 | ||||||||||||
|
|
המפתח בכיסו הריק
|
||||||||||
חזור
לאה פילובסקי על הספר ועל תהליך כתיבתו: ספר זה הוא מסע בעקבות משורר אהוב. מסע שעיקרו שרטוט ומחיקה תמידיים של גבולותיו. המסע החל בניסיון לפגוש ולהכיר את המשורר דרך שיריו, והמשיך בהבנה שרק את שירתו אני יכולה בעצם לפגוש ולהכיר, וגם זאת, רק באופן חלקי. הוא החל בניסיון לפתרון שאלות ובסופו נשארתי עם רוב השאלות פתוחות. יחד עם זאת, תוך כדי מסע, הלך והתחזק בי הביטחון שזאת יש ביכולתי לעשות ושבכך יש טעם: להקשיב ולראות מתוך מבט של משוררת ובקול המשוררת שלי את הכנות, האנושיות והעוצמה בהן שורר ט. כרמי לעולם דרך אינספור משחקים והעמדות פנים. כנערה צעירה מאד, אולי אפילו כילדה (נהגתי לקרוא שירים למבוגרים עוד כילדה ולהבינם באופן חלקי ומשונה), עוד לפני ששמעתי את שמעו של כרמי (כזכור לא ידעתי שהוא המחבר של "שמוליקפוד". גם לא ידעתי אז שהוא העורך הראשון של ספרי ספריית "דן חסכן" שעליהם גדלתי בילדותי), קראתי את שירה של לאה גולדברג: הסתכלות בדבורה |
  
|
|||
נדמה לי שאפילו הבנתי שהדבורה היא מטאפורה למשוררת, ושהיא מביעה באמצעותה מחאה כנגד מי שאינו מקבל אותה. לכן, כשקראתי בגיל שש עשרה את השיר שכרמי הקדיש לזכרה, התעכבתי והתפלאתי על הדבורה שעירת הכרס המוזכרת בו כמי שלאה גולדברג מבקשת לסלק ולהתבדל ממנה.
אחרי כל זה הייתי נבוכה מאוד כשבסדנה במשכנות שאננים בהיותי כבת עשרים ושלוש, באחד התרגילים, נתבקשנו לתרגם שיר מאנגלית לעברית, ולא הבחנתי שהשיר איננו אלא אותו "הסתכלות בדבורה" של לאה גולדברג בתרגומו של כרמי לאנגלית.
לאה גולדברג הייתה ידידתו הקרובה של כרמי ושל משפחתו, ובעצם של שתי משפחותיו הראשונות: שלו ושל שושנה היימן ז"ל ושל בנם גד שהתייחסה אליו כאל בן, ושלו ושל תמרה ריקמן תבדל"א ושל בנם דניאל, שגם אליו התייחסה כאל בן.
בשנים 1957–1961 ערכו כרמי ולאה גולדברג את המדור לספרות ילדים של ספריית פועלים. נוסף לכך הרבו להיפגש, במפגשים מקצועיים וחברתיים. היא נהגה לקרוא לו כמו גם לדן פגיס ולטוביה ריבנר, חבריהם המשותפים, שירים שלה, ולבקש את חוות דעתם.
מן השיר לזכרה ברור שכרמי הבין לנפשה, או לפחות ניסה להבין לנפשה. "היא אהבה את שאגאל/ ולא התביישה בכך" הוא כותב. "היא אהבה,/ והתביישה,/ היא מאוד לא אהבה,/ וגם בכך לא התביישה".
כרמי רומז בעדינות אין-סופית לחוסר יכולתה של לאה גולדברג לממש אהבה זוגית שאיננה אהבה נכזבת עם גבר, אך הוא אינו מעיר דבר וחצי דבר על האופן שבו לאה גולדברג ראתה את עצמה, כאישה מכוערת מכדי להיות נאהבת (בסרטו של יאיר קדר, "לאה גולדברג בחמישה בתים", אמרה נורית זרחי על התפישה העצמית הזו של לאה גולדברג: "מה, בכל העולם כולו אין אישה יותר מכוערת מלאה גולדברג?! זה לא יכול להיות!". אני תוהה אם כרמי היה מסוגל לתובנה כזו, עם כל גאונותו ורגישותו.)
במאמר "גלוי עיניים ותפוש לילה" ב"משא" כתב כרמי על לאה גולדברג: "לאה גולדברג דבקה בעולם בדרכה שלה. היא ראתה עולם ומלואו באגל טל, בכנף ציפור, בחוח, בקטני העצמים שיש בהם צנעה וענווה, אך גם גאווה". לדעתי, גם בט. כרמי וגם בלאה גולדברג הייתה ענווה שיש בה גאווה והכרת ערך עצמם. לא הצטנעות מזויפת, לא יהירות. אם כן: ענווה גאה, או גאווה ענווה. שניהם היו מענקי השירה העברית ואני סבורה שהיו מודעים לחשיבותם ולא ניסו להתכחש לה, אך גם לא לנופף ולהתרברב בה.
בעבודה מתוך "המפתח בכיסו הריק", בהספרנים, בלוג הספריה הלאומית.
המפתח בכיסו הריק - מסע פואטי בעקבות ט. כרמי מאת לאה פילובסקי בהוצאת כרמל - בסדרת "טנדו" , עורכת הספר: ליאת קפלן, 221 עמודים.
המפתח בכיסו הריק - לאה פילובסקי
| ||||
|
|
| | |
| ||||
 | ||||
מומלצים:
ספרים
|
כתב עת ספרים
|
עולם חדש
|
רמקולים
|
זכות הילד לכבוד
|
סמיוטיקה
|
מטר
|
רמות
|
Tom
|
דלילה
|
גד ויספלד
|
מיקרוטופינג
 | ||||
|
|
ספרים חדשים באוגוסט 2019:
|
|
|
 | ||||
 | ||||
|
|
|
|
|
 | ||||
