» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בפברואר 2013       חזור

לא הבנתי כלום
מאת: דייגו דה סילבה
Non Avevo Capito Niente - Diego De Silva

ההוצאה: מטר הוצאה לאור קחו את האדם הכי מקסים שאתם מכירים. אחר כך את הכי חכם. עכשיו את הכי טיפש וילדותי. הכי נדיב. הכי משוגע. ערבבו היטב. קיבלתם, פחות או יותר, את וינצ'נצו מלנכוליקו, גיבור הספר המצחיק והלא-שגרתי הזה. וינצ'נצו הוא עורך דין מובטל למחצה, בעל גרוש למחצה ובעיקר פטפטן בלתי נלאה. הוא מסוגל לשלוף מהשרוול אמיתות כבדות ראש, להביע את דעתו על כל דבר, מכלבם המעצבן של השכנים ועד סקס, מהקאמורה הנאפוליטנית ועד אהבה, ועל הכול הוא מדבר באותה עוצמה מסחררת, פראית וחסרת היגיון. מלנכוליקו כובש את הקוראים בדרך הקשה ביותר: הוא מצחיק אותם. וינצ'נצו מלנכוליקו בן הארבעים ומשהו מעמיד פנים שהוא עובד כדי למלא את ימיו.

את משרדו המרוהט והמאובזר כולו בפריטים מ"איקיאה" הוא חולק עם עורכי דין מעמידי-פנים אחרים. החיים שלו לא מתקדמים לשום מקום. אשתו עזבה אותו לטובת אדריכל שחצן ולשני ילדיו המתבגרים יש חלומות ובעיות משלהם.

לפתע פתאום קורים לעורך הדין המיואש שני נסים. הוא מתמנה לסנגור של איש הקאמוֹרה מימו-או-בורסונה, קצב-גופות בשירות אנשי המאפיה הנאפוליטנית, ומוצא את עצמו מעורב בהרפתקה משפטית מסוכנת.

לנס השני קוראים אלסנדרה פרסיאנו. עמיתתו הנחשקת, היפיפייה ומושא תשוקתם של כל בטלני בית המשפט בנאפולי, פורצת לחייו כמו מכת ברק ומתחילה למלא אותם בסחרחרת של רגשות, ואת המקרר שלו במצרכי מזון.

דייגו דה סילבה נולד בנאפולי בשנת 1964. בין ספריו של דה סילבה, שתורגמו לשפות רבות: "ילדים מסוימים" (שאף היה לסרט), "נערת ליווי", "אני רוצה להסתכל" ו"חמותי שותה". "לא הבנתי כלום" זכה בפרס נאפולי והיה בין המועמדים הסופיים לפרס "סטרגה" היוקרתי. זהו ספרו הראשון של דה-סילבה הרואה אור בעברית.

לא הבנתי כלום מאת דייגו דה סילבה בהוצאת מטר,
תרגום מאיטלקית: מונה גודאר, 295 עמודים.

למה לך לנסוע אלף קילומטרים,
כשאתה יכול להיכשל בנחת בבית שלך?
ג'אנפרנקו מרציאנו

למה יוצאים לסיבוב בסופו של סיפור אהבה:
א. כי אתה חסר מנוחה.
ב. כדי לשכוח מהמציאות בלי להתבטל.
ג. כדי לצאת לקנות חולצה, מצית, או כל חפץ אחר שאתה ממש לא צריך כרגע.
ד. כי כדאי להתרגל לראות בעדשות החדשות תכף ומיד.
ה. כדי להתאהב.
ו. כדי לרחם על עצמך.
ז. כי אם אתה מוכרח לסבול, לפחות שזה לא יקרה לך בבית (אותי הייאוש תפס במרכז קניות, בזמן שהסתכלתי על המחיר של טלוויזיית אל־סי־די).

אני לא יודע למה זה קורה. אבל זה קורה. בואו נראה אתכם נזנחים על ידי האדם שאתם אוהבים, ותגידו לי אם לא בא לכם לצאת להסתובב קצת בעיר, לאיזו חצי שעה. זה השופינג של הייאוש, שדוחף אותך להשקיע בשווקים בלתי קיימים. כי ברור שכשאין לך ברירה אתה מתחיל לעוות את המציאות הממשית.

ובכל מקרה יש עוד משהו שרציתי להגיד בהקשר הזה. כשאישה עוזבת אותך, אתה עוד עלול להפוך את היוצרות ולהגיד לעצמך שזה לטובה. לוותר על האינטליגנציה ולהקשיב עד הסוף למשפטים בפזמון חוזר, כמו אני כמעט בטוחה / שזאת טעות / ושאני עוד אצטער על זה / בעצם אני כבר מצטערת / אבל כבר מאוחר מדי / כדי לחזור אחורה, כאילו שמו לך משהו בקפה. כאילו המערכת החיסונית שלך החליטה לחתום על הסכם פיצויים, במקום לעשות את העבודה שלה.

ואתה עלול למצוא את עצמך מגיב כמו אידיוט באחד מהרגעים המכריעים בחייך. אפילו לשתף פעולה, כדי שצו הפינוי ייצא לפועל בדרך הכי פחות כואבת עבור האישה שעוזבת אותך, ולתת לה לדבר בחופשיות, במקום לשאול אותה איפה כתוב שכבר מאוחר מדי, בהתחשב בכך שלך, שבכל זאת היית פה, בכלל לא נראה שהזמן חולף כל כך מהר. אבל אתה לא תגיד לה שאף פעם לא מאוחר מדי לשני בני־זוג, כי תמיד רק אחת קובעת את השעה.

אתה יכול לוותר עליו, על הדיון הזה (שהוא באמת דיון, בניגוד לדברים שלה, ובדרך כלל הוא גם נהפך לאחת מאותן מריבות שכל כך אהבת: הו, הרוגז היפה של הקטטה, המילים שנפלטות מהפה בלי תוכנית מילוט!) ולהיהפך בן־רגע, בעוצמה של התגלות דתית, להֶפך המוחלט שלך, ללהטוטן של מִשתנים, לכונס נכסים רגשיים, כאילו אתה מעריך את מצבו של אדם זר, וכאילו כל חייך לא עסקת אלא בייעוץ ובהטפה לאחדות במקרים של פרידות ושל הטראומות שבאות בעקבותיהן.

כאילו המפולת שעוד מעט תסחף אותך )מעבר דירה, משמורת על הילדים, מזונות, נדודי שינה, סיוטים אחרי שסוף־סוף הצלחת להירדם, מלנכוליה כרונית, ירידה בתפוקה בעבודה, מבוכה כללית להיות בעולם, רגשות אשם חברתיים, החמרה בהתקרחות, השמנה בשל תזונה לקויה ונטילת תרופות שעד אותו רגע לא שמעת על קיומן( היא מחיר משני ביחס לחקירה הפילוסופית גרידא של מצב הדברים הנוכחי.

אתה יכול לתת הכול, את כל־כולך, כדי להקל את מלאכתה של מי שהורסת לך את החיים ולהגיד כן, היא צודקת, אחרי הכול / שנינו / ידענו את זה )הייתי רוצה לדעת אם מי שהמציא את המשפט הזה גובה תמלוגים(, וללכת לדרכך בכבוד, לשחרר אותה מכל התחייבות לפי כללי הטקס עם נשיקה על כל לחי, בלי שום צעקה בפרצוף, לכי להזדיין, טריקה של משהו, חילופי דברים מלוכלכים.

אתה יכול לספוג את המכה בלי להרים גבה, לעשות לה טובה מופלגת ולמחול על כל החשדות שהבטחת להטיח בפניה, במוקדם או במאוחר. אתה יכול למצוא את עצמך חושב, "אני צריך להזכיר לה את זה ואת זה? אני צריך להסתפק בגרושים הקטנים האלה?" בידיעה מוחלטת שהתשובה המדויקת היא: "כן!!!!!!" (אבל אלוהים אדירים, כשתמצא את עצמך אחר כך חושב על ההצגה המשפילה הזאת - שהיא, שים לב, הראשונה להטיל בה ספק - איך תוכל להסתכל על עצמך במראה? מה תעשה אז? תיקח את הטלפון ותפציץ אותה בעלבונות שלא במקומם ובייחוד לא בעִתם?)

אתה יכול לקלוט שאתה פועל על אוטומט, שאתה לא מצליח לעצור, שאתה מתמסר למזוכיזם הממותק הזה, שגורם לך לחשוב שזה מובן שלאישה נמאס ממך והיא פוסעת חופשייה בעולם, כאילו היתה בת בגירה שזכתה במשרה בצפון איטליה. אתה יכול להעמיד את עצמך לרשותה בתור הגבר היחיד שהיא תרצה לצדה כשיהיה לה צורך במישהו שיבין אותה באמת (והיא תגיד לך, כשהיא אוחזת בשתי ידיך, לא לנצל את זה: היא צריכה אותך, לא את ה"אמרתי לך" שלך).

אתה תראה שתוכל אפילו להזדיין איתה, מדי פעם (כשהיא תרצה, כמובן) ואפילו לחשוב שהאדריכל חסר המשמעות שתפס את מקומך וחי עכשיו בבית שלך הוא לא כל כך נורא אחרי הכול (איך זה ייתכן שתמיד אדריכלים הם אלה שמתחילים עם נשים פרודות?). שהוא מתנהג כמו ג'נטלמן עם הילדים שלך ובחיים לא יעשה לך תרגיל מלוכלך ויתחרה בך במישור הזה. אתה תוכל לשכנע את עצמך שאפשר (ואפילו לא כל כך קשה) לפתור את ניגוד האינטרסים, לבנות מערכת יחסים חדשה עם אשתך שתשתווה או שאפילו תתעלה על הקודמת (שהיתה כל כך בנאלית וחוזית), וסוף כל סוף לראות בה אדם ולא רכוש, אישה / עם עולם משלה / שתמיד / התעלמת ממנו. כן, אתה יכול לעשות את כל זה.

אלא שכשתרצה בכך, גם אם עכשיו זה נראה לך הדבר הכי קל בעולם כל כך קל שלא צריך לחשוב על זה בכלל), אתה תבין שלירוק לעצמך) בפרצוף זאת משימה שאפילו הטובים ביותר נכשלו בה. אז תשאל את עצמך אם דווקא אתה תצליח.

תסבוכות
התחלתי לספר מרחוק מדי: בעצם לא, כי "רחוק" זו שאלה של מרחק. לספר מרחוק פירושו להתחיל בנקודה מסוימת ולהגיע לגבול שאחריו אין עוד שום דבר, אבל אתה נותר שם להתבונן סביבך כאילו היית אמור להבין משהו. אני לעומת זאת התחלתי מהשערה נוקשה, דבר שלא היה מהווה שום בעיה אילו רק ידעתי לאן אני חותר.

נראה לי שזאת המגבלה שלי: חסרות לי סיומות, במובן זה שיש לי תחושה ששום דבר אף פעם לא באמת נגמר.

הייתי רוצה, באמת רוצה, שאכזבות העבר, האנשים שהתבררו כטעות, התשובות שלא נתתי, החובות שצברתי ללא צורך, רגעי הקטנוניות הקטנים שהרעילו לי את הכבד, כל הדברים שאני עדיין חושב עליהם, ובמיוחד קשרי האהבה, ייעלמו מראשי ולא יחזרו לעולם. אבל אני מלא בצלקות קטנות, ברוחות רפאים מובטלות שבאות לבקר אותי לעתים קרובות. הכול באשמת הזיכרון, שמקפיא ומפשיר באופן אוטומטי כשהוא מאט את פעולת העיכול של החיים וגורם לך להרגיש בודד וגלמוד ברגעים הכי לא צפויים.

בקיצור, ככה התחלתי. וזה בכלל לא נקרא לספר, הדבר הזה. סיפור צריך שיהיו לו התחלה וסוף, והכי חשוב, הרבה בשר באמצע. אחרת, זה בלתי נמנע שאנשים ישתעממו.

למה, אומרים האנשים שמשתעממים, אני צריך להתאמץ כדי להבין אותך? אני לא רוצה לעשות לך את העבודה. במקום זה, תן לי יד ותוביל אותי. ואי־אפשר להאשים אותם, את המשתעממים. התחלה, סוף ובשר באמצע: זה הדבר שהם מצפים לו. גם אם אחר כך, יש להודות, הם מוכנים פחות או יותר להעלים עין לגבי הסוף.

אלא אם כן מישהו מעגן את זה בחוזה, כמו בבית ספר, כשלא ידעת איך לגמור את החיבור וציפית לצאת מזה בעזרת אותם משפטים מושלמים, עם מכת מחץ כמו: "אני אוהב מאוד את אווירת חג המולד כי היא מסיחה את דעתנו מהבעיות של החיים בימינו," ושאחר כך, כשהמורה החזירה את החיבורים מתוקנים, מצאת לידם תולעת בעט אדום שלא היתה תיקון או ציון אלא פשוט צמרמורת גרפית.

מכל מקום, אני מספר לא קוהרנטי. אי־אפשר לסמוך עלי. אני מגלה עניין רב מדי בשיחות מקריות שמתגלגלות למקום אחר. כשאני מספר סיפור, אני כמו אחד שמחפש איזה חשבון במגירת הניירות. קודם אני ממשש קצת, רק כדי להתוודע לחומר האורגני, אחר כך אני שולה באקראי, בתקווה לתפוס משהו. אני כמובן לא תופס שום דבר, וממשיך לחפור. מערבב. בוהה. עושה ערימות.

מגלה חשבונות שלא שייכים לשום דבר ומתעמק בהם. אני מסתכל על התאריך המודפס על קבלה של מכתב רשום, מזהה את הכתב שלי כשהייתי צעיר (שמתם לב איך כתב היד מעיד על גילכם?) ומנסה להיזכר איפה הייתי ומה עשיתי כששלחתי אותו. אם הרגשתי טוב יותר או רע יותר. אם הבן שלי כבר נולד. איזה ריח היה לבית שלנו. מי היו החברים שלי. אני אוהב לראות את עצמי בהודעות המשלוח האלה. אני חושב שהן יותר מהימנות מתמונות.

כל זה בא לומר שיש לי אחיזה גרועה במחשבות. למעשה אני חושב שהפתולוגיה שלי, בסופו של דבר, איננה אלא החמרה חריגה של הנטייה הטבעית הזאת. אני מסתבך במילים לא מעט, זה הכול. ולא שאני מאבד את חוט השיחה, להפך. גם כשאני מחזיק בו חזק מדי, החוט מתחיל להסתבך לי.

הנה, ידעתי.
אני פשוט סובל )אבל רק מדי פעם בעצם - אתם רואים? עד עכשיו זה לא קרה( מהפרעה מורפו־סינתטית, תקלה במבנה המשפט. למעשה, אני מאבד את הברגים לפעמים. המילים יוצאות לי מהפה והולכות כל אחת לדרכה. הן לא מכבדות את זכות הקדימה. כמו עם החוט והחזק מדי, שעכשיו אני אפילו לא זוכר איך זה הלך.

העניין המביך הוא שאני חושב את המשפט כמו שצריך, אבל הוא יוצא מקוטע. אילו הייתי שם לב לכך בזמן, בסך־הכול הייתי צריך לשמור על פה סגור. אבל הפה הזה נפתח, והורס לי את כל המוניטין. בפעם הראשונה שזה קרה לי הייתי בבית המשפט. שעת בוקר מאוחרת, ערכאת ערעורים, אולם מפוצץ (אני עורך דין, דרך אגב), שימוע אזרחי לפני החלטה. בשימועים האלה לא עושים כמעט שום דבר, מלבד לחכות לתורך ולבקש מחבר השופטים שהתיק יעבור להכרעה.

ככה זה עובד: כשהשופטים מכריזים על התיק וקוראים בשמות הצדדים (שזה יהיה גם שם התיק) ומיד אחר כך בשם המייצגים שלהם, אתה רק צריך לקום על הרגליים (בהנחה שמצאת מקום, אם לא אתה יכול לחסוך לעצמך גם את הקימה) ולהגיד: "יכול לעבור להכרעה."

בתשע מתוך עשר פעמים, חבר השופטים לא מזכה אותך אפילו במבט, ועובר ישר לתביעה הבאה. סוף. פעולה שבפעם הראשונה שאתה מבצע אותה מביאה אותך לחשוב: "באמת יופי של תואר עשיתי." כוריאוגרפיה של החוק: הנה משהו שצריכים להחליט להוסיף לתוכנית הלימודים במשפטים.

בקיצור, הייתי שם, בין ההמון (שזה כבר קטע משפיל למדי), וחיכיתי לתורי להגיד: "יכול לעבור להכרעה", אבל במקום זאת, כשהגיע תורי אמרתי: "יכול להכרעה לעבור."

הדממה שנפלה בתגובה היתה שקולה לכל כך הרבה שריקות "בוווווווווז!" כמו בסרטים האמריקניים משנות הארבעים, כאשר - גם כן בבית המשפט, דרך אגב - אדם שלא חשדו בו בדבר התיישב על ספסל הנאשמים, ובלי שום התרעה התוודה שהוא הנבל. ואז נשמע אותו "בווווווווז", שלאחריו באה מהלומת הפטיש של השופט שאיים לפנות את אולם בית המשפט, אחרי שהקהל חזר לעשתונותיו (זאת בדיוק ההגדרה של קהל: קבוצה של אנשים שקונים כרטיס בתקווה שיזדמן להם להשמיע "בוווווווווז").

עכשיו, אם חושבים על זה רגע, "יכול להכרעה לעבור", גם אם בעצם אינו נורא כל כך, במובן זה שאפשר להבין אותו, הוא משפט מסקרן למדי. הוא מזכיר מישהו שעדיין לומד, שלא שולט היטב בשפה, איטלקית בהרצה. אם הייתי אומר: "יכול, להכרעה" (כשאני שם פסיק, כדי להדגיש את ההשמטה), זה כבר היה משהו אחר. אבל במקום זה בא לי הקשקוש הזה, מעין אנומליה לא חמורה מדי, אך כזו שמיד מעידה על נוכחותו של מוח מבולבל בין מוחות נורמליים.

לרגע נכנס האולם לסיסטולה ארגונית, הזמן שנדרש כדי לחשב את הרוחב המדויק של הדיאסטולה, כדי להסתער מחדש על מושא תשומת לבו, כלומר עלי, שמצדי בחנתי את האווירה סביבי והנעתי את ראשי בקפיצות מיקרוסקופיות מגוחכות, כמו ציפור. באמת מצב מגעיל.

מבחינתי יכולתי להיות רגע לפני התקף פרקינסון, שביתת תפקודי המוח, שיגעון מתקדם (אני מכיר אחד שאמא שלו התעוררה בוקר אחד ולא תפקדה בכלל: הוא אמר לה "בוקר טוב, אמא," והיא ענתה לו שלקח להם הרבה זמן לשלוח לה מישהו שיבדוק את הדוּד), אבל שלטתי בפאניקה שלי, כי הייתי מודאג בעיקר מהפנים שלי. יותר מכל דבר אחר רציתי לצאת משם, לסחוב את הגוף שלי אל מחוץ לאולם ורק אז, ברגע שאהיה רחוק מהמבטים החולניים של הקהל, לתחקר את עצמי באשר לחולשה שתקפה אותי בדרך כה מרושעת.

לא ייאמן איך במצבי חירום מגלים את ההיררכיה של הדברים החשובים באמת. הפנים, למשל. אלברטו טְרִיטוֹ, מומחה בחוזי מכר של תביעות תאונות דרכים, נעמד מולי במרחק שהיה קרוב לניסיון לנשיקה. אִיבוֹ פְרַאסְקָה (המפגר) הסתכל עלי במבט מרושע של מי שזה עתה זכה לאישור לתיאוריה ישנה (על עצמו הוא מסתכל הפראסקה הזה?), גִ'יזֶלָה דֶלָה קַאלְצֶ'ה, עורכת דין המתמחה בגירושים קתוליים, כיסתה את פיה בידה, העברה אפשרית של מה שהייתי צריך לעשות בעצמי (נחמד מצדה).

לבד מהדוגמאות הזמינות האלה בסביבתי הקרובה, עלי להודות כי מרבית הנוכחים היו המומים לגמרי. היה אפשר לשמוע את זמזום אי־ השקט שלהם. למניאק אחד נפלט צחוק קצר, ואני יודע בדיוק מי זה היה. השופטים, שאף פעם לא מסתכלים לאף אחד בעיניים מתוך עיקרון, הרימו את ראשיהם במאמץ ניכר להיזכר איך קוראים לי (ללא כל הצלחה, אני מתאר לעצמי). הם קרוב לוודאי חשבו שאני רוצה ללעוג להם.

השופטים תמיד חוששים שעורכי הדין לועגים להם, בעיקר מכיוון שהם רק מחכים שזה יקרה כדי להראות להם עם מי יש להם עסק. בנקודה הזאת, נסער יותר מכך שאני במרכז תשומת הלב מאשר מחומרת התקרית, הצלחתי להגיד בקושי: "סליחה: להכרעה," פניתי לעבר היציאה ופילסתי לי דרך רחבה בין עמיתי, שעכשיו נסוגו כדי לתת לי לעבור כאילו חששו שאמחץ אותם.

ירדתי לקומה התחתונה כדי ללכת בלי מטרה בין משרדי הרישום האזרחי, סתם כך, להבין איך אני מרגיש, ובתוך זמן קצר ניגשה אלי אלסנדרה פֶּרְסִיאָנוֹ, שהיתה באולם הערעורים כשנפלט לי המשפט המפליל. "אתה בסדר?" היא שאלה אותי.

היא נראתה מודאגת.

"נראה לי," אמרתי.

היא נעלה מגפיים, החולצה שלבשה מתחת לז'קט היתה צמודה ושעֹרה היה פזור. כשנשים הולכות בשיער פזור, גם אם נדמה שאין בזה שום דבר מוזר, זה אף פעם לא אותו דבר כמו שיער אסוף.

זאת בשל העובדה שהן מפזרות אותו כשהן מתנות אהבים, כי ככה הן יכולות ללטף אותך גם עם השיער, לנער אותו לכל עבר ובייחוד לגרום לך למצוא אותו על הסדין אחרי שהן הולכות. כך שכשאתה רואה אישה בשיער פזור, גם אם אתה לא שם לב לזה, מיד עולה לך האסוציאציה הזאת.

בקצה המסדרון, שני עמיתים שירדו במדרגות (אחד מהם היה לא אחר מאיבו פראסקה, כן כן) נעצרו בעת ובעונה אחת. עד כדי כך הם היו המומים כשראו אותי בחברתה של אלסנדרה פרסיאנו.

זה לא שאין עורכות דין חמודות. אבל אלסנדרה פרסיאנו היא אגדה מהלכת. כל בית המשפט מרייר אחריה, והיא, שיודעת את זה, לא מסתכלת על אף אחד.

כנראה אותה קנאה ארוכת־טווח היא שגרמה לי

להרגיש טוב יותר. אחז בי טירוף, דחף להילחם, להחזיר לעצמי את אשתי ולקחת את הילדים לים ושימות העולם.

"אתה בטוח שאתה בסדר?" שאלה אותי אלסנדרה פרסיאנו פעם נוספת.

[...]

© כל הזכויות שמורות למטר הוצאה לאור

לא הבנתי כלום - דייגו דה סילבה
Non Avevo Capito Niente - Diego De Silva