האבנים השונות ביותר משרתות את אחדותה. הקתדרלה קולטת אל תוך המזמור שלה אף את מפלצות האבן המעווּתות ביותר.

אבל אט-אט שכחתי את האמת שלי. האמנתי שהאדם מסכם את בני האדם כשם שהאבן מסכמת את האבנים. בלבלתי בין הקתדרלה לבין סך האבנים ומעט-מעט נגוזה המורשת. יש להשיב את האדם על כנו. הוא תמצית התרבות שלי. הוא המפתח לקהילה שלי. הוא גרעין הניצחון שלי. [...] אלחם למען עליונות האדם על היחיד – ולמען עליונות הכללי על הפרטי (טייס קרב, עמ' 148, 156, 160).

טיסת לילה ראה אור בשנת 1931 והתבלט בנוף הספרות הצרפתית בת הזמן. זו כבר שָֹבעה הן מן היצירות מלאות הפאתוס וההרואיוּת מתקופת מלחמת צרפת–פרוסיה (1871-1870) והן משפע היצירות הפציפיסטיות של תקופת מלחמת העולם הראשונה, שיצאו כנגדן. בתקופה שבה נזרעו כבר זרעי האינדיבידואליזם של הזרם האקזיסטנציאליסטי, הצית סנט-אקזופרי בטיסת לילה את דמיון קוראיו עם הרואיוּת מסוג חדש – אזרחית ולא צבאית – ועם גיבורים המקדשים מטרה נעלה במחיר אושרם האישי ואף במחיר חייהם.

אנדרה ז'יד כתב בהקדמתו לספר זה: "אני אסיר תודה לסנט-אקזופרי על שהבהיר לי אותה אמת פרדוקסלית, שלה ערך פסיכולוגי רב: שאושרו של אדם אינו מצוי בחירותו, אלא בקבלו על עצמו חובה." וביומנו האישי הוסיף במרס 1931, לאחר שהזכיר את "טוניו" (אחד מכינוייו של אנטואן): "מה שחסר ביותר בספרות שלנו, זו של היום, הוא ההרואיזם." מדברים אלה עשויה להשתמע כמיהה לסדר, למקור סמכות ולערכים מוחלטים, בתקופה של שינוי ערכים ושל בלבול רוחני.

ואמנם בכתיבתו ניסח סנט-אקזופרי תשובות לשאלות בוערות, בעקיפין – בפרוזה הבדיונית שלו (רומן ביכוריו דואר דרומי שראה אור בשנת 1929, טיסת לילה, הנסיך הקטן שהתפרסם לראשונה בשנת 1943 והרומן בכתובים מצודה), ובמישרין – בפרוזה התיעודית שלו: אדמת אנוש (1939), טייס קרב (1942), מכתב לבן ערובה (1943) וכן במאמריו הפובליציסטיים. כסופר, היה בו מן הרומנטיקן, אך כמורה דרך, כמורליסט, היה מפוכח וריאליסט. כזה ודאי היה גם כאיש מקצוע.

אחרי שהחל את דרכו בחברת לַטֶקוֹאֶר כטייס מן המניין, מוּנה למנהל תחנת הביניים של קו הדואר בכף-ז'וּבּי (אז – בשטח החסות הספרדי בסהרה המערבית, כיום בגבולה הדרום-מערבי של מרוקו) וחי שם בבדידות מזהרת במשך כשנה וחצי. בשנת 1929 הכין סנט-אקזופרי את התשתית לקווי דואר האוויר בדרום אמריקה: ימים ארוכים סייר במטוס לַטֶה (קיצור השם "לטקואר") 26 בשמי דרום היבשת, מעל פטגוניה וארץ האש, עד שאיתר מקומות מתאימים למנחתים לאורך נתיב הטיסה המיטבי שהתווה – מבואנוס איירס, עבור בבַּאִיָה בּלַנקָה, בטרֶליוּ, בקוֹמוֹדוֹרוֹ ריבַדַביָה, דרך סַן חוּליאָן, וכלה בפּוּנטָה אַרֵנַס, אחת משתי הערים הדרומיות ביותר בעולם. סנט-אקזופרי מונה אז למנהל התפעול בחברת הבת של לַטֶקוֹאֶר-אַאֵרוֹפּוֹסטַל בדרום אמריקה, וחלש על רשת נתיבי אוויר בת אלפי קילומטר, על עשרות טייסים ועל מאות אלפי פריטי דואר שהוטסו בתוך היבשת וממנה לאירופה.

כרך זה מחזיק אפוא בשני קצוות, הן גיאוגרפיים והן ז'אנריים: טיסת לילה הבדיוני, שעלילתו מתרחשת בדרום אמריקה, ואדמת אנוש התיעודי, המתפרשׂ על פני שלוש יבשות, הם ביטויים שונים להגותו של סנט-אקזופרי, כאותה יצירה מוזיקלית המבוצעת בשני סולמות שונים ובווריאציות.

ועם זאת, שמונה השנים המפרידות בין מועדי פרסומם (1939-1931) נתנו בספרים את אותותיהן והן מבדילות ביניהם: טיסת לילה נטוע באקלים האופטימי של שנות העשרים, המלא אמונה בכוחה של הקִדמה הטכנולוגית, אקלים הרחוק דיו ממוראות מלחמת העולם הראשונה ושבקַו האופק שלו לא נצפית כלל מלחמה עולמית; ואילו על אדמת אנוש מעיב צִלה של מלחמת האזרחים בספרד, שהייתה ההתנגשות המובהקת הראשונה בין המשטרים הפשיסטיים לבין האומות הדמוקרטיות ובכך בישרה את מלחמת העולם השנייה.

בספר זה כבר נשמעת בבירור ביקורת חריפה על הנאציזם: "אפשר לחלץ מקברם את אלילי העץ, ולהקים לתחייה את המיתוסים הישנים שבקושי מוכיחים עצמם, אפשר להחיות מיסטיקות של פן-גרמניוּת או של אימפריה רומית. אפשר לשכר את הגרמנים בשיכרון היותם גרמנים ובני עמו של בטהובן.

אפשר לבסמם עד אחרון הסוורים. זה בלי ספק קל יותר מלחלץ מתוך סוור איזה בטהובן. אך אלילים שכאלה הנם אלילים טורפים" (עמ' 257). האם ההתפתחויות ההיסטוריות הן שהובילו את סנט-אקזופרי להחליף את הבדיון שבטיסת לילה בתיעוד הריאליסטי שבאדמת אנוש, את חשכת הלילה הענוג, הרומנטי, של טיסת לילה באור העז של צהרי הסהרה באדמת אנוש?

© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור

טיסת לילה, אדמת אנוש - אנטואן דה סנט אקזופרי
Vol de nuit (Night Flight, 1931) Terre des hommes (Wind, Sand and Stars , 1939) Antoine de Saint-Exupery