» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בפברואר 2013       חזור

דושינקא, נשמה
מאת: איריס אליה-כהן

ההוצאה: הקיבוץ המאוחד בערב יום הולדתה ה-34 מוצאת את עצמה הדס ב"בַּבּוּשְׁקָה", מועדון בעיר התחתית של חיפה, בחברת שלושה גברים זרים. כאב צורב ורעב חסר פשר דוחפים אותה לעשות מעשה שעתיד להיות התחנה הראשונה במסעהּ לאורך הארץ ולעומק הלב, המבקש תיקון. דוּשִׁינְקָא, נשמה נע חליפות בין ישראל, מרוקו ואוקראינה, נודד בין מחוזות לשוניים ותרבותיים לא מוכרים ובין תקופות זמן שונות. בהדרגה, עם התקדמות העלילה, נקשרות התודעות של ארבעת גיבוריו לכדי סיפור אחד משותף: כואב, מצחיק, מכמיר-לב ומלא תקווה. איריס אליה כהן, שספרה הקודם, מכתוב (הקיבוץ המאוחד, 2011), הפך לרב-מכר וזכה בפרס שרת התרבות ובפרס עיריית רמת-גן לספר הביכורים הטוב ביותר לשנת 2012 , יוצרת גם כאן רקמה סיפורית נועזת ומהפנטת מחומריה הנפיצים של הרב-לאומיות הישראלית, בתועפות של דמיון, הומור, יכולת המצאה וכישרון סיפורי יוצא דופן.

איריס אליה כהן, (1969), היא יוצרת רב תחומית, נשואה ואם לארבעה, מתגוררת בקריית טבעון. דושינקא, נשמה מאת איריס אליה-כהן בהוצאת הקיבוץ המאוחד, עורכת הספר: טלי לטוביצקי, הציור על העטיפה: ורד פרחי ליננברג, 368 עמודים.

דושינקא, נשמה | 1. הכל דבש
וכמו מתוך קנה של אקדח מזנקים אל השמיים שני עורבים. האחד קטן, חותך את האוויר השחור, לאט ובהיסוס, כמו שריטה ארוכה, עדינה, והשני גדול יותר, ובטרם הוא נוחת אל סבך האזדרכת, שותת מעופו כפצע בעורו של הלילה.

עיניה נפקחות ראשונות. אחר כך הידיים, ואז קצות האצבעות, והבהונות, ורק אז המחשבות, והיא מנסה להבין איפה היא ולמה זה קרה ואיך יכול להיות שכבר לילה. כשהתודעה תופסת את מקומה היא מקבלת את התשובות העגומות לחלק מהשאלות האלה. די, הדס, די, יהיה בסדר, היא אומרת לעצמה ומקווה שהעייפות הכבדה שרובצת על גופה תעצום אותו שוב.

הבית חשוך כמו הלב. וכאילו חלפו שנים מאז נרדמה, הצטברה שכבת עלטה עבה על הקירות ועל הארונות ועל ערימה פרועה של מעילים וסוודרים וצעיפים שנותרה על הכסא עוד מהחורף. כמה זמן ישנה? קרוב לוודאי שהשלימה את השעות שהחסירה בשבוע האחרון.

וכשהיא נשכבת על גבה היא מבחינה בכתם מפושט באחת מפינות התקרה, והוא נראה לה מתנועע, כאילו גדל ומתרחב ברגעים אלה ממש. בעיצומו של אחד מימי הגשם הספורים של החורף הקודם, היא נזכרת, קצת לפני שאושרי עזב, התפוצץ איזה צינור ישן בדירתה של גברת נשר, קומה אחת מעליהם, וזו הוצפה כליל. במשך כמה שעות נרתמו שניהם לסייע למכשפה הזקנה לגרוף את המים החוצה, אל המרזבים במרפסת, אבל המים כבר הספיקו לחלחל מטה, כנראה. וזאת התוצאה.

כשרחמים, בעל הדירה, יגיע לבדוק מה קורה עם הסתימה בכיור המקלחת, תבקש ממנו לטפל גם בזה.

אור הירח מתקרב אט-אט אל החלון הפתוח, ואיתו נכנסים אל החדר גם חילופי דברים בעברית וברוסית. פרצי צחוק או בכי – קשה לה להחליט – מתערבבים בניבולי פה ובניסיון נואל של בחור אחד, שיכור לגמרי, לצלוח דווקא את "אלינור" של זוהר ארגוב. אלינור, את יפה כמו מלאך –

מה לרוסי הזה ולאלינור, לעזאזל? יש לו שמץ של מושג מי זה זוהר ארגוב? הוא בכלל חי פה כשזוהר ארגוב מת פה? בלעדייך לא שווה כל העולם –

הם נמצאים בכל מקום, הרוסים האלה. חיפה כבר מזמן הפכה למוסקבה הקטנה, היא רוטנת אל עצמה ונותנת בחלון מבט ארוך, קוצף, כאילו אפשר להדוף את הקולות בעזרת העיניים או בעזרת הכעס.

צינה נעימה מביאה איתה שקט לכמה רגעים. מה השעה, בעצם? היא מגששת בעיניה ברצפה. לפני יותר מחודשיים נפל השעון מהקיר, ועד עכשיו הוא ממתין שתואיל להשיבו למקומו. זה לא יקרה בזמן הקרוב, היא יודעת. אין לה אפילו בורג או מסמר אחד. כשאושרי עזב, הוא לקח איתו את ארגז כלי העבודה שקנו יחד. אז, לא היה לה איכפת. היא אפילו חשבה שטוב עשה. שיהיה לה קל יותר בלי כל מיני חפצים שיזכירו לה אותו על כל צעד ושעל. אבל עכשיו עולה בדעתה שהייתה במעשה שלו מידה לא מבוטלת של אנוכיות. איך הוא החליט שהיא לא זקוקה לארגז הזה? הוא היה צריך להתייעץ איתה קודם.

הקולות השתויים שוב מגיעים אל אוזניה. מי אלה? היא קמה ומציצה בחלון. אולי זאת שוב ניקול? אתמול בערב כשחזרה מהעבודה הופתעה לראות את ניקול, הבת של השכנה, יושבת עם עוד שני נערים בחצר הבניין ומעשנת נרגילה בשיא הטבעיות. וכאילו זה לא מספיק, נחו על הדשא שלושה בקבוקי וודקה שבורים ששרדו בקושי איזה משחק קליעה למטרה. ניקול, ילדה טובה דווקא, ככה חשבה הדס עד אותו הרגע, עוד נופפה לה לשלום בעליצות.

הדס החזירה לה חיוך דאוג. הדס! אנחנו לא עושים כלום, קולה נשמע מבודח, אנחנו רק מדברים קצת. לפני שהדס הספיקה להגיב, להגיד שה"כלום" הזה לא נראה לה בכלל, פרץ אחד הנערים בצחוק פרוע, בעוד חברו מתבריין וצועק על הדס: מה הקטע שלך, אה? מה זה עניינך מה אנחנו עושים? הוא ממש הצליח להפחיד אותה, והיא האיצה את צעדיה והתחפפה משם.

היא חוזרת למיטה. מצליחה לדוג, בישיבה, את השעון מהרצפה, ומקרבת עיניה אל הצג. השעה שש. שש? איך זה יכול להיות? שש בבוקר או שש בערב? הרי הלכה לישון בשבע...

ובאיחור מה היא מגלה שהמחוג של השניות לא זז. שוכב על הספרה שתיים עשרה מעולף.

ושוב כואבת לה הבטן. כבר כמה ימים היא כואבת לה, כאילו מישהו צובט אותה מבפנים... והיא נזכרת ביום ההוא, היום הראשון של כיתה ג' – יומיים קודם לכן עזבו את חיפה ועברו להתגורר במשמר הירדן בעקבות "מה שקרה", כפי שנהג אביה לסכם בקצרה – גם אז כאבה לה הבטן נורא. ומאז הימים האלה של סוף הקיץ, סביב יום ההולדת, הם כאב בטן אחד גדול.

הבית עוד מלא בארגזים ואביה לא מוצא את ילקוט בית הספר. את עוד תאחרי את ההסעה! נוזפת בה דודה עליזה, ודוחפת לתוך שקית ניילון של "המשביר לצרכן" שתי מחברות עברית, מחברת חשבון משומשת, עיפרון, עט שקיבלה מתנה מסוכן הביטוח ועליו הכיתוב "מגדל", מחק, ומחדד מתכת גרוע (ששבר את חודי העפרון פעם אחר פעם) – ומשלחת אותה החוצה. לא רוצה! הדס עומדת לפני דלת הרשת שמעברה השני גדודי זבובים ערוכים למתקפה, אני לא הולכת ככה, כולם יצחקו עלי! מבטו המיוסר של אביה וה"זה מה יש" של דודה עליזה מבהירים לה שאין ברירה.

היא ממלמלת שוב: וגם כואבת לי הבטן – אבל יוצאת. הפרות גועות, התרנגולות רוטנות, ומעל לראשה נרקמת הילה שחורה, מזמזמת, שמלווה אותה עד לתחנת האוטובוס שבפאתי המושב החדש. בדרך היא מדמיינת עולם של אנשים חסרי בטן. עולם רגיל לגמרי עם אנשים רגילים לגמרי, שבמקום הבטן יש להם חור. אנשי בייגלה כאלה.

השיעורים הראשונים דווקא עוברים בהצלחה יחסית. המורה מקבלת אותה בסבר פנים יפות והילדים בכיתה לא צוחקים עליה בכלל. זאת רק הבטן שמציקה לה. מאוד. היא לא מצליחה לבלוע את הסנדוויץ', ואפילו כשהיא שותה מים יש לה כאבים עזים. במשך כל אותו היום היא מחזיקה את הבטן ומהרהרת באנשים חסרי הבטן... איזה כיף להם. היא היתה מסכימה למסור עוד כמה איברים בשביל להיות אחת מהם. שיקחו לה אפילו את השכל, רק שתסתלק ממנה כבר הבטן הזאת...

באצבעות סומות היא מגששת אחר המתג הקבוע בקיר, ונכנעת לאפלה. במסדרון היא נתקלת בשידה הארוכה. מיד אחר כך נתקעת הבוהן שלה ברגל הכורסא. שיט, היא מסננת ורוכנת אל השולחן בפינת העבודה, לברר מה השעה אצל המחשב. זה מקיץ מתרדמתו למגעה הקל במקלדת. 03:45. כשהיא מזדקפת, מתנדנדת ערימת הנייר האימתנית שלצידו. מעטפות שלא טרחה לפתוח, חשבונות חשמל ומים, תזכורת לחידוש רישיון הרכב, קבלות וקופונים של מרכזי קניות רחוקים ושלל פרסומי העמותה שהקימו הוריו של עמיחי לזכרו.

בזמן שהדפים מתבוססים על השולחן ובא לה להעיף את כולם, כולל עשרות הפליירים המזורגגים, שוב מתכווצת לה הבטן. כדאי לשתות משהו. תה, קפה, אולי אפילו חצי כוס חלב. מסך המחשב מספק לה מעט אור, והיא מוצאת את מתג מנורת המטבח ופותחת את המקרר. חבל שהוא אינו מוחשך. אלוהים! סירים, קופסאות, מגשים, שקיות של ירקות שקרוב לוודאי עבר זמנם. כל כך הרבה צנצנות של מיונז.

היא שוכחת שרצתה לשתות חלב, ובלי לחשוב פעמיים היא מושכת את קופסת העוגה שקנתה למשרד. אגב כך נופל בקבוק המייפל, אבל היא לא מרימה אותו. אין לה כוח. תפארת הקרמל התלת שכבתית שרכשה בלא פחות ממאה ושמונים שקלים מפתה למדי... לטעום ממנה? לא, לא. מה פתאום. אסור לה לגעת בזה! העוגה חייבת להישאר יפה ושלמה. גם ככה הבנות במשרד לא מפסיקות לרכל עליה. שלא יהיו להן עוד סיבות לרינונים.

בכל זאת מוצאות ספרות המרציפן (כל ספרה - שישה עשר שקלים!) את דרכן לפיה. אין בהן צורך, היא אומרת לעצמה ומכרסמת את הספרה ארבע. מיד אחר כך גם את צמד הישבנים של הספרה שלוש. גבישי הסוכר מחליאים את חיכה והיא סוגרת את הקופסה ודוחפת אותה בחזרה למקום. הפעם מועדים שני גביעי יוגורט. אחד מהם היה פתוח, ושלולית לבנבנה נקווית סביב גביעון סחוג עתיק. והיא מחלצת מהמדף האמצעי מגש אלומיניום חד פעמי, מקומט ומזיע, ובו פשטידת חצילים. אמנם קנויה, אבל דווקא טובה. החתיכה נכנסת אל פיה מפורקת והיא שותה כוס מים שהייתה מונחת על השיש. לא חולף רגע והיא שוב נדחקת אל המקרר הכלוא בין ארונות המטבח לדלת המזווה. הפעם היא מוצאת חתיכת פרמזן ומלפפון חמוץ ובורקס קפוא. לא נורא. בבטן הוא יפשיר.

על צלחת פלסטיק מונח הכריך בשוקולד שמרחה לאביב, אחיינה, שהגיע היום אחר הצהריים עם לילך. הוא כל כך מתוק! כמה צחקה כשלמלם לה "מזטו דה. מזטו", שזה בתינוקית מזל טוב הדס. או מזל טוב דודה... וגם הכריך מוצא את דרכו לבית הבליעה. כדי להתמודד עם תבשיל כרוב וברוקולי שהכינה לפני שבוע, היא נוטלת את המזלג האחרון שנותר במגירת הסכו"ם, אבל כבר אחרי ביס אחד מוחזר הסיר למקרר. זה מגעיל. אולי תבדוק איך מעדן החלב החדש שקנתה? על הדרך היא מבחינה בקערה עם קוביות עגל שהשרתה בסויה, שמן זית ודבש. היו לה כוונות אמיתיות לצלות אותן... מתישהו. אבל היא לא מצאה את הזמן והכוח. היא אוחזת בקערה ומרחרחת בה: ממתי זה?

בגלל אושרי היא ויתרה על הצמחונות. ויכוחים של שנים עם אביה, אחיותיה ודודתה, הסתיימו חצי שנה אחרי שפגשה אותו. אין דבר יותר טעים מסטייק, אמר לה ללא הרף. נו, קחי חתיכה. את לא מבינה מה את מפסידה. אני יודעת מה אני מפסידה. עשרים שנה? בטח כבר הספקת לשכוח. פעם ועוד פעם ועוד פעם. ואפילו הוא לא האמין למראה עיניו כשבארוחת ראש השנה הראשונה שעשו יחד אצל חנה, אימו, היא נכנעה והסכימה לטעום קובה אחד, ועד שלא נשארו בצלחתה אלא הפירורים, לא הניחה את המזלג. אם אושרי היה רואה אותה עכשיו... היא בשרית לגמרי כרגע. ורעבה.

ואם עמיחי היה –

המזלג מסרב להינעץ בקוביית הבשר הנא, אז היא דולה אותה בעזרת האצבעות. מגע הנוזל הקר, השמנוני, מאבן אותה לכמה רגעים, והיא משתהה. ואז נדחסת הקובייה אל פיה. היא מנסה ללעוס, מתלבטת אם להקיא אותה החוצה, אבל שיניה מתעקשות. מבתרות את הבשר בחמת זעם. בחמת גועל. בחמת עצב. והיא בולעת. ולמרות שהגושים נתקעים לה בגרון ובין השיניים והריח הורג אותה – מה את עושה? מה את עושה, לעזאזל? – היא דולה עוד קוביה אחת. שאריות הבשר מתערסלות בחיק המשרה הכהה, אנה ואנה, והיא מבינה שהגזימה. אין ספק שהגזימה. אבל רק אחרי עוד קוביית בשר אחת היא ניגשת לפח האשפה ושופכת אליו את תכולת הקערה. הלילה מתרוקן מבעד לתריסי חלון המטבח שנשארו פתוחים. כמה נקודות אור קטנות מקננות על ענפי האזדרכת. צעקות העורבים עושות את דרכן פנימה, ונראה כי הם מבקשים להתכבד ולהצטרף לסעודת הנבלות שארגנה לעצמה. אולי גלידה תעזור לה להעביר את הטעם? המקפיא אמנם מלא בקרח והיא מתקשה לחלץ את הבן אנד ג'ריז שקנתה בפסח... אבל לא חולף רגע וגוש הגלידה נכתש במזלג המלוכלך והפירורים הקפואים נמסים בפיה. לקינוח היא מלקקת את המכסה. היא רוצה לחזור למיטה. היא צריכה לחזור למיטה. אבל היא לא מצליחה להניח למקרר. ולעצמה. היא פותחת אותו, וסוגרת, ופותחת, כאילו תצליח למחוק ככה את מה שקרה. * למחרת היא לא מכניסה לפיה דבר. שום נשנושים ועוגיות בפינת הקפה. בפלחי התפוח שנשארו מהרמת הכוסית לכבוד השנה החדשה היא לא נוגעת. על ארוחת הצהריים היא מדלגת, וברור לה כי לא תטעם מעוגת יום ההולדת שהביאה לישיבת הצוות השבועית.

בתום הישיבה – כל הצוות מתכונן לשוב לחדרים, למרוח עוד שעתיים של עבודת ניירת ולהסתלק אל סוף השבוע האחרון שלפני החופשה המרוכזת של יום כיפור וסוכות – היא נעמדת וקוראת, רגע, רגע. יש עוגה!

כולם מביטים בה מופתעים. זאת הפעם הראשונה שהיא מציינת את יום ההולדת שלה במשרד, למרות שחלפו יותר משלוש שנים מאז שנכנסה לתפקידה כסמנכ"לית הכספים של החברה. רם, המנכ"ל הישיש, מתעשת ראשון ואומר: מה, יום הולדת? הדס מהנהנת. אז למה לא אמרת? הוא מתמוגג, מזל טוב! הוא מכריח את קולו לעטות גוון עליז, נו, נו, נהדר. ושולח את סיוון להביא מהמחסן את המתנה.

הדס מעמידה את העוגה בקצה השולחן המלבני, המבהיק, ומתחילה לפרוס. במאמץ כביר היא מתאפקת מללקק זיגוג קרמל ושמנת צמיגי שנתלה על הסכין וממש מתחנן בפניה שתאסוף אותו אל לשונה, ומחלקת את הפרוסות המפתות לרואי החשבון, לחשבת, שמזייפת לה מזל טוב למרות שהן לא סובלות אחת את השנייה, למזכירות, למנהלות החשבונות, ולבסוף לאימאן, עובדת הניקיון, שאמנם נכנסת לחדר אחרונה, אבל היא דווקא הראשונה והיחידה שמבררת למה הדס עצמה לא מתכבדת בפרוסה.

ואַתְ מה? למה את לא אוכלת? עוד פעם דַיֶיאטה? את לא צריכה דַיֶיאטה, היא אומרת. וכשהדס אינה עונה היא טופחת על ירכיה ומוסיפה, יש לך גוף בסדר גמור, הלוואי עלי. הדס מחזירה לה חיוך קצרצר, אבל פני התנשמת של אימאן מחווירים, ועיניה, שחורות וקטנות, מתבוננות בהדס בדאגה. את בסדר? היא שואלת ומכתפת את המטאטא אל שמאלה כאילו היה רובה, ונוטלת את הצלחת שהדס מושיטה לה. כן כן, אני בסדר גמור, הדס מנסה לשכנע גם את עצמה.

ולמרות שאימאן שקועה, לכאורה, בעיסת העוגה שהיא מתקשה לערום על הכפית, היא מזהה נכונה וקובעת, איזה בסדר את? את לא בסדר בֵכלל! הדס רופסת אליה חיוך ונפנית ממנה וממשיכה בחלוקת העוגה, דוחקת בנוכחים להתכבד פעם נוספת. ומאחוריה אימאן ממשיכה למלמל: בֵכלל בֵכלל את לא בסדר.

קצת אחרי שהחשבת מצהירה בקולי קולות שחבל שאכלה את העוגה – גם ככה נורא השמנתי בזמן האחרון – מגיש רם להדס בחגיגיות צוהלת את המתנה: סיר לחץ שכבר מזמן יצא מהאופנה (הדס חושדת שהוא קנה את כל הסירים האלה באיזו מכירת חיסול אי שם בשנות השבעים). זו המתנה הקבועה של ההנהלה לעובדים שהתחתנו או שנולדו להם ילדים. היא בולעת את העלבון – קשה להגיד שהמתנה הזאת מתאימה לה עכשיו – ומעלעלת בחוברת המתכונים המצורפת. תמונה אחת מצולמת של מרק עוף מכובס – בדיוק כמו זה שנורית, אימא של עמיחי, הייתה מכינה בכל חג – מחזירה להדס את טעם קוביות הבשר הנא של אמש, ובא לה להקיא.

את שארית יום העבודה מבלה הדס בחדר השירותים. כשהיא יוצאת ממנו, קצת לפני השעה חמש, היא מוצאת את סיוון ונטע, צמד חמד מנהלות החשבונות, מסתודדות ונאלמות בשעה שהן מבחינות בה. האחת פתאום מחפשת משהו במגירה והשנייה עושה את עצמה בודקת משהו במחשב. מה קורה? הדס שואלת. השתיים מסתכלות עליה, אבל מהחזה ומטה. היא מבררת שוב: הכול בסדר? הפעם יוצאת השאלה מעט מגומגמת.

וואו, הדס. הן מתפעלות לפתע יחד, וסיוון ממשיכה: אז אפשר להגיד לך מזל טוב? ברור שאפשר להגיד לה מזל טוב! היא בהחלט זקוקה לקצת מזל טוב. כן, בטח, היא עונה. למה לא? ורק כשסיוון קמה במהירות מהמקום ומתחילה ללטף לה את הבטן ולמלמל – יו, יו, את לא מבינה איך את עושה לי חשק – מבינה הדס שהן מניחות שהיא בהיריון.

הרעיון של ילד מתרומת זרע או השד יודע מאיפה, כבר מתגלגל במוחה מאז שאושרי עזב אותה, ולפני כמה שבועות, באחד מרגעי המשבר של העת האחרונה, ביקשה להתייעץ עם שתי הקצ'קס. זאת כמובן הייתה טעות. סיוון, שנראית מיליון דולר ובהתאמה התחתנה עם טייס, הייתה חד משמעית: כן, בטח. את חייבת, וניכר בה שהיא נהנית להבהיל את הדס עם סיפורי הזוועות על חברה אחת שלה, שמנסה להיכנס להיריון כבר חמש שנים, ושום דבר, נאדה. חצוצרות סתומות, הידבקויות, כל מיני צרות, אל תשאלי.

נטע, שהיא אמנם רווקה כמו הדס, אבל צעירה ממנה בעשור, ונמצאת במערכת יחסים רצינית עם איזה הייטקיסט אחד שהולך-לעשות-את-המכה, ליהגה אף היא: כן, ברור, אחר כך כשרוצים... אי אפשר. גם לי יש חברה, בדיוק בגיל שלך, ועכשיו היא כבר בתהליך אימוץ... ואני אומרת לך גם זה יכול לקחת שנים! ועוד הקפיצה את אצבעה על שורש כף ידה, ללמדה שהזמן דוחק. כאילו הדס אינה מודעת לשעון הביולוגי שדודה עליזה מתקתקת לה באופן קבוע בכל פעם שהיא חוזרת ועושה את הטעות והולכת לבקר אותה. כעת הדס מחווירה, אבל לא מתקנת אותן. שיחשבו מה שהן רוצות.

ובכל זאת היא מכניסה את הבטן טוב טוב פנימה, ומטיסה את עצמה לחדר שלה. חוטפת את הקלסר עם המאזנים שטרם סיימה (למעשה גם לא ממש התחילה) ונמלטת מהכניסה האחורית. למקרה שהמזכירה של רם שוב אורבת למשתמטים.

בדרך לחניון היא נזכרת שמכוניתה עדיין במוסך. אז היא פונה לכיוון בן גוריון והמגינים, ובמקביל מנסה לתפוס מונית. ומתייאשת. כשהיא עומדת בתחנת האוטובוס היא נזכרת שהיא צריכה להתקשר לחביב, המוסכניק. היא מוציאה את הסלולארי מהתיק ונדהמת לראות שלוש שיחות שלא נענו. מאושרי.

מאושרי?!

הצג לא משקר. שמו של אהובה צועד בגאון על צג הסלולארי בחברת הספרה שלוש. אושרי (3) אושרי (3) אושרי (3) שלוש שיחות מאושרי.

הלב שלה דופק ושוב בא לה להקיא, הפעם מהתרגשות. בלי לחשוב פעמיים היא לוחצת על המקש הירוק. בקושי נושמת. כמעט שנה חלפה מאז שעזב אותה. שבעהה חודשים, אם רוצים לדייק, ומאז לא הרים טלפון אפילו פעם אחת. תמיד הייתה זו היא שהתקשרה אליו. שבכתה לו שיחזור. שבעה חודשים ושבוע.

הרינגטון השתנה. עד לפני כמה חודשים היו אלה הפט שופ בויז. עכשיו זו ביונסה. מה לאושרי ולביונסה? היא מציצה שוב בצג, בודקת שלא טעתה. לא. תמונתו, שצולמה בחטף באמצע טיול שעשו במכתש הקטן, מביטה בה ומצמיחה אצלה מיד געגועי פרא. כל כך יפה. שחור תלתלים ונבון. קצת מזוקן. כי מותר. קצת מחוייך.

כי ביקשה ממנו, ואז עוד עשה כל מה שביקשה בלי לחשוב פעמיים. בזמן שהיא ממתינה ל"הלו" הקריר שלו – תמיד כשענה לטלפון הייתה לה תחושה שהיא מפריעה לו – היא תוהה: רגע, אולי השאיר הודעה או sms? כדאי שתבדוק. היא מנתקת ובאמת מגלה בתיבת ההודעות הנכנסות כמה מלים צוננות ממנו: הדס תתקשרי אלי בבקשה.

זה דחוף.

בלי שלום. בלי היי, בלי מה העניינים. "הדס". רשמי ורציני. אפילו מזל טוב קטן התעצל להשאיר. בטח שכח. דחוף? האכזבה מסלקת את השכל הישר. אם זה כל כך דחוף שיתאמץ להשיג אותה בעצמו!

עוד כמה נשימות געגוע, שני שלוקים מבקבוק המים המינרלים והיא מתקשרת למוסכניק. יש עוד כמה בעיות, הוא מבשר ומסביר לה באריכות ש"בגלל שהתושבת של הקרבורטור עומדת להקרע יש עדיין דטונציה והטורים לא סדירים". כאילו היא מבינה על מה הוא מדבר. אושרי היה זה שטיפל בכל ענייני הרכב. זה יקח יום יומיים, חותם חביב הלא חביב, והיא מהנהנת אל האפרכסת.

לפחות היא יפה כשהיא בוכה, היא חושבת כשהיא מחכה לאוטובוס. ככה עמיחי תמיד היה אומר לה.

*

כמה דקות אחרי שהיא עולה לאוטובוס – את מספרו לא הצליחה לקלוט – היא מבינה שעשתה טעות. העומס והחום מורידים את מפלס הסובלנות הכללית ומעלים את מפלס הצעקות והיא בכלל לא יודעת מה מסלול הנסיעה של הקו הזה. לשאלתה אם הוא מגיע לכרמל הצרפתי נד הנהג בראשו באופן דו משמעי, וכמעט סוגר על גברת זקנה אחת את הדלת.

נער בעל חתימת שפם, מבחין בה וקם מכיסאו בבהילות. כיפה סרוגה נופלת על אוזנו הימנית, ואולי בגינה הוא מטה את ראשו על צדו: שבי, שבי. הוא אומר לה ומושך את התיק שלו בכוח מהמושב, כאילו מפחד שהתיק יתעקש להמשיך לשבת. או שהיא נראית קשישה, או שהיא באמת נראית הריונית.

בתחילה היא מסרבת בנימוס. כשהוא מתעקש – זה בסדר, זה בסדר, כל ישראל ערבים זה לזה – היא קרובה להחטיף לו סטירה. הטיית ראשו עוד הולכת ומחמירה ככל שהיא עומדת בסירובה, והוא נראה נבוך ונזוף ואובד עצות. לבסוף היא צועקת עליו: די, נו! אני בסדר! והנער המופתע תופס ממנה מרחק ונבלע בחלקו האחורי של האוטובוס.

היא נותרת לעמוד לצד המושב הריק. פניה אל שורת החלונות, ידיה אוחזות בעמוד המשענת והבטן מוכנסת ומהודקת עד אין נשימה. נערה מנוזמת באפה ובטבורה, חושפת בטן חלקה ושזופה, שואלת אותה: אז את יושבת או לא? וכשהדס משיבה לה בשלילה חמוצת מבט, היא מזדרזת לתפוס את המקום.

הרדיו משדר שירים עבריים שקטים והקריינית מדברת בקול נכאים. אלה דיווחי תנועה? היה פיגוע? אולי מת איזה מישהו חשוב? מבט קצר באנשים שסביבה מביא אותה למסקנה שרובם נראים מיואשים ועצובים באופן די נורמאלי. אז כנראה לא התרחש שום אסון גדול.

על ספסל סמוך יושב זוג צעיר, ומתגפף. הבחור חמוד. דומה לאושרי, רק קצת יותר כהה, וקצת יותר שעיר. לבחורה מראה רגיל, שלא לומר כעור. פניה וכתפיה כבדות מנמשים בכל מיני צורות וגדלים, השקע בין שדיה עמוס בהרות שמש, אולי אפילו כוויות. ובכל זאת בן זוגה כרוך אחריה. כל זמן הנסיעה מלפפות ידיו את ירכיה וברכיה. שפתיו מרפרפות על פניה וצווארה ללא הרף, לוחשות אל אוזנה אי אילו סודות. הבחורה מצודדת אליו מבטים מאושרים ומתמוגגת מצחוק.

מה הוא מוצא בה? למה הוא כל כך אוהב אותה? איך זה יכול להיות? אמא של אושרי, וגם דודה עליזה נוהגות להסביר כל זיווג לא הגיוני, או כזה שלא לטעמן, בקביעה: היא בטח הטילה עליו כישוף. מחשבה דומה עוברת כעת גם במוחה של הדס.

האוטובוס עוצר. מבעד לחלון רואה הדס את הנער הדתי יורד אל שפת המדרכה, ומביט לצדדים, כאילו חוכך בדעתו לאן עליו ללכת. רגע לפני שהאוטובוס ממשיך בדרכו, כשברקע דואט צפצופים בין נהג האוטובוס לנהג סמיטריילר עצבני, מצטלבים מבטיהם. הנער מחייך במבוכה. והדס, מופתעת ומוצפת רגשי אשמה, מנופפת לו לשלום כאילו היו מכרים משכבר הימים.

הנוף העירוני המוכר חולף מולה באיטיות מרגיזה. הנה חנות הצילום של אושרי, וספריית הווידאו, והמאפייה של דניאלוב וחנות התכשיטים ההיא, שעדיין צועקת מבצעים ו"שלל מתנות אירוסין, טבעות נישואין ונדוניה"; וכאילו להכעיס, מתעכב האוטובוס דווקא ליד חנות שמלות הכלה בפינת הרצל והחלוץ.

ארבע שנים הם היו ביחד. אושרי כבר הציע לה נישואים. ובמפגש החגיגי בין המשפחות (שהיה כושל למדי, אבל זה לא אומר כלום. אלה לא ההורים שלהם שמתחתנים), התחילו כבר דיבורים רציניים על תאריך (עדיף בחורף, נכון? זה יוצא הרבה יותר זול), וחיפושים אחר מקום נחמד (רק לא אולם! היא אמרה לאושרי).

כשלפתע, בפברואר האחרון זרק עליה אושרי את ה"זה כבר לא זה" שהיכה אותה בהלם, ועזב אותה. אחר כך עוד חזר ושלף את המשפט הזה בכל שיחת טלפון ובכל מייל, "זה לא זה, דסי". כאילו עלה על איזה תירוץ מבריק לנטישה שאף גבר אחר לא הגה לפניו. והיא עדיין מתקשה להאמין. איך יכול היה לעשות לה את זה? ולמה ככה? זה קשור למשהו שעשתה? זה קשור למשהו שלא עשתה?

בפעם האחרונה שדיברה איתו הצליח עוד לשכלל את המשפט. הדס, גם את יודעת שזה כבר לא זה. והיא בכתה לו בטלפון: לא, אושרי, אני לא יודעת. תסביר לי. והוא שתק. היא הבינה שהיא מתבזה, אבל לא יכלה להתאפק ושמעה את עצמה מתחננת: תגיד לי שיש עוד סיכוי שתתחרט. אושרי שתק עוד כמה שניות, וכמעט רווח לה, אבל אז שמעה אותו אומר: אין סיכוי הדס. אין סיכוי. זה לא ילך בחיים. את חייבת למצוא לך מישהו אחר. זה גם מה שאמר לה אחר כך דימה, החבר הכי טוב שלו.

אבל איך מוצאים מישהו אחר? איך? היא בכתה גם לחנה, אימו, שחזרה על אותו הרעיון, רק במילים אחרות, והוסיפה ואמרה: זה סופי, כפרה שלי. אני לא יכולה לעשות עם זה כלום. הדס המשיכה להתקשר לחנה. בארבע השנים האחרונות היא הייתה לה ממש כמו אימא, אבל את השיחה האחרונה חתמה חנה בכעס: זהו זה, הדס. זה מספיק. ואמרה עוד משפט במרוקאית שהדס לא הספיקה להבין, והוסיפה: מספיק עם הטלפונים האלה. הדס נעלבה, אבל כיבדה את בקשתה וחדלה להתקשר.

באוטובוס חם ועצוב וכואבת לה הבטן, והשיר שמתנגן כעת ברדיו, לא משפר את מצב רוחה: דבש הכול דבש, כל יום אוהבת אותך ושונאת מחדש... ובשעה שהיא מהדקת את צעדיה, נדחקת ויורדת מן הדלת האחורית, וברור לה שהמילים האלה יתקעו לה בראש כל היום, מצטרף אחד הנוסעים לפזמון במלוא גרונו: דבש, הכול דבש –

דושינקא, נשמה - איריס אליה-כהן