» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים ביוני 2017       חזור

הסוציאליזם הציוני: שברו של חלום
מאת: אודי אדיב

ההוצאה: גבטה הנושא של ספר זה הוא מה שאדיב מכנה, כ-"ראש יאנוס" של הציונות. כלומר, אותה מטמורפוזה שעברה התנועה הציונית, מאז הקמתה, על ידי קבוצה קטנה של יהודים רוסים "פוסט- אסימילטורים" ועד להקמתה של מדינת ישראל, באמצעות מלחמת הכיבוש האכזרית ב 1948. אכן הקמתה של מדינת ישראל, באמצעות מלחמת 48 הייתה סופה הטרגי של הרוח הציונית הנאורה כפי שהיא הייתה בראשיתה. לפי כך, יש לראות את אנשי הרוח והסוציאליסטים הציונים כגיבוריה הטרגיים של ההיסטוריה הציונית. שכן, מראשיתה של התנועה ציונית ועד להקמת המדינה במלחמת 1948, הם נאבקו למען רעיונותיהם הרומנטיים והסוציאליסטיים כנגד כל הסיכויים. הנה כי כן, כפי שהספר מנסה להראות, אותם אנשי הרוח והסוציאליסטים הציונים עוררו ניגוד פוליטי שפילג את התנועה הציונית מראשיתה.

הניגוד בין ארבעת ארגוני השמאל הסוציאליסטי לבין מפא"י ויתר מפלגות הימין בתנועה הציונית. כמו כן, הטענה היא שאותו ניגוד פנימי הוא שהבדיל את התנועה הציונית מהמודל של התנועות הקולוניאליות האירופאיות האחרות.

אלא שבדיעבד, כחכמה לאחר מעשה, ניתן לראות שהניסיון של אנשי הרוח והסוציאליסטים הציונים לממש את חזונם היה כרוניקה של כישלון ידוע מראש.

היה זה ההיגיון של השתלשלות האירועים ב-"מחזה" הציוני, שגבר על כוונותיהם הטובות של הסוציאליסטים ואנשי הרוח הציוניים ובסופו של דבר חרץ את גורלם כגיבוריה הטרגיים של ההיסטוריה הציונית.

הסוציאליזם הציוני: שברו של חלום, הדיאלקטיקה השלילית של הביקורת הפוסט-ציונית מאת אודי אדיב בהוצאת גבטה, 222 עמודים.

הסוציאליזם הציוני: שברו של חלום | הקדמה
הנושא של ספר זה הוא עלייתה ונפילתה של תנועת הפועלים הציונית, אולם מטרת הספר איננה גילוין של עובדות היסטוריות חדשות, או הסבר, באמצעות עובדות אלה, א-לה פון רנקה, "מהי באמת ההיסטוריה הציונית?". ייחודו של הספר בשני פניו: האישי והפוליטי.

לפני שנים רבות, ביום השביעי של מלחמת 67', כחייל בחטיבת הצנחנים שכבשה את ירושלים, "גיליתי" את הפלסטינים, שהשתרכו לאטם, עמוסי חבילות, בצדי הכביש המוביל מיריחו לירושלים, וחזרתי מהמלחמה אדם אחר. בחודשים הבאים, במהלך שיחות ארוכות אל תוך הלילה בחדרו של אלן אלברט (אילן הלוי) בשכונת הצעירים בגן שמואל, הבנתי שהבעיה איננה רק המדיניות הישראלית, אלא שההנהגה הציונית עצמה היא ששאפה להקים מדינה יהודית אקסקלוסיבית באדמת פלסטין, בנפרד מהעם הפלסטיני המקומי ובמקומו. לפיכך, לאחר זמן לא רב עזבתי את מפ"ם ואת הקיבוץ והצטרפתי לארגון "מצפן", שקרא ל"מהפכה סוציאליסטית ישראלית, כחלק ממהפכה סוציאליסטית במזרח הערבי". נדרשה לי שנה להבין שמעמד הפועלים הישראלי אינו מודע כלל למשימה המהפכנית המוטלת עליו, ומאחר שלא ראיתי אפשרות למהפכת פועלים ישראלית, האמנתי שהדרך המהפכנית הראויה תהיה לפעול "כאן ועכשיו" עם הפלסטינים, במסגרת התנועה הלאומית שלהם. ברוח האמונה המהפכנית החדשה, נטשתי אז את "נשק הביקורת" ופניתי ל"ביקורת הנשק".

הצטרפתי אז עם כמה מחבריי לקבוצה קטנה של צעירים פלסטינים שיצרה קשר עם התנועה הלאומית הפלסטינית. לאחר שנה של פעילות חשאית נעצרו כל חברי הקבוצה, וזה היה סופה של ההרפתקה המהפכנית שלנו. לאחר מכן, במשך השנים הארוכות בכלא עם האסירים הפלסטינים, הבנתי שהיה זה צעד שגוי מצדנו, להילחם בעצמנו כנגד כל הסיכויים, ושצריך למצוא דרך פוליטית אחרת כדי לשנות את המצב הישראלי.

אף על פי כן, גם לאחר השחרור מהכלא, מנקודת המבט של מגדל השן האקדמי, לא שיניתי את דעתי הביקורתית ביחס לתנועה הציונית, שעוררה את הסכסוך עם הפלסטינים והמיטה עליהם את הנכבה ואת הכיבוש המתמשך.

על כן, התזה הראשונה שלי הייתה ביקורת הגישה האפולוגטית של ההיסטוריוגרפיה הציונית – גישה שמתבטאת במה שההיסטוריון ישראל קולת הגדיר כהדגשת "המשמעות הסובייקטיבית של הציונות". אלא שלאחר לימוד ומחשבה נוספים הבנתי שהתנועה הציונית לא הייתה מלכתחילה כמות שהיא, ושהיו גם, שם ואז, מפלגות הפועלים הסוציאליסטיות, שפעלו בתורן נגד הזרם המרכזי שהנהיג את התנועה הציונית.

מפלגות אלה - מפ"ס, "פועלי ציון שמאל", "גדוד העבודה" ו"השומר הצעיר – ניסו לשלב בין החזון הסוציאליסטי האוניברסלי ובין ההתיישבות הציונית בפלסטין. חזונן בא לביטוי מובהק בסיסמה של מפלגת "השומר הצעיר" - מפ"ם: "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". יתר על כן, כבר ב-1911, בימיו הראשונים של ארגון "השומר", שאלו כמה מחבריו: "הסוציאליות דוגלת בשם האחווה והסולידריות הבינלאומית, ואנו באים בשם האינטרסים הלאומיים. האין כאן סתירה? [...] השומר דואג לרכוש הפרטי.

הייתכן לסוציאליסט לעשות כדבר הזה?" על כך השיב יצחק בן-צבי: "בכל פעם שאנו פוגשים סתירה בין העיקר הלאומי ובין העיקר הסוציאליסטי, חייבים המתלבטים לוותר על הפרינציפיון הסוציאליסטי לטובת העבודה הלאומית". לעומת זאת, הסוציאליסטים הציונים, חברי "פועלי ציון שמאל" ותנועת "השומר הצעיר", העדיפו שם ואז, בימיה הראשונים של התנועה הציונית, את "הפרינציפיון הסוציאליסטי". "העבודה הלאומית" הייתה בשבילם רק שלב בתהליך הקמתה של החברה הסוציאליסטית בארץ.

הנה כי כן, יתרונה של הביקורת החדשה הוא שיש בה התייחסות להתפתחות ההיסטורית של התנועה הציונית מראשיתה. במילים אחרות, הטענה החדשה שלי איננה שלילה פשוטה של התנועה הציונית, אלא ניסיון לשמר את הפן האידיאליסטי הנאור שהיה בה בראשיתה ועודנו טמון היום בחברה הישראלית.

זוהי, אכן, מאז ימיהם של סוקרטס ואפלטון באתונה העתיקה, אחריותו של איש הרוח אוהב החוכמה, להעלות את אזרחי החברה והמדינה שלו לדרגת "האידיאה"; אותה אידיאה הומניסטית אוניברסלית, המלמדת אותנו ש"האדם הוא עולמו של האדם". הטענה שלי היא שאך ורק באמצעותה ולאורה של אותה "אידיאה" פוליטית אוניברסלית, הפלסטינים והישראלים יוכלו להתעלות על הפטריוטיזם האנוכי הבלתי אמצעי שלהם, בתור יהודים וערבים, ולהפוך לאזרחים במדינתם הדמוקרטית.

הסוציאליזם הציוני: שברו של חלום | מבוא
הספר עוסק בעלייתן ובנפילתן של המפלגות הסוציאליסטיות הציוניות, אותן מפלגות שניסו לשלב בין החזון הסוציאליסטי האוניברסלי ובין רעיון הלאומיות היהודית וההתיישבות הציונית בפלסטין. לפיכך התנועה הציונית נתפסת כאן לא כאחדות, אלא כניגוד כפול: הניגוד הרעיוני בין הלאומיות היהודית והסוציאליזם האוניברסלי והניגוד הפוליטי בין מפלגות השמאל הציוני - "פועלי ציון שמאל", "גדוד העבודה" ו"השומר הצעיר" - ובין ההנהגה הציונית, מפלגת מפא"י האנטי-מרקסיסטית והימין הפרוטו- פשיסטי.

הטענה שלי היא שהניגוד הפנימי הזה הוא שייחד את התנועה הציונית והבדיל אותה מהתנועות הקולוניאליות האחרות - טענה המנוגדת למה שאני מכנה ההיסטוריוגרפיה הניאו-ציונית והביקורת הפוסט-ציונית . חוקרי "האסכולההניאו-ציונית" 3 הם בני הדור השני של היישוב הציוני, שגדלו בתקופת המנדט כאדוני הארץ ולכן לא חוו את "השאלה היהודית" המזרח-אירופית שם ואז. החוקרים הללו - שלמה אבינרי, אניטה שפירא, יוסף גורני, שמואל איזנשטדט, ישראל קולת, ישראל ברטל, זאב שטרנהל, חיים קנז ,'ועוד - החלו לכתוב לאחר קום המדינה, ובהדרגה, בעיקר לאחר מלחמת 67 היו לדוברים של ההיסטוריוגרפיה והסוציולוגיה הממסדית, עושת דברו של השלטון.

מלחמת 67' הייתה, מבחינה היסטורית ומושגית, אבן הדרך השנייה בהיסטוריה של מדינת ישראל. המלחמה וכיבוש השטחים הפלסטיניים שבאו בעקבותיה שינו את פניה של ישראל כמדינה יהודית אוטונומית הניצבת בדד באמצעו של "העולם הערבי" שהקיף אותה. "ארץ ישראל" שבה להיות גם ארץ פלסטין, וככזו לא הייתה עוד מה שהגל כינה "הטוטליות", אלא רק "אחד מהשניים". הפלסטינים, שלפני 67' היו חלק מן "העולם הערבי", הפכו להיות חלק מהעולם הישראלי.

הנוכחות הישירה הבלתי אמצעית של הפלסטינים יצרה דיסוננס קוגניטיבי אשר בתורו ערער את האתוס הדומיננטי של ישראל כחברה יהודית אקסקלוסיבית. יתר על כן, ישראל חדלה להיות מדינת הלאום היהודי והפכה למיני-אימפריה, כלומר, משטר פוליטי וצבאי המדכא את הפלסטינים, תושבי השטחים הכבושים. דמותה החדשה של ישראל כמעצמה צבאית כובשת לא עלתה עוד בקנה אחד עם הרעיון המקורי של ציונות כ"אוטואמנציפציה" של יהודי מזרח אירופה החלכאים והנרדפים.

הנה כי כן, הסכסוך ההיסטורי עם הפלסטינים היה לשדה המחקר העיקרי של ההיסטוריונים הציונים אחרי מלחמת 67'. הנושא של החוקרים הניאו-ציונים לא היה עוד רק "השאלה היהודית" והתנועה הציונית בארצות מזרח אירופה, אלא גם ובעיקר תולדות היישוב הציוני בפלסטין העות'מאנית והמנדטורית. במילותיו של אילן פפה, הנושא של המחקרים החדשים לאחר 1967 היה "ציונות ארץ-ישראלית". אף על פי כן, הטיעון העיקרי שלי הוא, כי אותם החוקרים, למרות (או אולי דווקא בשל) הווייתם הישראלית, והמהפך שעברה ישראל בעקבות מלחמת 67', מנסים להחיות את התנועה הציונית כפי שהייתה בראשיתה. כאילו מבקשים הם לומר שלא היו הדברים מעולם ושלמרות כל מלחמותיה וכיבושיה של מדינת ישראל מאז הקמתה ועד היום, ניתן לשעתק את אותה הגות סוציאליסטית והומניסטית מראשית התנועה הציונית.

כטיפוס אידיאלי של האפולוגטיקה הניאו-ציונית האמורה יכולים לשמש שני ספריו האחרונים של חיים קנז " ציונות שוויונית" (2009) ו- "תיאוריה פוליטית לעם היהודי" (2013). היסוד האפולוגטי טמון בעצם הניסיון של קנז לחזור כבי כל, כאן ועכשיו, למה שהוא מגדיר כ"גרעין של הסיפור הציוני" בנבדל ובאופן בלתי תלוי בהיסטוריה הציונית, כפי שהיא התרחשה באמת. כך, על פי "הגרסה הקניינית" שלו, קנז מפרש את "הקשר ההיסטורי בין היהודים לארץ ישראל כקשר קנייני וכקשר שהוא ממהות היהדות.

הגרסה הקניינית מצדיקה את הלאומיות היהודית ואת זכות היהודים להגדרה עצמית פוליטית בארץ ישראל". הקושי עם "הגרסה" הציונית של קנז הוא, כאמור, ההתעלמות הגמורה מגורלם הטרגי של אותם ההומניסטים והסוציאליסטים הציונים שהאמינו כמוהו, שם ואז, במוסריותו של "הסיפור הציוני". הנה כי כן, בפרפרזה של דברי אנטוניוס על ברוטוס, קנז יאמר, למרות הכל: "כאן, ברשותם של בן-גוריון והשאר, כי בן-גוריון איש כבוד הוא כמובן".

עם המשכו של הכיבוש, בסוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים, החלו להופיע מחקרים של "ההיסטוריונים החדשים" לצד עבודות של הסוציולוגים "הפוסט-ציונים", ובהם ניתוח ביקורתי ה"מפרק" את השיח הציוני השליט. העבודות והמחקרים הביקורתיים הללו – הליברטניים, הפלורליסטיים, הניאו-מרקסיסטיים, הפמיניסטיים, והפוסט-קולוניאליים – מהווים ללא ספק פרשת דרכים חשובה בהתפתחות החשיבה ההיסטוריוגרפית והסוציולוגית הישראלית.

אכן, החוקרים הפוסט-ציונים מאמינים בעליונות של התיאוריות הביקורתיות שלהם על פני השיח הציוני של ההיסטוריוגרפיה והסוציולוגיה הממסדית כפי שהוא. אף על פי כן, חסרונה של התיאוריה הביקורתית הוא מה שאני מכנה "דיאלקטיקה שלילית", כלומר ביקורת של הציונות כ"טוטליות שלילית" וכמקשה אחת; מעין "דקונסטרוקציה" כתכלית לשמה, ללא התייחסות לפן הדיאלקטי החיובי כפי שבא לביטוי במהלך ההיסטוריה הציונית. כטיפוס אידיאלי של הביקורת הפוסט-ציונית י כל לשמש ספרו של אילן פפה: The idea of Israel (2014).

הספר מבוסס רובו ככולו על התיאוריה האוריינטליסטית "האנטי- מודרניסטית" של אדוארד סעיד, ולפיה החטא הקדמון טמון בתפיסות סטריאוטיפיות אשר צמחו בהגות המערבית ובפרקטיקות הקולוניאליסטיות של התקופה המודרנית. תפיסות שתכליתן היחידה היא הנצחת עליונותה של התפיסה האירופוצנטרית ביחס לתפיסות התרבותיות של "האוריינט". הטענה היא ש"המערב" מזוהה עם האידיאלים האוניברסליים של ההשכלה והנאורות, כניגודו של "המזרח" המזוהה עם היסוד המסורתי הפרטיקולרי. כך, המזרח נתפס כפסיבי, נטול סובייקט היסטורי וחסר י כלת להבנה ולמודעות עצמית, כאנטיתזה של המערב הרציונלי המודרני. במילים של פפה: "אני משתמש במושג 'שיח' באותו מובן שאדוארד סעיד משתמש בו בייצוג של האוריינט על-ידי המערב".

הנה כי כן, ברוח התיאוריה האוריינטליסטית של סעיד, פפה מתאר את "האידיאה של ישראל" באופן מהותני חד-ממדי, כפי שהתממשה מראשיתה ועד ימינו, כרצף ליניארי של מעשי נישול, דיכוי ואפליה, ללא כל התייחסות לאותו ניגוד פנימי שהבדיל בין ראשיתה של התנועה הציונית לבין אחריתה וייחד אותה מיתר התנועות הקולוניאליות האירופאיות. כמקרה בוחן נוסף של אותה ביקורת "נגטיבית" כתכלית לשמה, יכול לשמש גם ספרה של תקווה הוניג-פרנס "The false prophet of peace: Liberal Zionism and the Struggle for Palestine ."

כפי שנכתב על גב הספר "הוניג-פרנס חושפת את תרומתו של השמאל הציוני בטיפוחה של האידיאולוגיה הלאומית האקסקלוסיבית של ישראל ואת השתתפותו בניסיונות להכשיר את משטר האפרטהייד הישראלי, המפלה והמדכא את הפלסטינים".

אילן פפה ותקווה הוניג-פרנס שוכחים לציין שלאורך כל ההיסטוריה הציונית היו בתוכה אנשי רוח וסוציאליסטים, חברי מפלגות הפועלים, שביקרו לא רק את "השיח הציוני ביחס למלחמת 1128 ", אלא את הרעיון הציוני עצמו.

כמקרה בוחן נוסף, עשוי לשמש מאמרו של חנן חבר, "איך תיראה בגדד בלי יהודים?" (2014). חבר מסביר את מעמדה ההגמוני של מה שהוא מכנה "האחווה האשכנזית הגברית החילונית", במושגים של עוצמה ושליטה אבסולוטיים ביחס לשתי הקבוצות האחרות – היהודים המזרחים והפלסטינים. לפיו (על פי תורתו של פוקו), לא קיים סובייקט אוניברסלי, וכל "ידע" מוסרי או אסתטי איננו אלא "נרטיב" שכל תכליתו היא להעניק לגיטימציה לקבוצה השלטת. לפיכך, לטענת חבר, עבור הקבוצות "המוחלשות", הביקורת של האידיאולוגיה הציונית השלטת היא גילוי מחדש של קולם האותנטי, אותו קול מושתק שמבטא את מחאתם כנגד הסדר החברתי הקיים שאפשר את החלשתם .

הקושי עם הביקורת הפוסט-ציונית של חבר הוא בעיקר הבעיה של ביקורת לשם ביקורת, או בלשון "הפוסט", דקונסטרוקציה ללא בנייה. שכן, בהיעדר השקפת עולם ותפיסה של סובייקט פוליטי אוניברסלי, זהו עדיין הריבוי המצוי של הקבוצות השונות ובהכרח גם השוני והניגוד בין הקבוצה האשכנזית לבין שתי הקבוצות האחרות. כך, אף שחבר מבקר את היחסים הקיימים בין הקבוצה האשכנזית השלטת לבין שתי הקבוצות "המוחלשות", אין הוא מציע בעצם כל סדר חברתי ראוי וצודק יותר החורג מעבר לקיומן של הקבוצות היריבות.

לפיכך, בלשון המעטה, הטענה שלי היא שהביקורת הפוסט-ציונית, כשלילה פשוטה של התנועה הציונית, ללא המומנט של הסינתזה, כשימורו והעלאתו של המצב הישראלי לשלב גבוה יותר, ביודעין או שלא ביודעין, רק משעתקת את הניגוד ואת הניכור השוררים בין הקבוצות הקיימות. זוהי הבעייתיות של דוברי "הפוסט", שהם מקיימים את מראית העין של הביקורת, כאילו כבר מוצו מעיינות הביקורת, ואגב כך מונעים את הביקורת הדיאלקטית "החיובית", החורגת באמת מעבר למצב הישראלי המצוי.

כדוגמה וכמשל של הביקורת המרקסיסטית יכולה לשמש עמדתו של ארגון "מצפן". כך, על פי מצע הארגון: "העקרונות הסוציאליסטיים שלנו מעמידים אותנו בניגוד בלתי מתפשר עם הציונות. הננו רואים את הציונות כמפעל קולוניזאטורי המתבצע על חשבון ההמונים הערבים (ובשורה ראשונה העם הערבי הפלסטיני), תחת חסות האימפריאליזם ותוך שותפות איתו".

הקושי בביקורת המרקסיסטית של הציונות טמון ביסודו ביחס המזלזל של מרקס למה שהוא מכנה "בניין-העל" הרעיוני. אותו זלזול שהוא פועל יוצא מהתפיסה המטריאליסטית שלו – אגב המעטה בחשיבותה של הרוח וראיית העבודה ככוח המניע היחיד של תהליך היסטורי וכמושג המסביר שלו. מזה נובע הזלזול ברעיון הלאומי כסוג של דת חילונית ו"תודעה כוזבת" של חירות, שאין לה בסיס ממשי בהוויה הקפיטליסטית המעמדית, שכן החירות ניתנת להשגה אך ורק בחברה הקומוניסטית העתידית.

זהו גם כישלונה של הביקורת המרקסיסטית כאן ועכשיו, ולפיה הלאומיות הציונית נתפסת אפריורי כתנועתה של הבורגנות היהודית, שנועדה אך ורק לניצולם של מעמד הפועלים היהודי והעם הפלסטיני המקומי. נראה שבמקרה של התנועה הציונית, הכישלון של הביקורת המרקסיסטית הוא כפול, בעיקר משום שהיא מתעלמת לחלוטין מחברי תנועות השמאל הציוני, שניסו דווקא, בזמנם ובמקומם, למצוא את שביל הזהב שעשוי היה לחבר בין המרקסיזם והלאומיות הציונות.

הנה כי כן, בניגוד לאפולוגטיקה הניאו-ציונית ולביקורת הפוסט- הציונית לגווניה, אני מציע ביקורת כביטוי של ניגוד פנימי שהיה טמון מלכתחילה בתנועה הציונית עצמה. אותו ניגוד מתבטא בהגות ההומניסטית והסוציאליסטית ששאפה מלכתחילה לצקת משמעות אוניברסלית למעשה ההתיישבות הציוני, דווקא כמימושם של האידיאל הפוליטי של הנאורות ותפיסת "הטוב הכללי". כך, למשל, בעקבות הצהרת העצמאות בידי בן-גוריון ב 14- במאי 1948 , אולי הרגע המכריע ביותר בהיסטוריה הציונית, כתב ההוגה הידוע של "האסכולה הירושלמית" באותה עת, הפילוסוף מרטין בובר:

אף פעם בעבר הרוח לא הייתה רחוקה כל כך מהחיים הממשיים, כפי שהיא עכשיו, בתקופה זו של "לידה מחדש" [...] זהו סוג של "ציונות" המוציא שם רע ל"ציון". זוהי לא יותר מאשר אחת הצורות הבוטות של לאומיות אשר לא מכירה שום סמכות מעל האינטרס לכאורה, של האומה

נראה אפוא שבעיני בובר, הקמת המדינה לא הייתה תחייתה הרוחנית של היהדות, אלא דווקא קצה המר של אותה הרוח. הצהרת העצמאות של בן- גוריון ומלחמת 48' שפרצה בעקבותיה היו אכן סופה הטראגי של אותה הגות יהודית נאורה ששררה בראשית התנועה הציונית, ככישלון בלתי נמנע של הרצון הטוב אל מול "ההכרח".

היסוד הטראגי היה טמון מלכתחילה בניגוד שבין הרעיון הלאומי של הציונות כתחיית היהדות וקץ הגלות, ובין ההוויה הקולוניאלית של היישוב הציוני "כאן ועכשיו". הניגוד וחוסר העקביות היו טמונים, כאמור, גם בניסיון לשלב רעיונות סוציאליסטים אוניברסליים עם הרעיון של לאומיות יהודית אתנית-דתית אקסקלוסיבית אנטי-רפובליקנית מסוגה של הלאומיות הגרמנית והמזרח-אירופית.

רעיון זה עורר באופן בלתי נמנע את הסכסוך עם העם הפלסטיני המקומי וממשיך מאז ועד היום להיות הכוח המניע העיקרי שלו. אף על פי כן, הביקורת הדיאלקטית אמורה לחייב את הניסיון הטראגי של אותם אנשי רוח וסוציאליסטים ציונים לממש את האידיאל הסוציאליסטי האוניברסאלי. אידיאל זה עשוי לשמש כמקור השראה ולאורו ניתן יהיה להתעלות, גם כאן ועכשיו, מעל ומעבר ללאומיות היהודית האקסקלוסיבית הקיימת.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הסוציאליזם הציוני: שברו של חלום - אודי אדיב