» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באפריל 2017       חזור

בגובה האופניים
מאת: נפתלי ברזניאק

ההוצאה: עולם חדש כמה אפשר לדבר על אופניים?" שאלה, "אני בכלל לא מדבר על אופניים," ענה לה. כך נפתח הסיפור הראשון בקובץ הסיפורים 'בגובה האופניים' מאת נפתלי ברזניאק, סיפורים המספקים הצצה ייחודית לעולמם של מושבעי הרכיבה על אופניים. ביד קלה, בסגנון קולח ובהומור, מספר הרוכב-הכותב על מערכות יחסים, אתגרים, פחדים וחלומות של גרעין חברים המדוושים יחד זה כעשור. קובץ הסיפורים מתחקה אחר חברי הקבוצה במסעותיהם הציוריים בשבילי הארץ. הרכיבה בשטח מתוארת כריחוף משכר חושים, התמזגות טוטאלית עם הטבע, מרחב של פריצת גבולות – פיזיים ותודעתיים.

בגובה האופניים הוא ספרו הרביעי של ד"ר נפתלי ברזניאק. כשאינו כותב הוא עוסק ביישור שיניים (אורתודונטיה). ספריו הקודמים: עצי הלבנה הזקופים (יד ושם 2004), ימים ספורים (כנרת זמורה-ביתן 2008) והפטנט (אוריון 2013).

בגובה האופניים מאת נפתלי ברזניאק בהוצאת עולם חדש, עיצוב העטיפה: מירה דניאל, התמונה על העטיפה: מור ישראלי, 144 עמודים.

סופֵֹר
"אפיסת כוחות" הוא כינוי הולם לסיכום המסע הנוכחי, הרהר כשהטמפרטורה החלה לעלות. הֵדוֹ של הדופק המואץ נשמע היטב באוזניו, ורק צילם של בתי העיר שבקצה המדבר נראה באופק.

כל הדרך זכר את התפקיד שהטילה עליו הקבוצה, שינן פתיחוׂת, צבר רעיונות, חיבר סיומות, הכל לטובת הכתיבה בעתיד. בכל פעם השתדל להכניס משהו חדש, משהו שעוד לא היה, משהו שיאפיין את המסע הנוכחי.

"אתה תתעד בכתב את קורות הקבוצה," אמרו לו חבריו לרכיבה. "צלם, איש טכני, רופא, בנקאי, איש ציבור, מומחה למחשבים, יזם, עורך דין ואיש שיווק כבר יש לנו, רק סופר חסר. שמענו שאתה חוטא לפעמים בכתיבה." כשהסכים, לא היה לו מושג מה יכתוב.

הוא זכר שתיעד את מסעותיו בארצות־הברית, סיפורים שנותרו במגירה, שניסה כוחו בכמה תחרויות לכתיבת סיפורים וכשל, ושרשם עדויות מפי ניצולי שואה, עדויות שמעולם לא ראו אור. הציון שקיבל בבגרות בחיבור היה "בלתי מספיק", אבל יצר הכתיבה בער בו. וכך במשך שנים הוא מימש את החלטת הקבוצה.

משבוע לשבוע תיעד את חוויותיהם ברכיבות האופניים. כל מסע, טיול, תרגול או אימון, נרשמו ותויקו בקלסר שהתמלא בעוד ועוד דפים. תמיד אפשר היה למצוא נקודת מבט אחרת על אותו המראה. פעם הים ופעם ההר, פעם המדבר ופעם העמק הפורה. באחד פרחים ובאחר קוצים, השבילים הרחבים והשבילים הצרים. שבילי חמרה או חול ים טובעניים לעומת שבילי כורכר מהודקים. על הכל הוא כתב. ולכל מסע נתנו הרוכבים שם. וכשהכל תם, הוא הדליק את המחשב וחיפש ב'וואלה' ואחר כך ב'גוגל' את ההגדרה לצירוף המילים "אפיסת כוחות".

ומהמחשב שאכזב הוא עבר למילון הכבד, שכרכיו עיקמו את המדף. מן המילון שב אל המחשב וחוזר חלילה. מעט לפני שהרים ידיים ונכנע, בטרם טבע בין אוסף המילים שקפצו על דרכו, כמו "אפס קצֵהוּ", "מי אפסיים" או "אפס בר אפס", שחלקן אתגרו אותו וחלקן ניסו בכוח להוציאו מריכוז, לבלבלו ולהסיטו מקו המחשבה שקהה, הוא נתקל לראשונה באומניפדיה בעריכה הראשונה של מהדורת שלב הביתא שלה. שם למזלו מצא פירושים לביטוי "אפיסת כוחות".

בהקדמה, לפני הבהרת הביטוי, נכתב שמילים וביטויים המרמזים על סכנה חיצונית או פנימית, כמו "מצוק תלול", "מתח גבוה", "ים סוער" או "תעוקת חזה", "קוצר נשימה", ו"התייבשות במדבר" תופענה באומניפדיה באדום.

הביטוי "אפיסת כוחות" כלל גם כמה ציטוטים מעיתונים, שתיארו חילוצי מטיילים מאזור מדבר יהודה והנגב. להפתעתו, אחד המקורות שהופיעו באומניפדיה היה הסיפור שלו, אותו עדיין לא העלה על הכתב. על אותו יום חורף קיצי, כשהמים במנשא האישי שלו אזלו זה מכבר, וגם הרזרבה שהייתה בשני הבקבוקים שעל אופניו חָרבה, והיעד אליו היה אמור להגיע נותר רחוק, אי שם בקצה העולם.

וכך הוא קרא באותה אומניפדיה: "לפתע, במעלה השביל השחון, הבין שהוא לבדו. האחרים שעקפו אותו אך לפני דקות אחדות, נעלמו ואינם. למרות שכוחותיו כמעט אזלו, הוא ניסה להאיץ כמי שבורח מאסון. ואמנם אסון בא בצורת התרסקות פתאומית על החצץ. הוא ניסה נואשות להפעיל את המעצורים באמצעות אצבעות ידיו הרדומות אך אלה נותרו רפויות.

כשאסף את גופו הדואב ראה שמשקפיו נותצו, ושברי זגוגיותיהם נצנצו באור השמש. כל שנותר לו היה לזעוק לעזרה לעבר הנקודות השחורות שנעו באופק. כשהבין שהרוח מסיט את קולו לכיוון הנגדי, נאלם. רק לאחר שהסיר את כפפותיו והעביר את כפות ידיו החבולות על גפיו, חש ברטיבות משונה על שוקו הימנית, וכשבחן אותה באצבעותיו ראה שהן טבולות בלחלוחית אדמדמה, שנוקתה בליקוק שהרווה את צימאונו.

הוא הושיט את ידו הדואבת לעבר כיס הגב שבתיקו ומשך את המכשיר הנייד. כשבדק אותו ראה על הצג את סימן האין קליטה המוכר, והבין שיחלוף זמן רב עד שהאחרים, שדהרו במעלה השביל לעבר העיר הקרובה שבקצה המדבר, יבחינו בהיעדרו.

לאחר פרק זמן בלתי ניתן למדידה, הוא חש בצל שנפל על פניו ושמע קול אומר, "שלום, אני רופא". הקול גרם לו לחשוש שאולי הוא לוחם שנפצע בקרב לא לו ונתגלה על ידי האויב. כשהתעשת, לאחר שגמע כמות גדולה של מים, חייך. חבריו שהבחינו בחסרונו שבו על עקבותיהם.

כשעלה על אופניו והמשיך לרכוב עם האחרים חשב שאולי זה לא קרה, אך אם קרה זה לא היה נורא. השמש כבר שלחה קרניים אחרונות ללטף את המדבר, והרוח שינה את כיוונו והביא עימו קרירות מעודדת. תמונות חוויותיו הלכו והתערפלו ונשכחו עד לפעם הבאה.

© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור

בגובה האופניים - נפתלי ברזניאק