» טקסט  » אומנות ועיצוב  » ספרים חדשים במאי 2012       חזור

מעריסה לעריסה
מאת: מיכאל בראונגרט, ויליאם מק'דונו
Cradle to Cradle - William McDonough & Michael Braungart

ההוצאה: בבל כמעט כולנו תורמים היום את חלקנו למאמץ לשמירה על הסביבה. האסטרטגיה המקובלת היא: "צמצום הצריכה, שימוש חוזר, מִחזור", במטרה למזער את נזקיה של התעשייה האנושית. לגישה זו, שכוונותיה טובות, יש מגבלה אחת: היא משמרת את דגם הייצור החדכיווני של המהפכה התעשייתית "מעריסה לקבר", שמייצר מלכתחילה כמויות אדירות של פסולת וזיהום ההולכים ומצטברים על פני כדור הארץ. לכן יש צורך בחשיבה מחודשת על דגם הייצור עצמו: לא עוד "מעריסה לקבר", אלא "מעריסה לעריסה". "מעריסה לעריסה" הוא חזון מלהיב, פשוט ופורץ דרך בחדשנותו, הפורשֹ בפני הקוראים גישה מעשית כזאת. הכימאי מיכאל בראונגרט והארכיטקט ויליאם מק'דונו קוראים תיגר, בהסברים בהירים, לעתים משעשעים, על המוסכמה שתעשייה אנושית חייבת להזיק לעולם.

הם בוחנים את הטבע ומגלים בו מערך ייצור בריישום של שפע ולא של צמצום, שבו פסולת = מזון. השניים מראים כיצד יש ביכולתנו לחקות את הדגם שלפיו פועל הטבע לטובת המסחר והסביבה, ומדגימים כיצד אפשר לתכנן מוצרים כך שישמשו כחומרי הזנה ביולוגיים וטכניים.

הרעיונות של "מעריסה לעריסה" חלחלו בכל רחבי העולם ועקרונות השיטה עתידים לעצב את עתידנו. הם מיושמים על ידי ממשלות, תאגידים, עסקים קטנים וחדשניים ומחלקות אקדמיות למדעים מדויקים.

"מעריסה לעריסה" הוא מניפסט מעשי וחיובי למען עתיד סביבתי משגשג, למען עולם שבו נוכל להפיק את המרב מהטבע בלי להרוס אותו.

מיכאל בראונגרט הוא כימאי והמייסד של הסוכנות להגנת הסביבה וחיזוקה (EPEA) בהמבורג, גרמניה. לפני הקמת EPEA היה מנהל של המחלקה הכימית בגרינפיס. מאז 1984 הוא מרצה באוניברסיטאות, חברות עסקיות ומוסדות ברחבי העולם על תפיסות ביקורתיות חדשות בכימיה אקולוגית ובניהול משאבים חומריים.

ויליאם מק'דונו הוא ארכיטקט והמייסד של חברת "ויליאם מק'דונו שות'" המתמחה בארכיטקטורה ובתכנון קהילתי ופועלת בשרלוטסוויל, וירג'יניה. בין השנים 1994 ל-1999 שימש כדיקן של בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת וירג'יניה. בשנת 1999 הכיר בו השבועון "טיים" כ"גיבור כדור הארץ". בשנת 1996 קיבל את הפרס הנשיאותי לפיתוח מקיים, העיטור הסביבתי הגבוה ביותר הניתן בארה"ב.

מעריסה לעריסה מאת מיכאל בראונגרט וויליאם מק'דונו, בהוצאת רסלינג, סדרת ארכיטקטורות - בעריכת אור אלכסנדרוביץ', תרגום מאנגלית: אור אלכסנדרוביץ', עריכת תרגום: אירית מילר, 208 עמודים.

מתוך מעריסה לעריסה | היסטוריה מקוצרת של המהפכה התעשייתית
בואו נדמיין שקיבלנו על עצמנו לעצב את המהפכה התעשייתית ־ בדיעבד. בהתחשב בתוצאות השליליות של המהפכה, תיאור המשימה היה עשוי להיראות כך: עצבו מערך ייצור אשר:
*מחדיר מיליוני טונות של חומרים רעילים לאוויר, למים ולקרקע בכל שנה;
*מייצר חומרים מסוכנים במידה כזו שהדורות הבאים ייאלצו להמשיך לפקוח עליהם עין;
*מניב כמויות אדירות של פסולת;
*מטמין חומרים יקרי ערך במקומות שונים על פני כדור הארץ, בלי שיהיה אפשר לשוב ולהשתמש בהם;
*מחייב חקיקה של אלפי תקנות מורכבות ? לא כדי לדאוג לבטיחות האדם והמערכות הטבעיות, אלא כדי להבטיח שאלה לא יורעלו מהר מדי;
*מגדיר את רמת הפריון על פי מיעוט הזמן שבני האדם מבלים בעבודה;
*יוצר שגשוג על ידי כרייה של משאבי טבע או כריתתם, ולאחר מכן קבורתם או שרפתם;
*מדלדל את המגוון הביולוגי ואת המנהגים התרבותיים.

כמובן, התעשיינים, המהנדסים, הממציאים ואנשים אחרים שעמדו מאחורי המהפכה התעשייתית לא שיערו מעולם שאלה יהיו תוצאותיה. למעשה, המהפכה התעשייתית מעולם לא עוצבה במלואה. היא התעצבה בהדרגה, כאשר תעשיינים, מהנדסים, מתכננים ומעצבים ניסו לפתור בעיות ומיהרו לנצל הזדמנויות בתקופה של שינוי נרחב מהיר וחסר תקדים.

המהפכה התחילה בייצור בדים באנגליה, ארץ שבה החקלאות היתה משלח–היד העיקרי במשך מאות שנים.

האיכרים עיבדו את השדות; האחוזות והגילדות העירוניות סיפקו מזון וסחורות; והתעשייה התבססה על בעלי מלאכה שעיסוקם העיקרי היה עדיין חקלאות. כעבור כמה עשרות שנים הפכה התעשייה הביתית, שהפיקה כמויות מצומצמות של אריגי צמר בעזרת כישוריהם של פועלים בודדים, למערך ממוכן של בתי חרושת שהפיקו אריגים - מכותנה ולא מצמר - בכמויות אדירות.

הקצב הגובר של השינוי נבע מהחדרה מהירה ומתמשכת של טכנולוגיות חדשות.

באמצע המאה ה-18 נהגו לשזור סיבים בבית, על גלגלי טווייה, בלחיצה ידנית ורגלית על דוושות, שהפיקה סיב בודד בכל סיבוב גלגל. נול הטווייה, שנרשם כפטנט בשנת 1770, הגדיל את מספר הסיבים מאחד לשמונה, ובהמשך גם ל-16 ויותר. בדגמים מאוחרים יותר היה אפשר לשזור עד 80 סיבים במקביל. ציוד ממוכן אחר, כמו “מסגרת המים” ומוּלת הטווייה, העלה את רמות הייצור בקצב שדמה מן הסתם למצב שמתאר חוק מוּר (Moore - נקרא על שם גורדון מור, מייסד אינטל), ולפיו מהירות העיבוד של שבבי מִחשוב מוכפלת, פחות או יותר, מדי 18 חודשים.

בעידנים הטרום–תעשייתיים נהגו לייצא אריגים על סיפונן של אסדות וספינות מפרש, שהיו אטיות ולא–מהימנות במזג אוויר בעייתי, נאלצו לשלם מסים גבוהים ולציית לחוקים נוקשים ונפלו קורבן דרך קבע לשודדים. למעשה מפתיע שמטענים הגיעו בכלל ליעדם. מסילת הברזל וספינת הקיטור אפשרו לשנע מוצרים מהר יותר ורחוק יותר. עד 1840, בתי חרושת שנהגו לייצר אלף פריטים בשבוע כבר יכלו - ושאפו - לייצר אלף פריטים ביום.

החוות החקלאיות היו צרות מלהכיל את המספר ההולך וגדל של פועלי טקסטיל, ואלה עברו לערים, שהיו קרובות יותר לבתי החרושת, כדי לעבוד - הם ומשפחותיהם - 12 שעות (לפחות) ביממה. מילת המפתח היתה אז “יותר” - יותר מקומות עבודה, יותר אנשים, יותר מוצרים, יותר בתי חרושת, יותר עסקים, יותר שווקים.

כמו כל שינוי פרדיגמטי, גם השינוי הזה נתקל בהתנגדות. פועלי התעשייה הביתית שחששו מאובדן עבודה, והלוּדיטים (ממשיכיו של נד לוּד) - יצרני בדים מיומנים שהפנו את זעמם כלפי המכונות החדשות והפועלים הלא–מקצועיים שהפעילו אותן - השחיתו ציוד שהביא לחיסכון בעבודה ומיררו את חייהם של הממציאים, שחלקם הלכו לעולמם מנודים וחסרי כול בטרם זכו להפיק רווחים מהמכונות החדשות שהמציאו.

ההתנגדות נגעה לא רק לטכנולוגיה עצמה, אלא גם לצדדים הרוחניים והמדומיינים של החיים. המשוררים הרומנטים כתבו על הפער ההולך וגדל בין הנוף הכפרי הטבעי לנוף העירוני - פעמים רבות במונחים של ייאוש: “ערים [...] הן לא יותר מאשר בתי כלא מגודלים שמסתגרים מפני העולם, על כל גילויי היופי שבו,” כתב המשורר ג’ון קלֵייר. אמנים ואסתטיקנים כמו ג’ון רַסקין (Ruskin) וויליאם מוריס (Morris) חששו מפני ציוויליזציה שבה הרגישות האסתטית והמבנים הגשמיים יעוצבו מחדש לאור דגמים מטריאליסטיים.

היו גם בעיות אחרות, ארוכות טווח יותר. לונדון הוויקטוריאנית נודעה לשמצה בתור ”העיר הנאדרה והמזוהמת”, כפי שכינה אותה צ’רלס דיקנס; תנאי התברואה הירודים וציבור החלכאים והנדכאים שלה נתפסו כמאפיינים המובהקים של העיר התעשייתית המתפתחת.

האוויר של לונדון היה רווי מזהמים - בעיקר כתוצאה של שרפת פחם - במידה שאילצה את תושביה להחליף חפתים וצווארונים בכל יום (מנהג שיחזור על עצמו בצ’טנוּגה בשנות השישים של המאה העשרים ואפילו בבייג’ינג או במנילה כיום). בבתי החרושת הראשונים ובמיזמים תעשייתיים אחרים, כמו מכרות, נחשבו חומרי הגלם ליקרים, ואילו בני אדם נתפסו פעמים רבות כזולים. ילדים ומבוגרים עבדו שעות ארוכות בתנאים מחפירים.

אולם הרוח הכללית שאפיינה את התעשיינים הראשונים - ורבים אחרים בני התקופה - היתה של אופטימיות גדולה ושל אמונה בקִדמה האנושית. עם הפרץ הנחשוני של התיעוש צצו מוסדות אחרים שלקחו חלק בעלייתו: בנקים מסחריים, בורסות ועיתונות מסחרית יצרו מקורות תעסוקה נוספים למעמד הבינוני החדש והידקו את הקשר בין הרשת החברתית לצמיחה הכלכלית. מוצרים זולים יותר, תחבורה ציבורית, מערכות מים וביוב מרכזיות, איסוף פסולת, מכבסות, דיור בטוח ושירותים אחרים העניקו לעשירים ולעניים כאחד מה שנדמָה כרמת חיים ראויה. תנאי נוחות לא היו עוד נחלתם הבלעדית של המעמדות המבוססים.

המהפכה התעשייתית אמנם לא היתה מתוכננת, אך ודאי שלא היתה משוללת מניע. בסופו של דבר זו היתה מהפכה כלכלית, שהונעה מהתשוקה לצבירת הון. התעשיינים רצו לייצר מוצרים באופן יעיל ככל האפשר ולספק את נפח הסחורות הגדול ביותר למספר הרב ביותר של אנשים. במרבית ענפי התעשייה בא הדבר לידי ביטוי במעבר מעבודה ידנית למיכון יעיל של הייצור. קחו לדוגמה מכוניות. בתחילת שנות התשעים של המאה ה-19 יוּצר האוֹטוֹמוֹבּיל (שמקורו באירופה) על ידי אוּמנים, רובם קבלנים עצמאים, בהתאם לדרישות הלקוח.

לדוגמה, חברה לייצור מכונות כלים בפריז, שהיתה במקרה יצרנית המכוניות המובילה באותם ימים, ייצרה רק כמה מאות יחידות בשנה. המכוניות היו פריטי יוקרה, שנבנו באטיות ובקפדנות בעבודת יד. לא היתה אז שיטה תקנית למדידת חלקים ולהתאמתם למידות מקובלות, וגם לא אמצעים לחיתוך פלדה מחוסמת, לכן יוצרו חלקי המכוניות על ידי קבלנים שונים, חוסמו בחום (שפעמים רבות הביא לשינוי במידות החלק) ולוטשו בנפרד כדי להתאים למאות חלקים אחרים של המכונית. לא היו שתי מכוניות זהות, ולא יכלו להיות כאלה.

הנרי פורד היה מהנדס, מכונאי ובונה מכוניות מרוץ (שבהן נהג בעצמו), לפני שייסד את חברת הרכב פורד, בשנת 1903. לאחר שייצר כמה כלי רכב מוקדמים, הבין פורד שכדי לייצר מכוניות לעובדים המודרניים באמריקה - ולא רק לעשירים - עליו לייצר כלֵי רכב בזול ובכמויות גדולות. בשנת 1908 החלה החברה שלו בייצור “דגם טי” האגדי, “המכונית להמונים” שעליה חלם פורד, “שמיוצרת ממיטב החומרים בידי מיטב העובדים, בעיצוב הפשוט ביותר שיכולים מהנדסים מודרניים להוציא תחת ידיהם [...] ושמחירה כל כך נמוך שכל מי שמשתכר היטב יוכל לרכוש אותה לעצמו.”

בשנים שלאחר מכן הותאמו כמה ממרכיבי הייצור כך שיעמדו ביעד של פורד, וחוללו מהפכה בייצור מכוניות שהביאה לעלייה מהירה ברמות היעילות. הראשון שבהם היה ריכוזיות: בשנת 1909 הודיע פורד שהחברה תייצר רק מכוניות מדגם טי, וב-1910 עבר למפעל גדול בהרבה שהופעל בחשמל ואיגד תחת קורת גג אחת כמה תהליכי ייצור.

החידוש המפורסם ביותר של פורד היה פס הייצור הנע. בשיטת הייצור המוקדמת, המנועים, השלדות ופנים המכוניות הורכבו בנפרד, ואז חוברו למכונית אחת בידי קבוצת פועלים מיומנים. החידוש של פורד היה להביא “את החומרים אל האדם”, במקום להביא “את האדם אל החומרים”. הוא ומהנדסיו פיתחו פס ייצור נע שהתבסס על פסי הייצור הנעים של תעשיית הבשר של שיקגו: הוא הוביל חומרים לעובדים, ובצורתו היעילה ביותר אִפשר לכל אחד מהם לחזור שוב ושוב על פעולה אחת בעוד הרכב נע לאורך פס הייצור, תוך הפחתה דרמטית של זמן העבודה הכולל.

פיתוח זה ואחרים אפשרו את הייצור ההמוני של המכונית האוניברסלית, דגם טי, באתר ריכוזי שבו הורכבו כלי רכב רבים בעת ובעונה אחת. הגדלת היעילות הביאה להורדת מחירו של דגם טי (מ-850 דולר ב-1908 ל-290 דולר ב-1925) ולזינוק במכירות. עד 1911, לפני שפס הייצור נכנס לשימוש, נמכרו 39,640 יחידות של דגם טי; עד 1927 עמד המספר הכולל של המכוניות שנמכרו על 15 מיליון.

יתרונות הייצור הריכוזי והתקני היו רבים. הוא הזרים רווחים גדולים ומהירים יותר לכיסי התעשיינים. בחזית אחרת, הייצור נתפס כ”מחסן הנשק של הדמוקרטיה”, כפי שניסח זאת וינסטון צ’רצ’יל, משום שכושר הייצור היה כל כך כביר, שהוא אפשר לתת מענה הולם שלא היה אפשר להתעלם ממנו בתנאי מלחמה (כפי שקרה בשתי מלחמות עולם). הייצור ההמוני הביא לדמוקרטיזציה במובן נוסף: כפי שהודגם עם דגם טי, כאשר מחירו של מוצר מותרות צונח, יותר אנשים יכולים להרשות אותו לעצמם.

מקומות עבודה חדשים במפעלים שיפרו את רמת החיים, כפי שעשו העליות ברמות השכר. פורד עצמו סייע לשינוי הזה: בשנת 1914, כאשר השכר המקובל של פועלי בתי החרושת עמד על 2.34 דולרים ביום, הוא העלה אותו לחמישה דולרים, בטענה שמכוניות לא יכולות לקנות מכוניות (הוא גם צמצם את שעות העבודה היומיות מתשע לשמונה). בהינף יד, יצר פורד למעשה שוק לעצמו, והעלה את הרף בכל עולם התעשייה.

מנקודת מבט עיצובית, דגם טי גילם במדויק את היעד הכללי של התעשיינים הראשונים: לייצר מוצר נחשק, זמין לכל כיס וקל לתפעול כמעט בכל מקום; מוצר שישרוד פרק זמן מסוים (עד שתגיע השעה לקנות מוצר חדש); ושאפשר לייצרו בזול ובמהירות. ברוח הקווים המנחים האלה, התרכזו הפיתוחים הטכניים בהגדלת “העוצמה, הדיוק, החיסכון, המערכתיות, ההמשכיות, המהירות”, אם להשתמש ברשימת מרכיבי הייצור ההמוני של פורד.

מסיבות ברורות, יעדי העיצוב של התעשיינים הראשונים היו נקודתיים למדי, והוגבלו להבטחת מעשיות, רווחיות, חסכנות ולינאריות. תעשיינים, מעצבים ומהנדסים רבים לא ראו בתוצר המתוכנן חלק ממערכת גדולה יותר, פרט לזו הכלכלית. כולם, עם זאת, חלקו כמה הנחות יסוד משותפות ביחס לעולם.

"המהויות שיד אדם לא שינתה"
התעשיינים הראשונים הסתמכו על מה שנדמָה כאספקה אינסופית של “הון” טבעי. עפרות, עץ, מים, תבואה, בקר, פחם, קרקע - אלה היו חומרי הגלם של מערכי הייצור שהפיקו סחורות להמונים, ואלה חומרי הגלם שלנו גם כיום. מפעל ריבֶר רוּז’ (Rouge) של פורד היה התגלמות זרימת הייצור בקנה–מידה עצום: כמויות כבירות של ברזל, פחם, חול וחומרי גלם אחרים חצו את שערי המתקן והפכו בין כתליו למכוניות חדשות.

התעשיות הלכו והעלו בשר ככל שהפכו משאבים רבים יותר למוצרים. החקלאות הכניעה את הערבוֹת, והיערות הגדולים נכרתו כדי לספק עץ ודלק. בתי חרושת התמקמו משיקולי נוחות בסמוך למשאבי טבע (חברת חלונות מובילה ממוקמת כיום במקום שפעם היה מוקף בעצי אורן ענקיים, אשר שימשו לייצור מסגרות החלונות) או למאגרי מים, שנוצלו בתהליכי הייצור וסילוק הפסולת.

במאה ה-19, שבה נולדו ההרגלים האלה, לא זכו איכויותיה הייחודיות של הסביבה להתעניינות רחבה. היה נדמה שכמות המשאבים הזמינים עולה על כל דמיון. הטבע עצמו נתפס כ”אמא אדמה”, שבכוחה להתחדש בהתמדה, לספוג הכול ולהמשיך לצמוח. אפילו רַלף וולדו אֶמֶרסון, פילוסוף ומשורר מרחיק ראות שהיה רגיש למראות הטבע, ביטא אמונה רווחת כשתיאר, בתחילת שנות השלושים של המאה ה-19, את הטבע כ”מהויות שיד האדם לא שינתה; המרחב, האוויר, הנהר, העלה”. רבים האמינו שלנצח ייוותרו שטחים בתוליים ותמימים. בספרות הפופולרית שכתבו רודיארד קיפלינג ואחרים, תוארו חלקים פראיים של העולם שהיה דומה כי ימשיכו להתקיים לעד.

באותו זמן, נתפס הטבע במערב ככוח פראי ומסוכן שיש לתרבת ולהכניע. בני האדם ראו בכוחות הטבע איום, וכדי לשלוט בהם השיבו מלחמה. בארצות הברית זכה אילוף הסְפר למעמד של מיתוס מכונן, ו”כיבוש” המקומות הטבעיים והפראיים נתפס כציווי תרבותי - ואפילו רוחני.

כיום השתנתה ההבנה שלנו את הטבע באופן דרמטי. מחקרים חדשים מצביעים על כך שהימים, האוויר, ההרים, הצמחים ובעלי החיים שמאכלסים אותם פגיעים יותר מכפי שיכלו לשער הממציאים הראשונים. למרות זאת פועלות עדיין התעשיות המודרניות לפי פרדיגמות שפותחו בזמנים שבהם תפיסת העולם של בני האדם היתה שונה מאוד. בריאותן של המערכות הטבעיות, או המודעוּת לשבריריותן, למורכבותן ולתלות ההדדית ביניהן, לא נכללו בסדר–היום של התכנון והעיצוב התעשייתיים. עמוק מאוד בבסיסה, התשתית התעשייתית שלנו היום היא לינארית: היא ממוקדת בעשיית מוצר ובשינועו ללקוח במהירות ובזול בלי להתחשב כמעט בשום דבר אחר.

אין ספק שהמהפכה התעשייתית הביאה למספר לא מבוטל של שינויים חברתיים מבורכים. בזכות רמת חיים גבוהה יותר, חלה עלייה גדולה בתוחלת החיים. שיפור ניכר התחולל בתחומי הטיפול הרפואי והחינוך, שהיו כעת בהישג ידם של רבים יותר. חשמל, אמצעי תקשורת ופיתוחים נוספים העלו את הרווחה ואת הנוחות לדרגה חדשה. התקדמויות טכנולוגיות הביאו רווחים אדירים למדינות המכונות “המתפתחות”, לרבות עלייה בכושר הייצור החקלאי, והגדילו מאוד את היבולים ואת מלאי המזון המיועדים לאוכלוסיות בצמיחה.

אבל היו כמה פגמים בסיסיים בעיצוב פני המהפכה התעשייתית. הם הולידו כמה מחדלים מכריעים, ואת התוצאות ההרסניות ירשנו אנו, עם ההנחות ששלטו בעידן שבו לבשו אותן תמורות צורה.

מעריסה לקבר
שערו בנפשכם אילו דברים אתם יכולים למצוא היום באתר הטמנה מצוי: רהיטים ישנים, ריפודים, שטיחים, טלוויזיות, בגדים, נעליים, טלפונים, מחשבים, מוצרים מורכבים ואריזות פלסטיק, וגם חומרים אורגניים כמו חיתולים, נייר, עץ ופסולת מזון. מרבית המוצרים האלה יוצרו מחומרים יקרי–ערך שהפקתם ועיבודם עלו במאמצים ובכסף, נכסים חומריים בשווי מיליארדי דולרים.

למעשה, גם החומרים המתכלים ביולוגית כמו שיירי מזון ונייר הם בעלי ערך - אפשר לפרק אותם ולהשיבם לקרקע כחומרי הזנה ביולוגיים. למרבה הצער, כל הדברים האלה נערמים באתר הטמנה, שבו יורד ערכם לטמיון. אלה המוצרים האולטימטיביים של מערכת תעשייתית שתוכננה על בסיס דגם חד–סטרי ולינארי של תנועה מעריסה לקבר. משאבים מופקים מהסביבה, מעוצבים כמוצרים, נמכרים, ולבסוף מושלכים ל”קבר” זה או אחר, בדרך כלל אתר הטמנה או משרפה. סופו של התהליך מוכר לכם משום שאתם, הצרכנים, אחראים להתמודדות עם שייריו.

חשבו לרגע: אתם נחשבים אולי צרכנים, אבל למעשה אתם צורכים מעט מאוד - קצת אוכל, קצת נוזלים. כל השאר נועד לזריקה מכם והלאה מיד בתום השימוש. אבל איפה זה “הלאה”- אלא שאין באמת “הלאה”. “הלאה” המשיך הלאה.

תהליכי התכנון והעיצוב ששולטים היום בייצור המודרני מושתתים על הגישה מעריסה לקבר. לפי כמה דיווחים, יותר מ-90 אחוז מהחומרים המופקים מהסביבה לצורך ייצור מוצרי צריכה עמידים בארצות הברית, הופכים לפסולת כמעט באופן מיידי. לעתים גם המוצר עצמו לא שורד הרבה יותר: לרוב זול יותר לקנות גרסה חדשה - גם של המכשירים היקרים ביותר - מאשר למצוא מישהו שיתקן את המכשיר המקורי.

למעשה, עיצובם של מוצרים רבים כולל כיום “מנגנון התיישנות מובנה”, כדי שישרדו פרק זמן מוגבל, ויאפשרו - יעודדו - את הלקוח להיפטר מהחפץ ולקנות דגם חדש יותר. בנוסף לכך, מה שרואים רוב האנשים בפחי האשפה שלהם הוא רק קצהו של קרחון חומרי; המוצר עצמו מכיל בממוצע רק חמישה אחוזים מחומרי הגלם המעורבים בתהליכי ההפקה והשינוע שלו.

© כל הזכויות שמורות לבבל הוצאה לאור

מעריסה לעריסה - מיכאל בראונגרט, ויליאם מק'דונו
Cradle to Cradle - William McDonough & Michael Braungart