» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באוגוסט 2013       חזור

עַם, מאכל מלכים
מאת: יצחק לאור
The People, Food Fit For The King -Yitzhak Laor

ההוצאה: ידיעות ספרים ספרו של יצחק לאור "עַם, מאכל מלכים" ראה אור לראשונה בשנת 1993 בהוצאת הספריה החדשה בעריכת מנחם פרי. בתקופה שכונתה לימים "הכוננות", התגלגל מסמך סודי, שדר כלשהו מג׳ונסון לאשכול, או להיפך, ממאיר עמית ליועציו של ג׳ונסון, ואז הבינו החיילים, כי מלחמה עומדת לפרוץ בקרוב, ואף כי המסמך כלל הבטחה למבצע בזק בן ששה ימים, ולכל היותר שבעה, הבינו החיילים, הודות לחוסר אמונם בהבטחות כלשהן, כי המלחמה תארך שנים רבות מאוד, וגם סוף לא יהיה לה, ובהמשכה אפילו ייאלצו להיות לחיילים של ממש,

כלומר מי שיחיה – עד זקנה יהיה חייל, וילדיהם, ונכדיהם, אם לא ימותו לפני שיביאו ילדים, ואם הילדים לא ימותו לפני שיביאו נכדים, ולפיכך גמרו אומר (אם אין הביטוי הזה החלטי יותר מדי) למנוע אותה, ולמרבית הפלא גם הצליחו, ומובן שמשום כך זכו לגינויים רבים, ומה פלא? הרי חלק מכותבי המסמך היו משוכנעים שהמלחמה תביא גאולה שלמה, אולי אפילו תביא את המשיח בכבודו ובעצמו, ולעומתם הבינו חיילי הבסיס שהמלחמה ההיא, אילו פרצה בתחילת קיץ 1967, היתה ממיטה אסון גדול על העם, ואלמלא מנעו אותה אז הבוהים, דבילים גמורים וחסרי כל עניין בשום דבר בעל ערך, יכול מאוד להיות שלא רק חורבן היה מומט, אלא אפילו מנחם בגין, ראש האופוזיציה, היה עולה לשלטון ונעשה ראש-ממשלה, ר״ל, בעקבותיה.

"בעמודי הרומן רחב היריעה מאפיין לאור את הצמרמורת על כל גווניה ובני גווניה, ויוצר מסכת קשה ותובענית, המטלטלת את הקורא בין בוטות לעידון, אינטלקטואליות לחושיות, בין טרגיות לגרוטסקה קומית, ריאליות לפנטסיה ובין האפשרי למופרך. הקורא עשוי להתפעם, לצחוק, להתקומם ואף להידחות, אך בשום מקום אין הוא יכול להישאר שווה נפש." (מנימוקי השופטים לפרס הספרות העברית לשנת תשנ"ד, שהוענק לעם, מאכל מלכים)

"ספר כזה רואה אור, אם אנחנו בני מזל, פעם בעשור." (אברהם בלבן)

"לאור מפרט ומסכם את חוויית היסוד הישראלית של השירות הצבאי." (אריאל הירשפלד)

"יצירת ספרות גדולה ורחבה, עמוקה ורבת־משמעות." (בתיה גור)

"עם, מאכל מלכים הוא הספר החתרני ביותר מבחינה אידיאולוגית ופוליטית שקראתי בשפה העברית, למרות שאיננו פלקט פוליטי. הדמויות המאכלסות אותו חיות ונושמות. [...] לאור כתב המנון לחייל הפשוט, שלא קראתי כדוגמתו מאז מעתה ועד עולם של ג'יימס ג'ונס." (חיים ברעם)

יצחק לאור (1948) משורר, סופר, מחזאי ומבקר ספרות. יליד פרדס חנה. למד תיאטרון וספרות באוניברסיטת תל-אביב (כתב דיסרטציה לתואר שלישי על הקומדיה של חנוך לוין). כותב מאמרים פובליציסטיים, ביקורות ספרות, עבור מוסף הספרות והתרבות של עתון 'הארץ' וכן לעתונות בחו"ל (London Review of Books). עורך כתב-העת לספרות ומחשבה רדיקלית 'מטעם' שגליונו האחרון מטעם 28 ראה אור בנובמבר 2011.

ספריו בטקסט: יעמוד בני, ורד צלע, חנוך לוין - מונוגרפיה, ספר העדר .

עוד על ספריו ויצירתו של יצחק לאור בלקסיקון הספרות העברית החדשה

עם, מאכל מלכים מאת יצחק לאור בהוצאה מחודשת של ידיעות ספרים. את הספר ערך במקור מנחם פרי. בספר שולבו קטעי יומן פרי עטה של מרים סעדיה (לבית פישמן) ז"ל מזכרונותיה הכתובים מימי מלחמת העולם השנייה. 703 עמודים.

חלק ראשון, תחילת הפרק ראשון
שירי בת האלוהים. כי מה רוצה הקורא/ת?
נניח, שרוצה הקורא/ת להתחיל בקריאת הסיפור ותיכף-ומייד, כבר למן השורה הראשונה, לדמות לו/לה את מראהו של המקום המתואר, זירת האירועים, לפני – למשל – דין וחשבון כלשהו על סוג המאמץ הנדרש ממנו/ממנה במשך שבע מאות העמודים הבאים, בערך. יהי כן, שהרי הלקוח תמיד תמיד צודק. ובכן, ידמה/תדמה הקורא/ת, לפני כל דבר אחר, צליל.

בראשית היה הצליל. תחילה – גמגמני, מצלצל הרף וחדל. צלצול טלפון, לצורך התיאור הזה. חדל, ומייד אחר-כך שב ומצלצל, ומכאן ואילך שופך צמדים של צלצולים ארוכים, כלומר, הצלצול מתרחש במתקן צבאי, שכך מבדילים יודעי דבר בין צלצול צבאי (צמדי צלצולים ארוכים) לבין צלצול אזרחי (צמדים מורכבים מצלצול קצר צלצול ארוך, קצר-ארוך, קצר-ארוך).

כאן, בחדר האחרון שבבניין (מבנה ארוך הניצב על עמודים ומתחתיו כל פסולת ולכלוך, גם צואה, גם עיתון ישן וצהוב, 'מעריב׳ כמדומה, גם חגורת וסת ורודה, שכמותה מחלק הצבא משום-מה לחיילותיו, שהתבלתה שם זמן רב, וגם מסמכים צבאיים ישנים, פקודות-יום, תעודות משלוח, גולגולת של כלב/ה), כאן, אם כן, בחדר האחרון, שולט לו ריח של צבא, כי מדובר כמובן בבסיס צבאי, אולי ליד גבולה הזמני של מצריים, גבול גמיש וארוך שנתברכה בו הארץ (מבטיח שנים ארוכות של פעילות צבאית, יבשתית, ימית, אווירית, תקציבים נדיבים וכמות גדולה יותר של ביטחון).

והמחנה כולו מפוזר, זרוק אולי לומר, בין אקליפטוסים מאובקים, וכביש מתפתל קצת באופן תמוה מוליך אל תוכו מצד מזרח, ונמשך מתוכו מצד מערב, כאילו היה מחט שנתקעה בבשר המחנה שלנו ויצאה מן הצד השני, או להיפך, כאילו היה המחנה שלנו אבן שרוצצה את הנחש הזה וקרעה אותו לשניים, לך תדע.

המשכו של הכביש ניכר רק בחלקים זעירים משביל העפר, שנשאר על מקומו, שהרי את הכביש, כמו את המדינה, סללו על שביל שהיה כבר קודם, וכיוון שכאן תיכף הגבול, נעקר הכביש ורק השביל נשאר, מזמין סכנות, מדינות אחרות למשל; ועכשיו דרדרים וחרולים צומחים עליו מכאן ועד לגבול, מצד מערב נניח, מישור ללא עץ, דרדרים, זה כן, וחוגלות בצבע האדמה החומה- אפרפרה, רגבים נעים בעצבנות, כביש או שביל, מה איכפת להן. והטלפון מצלצל. גלין גלין, גלין גלין.

ברחבי הבסיס – תמיד ממזרח למפקדה – הרבה מאוד מגורי חיילים, ומחסנים בצריפי עץ, במבני בטון, תחת גגות חלודים, מגולוונים. רק הצליל הטרטרני, המתמיד, הנחוש לזכות בתשובה, עיקש, אם גם חדגוני, מתמשך, אולי אפילו יבש מאוד, ואולי גם צורם, צרוד, מעצבן, מצליף, מצמרר, מרדים, איש אינו עונה כמובן ואיש אינו מרפה כמובן. אין לך דבר שליו יותר מבסיס צבאי. זוגות זוגות של צלצולים ארוכים, צלצולים צלולים, צלצולים צרודים, צלצולים צמודים מוטחים במחנה, ומכשיר הטלפון פועה כתינוק שחור, עשוי בקליט, שנעזב לנפשו ככה סתם, או מוטב אוניה שחורה בים האלוהי.

לא צריך, בת השיר, כמובן, להגזים: אם תרחיק האוזן מהמסדרון, נניח עד לשער הבסיס, לסוכת השומר, ייעלם כמעט לגמרי הצלצול, אט אט ייבלע ברעשים האחרים: ציפורים, מכונות גונחות, צרצר, זחילתה של לטאה, או זחילת אפעה אפילו, נביחת כלבה, יללת חתול, או נמר-ביצות רעב, צעקת אדם אולי, עט מקיש מכתב על שולחן שרוט ונייר לבן.

מתוך גב הספר במהדורת הספריה החדשה:
"הופעתו של 'עם, מאכל מלכים', רומאן עז ורב-קולי, היא חג נדיר לספרות העברית. רב-קוליותו ניכרת בכתיבה הסוחפת, במשפטים רחבי-הנשימה ועם זה תזזיתיים; בתערובת של ניכור ואירוניה בוטה עם קטעים חמים, מצמררים עד דמעות; בהגזמה הגרוטסקית לצד התמקדות שמעטות כמוה בפרטי ריאליה, בשברי רגעים, בהרף העין; בדימויים נפלאים שמלווים אותך ימים רבים לאחר סיום הקריאה.

אי אפשר לתמצת את תוכנו של ספר זה, שבצד חוכמת הלב, הלשון, והעין, הוא גם ספר שמתמודד עם עצם הסמכות העריצה של המכונה המשומנת של הסיפור, ומפרק את מושג הגיבור גם בשדה הקרב הנרטיבי. כי חלפו להם הימים שבהם אפשר היה לסכם את עובדותיו של אירוע כלשהו, כאילו האירוע עצמו חדל כבר להתקיים עם הסיכום. את הספר הזה מאפיינים הקולות המספרים ושבים ומספרים אחרת, זיג-זג לשמאל, זיג-זג לימין, יותר כמו צמרמורת מאשר כרצף של זיכרון, והסיפור מאבד את הזמן, ואפילו את הדמות המרכזית, כטובע ושב ונאחז בהם.

נוכל לומר, כמובן, שזהו אנטי-אפוס גדול של מלחמת ששת-הימים, הצד האפל, ההפוך, של מעין 'ימי ציקלג'. ולא במקרה במרכזו בסיס אספקה מתפורר, חיילים עלובים כצאן, רובצים ומתגרדים וחולמים ובוהים ומנמנמים.

באביב 1967 התגלגל לידי חיילי השירותים מסמך סודי שממנו הם מבינים כי מלחמה איומה עומדת לפרוץ בקרוב, מבצע בזק בן שישה ימים שיארך שנים רבות, והם מחליטים למנוע אותה, ומצליחים. "ואלמלא מנעו אותה הבוהים, דבילים גמורים וחסרי כל עניין בשום דבר בעל ערך, יכול מאוד להיות שלא רק חורבן היה מומט, אלא אפילו מנחם בגין היה עולה לשלטון ר"ל, בעקבותיה". אך אין זה ספר על שלום ומלחמה, כי עצם ההיסטוריה נתפסת בו כמיפוי סיזיפי ומגוחך של שדה-מוקשים שהניחו הדורות הקודמים. הצבא הוא רק מעבדה לחקירת רוח האדם, וכלא 6, משיאי הספר, הוא מטאפורה אוקסימורונית דווקא לחירות הקיום האנושי.

זהו ספר המחפש אחר קצת רוח האדם, קצת חירותו, קצת קולו הפנימי, והוא עוקר גדר אחר גדר של כלאי התודעה האנושית, כי החיים הם קריעה, וכל איחוי סיפורי לא יוכל להתעלם מן הקרעים שהוא גורם במקום אחר. רק עצם התנועה הלא צפויה בין סיפור אחד לאחר, בין זהות אחת לאחרת, בין הכל ללא כלום, היא הרוח החופשית."

© כל הזכויות שמורות ללאור ולהוצאות לאור

עַם, מאכל מלכים - יצחק לאור
The People, Food Fit For The King -Yitzhak Laor