» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים ביולי 2013       חזור

יצור פראי
מאת: ג'וש באזל
Wild Thing - Josh Bazell

ההוצאה: מטר הוצאה לאור דוקטור פיטר בראון, שמו הנוכחי של פייטרו ברנווה, בעבר רוצח שכיר בשירותה של המאפיה, הנמלט על נפשו ממעסיקיו לשעבר – הוא גיבור ספרו המבריק של מחבר רב-המכר "לנצח את מלאך המוות", ושל ספר זה. לרופא שהיה פעם רוצח יש שם חדש ועבודה חדשה שהוא מוכן לסבול רק כי היא מצילה אותו ממוות, והוא מחפש דרך לפגוע במאפיה פגיעה אנושה מספיק כדי שאנשיה יניחו לו לתמיד. דוקטור ויולט הרסט היא פליאונתולוגית סקסית בעלת יצר הרס עצמי מפותח, העובדת למען מיליונר מתבודד, אשר מגלה עניין כפייתי ביצור מסתורי אשר משוטט לכאורה ביערות מינסוטה, ואין שום סיכוי להוכיח את קיומו. או שמא דווקא יש?

ההצעה להגן על ויולט עשויה לאפשר לדוקטור בראון-ברנווה להעיף את רודפיו לכל הרוחות, ולתמיד. עם זאת היא עלולה להיהפך לפרשייה מסויטת של רציחות, שחיתות, טירוף והברחת סמים בינלאומית, שלא לדבר על מפלצת אגמים מעוררת חלחלה. גם אם זה לא נשמע סביר, כדאי לכל אחד לשמור על הגב של עצמו, כי כל יצור, גם יצור אנושי, עלול להתגלות כיצור פראי .

ג'וש באזל הוא מחבר רב המכר הבינלאומי "לנצח את מלאך המוות". יש לו תואר ראשון בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת בראון ותואר דוקטור לרפואה מאוניברסיטת קולומביה.

יצור פראי מאת ג'וש באזל בהוצאת מטר,
תרגמה מאנגלית: יעל סלע שפירו, 384 עמודים.

פתח דבר:
מוצג מספר אחת
אגם וַייט, מינסוטה הקיץ שעבר
אוֹטוֹם סֶמֶל מרגישה איך האצבעות של בֶּנג'י שְנֶקֶה משוטטות על החלק העליון של הירך שלה, מתקדמות לאורך הקצה התחתון של המכנסונים שהיא לובשת, לכיוון הכוּס. כשהוא נוגע בה, העור שלה מתכווץ עד הפטמות, והכוס שלה נפתח כמו אגרוף שהיה קפוץ. היא פוקחת עיניים ואומרת, "תפסיק את החרא הזה!"

"למה?" שואל בנג'י.

היא רומזת עם הראש, מַפנה אותו אחורה. "כי מייגן וריאן מֶטר מפה."

אוטום ובנג'י שרועים על גדת אגם וייט, על רצועת האדמה שרובה שורשים, אשר מפרידה בין אגם וייט לבין אגם גארנר. מייגן גוֹצ'ניק וריאן קריסל שטים על אגם גארנר, מאחוריהם.

בנג'י אומר, "אז מה? אני לא נוגע בשום דבר מכוסה."
"אני יודעת בדיוק מה אתה עושה. אתה משגע אותי."
אוטום קמה על רגליה ומותחת למטה את שולי המכנסונים. מסתכלת אחורה.

מייגן וריאן שטים בקאנו שלהם, במרחק עשרים או שלושים מטר מהגדה. הרגליים של מייגן משתרבבות משני עברי הקאנו. ריאן יורד לה. בגלל הדרך שבה הקול נישא על המים, אוטום שומעת את מייגן מתנשמת כאילו מייגן ממש לידה. זה עושה לה סחרחורת. היא מסתובבת בחזרה לאגם וייט.

זה כמו לעבור מעונה לעונה. אגם גארנר הוא אליפסה רחבה תחת השמש, ממזרח עד מערב. אגם וייט משתרע בתחתיתו של קניון משונן אשר נחרץ באדמה החל בקצהו המזרחי של אגם גארנר, לכיוון צפון. המים באגם וייט שחורים, קרים וסוערים.

זה כמו קסם. אוטום צוללת פנימה.

בן־רגע היא מודעת לכול. היא לא רואה כלום, אבל היא מרגישה את הצלעות שלה, את הקרקפת, את החלק העליון של כפות הרגליים. הידיים שלה מתחככות בצדי השדיים, חלקלקות מקרם שיזוף או מתכוּנה כלשהי של המים. כאילו היא רוח רפאים שחוצה אבן שוהם.

היא עושה עשר תנועות חתירה, ואז שומעת איך בנג'י קופץ למים ומתחיל לשחות אחריה. היא מאיצה את קצב השחייה כי היא לא רוצה שהוא יגיע אליה ויתפוס לה את הרגליים. היא שונאת שהוא עושה את זה: זה מפחיד מדי. ברגע שהיא עולה לשאוף אוויר, היא מסתובבת.

היא מרגישה איך הרוח הקרירה נושבת לה על הפנים. הגלים בלעו את שובל התנועות שלה. היא בכלל לא רואה את בנג'י.

צמרמורת של התרגשות וחשש מטפסת לאורך גופה, מתחילה מהרגל הימנית וחוצה לה את הבטן כשהיא חושבת איך הוא צולל לכיוונה מתחת למים, ולכן היא בועטת בתוכם.

זה נותן לה רעיון. היא שוחה לכיוון החוף המערבי. אם היא לא יכולה לראות את בנג'י, זה אומר שהוא לא יכול לראות אותה. זאת אומרת שאם היא לא תהיה איפה שהוא חושב, הוא לא יצליח לתפוס אותה.

אבל בכל זאת יש לה הרגשה שהוא כן יצליח. אינסטינקטיבית היא ממשיכה לבעוט ברגליה, בזו אחר זו.

אך ככל שחולפות השניות, הולך ומתברר שבנג'י לא ינסה להפחיד אותה. שהוא בכלל לא שוחה איתה באגם, אף על פי שהיה נדמה לה שהיא הרגישה משהו כשהתחילה לשחות. הוא בטח נכנס לחורשה שצומחת על הגדה של אגם גארנר, להסתכל איך מייגן וריאן מזדיינים.

זו הרגשה רעה. הרגשה של נטישה ושמוֹקיוּת, אבל יש בה משהו נוסף. אוטום אמנם אוהבת את אגם וייט, אבל לא ממש מתחשק לה להיות בו לבד. הוא לא מתאים ללבָד. אגם וייט כאילו מתאים בעיקר למבוגרים.

"בנג'י!" היא צועקת. "בנג'י!" שׂערה הרטוב נצמד לראשה ולעורפה, והוא קר.

בנג'י לא מופיע.

"בנג'י, בחייך!"

כאשר אוטום מסתובבת לכיוון הגדה הדרומית של האגם ומתחילה לשחות חזה, בנג'י מגיח מולה מתוך המים; הוא נִגלה עד אמצע החזה שלו ומתחיל להקיא שרוך כהה של דם, שמוטח בה כמו תכולה של דלי.

ואחר כך משהו מושך אותו אל מתחת למים.

הוא נעלם. החוֹם של הדם שלו נעלם גם הוא. לאוטום נדמה שזה קרה בדמיון שלה.

אבל היא יודעת שזה לא קרה בדמיון, היא יודעת שהיא ראתה משהו נורא ונצחי - ושהדבר הזה עלול לקרות גם לה.

היא מסתובבת ושוחה בשיא המהירות לחוף הסלעי שלמרגלות הצוק. שוחה חתירה בכל הכוח, לא עולה לנשום. לשחות או למות.

משהו ננעץ לה בבטן ונתקע שם, מפעיל משקל אדיר ויוצר כאב נורא. וכשהוא נסוג, חושיה מיד מתערפלים והיא מפסיקה להרגיש את הידיים.

היא מנסה לקשת את הגב אחורה כדי לנשום, אבל היא כנראה הפוכה או משהו דומה, כי במקום אוויר היא שואפת מים.

ואז הדבר מפלח אותה מאחור, טורק את הצלעות שלה זו אל זו בתנופה כמו סֵפר וסוחט מתוכה את החיים כמו מים שנסחטים מספוג.

או לפחות זה ההסבר שנתנו לי.

תיאוריה ראשונה: תרמית

הים הקריבי, 160 קילומטרים מזרחית לבֶּליז
יום חמישי, 19 ביולי
"ישמעאל - תתקשר אלי" זה כל מה שכתוב במברק, אבל כשמשחילים אותו מתחת לדלת שלי אני עסוק מדי - אני מחזיק צבת ועוקר שן לאיזה דפוק מסכן אחד - ולכן אני קורא אותו רק אחר כך.

הבחור הוא מאה אחוז אינדיאני משבט הנאמְבִּיקְווָארה, מאזור האמזונס הברזילאי. עם כל המאפיינים, כולל תספורת עגולה כמו של הביטלס וכל זה, אף על פי שהוא לובש את המדים הלבנים של מחלקת הכביסה.

אבל לכל המחלקות פה יש מדים לבנים.
אני נוקש על הטוחנת הבאה. אומר: " "?Seguro¿
"לא."
Verdad¿" ?" כאילו בברזיל מדברים ספרדית.
"זה בסדר," הוא אומר.

אולי הוא צודק. על פי הידע שלי ברפואת שיניים - שמבוסס, אני חייב להודות, על השעה וחצי שצפיתי בסרטונים של טיפולים שמצאתי ביוטיוב - זריקת לידוקאין לעצב המכתשי האחורי העליון משתקת את עצבי התחושה בטוחנת השלישית אצל שני שלישים מהאנשים. השאר יצטרכו עוד זריקה, לעצב המכתשי העליון האמצעי, אחרת הם ירגישו הכול.

אני מניח שרופא שיניים אמיתי לא מתלבט ופשוט מזריק לשניהם. אבל חשיבה כזאת היא הסיבה שבגללה בזבזתי תוך כלום זמן את כל הלידוקאין במרפאה של הצוות, וכמעט את כל הלידוקאין שהצלחתי לגנוב מהמרפאה של הנוסעים. עכשיו אני חייב לנקוש ולשאול. ורוב המטופלים שלי מאצ'ואים מדי, או פשוט מנומסים מדי ולא מודים שהמקום לא רדום.

טוב, על הזין שלי. נשמור את הלידוקאין למישהו שמפחד לשקר.

אני מסובב את הטוחנת ושולף אותה הכי מהר והכי חלק שאפשר. הצבת בכל זאת מפוררת אותה לרפש שחור. ברגע האחרון אני תופס את החתיכות ביד עם הכפפה, לפני שהן נוחתות לו על המדים.

אני קולט שעדיף שאני אתן במחסן עוד הרצאה על היגיינת הפה. לא נראה לי שהאחרונה שינתה הרבה, אבל לפחות בזמן שהרציתי היו שם פחות קרבות סכינים.

אני מקלף מעצמי את הכפפות מעל הכיור. כשאני מסתכל אחורה, אני רואה שיורדות לו דמעות על הפנים.

סיפון־אש מספר 40 הוא פלטפורמת מתכת שעוברת בין שתי ארובות, ולמיטב ידיעתי היא המקום הכי גבוה בספינה שאפשר לעמוד בו. תהרגו אותי אם אני מבין איזה קשר יש בין הסיפון המזוין הזה לבין איזושהי אש.

השמש שוקעת, הרוח כמו מייבש שיער. באופק רואים חומת עננים בגובה חמישה־עשר קילומטרים שמתנשאת במקביל לספינה. עננים אדומים ואפורים ססגוניים שמתפתלים זה מעל זה כמו מעיים.

אני שונא את האוקיינוס המזוין. שונא אותו בדם, מתברר. כשאני בלב ים, השינה שלי מתחרבנת, ואני נעשה מתוח ומוּעד לפלאשבקים. זו אחת הסיבות שמגיע לי התפקיד הזה של רופא זוטר בספינת נופש.

לא שהיתה לי ברירה. אני עוד לא שמעתי על שום ענף אחר שמעסיק כל כך הרבה רופאים בלי לשים זין מאיפה הם הפליצו את התואר שלהם ברפואה - התעודה שלי היא מאוניברסיטת סיוואטאנֶחו, ואני מופיע בה בשם "ליונל אזימוּט" - ואם התעודות שלהם אמיתיות או מזויפות וזמינות באינטרנט. על אחת כמה וכמה ענף שלמאפיה כמעט אין בו דריסת רגל.

הדלת העגולה שקבועה ליד אחת הארובות נפתחת בקול צורמני, ואיש שחור מאוד בגרסה ארוכת השרוולים של המדים (הלבנים) של קצין זוטר בתת־הנהלה של הסיפון העליון מגיח ממנה.

"דוקטור אזימוט," הוא אומר.

"מר נְגוּנדֶה."

מר נגונדה לוטש בי מבט. "דוקטור, החולצה שלך פתוחה." הוא צודק. אני לובש מתחתיה גופייה לבנה, אבל חולצת המדים הלבנה שלי, עם השרוולים הקצרים, לא מכופתרת. יש לה כותפות מזהב, אז כשאני לובש אותה אני מרגיש כמו טייס שיכור.

"אני לא חושב שזה מפריע למישהו," אני אומר ומשקיף למטה מעל המעקה.

מנקודת התצפית הזו, הספינה שלנו, הרחבה פי שניים מה"טיטניק" וארוכה ממנה פי שלושה, מציגה בעיקר גגות לבנים לגמרי וציוד תקשורת, אף שאפשר גם לראות מפה כמה צמדים של דפוקים שהתפקיד שלהם זה לוודא שלא מתקרבים פיראטים. באזורי הנוסעים שאני יכול להסתכל לתוכם, כמו אולם הנינטנדו או הבריכה הפתוחה־המקורה האחורית, אין נפש חיה, כצפוי, כי חמש המסעדות העיקריות של הספינה התחילו להגיש ארוחת ערב לפני שעה.

מר נגונדה לא מתקרב כדי להסתכל. זה מזכיר לי שיש לו פחד גבהים, ועושה לי נקיפות מצפון מפני שהוא נאלץ לבוא עד כאן למעלה כדי לפגוש אותי. והתייחסתי בקלות דעת לעברה שבגללה עלולים לפטר אותו ולהעיף אותו מהספינה בנמל הקרוב. לי, מתברר, מותר לצאת מהחדר של אחד הנוסעים, שיכור ומת שיפטרו אותי, ואפילו להפיל מאבטח בטעות, והמאבטח עוד ימהר להתנצל בפנַי. מר נגונדה, לעומת זאת, אינו מורשה בשום אופן להתקרב לאזור שבו נוסעים יכולים לראות אותו, אלא אם כן הוא נמצא שם כשהוא נוהג במכונת הזַמבּוֹני שלו או עושה איזו מטלה אחרת המחייבת אותו להיות שם. והמראה של החולצה שלו לגמרי לא חשוב.

ואם כבר מדברים על מכונת הזמבוני, אני שואל אותו, "איך היד שלך?"

"בסדר גמור, דוקטור."

זה לא נשמע סביר. בתוך השרוול של מר נגונדה, על האמה של יד שמאל, מסתתרת כווייה גדולה שהוא חטף כשניסה להוסיף לזמבוני נוזל היגוי כשהמנוע היה חם. לא הצלחתי למצוא בכל הספינה המזוינת הזו חיסון נגד טטנוס. וגם לא ראיתי מספיק טטנוס בימי חיי כדי לדעת כמה זה אמור להדאיג אותי.

"ויומן השלשולים?" אומר מר נגונדה.
"יש פחות, דווקא. רק אל תאכל את הצלי."
"תודה רבה, דוקטור. הרבה חולים הערב?"
"ככה ככה."
"משהו מעניין?"
"לא."

מר נגונדה שואל אותי אם אחד החולים הביע אי־שביעות רצון ברמה גבוהה מספיק כדי שהוא ידווח על כך לאחד מראשי המחלקות. אני לא בא אליו בטענות בעניין הזה. בשלב כלשהו בעשרים וארבע השעות הקרובות, מישהו בכיר יותר בַּתת־הנהלה ישאל אותי אם מר נגונדה דיבר איתי לאחרונה, ואם כן, אם הוא אמר לי משהו מעניין.

ובכל זאת, זה מבאס, כי זה מזכיר לי שאני, בעצם, עובד של חברת הספנות. התפקיד משופע בזכויות יתר: יש לי חדר משלי, אני אוכל חינם ברוב המסעדות, וגם - כמו לרופא הבכיר - שמור לי מקום בסירת הצלה מספר 1, הסירה של הקברניט.

אבל רוב המטופלים שלי מצטערים שעזבו בכלל את משכנות העוני ואת הכפרים המחורבנים שלהם. הם מרוויחים בערך שבעת אלפים דולר בשנה, שמתוכם הם צריכים לשלם ריבית על ההלוואות שהם לקחו כדי לצאת משם, שוחד תמורת החומרים שהם משתמשים בהם בעבודתם, ועמלות העברה תמורת הכספים שהם מעבירים הביתה כדי שהילדים שלהם, אם ירצה השם, לא יצטרכו לעבוד על ספינות נופש. רק ימים יגידו אם אני ממש מצליח לשפר את חייהם או פשוט עוזר לנצל אותם.

"בבקשה, אם תסלח לי, דוקטור."
"ברור, מר נגונדה. אני מצטער." הוא מזיע.

כשהוא סוגר את הדלת מאחוריו, אני נזכר במברק שהרמתי מרִצפת המרפאה. מוציא אותו וקורא אותו.

"ישמעאל - תתקשר אלי."
מעניין.

"ישמעאל" היה השם שלי בתוכנית להגנת עדים של הממשל הפדרלי, והאדם היחיד שקרא לי אי־פעם בשם הזה היה פרופסור מַרמוֹסֶט. האיש שמראש הכניס אותי לתוכנית להגנת עדים, ואחר כך לבית הספר לרפואה. והאיש שאחר כך, כשהסתבכתי מעל הראש, חילץ אותי מניו יורק.

מרמוסט מדבר קצר. הוא אפילו עונה קצר. אז אם הוא יוצר קשר, זה רציני. אולי זה אומר שיש לו איזו עבודה בשבילי. אולי עבודה של רופא אמיתי.

אולי היא אפילו ביבּשה.

אבל כל עוד אין מידע, לא כדאי לחשוב על זה. העבודה שאני עושה כרגע מחורבנת גם בלי להשוות אותה לאפשרויות אחרות.

אז תתרכז בהתנדנדות של הספינה. תחטוף בחילה.
אתה תדע, ממש עוד מעט.

© כל הזכויות שמורות למטר הוצאה לאור

יצור פראי - ג'וש באזל
Wild Thing - Josh Bazell