» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בפברואר 2013       חזור

מראות סדוקות
מאת: יואב אשכנזי
Fractured Mirror: On Creation of the Self in Wittgenstein and Murdoch - Yoav Ashkenazy

ההוצאה: אוניברסיטת בר אילן במרכז הספר עומד הרעיון של יצירה וריפוי עצמיים באמצעות הפילוסופיה והספרות, תהליך המוביל את הקורא והכותב להבנה עצמית גבוהה ומורכבת יותר. הדיון בתהליך זה נערך באמצעות שני מושגים מרכזיים בהגותם של לודוויג ויטגנשטיין ואייריס מרדוק: ראייה בתור ודמיון יוצר. טענה מהותית היא, שיצירותיהם מהוות כר להתנסות עצמית ותיקון פנימי תודעתי. בתוך כך מערער הספר על הנחת הניטרליות של עמדות פילוסופיות מסוימות במאה העשרים, וכן על הניסיונות לייצר הבחנות חדות בין תחומי חיים ויצירה, כגון פילוסופיה וספרות, תורת הכרה ואתיקה ועוד. הספר נפתח בחלק פילוסופי המציג את הגותם של ויטגנשטיין, מרדוק ופייר אדו.

בחלק זה מוצגים המושגים שלעיל ונערך דיון פילוסופי בשאלת הניטרליות של הפילוסופיה ובטבעה של המוסריות וההגות המוסרית. כמו כן נדונים התפקידים השונים והמגוונים שממלאות הספרות והפילוסופיה בהקשר של תהליך המרת מערך הדימויים והשפה הפנימיים של היחיד.

בחלקו השני של הספר מוצגות פרשנויות ליצירות ספרות אשר מביאות בחשבון את התהליך שהכותב והקורא יכולים לעבור במהלך קריאה מעמיקה של יצירה. כאן נעשה שימוש במושגים שפותחו בחלק הפילוסופי, ומוצע פירוש ייחודי ליצירותיהם של פרנץ קפקא, אייריס מרדוק, אהרן אפלפלד וחורחה לואיס בורחס.

בתוך כך נחשפים מעמקי הנפש של היוצרים הספציפיים וכן אפיונים כלליים של פנימיותו המדמה של האדם. תובנה מרכזית אחת היא בדבר מקומו של הדמיון כמאפיין מהותי של האנושיות וכוחו לשנות את דרכי ההבנה וההתייחסות הכמו-פרספטואליות של האדם לעולם. ברקע עומדת הבנה פרקטית של תפקיד הפילוסופיה וכן ניסיון אישי להבנה עצמית על רקע מסורת החשיבה המערבית ובמסגרתה.

יואב אשכנזי הוא בעל תואר דוקטור בפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. בעבר עסק בהוראת פילוסופיה, ספרות ותרבות למחוננים במסגרת "אופק" ומכון מרחבים. שימש כעמית מחקר במכון ללימודים מתקדמים ולימד בתכנית להכשרת מורים ותלמידי תואר שני ותעודת הוראה שבמכון שלום הרטמן בירושלים. כיום הוא חי בירושלים ועוסק במחקר, בייעוץ ובניהול עבור גופים פרטיים שונים.

מראות סדוקות: ראייה, דמיון והבנה עצמית בהגותם של לודוויג ויטגנשטיין ואייריס מרדוק מאת יואב אשכנזי בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, סדרת פרשנות ותרבות, 196 עמודים.

מבוא לספר
בספר זה נבחנים, כנקודת מוצא, שני מושגים מרכזיים בהגותו של לודוויג ויטגנשטיין: מושגים אלו .(aspect dawning) "ו"זריחת אספקט (seeing as) "ראייה בתור" מציינים שינויים בראיית המציאות והגחה של משמעויות ומובנים חדשים במקום תמונות כוזבות ומטעות, כמהלך יסודי בשחרורה של הרוח.

ויטגנשטיין עסק במושגים אלו בכתיבתו הפילוסופית הנושאת אי אלו מאפיינים ספרותיים. הוגה נוספת, אייריס מרדוק, עסקה אף היא בסוגיות דומות והיטיבה לשקף את תפיסותיה הפילוסופיות ביצירה ספרותית ענפה בתחום הרומן. תפיסותיהם של שני ההוגים והיוצרים הללו עומדות במרכזו של ספר זה המחיל אותן על יצירות ספרותיות של יוצרים נוספים. יצירות אלו מכילות ממד פילוסופי־תרפויטי בולט של חקירה עצמית ושל שינוי התמונות והמושגים הקיימים בתודעת הפרט.

בהתייחס לסוגיית הגילוי האישי של חקירה זו, מתעוררות כמה שאלות מרכזיות: מהי "ראייה בתור", מהי משמעותה בתהליך השינוי הפנימי־מוסרי, וכיצד היא פועלת בהקשרים כלליים וספציפיים? מה טווח חלותו של המושג? האם מדובר בתפיסה או בחשיבה? מה הם הגבולות, אם אכן קיימים גבולות, בין מה שקאנט היה מכנה מושגים ותחושות? מהי "זריחת אספקט", ומהן השלכותיה על הראייה המתייחסת לבני אדם, לייצוגים ולסיטואציות? עד כמה יש להעמיק בירידה לתוך ה"מערה המטפיזית" ולתוך הביוגרפיה של הסובייקט והרקע החברתי שלו בניסיון להבין את המובן של טענותיו?

הספר מנסה להציב באופן משולב את ההבהרה הפילוסופית של המושגים הללו ואת ביטוייהם הספרותיים, המשקפים כיצד הנפש פועלת ומבינה את עצמה בעולם. הדיון הספרותי מבהיר כי התהליכים הנפשיים והמושגים הקשורים במשמעות לעולם אינם ניתנים להצגה ניטרלית לכאורה בשפה התאורטית המקובלת בדיסציפלינות המציגות עצמן כחוקרות הלגיטימיות של הנפש – בתחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה. דומה כי הזרמים המרכזיים בפילוסופיה של המאה העשרים נטו תכופות להישאר מחוץ לשיח ערכי כלשהו. הם העדיפו לנטוש את הניסיון לומר דבר־מה "מהותי" או מטפיזי על אודות הנפש לטובת ניסיונות להציג פנומנולוגיה של מחשבה ורגש.

ספר זה עומד בניגוד למגמות הטהרניות והמדעניות האלה, המתבטאות בשני הזרמים שהובילו אל תמונת הפילוסופיה בזמננו – הפילוסופיה האנליטית והאקזיסטנציאליזם. מחקר זה מבקש להימנע מקביעת הבחנות חדות ודוגמטיות בין תחומי דיון בפילוסופיה במובן הערכי, המטפיזי וההכרתי. בעקבות עיסוקו במושגים "ראייה בתור" ו"זריחת אספקט", ויטגנשטיין החל לעסוק באופן טבעי במושג הדמיון.

מהלך זה הוביל אותו באורח בלתי נמנע גם אל הספרות, כדיסציפלינה העוסקת בהצגת חייהם של יחידים על רקע תרבותי ספציפי. ואכן, את עבודותיו המאוחרות בחנו שורה של פרשנים, הרואים בהגותו תיאור אישי של מסע שינוי פנימי הנערך תכופות באמצעים ספרותיים. הדיונים הנרחבים בהגותו המשפיעה של ויטגנשטיין נמשכים יותר משמונים שנה. לפחות ארבע אסכולות פרשניות צצו סביבה – במסגרת החוג הווינאי, הפרשנות האנליטית, הפרשנות התרפויטית והפרשנות החדשה.

חוקרים ופילוסופים במאה העשרים לא נלאו מלנסות ולהסביר פילוסוף חידתי ומוקשה זה. הפרק הראשון בספר זה מאזכר חלק מן הפרשנים המכונים "חדשים" (כגון סטנלי קאוול, גורדון בייקר ומייקל רוו). כתביהם מציגים את העמדה הוויטגנשטיינית כהגות רומנטית המתמקדת בעיקרה בתרפיה פנימית הנערכת באמצעים ספרותיים וממוקדת בשינוי הראייה הפנימית או ה"ראייה בתור".

לעומת ויטגנשטיין, הדיון הפרשני והביקורתי בהגותה של אייריס מרדוק מצומצם הרבה יותר. הפרק השני דן בהרחבה בהגותה המטפיזית – בהיותה הוגה מרכזית השייכת למפנה המוסרי בשליש האחרון של המאה העשרים – מתוך השוואות לעמדה הוויטגנשטיינית שהשפיעה עליה עמוקות ובהתייחס לדבריהם של אחדים ממפרשיה וממבקריה הבולטים.

על פי תפיסתה של מרדוק, הבאה לידי ביטוי ביצירותיה, נפשו של הסובייקט נתונה לכוחות המצויים מעבר לשליטתו, אולם ביכולתו להסב את תשומת לבו ולהתמקד בתהליך שינוי פנימי פרוגרסיבי. לדבריה, הממד של העשייה הספרותית מאפשר להציג תמונה עשירה של התהליכים הפנימיים העוברים על היחיד. תחום הפילוסופיה יכול לסייע בעבודה זו, כמרכיב משלים והכרחי, אף כי חשיבותו פחותה.

במובנים מסוימים מרדוק פיתחה מגמות ומחשבות ויטגנשטייניות, כגון החזרה לשפת היום־יום וראיית הפילוסופיה כדיסציפלינה מבהירה ביסודה. לצד זאת, היא ביקרה מגמות פרשניות מאוחרות בהגותו – למשל, הטיפול הביהביוריסטי בטיעוני השפה הפרטית. מרדוק מתגלה במובנים רבים כפילוסופית וכיוצרת מסורתית יותר ואולי "קתולית" יותר מוויטגנשטיין.

עמדה זו באה לידי ביטוי בדחיית ההבחנות החדות בין היבטים תאורטיים לבין היבטים פרקטיים של הפילוסופיה, בין עובדה ובין ערך וכן בין דת ובין פילוסופיה. הדבר מתבטא גם בנטייתה לשלול את הגרסה הקיצונית של העמדה האנטי־מיתולוגית, הדורשת טיהור של הפילוסופיה מכל מיתוס ותמונה.

מרדוק סבלנית יותר כלפי אופיו השביר, המורכב והאין־סופי של התהליך המנטלי המוסרי; היא אינה מאמינה בטיהור סופי של התודעה מדימויים, מתמונות וממטפורות. הגותה מבטאת אפוא סובלנות לטבעו המוגבל או "החוטא" של האדם, בניגוד לעמדות שצמחו מתוך הפרוטסטנטיות, אשר תבעו את טיהורם האולטימטיבי של העולם והאדם.

ההשוואה בין שני ההוגים הללו מאפשרת לחשוף שתי שיטות הממוקדות בתהליכי שינוי עצמי רפלקסיביים, אף כי הן עושות זאת בדרכים שונות. ויטגנשטיין מבטא התנגדות טהרנית ברוח הפילוסופיה האנליטית והאקזיסטנציאליזם לכל מערכת מטפיזית. לעומת זאת, מרדוק מבקשת להגן על היחיד מפני היבלעות לתוך מערכת המצויה מעבר לו, העלולה לקפח את חירותו ועצמיותו הייחודית.

היא פונה לתיקון וניסוח מחדש של המטפיזיקה, במטרה להציב את היחיד ואת עולמו הרוחני במרכז שיטתה. הגותה מאפשרת להכיל ספקולציה על אודות טבע האדם, וכך תורמת לפילוסופיה את אחד הניסוחים המעניינים והמעמיקים ביותר לתפקידה של המטפיזיקה במודרנה.

הגותם של ויטגנשטיין ומרדוק לא פעלה כמובן בחלל ריק, שכן הנושא של המרה פנימית ושינוי פרוגרסיבי של הראייה מלווה את תרבות המערב מראשיתה. למשל, אפלטון עסק בנושא זה ב"משל המערה", בחיבורו המשתה ובדיאלוגים שונים העוסקים בטרנספורמציה של נשמת היחיד המשתחררת מכבלי האגו והחושים. אריסטו פיתח את אתיקת המידות כחינוך רגשי של הראייה המוסרית ושל הנטיות הנפשיות של בן האליטה האתונאית.

בנצרות תפס הנושא מקום מרכזי אצל אוגוסטינוס, וכן אצל ממשיכיה הנוצריים של ההגות הנאו־אפלטונית מבית פלוטינוס. בימי הביניים הנצרות הייתה משופעת בכיתות שונות שביקשו לשוב לעקרונות הברית החדשה ולזכך את נשמות חבריהן מתוך התמקדות בתיקון הראייה במסגרת חיי היום־יום. תאולוגים ומסדרי נזירים שונים כמו הפרנציסקנים עסקו באופן אינטנסיבי בתהליכי החניכה וההשתלמות של היחיד הממיר את מערכת הדימויים ואת ראיית עולמו המוסרית.

עם הרפורמציה התגבר בנצרות הזרם שביקש, בדומה למנזרי/מסדרי הנזירים ימי הביניים, לחיות את חיי השליחים ולחקות את אורחותיו של ישו בחיי היום־יום.

ביטוי מודרני מאוחר של (Bildung) " בעת החדשה ניתן לראות ברעיון ה"בילדונג דחף זה למוסריות יום־יומית ולמיקוד בהמרה ושינוי פנימיים כחלק מחיי היום־יום של היחיד בחברה. ביצירות של הוגי הרומנטיקה, דוגמת וילהלם מייסטר, אפשר למעשה לראות חילון של נרטיב ההמרה הפנימית הנוצרי, כמעין המשך לספרות הווידויים שיסודה באוגוסטינוס. בשדה הפילוסופיה הרומנטית של המאה התשע־ עשרה קירקגור המשיך מגמה זו בהגותו שחתרה לטוהר. הוגים רומנטיים כקולרידג' פיתחו גם הם תפיסות מורכבות של המרה עצמית באמצעות הדמיון היוצר.

במאה העשרים פילוסופים כגון היידגר, סארטר וקאמי עסקו אף הם, באופן לא מקיף, בשינוי הראייה ובחוויות של "זריחת אספקט" כחלק מעיסוקם במושג המשמעות. ואולם אפשר לראות בפילוסופיה האנליטית ובאקזיסטנציאליזם, המתאפיינים במפנה הלשוני ובפנייה לפנומנולוגיה, חלק מתגובה טהרנית אנטי־ ספקולטיבית.

עמדה זו ביקשה לעקוף את הפילוסופיה של הנפש ולהחליף את השיח על אודות ראייה מוסרית, דמיון יוצר ורגש, בשיח פנומנולוגי גרידא נקי מהנחות מטפיזיות. ייתכן כי סיבות אלו עמדו מאחורי היעדר חקירה מקפת של "ראייה בתור" ו"זריחת אספקט", כחלק מהמרקם הפנימי המעריך של בני אדם.

נראה כי ויטגנשטיין הושפע מנטייה טהרנית זו – הדבר ניכר בדיוניו המדויקים והרזים בנושאי ה"ראייה בתור" וחוויות המשמעות. עם זאת, אפשר לראות בעבודתו יצירה ברוח רומנטית המתארת את מסע היחיד לטיהור ראייתו באמצעות שימוש בדמיון, ומבקשת להדריך ולהזהיר את הקורא במסעו הייחודי.

על רקע זה בולטת בשונותה הגותה של מרדוק, באשר היא מסוגלת להחליף כובעים בין עיסוקיה בתחומי הפילוסופיה והספרות. עמדתה הייחודית מאפיינת את ראיית העצמי כאחדוּת שבורה שיש לתקנה באמצעות רפלקסיה עצמית הנעזרת בפילוסופיה, בספרות ובדת. עמדה זו אינה מאמינה בהבחנות חדות ודוגמטיות, היוצרות חיץ בין תחומים פילוסופיים ותחומי מציאות ודעת – תורת הכרה, אונטולוגיה, אסתטיקה, אתיקה או מטפיזיקה.

הבחנות אלו מאפיינות עמדות שהושפעו מרעיונות רדיקליים של חלק מהוגי הרפורמציה. למעשה, מרדוק מציעה שימוש פרשני יוצא דופן וייחודי בהגותם של אפלטון, קאנט ופרויד, המאפשר להתחמק מטהרנות קיצונית, מהבחנות דוגמטיות ונטיות מדעניות, המאפיינות הוגים רבים במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים.

חיבוריו של ויטגנשטיין מעניקים, בדרכו הזהירה, תיאורים מאלפים של "ראייה בתור". במידה רבה הגותו נבנית כסדרה של ניסויי מחשבה יחידים הפועלים בהקשרים פרטיקולריים שנועדו לשחרר את האדם מאחיזתן של תמונות מטעות. לעומת זאת, מרדוק בונה את עבודתה הפילוסופית כהכוונה מוסרית וכהבהרה מושגית כללית של המטפיזיקה ושל מושגי האגו והטוב.

יצירתה הספרותית בוחנת את ריבוי הפנים המאפיין את חיי היום־יום של הפרט בזיקה למסעו הרוחני הפנימי. שלא כמו פילוסופים דוגמת סארטר, מרדוק מסוגלת להעריך חוויות של שינוי פתאומי בלי לקבוע את ערכן באופן מוחלט. ערך זה נקבע רק על סמך הבנה של רקע חברתי מורכב, ביוגרפיה של הסובייקט וסיפור מאורעות חייו הקרובים, לפי סטרוקטורה מטפורית רחבה יותר שדרכה הוא מבין את עצמו. סארטר מס

וגל להעריך חוויות דוגמת אלה כמצבים שבהם משנה הסובייקט את חייו ומתגבר על קונוונציה חברתית מזיקה. ואולם, אין הוא מסוגל לתת הערכה פוזיטיבית לשינוי שעובר היחיד. על פי תפיסתו, כל אמונה היא "אמונה רעה", כתוצר חיצוני חברתי בלבד. פרויקט היצירה העצמית האותנטית הופך לכישלון מובטח, לסדרה של שינויי אספקט ללא תוחלת, להוציא את רגעי השבירה והמרד.

בעולם הפילוסופיה האנליטית התמונה קיצונית עוד יותר. המטפיזיקה הרדיקלית של רצון, בחירה ופעולה מציגה את הפנימיות כחסרת חשיבות לחיים מוסריים.

מחשבותיו, דימוייו ורגשותיו של היחיד נזנחים לחלוטין ונתפסים כחסרי חשיבות. לכן נזנחת התופעה של "ראייה בתור" ו"זריחת אספקט" ונותרת כתופעה אמפירית מנותקת, הנחקרת על ידי הפסיכולוגיה או מדעי המוח. במשך תקופה ארוכה הושלך הפְּנים החוצה מכל שיקול רלוונטי הדן בשאלת המשמעות, וזאת באמצעות פירוש רדיקלי של טיעוני השפה הפרטית.

בהקשר זה חשובה הגותה של מרדוק, החושפת את הנחת הניטרליות כפנטזיה מדענית וכהונאה עצמית בהיותה תפיסה המחויבת למידור קיצוני בין תחומי הוויה וחשיבה. ההגות הפרוטסטנטית שאחרי הרפורמציה דרשה הבחנה של דת ממטפיזיקה, ממדע ומפוליטיקה בניסיון להגן על האוטונומיה שלהן מאחיזתן הסמכותית של דוגמות דתיות. ההבחנות החדות המאפיינות עמדה זו אושרו על ידי קאנט, אשר הבחין בין ההכרתי־תאורטי, האתי־פרקטי, האסתטי והדתי.

קאנט הדיר את הדמיון מכל תפקיד משמעותי ביצירת תמונת העולם האמתית של הסובייקט במהדורה השנייה של ביקורת התבונה הטהורה. הבחנות אלו שרדו כתמונה לא מודעת בהגותם של רבים מהפילוסופים האקזיסטנציאליסטיים והאנליטיים במאה העשרים.

עמדות ליברליות מסוימות מציגות עצמן כבלתי תלויות במסורת ובהיסטוריה, כלומר בתנאי יצירה לוקליים של קהילה מסוימת, והן דורשות תקפות כללית ומוחלטת. כתגובה לכך, מרדוק מחזירה לראייה ולרפלקסיה האישית את כבודן ומשיבה לליברליזם את מקומו כעמדה יודו־נוצרית הנשענת על מסורת והיסטוריה מסוימות, בלא לגרוע מתביעתו לאובייקטיביות ואמת. הדיון

הפילוסופי שיוצג בחלקו הראשון של הספר מוביל לחלקו השני – לדיון בדוּגמות ספרותיות, המשקפות את הסוגיות הפילוסופיות הנבחנות. מהלך זה מבקש לטשטש את ההבחנה החדה בין שתי הדיסציפלינות. פרק ג, הפותח את החלק השני, מוקדש להשוואה בין מוטיבים וסגנונות ספרותיים־פילוסופיים המשותפים במידת מה לוויטגנשטיין ולחורחה לואיס בורחס.

שני היוצרים מבקשים לשחרר את התודעה מההשפעה המזיקה של תמונות מטעות או של מבנים תודעתיים המשמשים אידאות יסודיות בתרבות המערב. בסופו של תהליך הקריאה הקורא אמור לעבור חוויה של "זריחת אספקט" ושינוי פרספקטיבה ביחס למבני המחשבה הללו. היצירות הנדונות בפרק זה הן ניסויי המחשבה הספרותיים "עיוורי האספקטים" ו"אטומי הרגש" המוצגים בכתביו המאוחרים של ויטגנשטיין, וכן הסיפורים "טלן, אכבר, אורביס טרטיוס", "ההגרלה בארץ בבל" ו"בן האלמוות" מאת בורחס.

פרק ד מתמקד בהצגת ניסויי מחשבה ספרותיים ורומנים מאת אייריס מרדוק כדי לבחון כיצד יצירתה הספרותית משמשת עזר כנגד הפילוסופיה. בפרק נבחנים שני ניסויי מחשבה מתוך חיבורה הסוברניות של הטוב, וכן שני רומנים שמרדוק כתבה 1980 , שהיו פוריות במיוחד ביצירתה הספרותית: הנסיך השחור והים – בשנים 1970 הים. הדיון הפרשני ביצירות אלו מתמקד בעולמן הפנימי של הדמויות ובהמרות הראייה השונות שהן עוברות – חלקן שקריות וחלקן אמתיות. בתוך כך מודגשת חשיבותה של ראייה צודקת ואוהבת יותר של הזולת כשיקוף של ריפוי עצמי.

פרק ה עוקב אחר תמונות או מיתוסים תרבותיים קולקטיביים המשמשים את מנסחיהם לצרכים תרפויטיים. במרכזו של פרק זה נבחנת הנובלה ליש מאת אהרן אפלפלד. דימוי המסע הרוחני, אשר עמד במרכז הפרקים הפילוסופיים, מתממש כאן באמצעות תמונת מסע המבוססת על המיתוסים המכוננים בתרבותו של היוצר. נובלה זו נבחנת על רקע מאבקו האוטוביוגרפי של אפלפלד על זהות והבנה של עולמו הטראומטי לאחר מלחמת העולם השנייה. בהשוואה ליצירה זו, בפרק נבחנת יצירת פרוזה קצרה מאת פרנץ קפקא. יצירה זו, "בלילה", המתבססת על תמונה מיתית קולקטיבית, נוצרה מתוך חוויית כתיבה המכילה מאפיינים מיסטיים ומדיטטיביים. גם כאן מופיעה חוויית הארה או שינוי אספקט שיש לה קווי דמיון מסוימים ליצירתו של אפלפלד. נראה כי הדמיון בין שני הסופרים אינו מסתכם בתוכן ובאמצעים אלא גם בזיקה הקיימת ביניהם מבחינת משבר הזהות ותחושות הזרות והניכור כלפי החברה שבה גדלו.

דומה כי פרקי הספר יוצרים יחדיו פסיפס שאינו נועד לשקף אמירה חתומה ומוגמרת, כי אם לפתוח דיון באשר לטיבם של מסעות שינויי התודעה והעיצוב הפנימי, כפי שהם מתגלים בעבודותיהם של יוצרים אחדים שפעלו במאה העשרים. מהותו של המחקר מתמקדת באפיונה של רוח תרבותית כללית, הקשורה לנקודות ציון מהותיות בהגות ובספרות במאה העשרים, העומדת בסימן של שבר ושינויים מרחיקי לכת בתחומים רבים. היצירות ההגותיות והספרותיות הללו משקפות לבטים מוסריים, ערעור של מערכות תפיסה ואמונה והגדרת עצמיות הנתונה בשינויים מתמידים. נראה כי הדיונים בסופרים ובהוגים הללו זה לצד זה מתמזגים לכדי מארג ייצוגי ותמציתי – תמונה אחת משלימה ורבת פנים.

במובנים רבים ספר זה מגלם התמודדות אישית של כותבו. הנושאים, ההוגים והיצירות הנדונים מייצגים מסע מתמשך של תהייה פילוסופית. במידה רבה נובע הספר מתוך עמדה ביקורתית כלפי הגלישה המהירה של ההגות והפילוסופיה במערב אל הפוסט־מודרניזם, הרלטיביזם והספקנות.

זהו מסמך המתעד אפוא עניין אישי עמוק בתהליכי תיקון רפלקסיביים של הפְּנים, מתוך עמדתו של כותב בעל אינטואיציות ראליסטיות שחונך במסגרת השיטות הפילוסופיות המובילות במערב, היינו האקזיסטנציאליזם והפילוסופיה האנליטית. במסגרת שיטות אלו לא נמצא מענה ראוי לתהיות הפילוסופיות שהניעו את הכתיבה; לפיכך, נבחרה יצירתה ההגותית והספרותית של אייריס מרדוק לשמש כנדבך מרכזי. תפיסותיה מגשרות בין העבר המטפיזי־ספקולטיבי לבין הביקורתיות של הכלים והמושגים האנליטיים ובתוך כך הן מתמקדות בפנימיותו המדמה של הסובייקט כגולת הכותרת של כל שיטה מוסרית.

אין בכך משום כוונה להחיל תאוריות פילוסופיות על יצירות ספרותיות כדי להעניק להן פרשנות "שלמה" המייצגת סוף פסוק כלשהו. הספר אינו מבקש להתבסס על עקרונות של מחקר מתודי מחמיר המתיימר לקשור סיבות ותוצאות באופן מדוקדק. במובנים רבים כתיבתו נובעת מתוך אמונה כי תחומי הרוח – ודאי בקו התפר החמקמק שבין הגות ויצירה ספרותית – ניזונים משיח מדרשי מרובה פנים. שיח זה מתבסס על תופעות רבות פנים ומגוונות ולא על ניסיון סדור לכפות טיעונים קטגוריים בשם מתודה מוגמרת כלשהי. הדוּגמות הספורות המוצעות כאן עשויות לשמש פתח לדיון מעמיק ונרחב יותר על מהותן של יצירות ספרותיות ופילוסופיות ועל חשיבותו של נושא שינוי הראייה כפי שהוא משתקף בהן.

© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור

מראות סדוקות - יואב אשכנזי
Fractured Mirror: On Creation of the Self in Wittgenstein and Murdoch - Yoav Ashkenazy