» טקסט  » שירה  » ספרים חדשים בינואר 2012       חזור

הרעם האילם - מבחר שירים
מאת: סטפאן מלארמה
Choix de poesies - Stephane Mallarme

ההוצאה: הקיבוץ המאוחד המשורר הצרפתי סטפאן מלארמֶה (1842–1898) נחשב, לצד שארל בודלר וארתור רמבו, לאחד מחלוציה הגדולים של השירה המודרנית. יצירתו השפיעה עמוקות על דורות של קוראים ושל משוררים – מריינר מריה רילקה ועד פול ואלרי, משטפן גֵאוֹרְגֵה ועד ת"ס אליוט. ביצירתו ביקש מלארמה "לצייר לא את הדבר אלא את האפקט שהוא מחולל", והשפעתה של תפיסה מהפכנית זו ניכרת עד היום באופן שבו אנחנו חושבים על שירה. יצירותיו המורכבות והעמוקות של מלארמה אינן מאלה שנוהגים לתבל בהן נאומים או לצטט בשמחות; אך עם אותו חוג נבחר שאליו הן מחלחלות נמנים הסוכנים המסוכנים ביותר של השירה, אלה שהשפעתם התת-עורית, הוויראלית כמעט על מהלכה של התרבות היא העמוקה ובת הקיימא ביותר.

מקומה של שירת מלארמה נפקד עד כה מן הספרות העברית כמעט לגמרי. זאת בהכרח מחמת הקושי הכרוך בתרגום שירה צרוּפה ומורכבת שכזאת, החותרת אל הצליליוּת ואינה מוותרת לקוראיה.

המשורר דורי מנור, חתן פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (2008), בחר ותרגם ארבעים מיצירותיו של המשורר הצרפתי וצירף להן הערות וביאורים נרחבים, המאפשרים לרדת לעומק היצירות. לספר נלוות שלוש מסות קצרות של פול ואלרי על אודות מלארמה ויצירתו.

הרעם האילם - מבחר שירים מאת סטפאן מלארמה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובהשתתפות המפעל לתרגום ספרות מופת, שגרירות צרפת, המכון הצרפתי בתל אביב ותוכנית אליעזר בן יהודה. תרגם מצרפתית והוסיף מסת מבוא וביאורים: דורי מנור. הביא לדפוס: גדעון טיקוצקי, 166 עמודים.

שיר זה נכתב לראשונה ב-1865, בעת שמלארמה שקד על כתיבת הפואמה ה"אֱדוֹמית" שלו, "הוֹרוֹדיָה" (שאינה כלולה במבחר זה). השיר התפרסם תחילה ב-1866, אך גירסתו המוגמרת ראתה אור רק ב-.1883 מלארמה עצמו סיכם בקצרה את תוכן "מִנחת השיר" במכתב לידידו, הסופר ויליֶה דֶה לְ'אִיל-אַדַם: "המשורר נבעת, עם עלות השחר האכזרי, למראה יוצא-החלציים העגום שהיה לו שיכרון כל הלילה, וכעת הוא נתקף צורך להביא אותו אל האישה כדי שתחַיה אותו". [..]

סונֶטה נטולת פיסוק זו, שהתפרסמה לראשונה ב-1886, נמנית עם השירים שכתב מלארמה לאהובתו מֶרי לוֹרַן. שני המרובעים שוטחים את תלונתו של האוהב על כך שאהובתו אינה נעתרת לו כמידת חפצו. השורה הראשונה – המדברת במפגיע על אקט של חדירה (אמנם, מתוך רצון להיכלל ב"סיפורה" של בת שיחו) – הביכה רבים מחוקרי מלארמה. הללו ליהטטו בפרשנויות מפרשנויות שונות, ובלבד שלא לומר את מה שנראה מובן מאליו: שהמדובר הוא באקט מיני, גם אם הצגתו היא הומוריסטית ואף סרקסטית. [..]

סונֶטה זו ראתה אור לראשונה בקונטרס אנשי ימֵינו שהקדיש פול ורלן למלארמה ב-1887, ואף היא נכתבה כנראה למֶרי לורן, אהובתו של המשורר. מרבית הפרשנים סבורים כי ה"התאבדות הנאדרת" המוזכרת בשורה הראשונה היא מטאפורה לשקיעת השמש, שמתוכה הצליח דבר-מה להתמלט ולשרוד (הביטוי "מילוט של ניצחון" צריך להיקרא כאן במשמעות: "מילוט שכולו ניצחון"). רצף התמורות התחביריות עזות המצלול המופיע בשורה השנייה מתייחס להתאבדות/שקיעה זו, אך בה בעת הוא כבר שייך לשדה סמנטי שני, שמכאן ואילך יעמוד במרכז השיר: רעמת השיער האדמונית של אהובת המשורר. מוטיב חושני זה, המופיע בכמה וכמה משירי מלארמה (השוו למשל לסונֶטה "מה מֶשִׁי סָפוּג בְּצָרְיוֹ של הזמן" ולשתי גירסותיו המוקדמות, עמ' 139-141), הוא לא רק פטישיזם פרטי של המשורר, אלא גם ירושה פואטית שירש משארל בודלר, ששׂער האישה וניחוחו הם אולי הנשָׂאים המובהקים ביותר של חושניות ביצירתו. [..]

מתוך המבוא: על שירת מלארמֶה ועל תרגומה לעברית | דורי מנור

לצרוף את מילות השבט: מלארמה ושפת השירה
הצייר האימפרסיוניסט אדגר דֶגָה, הידוע בציורי-הרקדניות שלו, היה גם משורר חובב. הוא כתב סונֶטות רבות והתייחס ליצירותיו הפואטיות ברצינות לא פחותה מאשר לציוריו ולפסליו. אך ככל שליטש את שיריו והשקיע בהם מאמץ מחשבתי ואוּמנותי, חש ש"זה לא זה": אם על הציורים ועל הפסלים שהוציא תחת ידיו היה נסוך חסד ייחודי, הרי שבשיריו ניכרו בעיקר עקבות המאמץ. יום אחד ניגש דגה לחברו המשורר סטפאן מלארמה וביקש לשמוע בעצתו המקצועית ולתַנות באוזניו את תסכולו: יום שלם הוא שָקד על ליטוש של סונֶטה קשת-עורף במיוחד, אך בסופו של דבר נוכח בחולשתה של יצירתו ונאלץ להרים ידיים. "ואף על פי כן", קָבַל באוזני מלארמה, "רעיונות לא חסרים לי!".

"אבל דגה", השיב לו מלארמה תשובה המלמדת הרבה לא רק על יצירתו של חלוץ גדול זה של המודרנה השירית אלא גם על אמנות השירה בכלל: "שירים לא עושים מרעיונות; שירים עושים ממילים!".

ואכן, יצירתו של מלארמה עשויה ממילים. מילים מדויקות וטעונות עד קצה גבול יכולתן, היות שלא רק משמעותן הסמנטית, זו שניתן למוצאה בכל מילון, היא שגרמה להן להיבחר בפינצטה הדקה-מני-דק של המשורר, אלא בראש ובראשונה ערכן הצלילי, התרבותי, הקונוטטיבי והאטימולוגי.

לא בכדִי נֶאֱמר על מלארמה שהוא נתן את הדעת על כל מילה ומילה בשפה הצרפתית: קביעה זאת היא מן הסתם הגזמה פואטית, ואף על פי כן יש בה יותר מאשר גרעין של אמת. "דרך איזה לימוד של צלילי המילים ושל צבען – מוזיקה וציור – תצטרך המחשבה לעבור כדי להיעשות שירית!", כתב ב-1865 מלארמה בן העשרים וארבע לחברו אנרי קָזָאליס. ואמנם כמעט כל מילה בשירתו של מלארמה היא מזוודה בעלת דופן כפולה ואף משולשת, שאת מִטענה יש לחשוף לא רק באמצעות שימוש במילון חד-לשוני רגיל, אלא גם במילון היסטורי ואטימולוגי.

מלארמה מעדיף לא פעם את מובנה הארכאי של מילה, לעיתים אף את מובנה בלטינית וביוונית עתיקה, והוא רוחש חיבה מיוחדת למילים ששרדו במובנן ההיסטורי רק בצירופים כבולים או בניבים. זאת ועוד, על קוראיו של מלארמה להצטייד גם באינטואיציה לשונית ותרבותית מחודדת, וכמובן: גם באוזן מוזיקלית רגישה במיוחד, שבלעדיה כל קריאה בשירתו של רב-אמן זה של המוזיקליות שבשיר נידונה להישאר בגדר משחק אינטלקטואלי עקר.

אך בזאת עדיין לא מיציתי את הגדרת תפקודן של המילים שמהן "עשויה" שירת מלארמה. שכן עיקרו של תפקוד זה אינו נעוץ במשמעויותיה של כל אחת מהמילים בפני עצמה – טעונות מבחינה סמנטית, תרבותית והיסטורית, ועשירות מבחינה צלילית ככל שתהיינה – אלא בעניין מסתורי וקשה הרבה יותר להגדרה, הלא הוא זיקת הרפאים שבין מילות השיר לבין עצמן, בינן לבין שכנותיהן מימין ומשמאל, מלמעלה ומלמטה, בינן לבין כל אחת מִיֶתר המילים המשתיתות סימולטנית את יצירת המופת המורכבת והמלוטשת להפליא שמהווה כל אחד משירי מלארמה.

רשת מילולית סבוכה וטמירה זו היא שמבדילה בין מילים המחוללות שירה לבין מילים "סתם", אלה המרכיבות את שפת היומיום שלנו, את השפה שבה אנחנו מדברים או מהרהרים, שבה אנו כותבים רשימות למכולת, מאמרים בעיתונות ואפילו ספרים. "תשוקה בת זמני שאין לכפור בה", כתב מלארמה במאמרו "מַשבר השירה" (1895), "היא להפריד, כמו לצורך שני ייחוסים נבדלים, את מצבו הכפול של הדיבור – הגולמי והמיידי מחד גיסא, המהותי מאידך גיסא". באמצעות מִרקם-המילים הדק והמדויק שלה, ובאמצעות שפע של מוזרויות תחביריות ודקדוקיות למיניהן (מוזרויות מכוּונות וטעונות משמעות, ולעולם לא מקריות או קפריזיות), מבקשת שירתו של מלארמה לחרוג מהשפה השגורה ולכונן למעשה שפה בתוך שפה: לשון שירית צרוּפה, שמנוּפּים ממנה לא רק שימושיה היומיומיים והטריוויאליים של הלשון השגורה אלא גם יסודותיה התקשורתיים בכלל, כלומר עצם הדבר המאפשר לה לקיים את תפקודה הרגיל כאמצעי תקשורת יומיומי בין אנשים.

לפי מלארמה, על השירה לסלק מעליה את כל היסודות המוּבָנים מאליהם והנתונים מראש הכלולים בשפת היומיום, ולהימנע מכל דבר שניתן למוסרו ב"מילים אחרות" ולעשות לו פרפראזה, שהרי זה מה שמבדיל שירה מפרוזה. השירה צריכה לכונן שפה מזוככת, עמידה וקשיחה יותר מהשפה הרגילה; עליה להיות זהב טהור ועל-זמני, מנוּפּה ככל האפשר מסִיגי המקריוּת והאקראי. תפקידה של השירה, אם לצטט אחת משורותיו הידועות (מתוך השיר "קבר אדגר אלן פּוֹ", עמ' 122), הוא "לצרוף את כל מילות השֵבט ולזככן"; כלומר, להעניק משמעות טהורה יותר, על-זמנית יותר, למילות היומיום. זאת גם אם בשל כך תתגלע יריבות מרה בין ה"שבט" לבין המשורר המזכך את מילותיו, ואף אם יירתע הקהל הרחב ויגיב למשמע השירים ב"עווית של הִידְרָה", אותה מפלצת קדמונית מרובת ראשים שאליה מדמה מלארמה את ההמון הנתקל במשורר האמת.

עוינות זו, חשוב לציין, אינה רק האיבה המסורתית, שמשוררי הרומנטיקה וממשיכיהם טיפחו והעלו על נס, בין ההמון הארצי והנבער לבין המשורר-הנביא. מלארמה, ברגישות מודרנית לעילא, הוא הראשון ששיעתק את הקיטוב הזה מן המישור הסוציולוגי אל תחומיה של השפה. המתח השׂורר בין ההמון (והפעם ה"המון" כולל למעשה גם את מרבית שוחרי הספרות והשירה) לבין המשורר הוא תולדה של קשיי תקשורת שאינם אלא אי-הבנה עמוקה ועקרונית בין שני צדדים הדוברים בעצם שתי שפות שונות. שהרי פעולת הזיכוך והניפוי הרדיקלית של המשורר אינה יכולה שלא להלך אימים על הקהל, הסבור לתומו כי הוא שולט בשפתו, ולפתע בא מי שבא ומראה לו שבעצם אין שום דבר תמים בשפה.

עד שלא בא משורר אמיתי ומראה מהו זהב, כל מתכת זולה עשויה להיחשב זהב. אך אי-הבנה תהומית זו בין ה"הידרה" ל"מלאך" אינה מבוי סתום: אדרבה, היא טומנת בחובה פוטנציאל הפריה עצום לאותם מתי מעט שיתגברו על הנטייה הטבעית אל הקל והמוכר, ויידעו להפיק את המירב מן החומר יקר המציאות, מאותה מתכת לשונית טהורה שצָרפו מילותיו של המשורר.

לאור הדברים האלה, אין פלא שאחת המהתלות הקבועות הקשורות במלארמה היא שרק מי שצרפתית אינה שפת אמו יכול להבין את שירתו לאשורה. מובן כי אין לייחס רצינות יתרה לקביעה משועשעת זו, ועם זאת ברור כי את שירת מלארמה יכול להבין רק מי שמסוגל לקרוא אותה מתוך הֲזָרָה לשונית מְרַבּית, כלומר שלא מתוך הלשון המורגלת והשגורה, וּודאי שלא מתוך שאיפה לקריאה פשוטה וליניארית. הקורא האידיאלי של מלארמה הוא קורא אקטיבי מאוד, המסוגל ללכת איתו יד ביד ולכונן יחד איתו את השפה האצורה בתוך השפה כשם שפֶּסֶל-בְּכוח אצור בתוך גוש שיש.

היקסמות שבאה אחרֵי: ללמוד לקרוא את מלארמה
על עצמי אני יכול להעיד שבמשך שנים לא הבנתי את מלארמה. בניגוד למהתלה הרווחת, העובדה שצרפתית אינה שפת אמי לא סייעה לי כלל לרדת לסוף דעתו. לרדת לסוף דעתו? אפילו לקרוא אותו קריאה שוטפת לא הצלחתי. משוררים צרפתים אחרים בני תקופתו של מלארמה – בודלר, רמבו, וֶרלֶן – קראתי מתוך תשוקה וללא קושי לשוני מיוחד, וברבות הימים אף תירגמתי מיצירותיהם. ורק מלארמה נותר בגדר "חור שחור". גוּנב לאוזני שהוא נמנה עם החשובים בחלוצי השירה המודרנית, ידעתי שרבים מהמשוררים והחוקרים שדעתם נחשבת בעינַי רואים בו אחד מגדולי השירה האירופית בכל הדורות, אך בכל פעם שנטלתי לידי ספר שירים שלו, כמו נאטמתי.

את שיריו המוקדמים קראתי אמנם בקלות יחסית, אלא שהם נראו לי ברובם כמעט כפלגיאטים של בודלר; ואילו את יצירותיו הבשלות – אלה שבזכותן יצא לו שם של משורר גדול, אך גם תובעני וקשה – פשוט לא הצלחתי לקרוא. המילים צפו מול עיני סתומות ומעורפלות, ולא יצרו שום מכלול תבוני. וכפי שקורה לא פעם, אי היכולת להבין הולידה אצלי רתיעה אינסטינקטיבית, ובעקבותיה אף עוינות מנומקת-למחצה, כמעט אידיאולוגיה. מלארמה – כך אמרתי בליבי – אינו אלא מיתוס פואטי שטיפחו כמה סנובים ספרותיים, חובבי תשבצי היגיון וחידות חסרות פשר. יצירתו נראתה לי באותם ימים כהתגלמות כל מה שאיני אוהב בשירה: חוסר נגישות מכוּון, שכלתנות יתר, העדר תשוקה והעדר פשטות. לתומי סברתי שמלארמה אינו אלא שרלטן. היום אני יודע שלא יכולתי לטעות טעות גדולה יותר.

מה שאיפשר לי לפרוץ לבסוף את המחסום ולהידבק באהבת מלארמה היה התובנה שזהו מקרה ייחודי וקיצוני – ושעלי לנהוג בו בהתאם. כלומר, לא להסתפק בקריאה ספונטנית ו"שוטפת" תחילה, כפי שאני נוהג על פי רוב כשאני ניגש לְשיר, אלא לנסות ולהחיל כבר על הקריאה הראשונית כלים אנליטיים ולהשעות לזמן-מה את שיפוטי. אכן, נאמנים עלי דברי פול וָאלֶרי: "כשטור-שיר הוא כליל יופי, אינך מבקש כלל להבינו.

שוב אין הוא מסמן שום דבר. הוא עובדה". אך אל שירתו של מלארמה, כך נוכחתי לדעת, כמעט אי אפשר לגשת אם אין קוראים אותה כמה פעמים רצופות, וחשוב לא פחות: אם אין קוראים אותה בצמוד לפרשנויות ולביאורים. בלי השקעה של מאמץ כזה, כמעט אין לראות את היופי. קריאה תמימה של מלארמה – בעיקר של מלארמה המאוחר – משולה לקריאה תמימה של צופֶן סבוך ומורכב; רק קריאה מושכלת, הנשענת על ניתוח מבני ותחבירי ועל פירושי מילים, עשויה לזרוק אור על מה שנראה תחילה כערפול מכוּון.

שיר של מלארמה יש לקרוא, להבנתי, שלוש פעמים: בקריאה הראשונה – תעייה מוחלטת. ערפל-קְרב אופף את הכל. בקריאה השנייה מתחילים אט-אט להסתמן קווי מִתאר בתוך הערפל. משפט שנדמה תחילה נטול נושא תחבירי מתחיל פתאום להתאחות ולהתבהר, שם-עצם שנראה חסר כל רלוונטיות להקשרו מתגלה לפתע כחלק ממטאפורה מורכבת. ובקריאה השלישית – התבהרות. הערפל מתפוגג סופית והשיר מתגלה במלוא מורכבותו – ובמלוא יופיו.

ומה שמרתק הוא שכעת – כאשר השיר גלוי לפניך – שום דבר שוב אינו שכלתני מדי. הוא פועל עליך פעולה חושנית לגמרי, ורק זֵכר המסע האינטלקטואלי, שצריך היה לעבור כדי להיטען בכל מִטענה של שירה זו, עוֹטר לה איזו הילה מיוחדת. שירתו של מלארמה התגלתה לי, בקיצור, כשירה שכולה היקסמות – אבל לא היקסמות ספונטנית וכמו-היפנוטית, אלא היפוכה הגמור: היקסמות רציונלית וגלוית עיניים, היקסמות שבאה אחרֵי.

© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאה לאור

הרעם האילם - מבחר שירים - סטפאן מלארמה
Choix de poesies - Stephane Mallarme