» טקסט  » שירה  » ספרים חדשים בינואר 2012       חזור

הרמן ודורותיאה
מאת: יוהן וולפגנג פון גתה
Hermann und Dorothea - Johann Wolfgang von Goethe

ההוצאה: ההוצאה לאור אוניברסיטת ת"א הסיפור פשוט. כאשר פלשו צבאות צרפת המהפכנית חצו את הריין ופלשו למערב לגרמניה, מילאו שיירות פליטים את הדרכים. סיפור אהבה נוגע ללב נרקם בין אחת הפליטות לבין בנו הצעיר של פונדקאי מאזור מיינץ. הפואמה האפית הקטנה הזאת קצרה שבחים מיד עם צאתה לאור ב-1797. גתה עצמו אמר שבכל פעם שהוא קורא את הפואמה הוא מתרגש מחדש. רבים ראו בה יצירה שירית שאינה נופלת מיצירות המופת של השירה האפית הקלסית. משהו בהרמוניה שבין התוכן המודרני לבין הצורה הקלסית שובה את לב הקוראים מאז ועד היום. הרמן ודורותיאה נחשבה ליצירה המפורסמת ביותר של גרמניה הקלאסית (או הקלאסיקה הויימארית, כפי שהיא נקראת), לפסגת הישגי הרנסנס הגרמני ואולי אף האירופי.

שבחים הורעפו עליה מיד עם צאתה לאור, ורבים ראו בה את היצירה הקרובה ביותר להומרוס, יצירה שיוון העתיקה היתה מתגאה בה יצירות אמנות רבות הושפעו ממנה. היא שימשה השראה לסופרים ומשוררים, גרמנים ולא גרמנים, וכמובן למאיירים ולציירים שאיירו סצנות מתוכה, כמו יוליוס אולדאך (Julius Oldach), שציוריו היפים מעטרים ספר זה (??), או מוריץ אופנהיימר, הצייר היהודי המוכשר מפרנקפורט.

אופנהיימר הנלהב נסע אל גתה לוויימאר, התוודע לגתה, צייר אותו, כפי שצייר עשרות מן האישים המובילים בגרמניה של התקופה, ויצר שם עשרה איורים להרמן דורותיאה. המסע השתלם: בעקבות ציוריו המליץ גתה על הענקת תואר פרופסור לאופנהיימר, והצייר היהודי אמנם קיבל אותו. גם למוזיקה היצירה שימשה השראה: בסביבות שנת 1882 כתב רוברט שומן בלייפציג את הרמן ודורותיאה אופוס 136, יצירה השזורה, כידוע, וריאציות על המרסייז, המנון המהפכה הצרפתית.

שלושה תרגומים עבריים לפחות נעשו ליצירה. הראשון הוא תרגום משכילי שראה אור בוורשה ונקרא "נוה הצדק: משכיל שיר ידידות בתשעה שירים שקולים". העתקה חפשית משפת אשכנז, מפעלות המשורר המהלל געטהע, מאת מרדכי בן־מרדכי ראטהבערג. השני נעשה בידי ש. בן־ציון וראה אור בשנת תרע"ז (1917) ביפו, במסגרת הסדרה: ספריה חקלאית: סיפורי כפר, אשר כידוע שמה לה למטרה לתרגם קליסיקה עולמית. תרגום זה פורסם במהדורה נוספת בתרפ"ג (1923) בהוצאת מוריה, ירושלים־ברלין. תרגום שלישי נעשה בידי יוסף ליכטנבום, וראה אור ב־ 1967 בהוצאת אל"ף, תל־אביב.

פרופ’ ניצה בן-ארי מתרגמת הספר היא עורכת וחוקרת ספרות ותרגום באוניברסיטת תל–אביב. בן-ארי תרגמה יצירות מופת מגרמנית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית, ביניהן פאוסט של גתה, וזכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגום. ספריה, רומן עם העבר ודיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה-עצמית בספרות העברית 1930 – 1980, עוסקים בעיצוב זהות לאומית באמצעות הספרות.

הרמן ודורותיאה מאת יוהן וולפגנג פון גתה בהוצאה לאור, אוניברסיטת תל-אביב. תרגמה מגרמנית והוסיפה אחרית דבר והערות: ניצה בן־ארי. הספר ראה אור בסיועו הנדיב של יוסף חכמי ובשיתוף המפעל לתרגום ספרות מופת, מרכז ההדרכה לספריות בישראל, משרד החינוך, מנהל התרבות / המחלקה לספרות. עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין, 144 עמודים.

מתוך אחרית הדבר מאת ניצה בן ארי

אז מהי הפואמה הקטנה הזאת ומה סוד קסמה?

הרמן ודורותיאה היא פואמה אפית או אפוס הקסמטרי בתשעה פרקי שיר, שנכתבה בין 1796 ו- 1797, ופורסמה לראשונה ביומן 1797. העלילה מתרחשת בשנת 1792 בערך, בתחילת המלחמות שהולידה המהפכה הצרפתית, כאשר צבא צרפתי בפיקודו של הגנרל קוסטין (Custine) פלש לפלאטינאט, היא ארץ הריין שבירתה מיינץ, ולמשך זמן מה השתלט על חלקים ממנה. גתה. הסתמך על מעשה שהיה כשישים שנה לפני כן: ב- 1731 – 1732.

הנסיך-הארכיבישוף של זלצבורג גירש אלפי תושבים פרוטסטנטים מן העיר וסביבתה והפליטים התיישבו בדרום גרמניה. הפואמה של גתה נשענה על הדיווח ההיסטורי שנכתב ב-1734 בשם "תולדותיה המלאות של הגירת הלותרנים שגורשו בידי הארכיבישוף של זלצבורג". , גתה העתיק את מקום ההתרחשות מזלצבורג אל מחוז הריין וממלחמות הדת אל תקופת המהפכה הצרפתית.

העלילה

העלילה מתרחשת בפרק זמן קצר מאוד, קצר ביותר יחסית לתהפוכות שמתרחשות בה, בין שעות הצהריים והערב של אותו יום עצמו. הרמן הוא בנו של בעל פונדק אמיד מסביבות מיינץ, היוצא בשליחות הוריו להביא בגדים ומזון לשיירת פליטים שברחו מן הגדה המערבית של הריין לגדה המזרחית שלו. בדרכו אל הפליטים פוגש הרמן בנערה יפה הנוהגת קרון רתום לשני שוורים, שהתעכבה בדרך לסייע לאישה שכרעה ללדת באמצע המסע. הרמן מתרשם עמוקות מיופייה ומאומץ לבה, מוסר לידיה את הצידה, וחוזר לספר להוריו על הנערה ולבקש שיסכימו לנישואיהם.

אביו מטיף לו על כך שאינו נושא עיניו גבוה מספיק, ודורש שיבחר כלה שלה נדוניה נכבדת. אמו, הרואה בעגמת נפשו, תומכת בו, ומבקשת מהאב שיחזור בו. שני שכניהם, הכוהן והרוקח, מתנדבים ללכת להתחקות אחר הנערה ולשמוע מפי בני עמה אם ראויה היא. הרמן מסיע אותם בכרכרה שלו לכפר שבו הפליטים חונים, והם אכן לומדים על כליל מעלותיה של הנערה. הם מוכנים לפגוש בה ולדבר בה נכבדות בשם הרמן והוריו, ואילו הצעיר נבוך פתאום מחשש כי הנערה תדחה אותו ותאבד לו לנצח. שני הרעים חוזרים אפוא לבית ההורים, לבשר להם כי הנערה אכן ראויה, ואילו הרמן מציע לה בינתיים לבוא עמו לביתו כמשרתת להוריו הזקנים. הנערה נעתרת.

בדרך הביתה מעמיקה ביניהם תחושת הקרבה והחיבה, אך כשהם מגיעים לשם, נעלבת הנערה מדברי האב הפונה אליה בחביבות מבודחת כאל בחירת לבו של הבן. רק משמותר הסבך שנוצר בגלל אי-ההבנה, והנערה שומעת לראשונה על כוונותיו של הרמן, היא נעתרת לו, וגם האב מוחל לבסוף על דרישותיו ובאי-רצון מסוים מסכים לזיווג.

הידידות, או: תפקידו של שילר

מקובל לחשוב שהידידות שצמחה בין גתה לשילר היא שזירזה את כתיבת הפואמה הקטנה. גתה הכיר את פרידריך שילר בשנת 1788, אך הידידות הספרותית המפורסמת שלהם לא החלה לפני 1794. גתה, שישב בויימאר כיועצו האישי ואיש סודו של השליט המקומי הדוכס קרל אוגוסט, כבר היה איש מפורסם ועסוק עד למעלה מן הראש. נוסף לעיסוקיו המדיניים (מאז 1775 הוא שכלל את צבא הדוכס, טווה רעיונות לשיפור הכלכלה ופיתח מכרות), גם עסק במדע האופטיקה ושיפר את ידיעותיו באנטומיה, בעודו מקבל את פניהם של עשרות אישים מרחבי אירופה שבאו לשחר את פניו. לאחר ששב מטיולו הממושך באיטליה ב-1791, גם שימש, לבקשת אֵם הדוכס, כמנהל תיאטרון-החצר.

בהשפעתו המבורכת של שילר חזר גתה לכתיבת שירה. לאחר שסיים את כתיבת רומן החניכה הידוע שלו וילהלם מייסטר (1796), כתב מן היפים בקטעי השירה שיצר בחייו, ביניהם בלדות.הוא חיבר את חלקו השני של פאוסט, וגם כתב את הרמן ודורותיאה. כפי ששילר מעיד במכתב לידיד משותף, כתב גתה את ששת הפרקים הראשונים ממש בנשימה אחת, בשבועות ספורים של ספטמבר 1796.

שילר התקנא בקלות הבלתי-ניתנת להשגה שבה הדברים זורמים מקולמוסו של המשורר. את השאר השלים גתה בחודשי מאי ויוני 1797. הוא ישב אז ביינה (Jena), הסמוכה לויימאר. הייתה ביינה אוניברסיטה המפורסמת שנוסדה עוד ב-1558, ושם לימדו גדולי הדור: פיכטה, הגל, שלינג, שילר ושלגל.

הסעיף הבלתי-נמנע: גתה והיהודים

בשנת 1797, בשעה שעסק בסיומה של הפואמה, התחיל גתה לעבוד על מאמר בנושא יציאת מצרים. כדרכו ביצירות לא מעטות, הוא זנח את כתיבת המאמר למשך כ-15 שנה, וניגש שוב לכתיבה בשנת 1812. המאמר התפרסם לבסוף בשנת 1819 בשם "בני ישראל במדבר " Israel in der Wuste, אבל אותנו מעניין הקשר שלה להרמן ודורותיאה. לבד מטענתו, המבוססת על מיני חישובים שעשה על פי הטקסט המקראי, שיציאת מצרים לא יכלה להימשך ארבעים שנה, ולבד מטענתו שאי אפשר שהחיבור המקראי הוא מעשה אדם יחיד, מה שהעסיק את גתה במיתוס של יציאת מצרים כמו גם באפוס הקטן של הרמן ודורותיאה היה שאלה מודרנית יותר: שאלת הזהות הלאומית.

לא ייפלא שגתה בחר בצורה האפית להרמן ודורותיאה. בשלהי המאה ה-18 כבר זוהה הז'אנר האפי כז'אנר לאומי, כשירת עם. בל נשכח כי גילוייה מחדש של שירת הניבלונגים במחצית המאה ה-18 (1755) אפשרה התפארות גרמנית בשירה אפית מקורית, ושהמשורר בודמר (J.J Bodmer) מיהר לתרגמה להקסמטר (1757). גם גתה הסכים, ביצירתו המאוחרת שירה ואמת (Dichtung und Wahrheit) שכל אומה חייבת שיהיה לה אפוס משלה אם היא רוצה לתפוס מקום בתרבות העולם ויש המניחים שכוונתו היתה שאופיו של אותו אפוס צריך להתאים לאופיו המיוחד של העם, אולי בהשפעתו של הפילוסוף הרדר. לקראת סוף המאה ה-18 נחשב סיפור יציאת מצרים לאחד האפוסים הגדולים בתולדות השירה. הרדר הגדיר את יציאת מצרים כאפוס הראשון, העתיק והפשוט ביותר שקיים. חוקרי המקרא עסקו בו וכתבו עליו. המשורר הגרמני הנודע פרידריך קלופשטוק הציב את משה, מחבר התורה, בדרגה אחת עם הומרוס ועם מילטון. גתה למד מהם לראות בסיפור יציאת מצרים את האפוס העברי העממי. במכתב לשילר מ-19 באפריל 1797, גתה מציין שהוא קורא בעת ובעונה אחת את הומרוס, את התנ"ך, את אייכהורן (חוקר התנ"ך הוותיק), ואת וולף (חוקר האפוס ההומרי שקריאתו הושפעה מן התנ"ך). אלא שאם בהרמן ודורותיאה הוא משתמש במקרא כדי להציג אפשרות של אינטגרציה מודרנית של התודעה הגרמנית התרבותית, הרי שב"ישראל במדבר" הוא רואה ביציאת מצרים הוכחה בדרך השלילה לאפשרות שהיהדות תתפתח לכלל תרבות מודרנית.

למרות עיסוקיו המדיניים, ואולי בגללם, לא נמשך גתה לפעילות אקטיבית בתנועות הפטריוטיות והלאומיות של זמנו, ואולם גם הוא, כרבים אחרים, לא יכול היה שלא להיסחף בסופת הרגשות שעוררה המהפכה הצרפתית. אמנם כמי שסמוך לחצר השליט הוא נחרד מקריאת התיגר של המהפכה על הסדר הקיים, אך בעקבותיה שוב לא יכול היה שלא להפוך במוחו ברעיון האומה שצרפת עוררה לחיים.

פלישות הצרפתים לא השאירו אותו אדיש: הוא התלווה לגדודים הפרוסיים ונכח במצור על מיינץ ב-1793. בחודשי יולי ואוגוסט 1796 דיווחה לו אמו באופן רציף ומפורט על הנעשה בעירה, עיר הולדתו, פרנקפורט על המיין, לאחר שהופגזה ונכבשה בידי הצרפתים. המחשבה על זהות גרמנית לאומית המשיכה להטריד אותו גם לאחר שהכובשים נסוגו. ואז, בתחילת ספטמבר 1796, ימים לאחר שהצרפתים גורשו בהצלחה מפרנקפורט, החל בכתיבת הרמן ודורותיאה.

איך נתיישבה תפיסת הלאומיות הגרמנית של גתה עם הקריאה באפוס הלאומי היהודי? ובכן, בניגוד להרדר, שסבר שליהודי גרמניה יש להעניק שוויון זכויות, ושהעולם כולו אף חייב לפצות אותם על שנים של התעללות ודיכוי, גתה סבר שהיהודים אינם זכאים לאמנציפציה, בהיותם עם המאוחד לא על ידי ארץ או תווים לאומיים אלא על ידי יצירת-מופת ספרותית.

היהודים שלו נותרו דומים ליהודים של התיאולוגיה הנוצרית המקובלת-- עם סורר ומורה, שאינו מצטיין בתכונה נעלה כלשהי, למעט אולי השרדנות שלו. חוץ מידידים ספורים שחיבב, יהודים שנטמעו בחברה הגרמנית כרחל לוין או יהודים שהתנצרו כפליקס מנדלסון-ברטולדי, לא רחש גתה, ההומניסט ואזרח העולם, אהדה או הערכה ליהודים.

במכתבים פרטיים הוא הגיב בלגלוג על ניסיונות להעניק ליהודים זכויות כלשהן, וב-1816 תמך בחוק נושן שלא התיר ליהודים לבלות את הלילה ביינה. לאחר שנודע לו על תקנה המאפשרת נישואין בין נוצרים ויהודים, הוא פנה במכתב מ-23 בספטמבר 1823 לקנצלר פון מילר ושאל בציניות "אם סקסוניה-ויימאר אמורה להוביל בחידושים אבסורדיים מעין אלה ולהיות הראשונה לנסות כל תקנה גרוטסקית" (Wollen wir denn uberall im Absurden vorausgehen, alle Fratzenhafte zuerst probieren).

אבל גם כלפי העם הגרמני היו למשורר ספקות. במאמר משנת 1795, בשם "דלות ספרותית" – "Literarischer Sansculottismus" , גתה מביע שאט-נפש מכך שנגזר על הסופר הגרמני לכתוב לקהל בעל טעם נחות, המוכן לבלוע את הטוב ואת הקלוקל באותה מידה של הנאה. בסתיו 1796 הוא פרסם עם שילר קובץ שירים עוקצניים בשם Xenien, שעורר את חמת הביקורת והגביר את תחושת הניכור שלו מהעם.

הקלאסיציזם שלו עורר את ביקורתם של משוררי התנועה הרומנטית החדשה ששלטה בטעם הקהל, והחרוזים הציניים ב- Xenien שהצליפו בטעם המודרני הקלוקל לא סייעו להרגעת הרוחות. ואף על פי כן, בל נטעה: למרות הביקורת ותחושת הניכור, למן יסורי ורתר הצעיר, דמותו הנערצת של גתה ויצירותיו היו המודל לכל משורר רומנטי צעיר בגרמניה.

וגם אם המשורר והמבקר אוגוסט וילהלם שלגל, מראשי התנועה הרומנטית, יכול היה לקצוף בלבו על חצי הביקורת של גתה, הרי שהוא עצמו בא מתחום הקלאסיקה. הוא ערך ותרגם יצירות קלאסיות, וראה ביוון העתיקה את פסגת התרבות האנושית. במאמרו על הרמן ודורותיאה הוא לא הותיר ספק באשר להערכתו את היצירה.

הוא אף היטיב להבין שעל אף המבנה הקלאסי שלה, היא יכולה לשמש את צרכי המחנה הרומנטי: במאמר שפרסם ב-1798 עמד שלגל על השילוב המופלא של קלאסי ומודרני בהרמן ודורותיאה, וטען שהיא יצירה מושלמת בסגנון הקלאסי המפואר, ועם זאת יצירה קריאה, חביבה, פטריוטית, פופולארית, ספוגה ערכים נעלים וחכמה. שלגל לא היה היחיד שכתב מאמר ארוך ונלהב על היצירה.

וילהלם פון הומבולט, פילוסוף, בלשן ופדגוג, שיבח אותה גם הוא סמוך לפרסומה (1799) במאמר מפורט ביותר, וציין בין השאר את האינדיבידואליות המרגשת של הגיבורים, העומדת בסתירה, כביכול, לאידיאליות שלהם, שאינה מדרך המציאות. לטעמו, האפוס האידילי הקטן מדגיש את הקורה למשפחה אחת בשעה שהעולם כולו מתמוטט סביבם. ב-1835 שיבח אותה הפילוסוף הנודע גאורג פרידריך הגל כאחות לאודיסיאה ולתנ"ך.

למרות ספקותיו של גתה, מאז פירסומה ועד להחייאתה בתקופה הנאצית, היא נקראה כאפוס לאומי. לפני שכתב את הרמן ודורותיאה, גתה פרסם שיר באותה כותרת ובו הסביר מה בדעתו לעשות באפוס העתידי. הוא הדגיש שמטרתו לאומית, אבל לא במובן הפופוליסטי או הפרובינציאלי של המלה. אך הוא לא הופתע מההתייחסות הפטריוטית ליצירתו, ואף צפה אותה כשכתב לשילר: "בהרמן ודורותיאה הגשתי לגרמנים את מה שהם רוצים – מבחינת החומר – ועכשיו הם מרוצים בתכלית". מובן שבהסתייגותו המובלעת – "מבחינת החומר", הוא מרמז שהגרמנים החמיצו משהו.

עם זאת, גם ההתייחסות המודרנית, המכירה יותר באירוניה שבחלקים מסוימים בשיר האפי הקטן, אינה יכולה להתעלם מן הפן הלאומי, המבקש ליצור אינטגרציה מן הפוליפוניה של התרבות הגרמנית. במהלך יפה להפליא יוצא גתה מן הפרט, הולך ומתרחב אל הכלל, וחוזר ומצטמצם בפרט – אלא שהפרט שוב אינו מה שהיה. בתיאור עיירת מושבו של הרמן ותושביה, היצירה אמנם מציגה במטונימיה פן קוסמופוליטי, אך היא מעניקה לקורא פן מקומי מובהק.

הרמן ודורותיאה - יוהן וולפגנג פון גתה
Hermann und Dorothea - Johann Wolfgang von Goethe