» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בנובמבר 2014       חזור

חיק האם של זיכרונות
מאת: תמר ס' הס

ההוצאה: דביר, מכון הקשרים "זיכרונותיה של אוֹרי, מודפסים במכונת כתיבה, התפרסמו בחוברת סטנסיל אפורה. דומה שדפיה באו לעולם צהבהבים מיושן." טלי לטוביצקי ויגאל שוורץ: כך פותחת תמר ס' הס את דיונה באחד מהטקסטים הנוקבים והמטלטלים שמובאים בספר זה. חריפותם של האירועים המתוארים בזיכרונותיה של זהבה אורי, כמו אלה של הכותבות האחרות – חיה רוטברג, דבורה דיין, חנה כצנלסון-נשר, רחל ינאית בן-צבי ועוד – וחשיבותם להבנת מרקם החיים הממשי, להבדיל מזה האידיאולוגי, של החלוצים והחלוצות בארץ ישראל, אינם נימוק מספק לדיון בהם מבחינתה של הס. גם לא תרומתם הוודאית, מעצם קיומם, לרצף היצירה הנשית בעברית ולאיזון הדומיננטיות הגברית בסיפור החלוצי המוכר.

האינטרס הפמיניסטי, אף שהוא גלוי ודומיננטי בספר, גם הוא אינו מובן מאליו בעבור הס. היא שואלת: "איך אפשר אפוא להצדיק את ההתעניינות בכתביה, ומדוע שלא נניח להם לנוח בשלום על משכבם?"

שאלת ההצדקה של הדיון בטקסטים אוטוביוגרפיים של נשים בנות העלייה השנייה, חלקן פעילות ציבור וחלקן "חיילות אנונימיות" של המפעל החלוצי, מעלה אל פני השטח את המתח המקנן בחריפות בטקסטים עצמם בשאלת מעמדן של החוויות המתוארות בהם, בין ה"פרטי" ל"ציבורי" כפי שנתפס אז ובמידה רבה גם היום, ואת הדרכים השונות שבהן מנסות הכותבות לקבל "היתר" לעצם הרצון והצורך לספר בגוף ראשון את סיפור חייהן.

אילו חוויות במסע החלוצי נחשבות ראויות לסיפור ואילו נדחקות הצדה? האם מעמדן הפוליטי המרכזי של חלק מהכותבות הוא שאיפשר להן לגולל גם חוויות "פרטיות" למהדרין?

"סיפוריהן של נשים בנות העלייה השנייה הם סיפורים של מי שהגשימו חלום לאומי בעוד חלומן שלהן נכזב", כותבת הס. "גם לאחר שהשתלבו בכתיבת הסיפור שהדירן מתוכו לא זכו שכתביהן ייקראו, והספרים המוזנחים הם עדות מתה-חיה לשוליותן של הכותבות".

יותר משהיא חותרת לחולל שינוי ותיקון באופן שבו אנחנו מבינים את תקופת העלייה השנייה ואת הסיפור החלוצי השליט, נדמה שהס מבקשת להכיר במורכבות של העמדה הנשית בהקשר החלוצי והציוני ועל רקע הנורמות הספרותיות בתרבות העברית. כתיבתה היפהפייה של הס נשזרת ברגישות רבה בטקסטים שבהם היא קוראת.

הציטוטים הנרחבים מהטקסטים, מתוך כבוד למסת החיים שהם אוצרים ומתוך רצון להביא אותם סוף סוף אל האור ואל הדיון הציבורי, חושפים את מלוא עוצמתם הרטורית והספרותית, ומשרטטים את הדרכים העקלקלות לעתים שבהם מתבטא בהם, בצד העצב הנוסטלגי, גם התסכול, הזעם החנוק והכאב על מה שמעולם לא נאמר בקול.

חיק האם של זיכרונות - נשים אוטוביוגרפיה והעלייה השנייה מאתר תמר הס בהוצאת דביר ומכון הקשרים, סדרת מסה קריטית, עורכת הספר: טלי לטוביצקי,296 עמודים.

מתוך ראיון עם תמר הס ב"קו פנים"
נשים היו מיעוט בקרב "הגרעין האידאולוגי" של העלייה השנייה. הנשים שעלו בתקופה זו לארץ, בעיקר מאוקראינה, היו בשנות העשרה המאוחרות שלהן ובראשית שנות ה-20, בעלות השכלה תיכונית אך ללא מקצוע. את כתביהן האוטוביוגרפיים הן כתבו בדרך כלל רק בשנות ה-50, שנים רבות לאחר שהושלם המפעל החלוצי והן כבר נשים מבוגרות. עשרות כתבי חיים וזיכרונות נכתבו בידי הנשים שתיעדו תקופה זו, ובהן מי שהיו המנהיגות או "האצולה" של העלייה השנייה, כמו רחל ינאית ודבורה דיין, ו"פועלות פשוטות" כמו תחיה ליברסון.

"רציתי לבדוק איך הן מספרות את סיפור העלייה השנייה שלהן, שהוא בדרך כלל סיפורם ההרואי של גברים, שבו נשים הודרו מן התפקידים הנכספים של עבודה בשדה ושמירה וכוונו לתפקידים נשיים מובהקים כמו מבשלות וכובסות. "מה שעלה מכתיבתן הוא שהן לא השלימו עם התפקידים שנכפו עליהן", מספרת ד"ר הס ומוסיפה ואומרת, "זה כוחה של כתיבה אוטוביוגרפית המאפשרת לשכתב את סיפור העבר. בכתיבתן הן יכולות להיות הגיבורות העומדות במרכז הסיפור ולהעניק לתפקידים שלהן משמעות וחשיבות, כמו להפוך אפיית לחם לאירוע הרואי – כך ניסו האוטוביוגרפיות לבנות מציאות חדשה. חיפשתי את הקולות הנשיים שלא הופיעו בספרות קנונית של אותה תקופה, שבה היו סופרות ומשוררות יחידות".

מה גרם להן לכתוב אחרי שנים רבות כל כך ומדוע בחרו באוטוביוגרפיה?

"תחושת שליחות, ראשוניות ובנייה שאפיינה את אנשי העלייה השנייה הייתה אחד הגורמים לתיעוד העשיר שכלל גם את הנשים. הן התבגרו, הפרויקט החלוצי הושלם והנה הן מוצאות את עצמן בשולי סיפור העשייה.

האוטוביוגרפיה היא סוגה המאפשרת למי שמושתק לומר מה שהוא רוצה, והן בחרו בה כדי לקבוע את מקומן בסיפור ההיסטורי הגדול. מסיבה זו הסיפור האוטוביוגרפי מסתיים לרוב בסוף מלחמת העולם הראשונה".

הספרות העברית צומחת בזיקה לסיפור הלאומי – גם ספרות גברים וגם ספרות נשים – קיימים הבדלים אך הם מונחים ביסוד הספרות הזאת. באוטוביוגרפיה המתחים חשופים יותר ודרכה רואים איך התודעה האישית נבנית בזיקה מתמדת לפרויקט הלאומי.

חיק האם של זיכרונות - תמר ס' הס