» טקסט  » שירה  » ספרים חדשים באוגוסט 2018       חזור

חיתוך ההבלים
מאת: ואן נויין

ההוצאה: ברחש "בִּשְׁבִיל לָגַעַת בַּלֵּב", כותבת ואן נויין, "עָלַי לְהָצִיק, לְהַכְעִיס, לְהִתְעָרֵב, לָרֶדֶת עָלָיו, לַעֲטֹף אֶת הַמֶּסֶר בְּזִקּוּקִין דִּי נוּר". יש לה דרך משלה, רק משלה, להציק לעצמה ולנו, כאשר היא חוגגת חגיגות צבעים. זה כבר ספר השירים השני, והמעמיק מן הראשון, של משוררת שיורדת על עצמה, ויורדת על קוראיה, כדי לגלות בה ובנו נגיעות וכעסים. רק שירה חדה ודקת הבחנה יודעת כך לגלות. - פרופ' נסים קלדרון

ואן נויין היא משוררת ישראלית בת לפליטים מויאטנם, ילידת 1982 ומתגוררת ביפו. זהו ספרה השני. ספרה הראשון, "עין הכמהין" ראה אור בהוצאת מעין ב - 2008, ובגרסה מורחבת ב-2013.

מאיפה לי שירה עכשיו? | ואן נויין
הָיִיתִי רוֹצָה לִכְתֹּב כְּמוֹ פַּעַם
קִשְׁקוּשׁ נַוָּדִי, הַקְלָשָׁה שֶׁל סְעָרוֹת
אֲבָל הַמֹּחַ בָּגַד בִּי
כָּל יוֹם מְאַבֶּדֶת מִלִּים.
אִם הֱיִיתֶם יוֹדְעִים אֵילוּ קוֹלוֹת שָׁמַעְתִּי
אֵיזֶה מְעַנְיֵן זֶה לִהְיוֹת מְקֻלְקָלִים

דברי עורך הספר דניאל עוז:
"חיתוך ההבלים" של ואן נויין מתייחס לחיתוך הזהב, יחס מתמאטי שמתגלה בהמון אופנים שונים בטבע, ושהנחה את גדולי האמנים והמוזיקאים הקלאסיים. אבל במילה "הבלים", ואן נויין טווה מהזהב הזה קש וגבבה, כמין עוץ לי גוץ לי בעמידה על הראש.

כותרת הספר מכניסה את הקוראת לאווירה העוקצנית שקיימת בספר כלפי סדרי-עולם. קודמי, המו"ל הראשון של ואן נויין, רועי צ'יקי ארד, כינה באחת מן הפואמות שלו את השירה – או לפחות את ממסד השירה וערכיו – בשם "צואת הזהב". לנויין יש הומור דומה כלפי מופתים ופרדיגמות אסתטיים.

אבל החיתוך של נויין, כמו גם ההבלים, מייצגים יותר מזה. חיתוך הוא לא רק רציו, אלא גם חיתוך מלשון לחתוך. בשירי הספר, נויין מתארת חיתוכים של אורְחות ומסלולי חיים. נורמות חברתיות חתוכות. מגזרות של ערכים משפחתיים, רומנטיים ופוליטיים. השיר "התבגרות" מתחיל במילים "לכי אל האקדמיה" ובשורה "כוסות קאוה מנצנצות בחתונות צהריים", ובהמשכו הדוברת "הולכת למרתף / לרגל אחר המפורסמים".

בסגנון כתיבה שהוא עצמו חתוך, נטול נראטיב לינארי, נויין מצביעה על ההתגלמות הניהיליסטית של עולם הבגרות בישראל המילניאלית: "לכי אל האקדמיה" נשמע כמו "לכי לעזה". "כוסות קאוה מנצנצות בחתונות הצהריים" זו גרוטסקה, ותרבות הבילוי, הסצנה והסלבריטי מתכנסת במרתפים עשנים.

כילידת 82', נויין נופלת לחיתוך שבין דורות האיקס והוויי. כדרכו של דור האיקס, היא רואה את העולם באופן לא מיופה, מכירה כל אספקט של הדקדנס הישראלי: "קצינים באו לבקר במשרדי בסרבלים / לא הסתירו את הזיקפה" היא כותבת בשיר "מזכרת". אבל אין כאן יאוש או פלגמטיות, להיפך. מבין השורות מתפרץ גם היסוד העירני ומלא-התשוקה המיוחס לדור הוויי.

על שיחותיה עם פלסטיני או עם "חבר לעט מרגל מאיסלמבד" היא מדווחת כמעט בהתרגשות כבושה, של חברת מחתרת השמאל האידאולוגי. בשירי האהבה שלה, נויין לא תחשוש לשלב שורה כמו "אני ספוגה בנשימותיךָ". חופש התנועה שלה בין קטבים כמו ביקורת נשכנית מחד וסנטימנטליות מאידך מקנה לספר הזה עושר וססגוניות.

שיר אהבה | ואן נויין
לָכַדְתָּ אֶת יָדִי בִּנְדִיבוּת
בַּחֲשֵׁכַת בֵּית הַקּוֹלְנוֹעַ
הַנפֶּשֶׁ מְאֻורְֶרֶת וּמְפיֻסֶת
אֲנִי סְפוּגָה בִּנְשִׁימוֹתֶיךָ
אוֹטוֹנוֹמְיָה שֶׁל חִלּוּף עוֹנוֹת

אולי זה מה שנשאר | ואן נויין
לָשֶׁבֶת מוּלְךָ עַל הַסַּפָּה עִם גִ'ין וְטוֹנִיק, לְהַבִּיט בְּחִיּוּךְ מַכִּיר
בְּלִי הִתְרַגְּשׁוּת
בלְּיִ עִניְןָ
לִשְׁמֹעַ פְּרַקְטִיקָה שֶׁל פְּעֻלּוֹת הַיּוֹם הָעוֹבֵר
לִשְׁכַּב בַּמִּטָּה כְּאִלּוּ הָיִינוּ כָּךְ כָּל חַיֵּינוּ
לְחַכּוֹת שֶׁתִּפְקַח אֶת הָעֵינַיִם בַּשַּׁחַר לִצְלִילֵי מַשָּׂאִית הַזֶּבֶל הָעֲסוּקָה
שֶׁתִּצָּמֵד וּתְלַטֵּף וְתִרְצֶה אֶת גּוּפִי כְּאִלּוּ הָיִיתִי חֲדָשָׁה
להְַחְליִט בעְַּצמְִי
לְהִצָּמֵד וְלַחְפֹּן אוֹתְךָ
לשְִׁמעַֹ נהְָמָה עֲיפֵהָ, הֲרֵי
אַתָּה מַעְדִּיף לִישׁוֹן
סְתָם הִצַּעְתָּ לִי לָבוֹא כִּי יָדַעְתָּ שֶׁאָבוֹא
סְתָם בָּאתִי לֶאֱחֹז בָּרֶגַע הַזֶּה בּוֹ
אֲנִי מִתְלַבֶּשֶׁת וּבְעֵינַיִם חוֹשְׁשׁוֹת
אַתָּה שׁוֹאֵל אִם הַפַּעַם אֲנִי עוֹזֶבֶת לְתָמִיד
אוּלַי זֶה מָה שֶׁנִּשְׁאַר, אוּלַי אֵלּוּ הַחַיִּים

אולי יותר מכל, "חיתוך ההבלים" הוא קולו של חתך חברתי מסויים, אותו משכילה נויין להגדיר בכלים של תרבות-הרגע, מעמדיים-נסיבתיים ולא זהותניים. קול של דור מסויים, בן מעמד הביניים בישראל, שאומר ברצינות משפט כמו "הערב לא אצייץ ולא ארפרש", אבל מתייחס בהומור לעתיד שצופים לו ההורים.

חתך חברתי שלא חותם על הצהרות נאמנות, לא סוגד לציונות, ולא מתבייש במוצא שלו אבל גם לא מתרפק עליו. שירים רבים בספר עוסקים בטיולים בחו"ל – פריווילגיה מפוקפקת, אפשרות כלכלית שההסברה הישראלית מרבה להתרברב בה מבלי להבין שמדובר בבריחה. ערגה עמוקה לקוסמופוליטיות אצל אוכלוסיה שחשה במחנק.

גם מודל הנשיות שעולה מהשירים של נויין, במיוחד מאלה העוסקים בקשרים רומנטיים או בחיי משפחה, הוא מודל ביקורתי ולא מתחייב. כי חיתוך הזהב שנויין מתמידה למצוא בטבע שסביבה הוא חיתוך של הבלים, ערכים מפוקפקים, אפשרויות לא מספקות.

אפילו בשפת ההתנסחות שלה העיקרון תקף. השפה של נויין לא תמיד זורמת וקולחת. לפעמים נראה שהיא מפקפקת בכללי התחביר או בחלוקה שבין המשלבים הלשוניים.

היכן שמשוררת אחרת היתה נעזרת במטבע לשון שגורה, או רוקחת דימוי לירי חושני, ואן טובעת צירופי-מילים מהורהרים ובלתי-נינוחים: "אל תְּחַשֵּׁל בְּהַפְטָרוֹת" או "הג'נטלמניות הזו מְגַנָּה אֶת הַהִזְדַּקְּקוּת". השפה עצמה כמעט הופכת לחתיכות של הבלים מודעים-לעצמם, וכדי לצלוח את רכבת-ההרים הניסוחית של נויין צריך קורטוב של אירוניה מהסוג שהמשוררת תשמח לנדב.

חיתוך ההבלים מאת ואן נויין בהוצאת ברחש,
עריכה: דניאל עוז, איור הכריכה: קרן כץ, עיצוב: מיה מרום, 60 עמודים.

בזהירות | ואן נויין
הַחַיִּים אִזְּנוּ אֶת הָרֶגֶשׁ, צָרִיךְ לִחְיוֹת
לְיַצֵּב אֶת הַחֻלְשָׁה, לְדַבֵּר עִם מַסֵּכָה, לִשְׁמֹר עַל שָׂפָה רָזָה
עָתִיד אֵירוֹפָּה מוּנָּח עַל הַכַּף
לְמִרְקָם יֵשׁ גְּבוּל
בְּבֵית הַקָּפֶה אֲנַחְנוּ דָּנִים עַל דְּרָכִים
לְפַלְרְטֵט וּלְהוֹנוֹת, לִמְצֹא הַשְׁרָאָה
אֲסוּרִים הַנְּעוּרִים
עַל הַמְּבֻגָּרִים לִצְעֹד אָחוֹרָה בִּזְהִירוּת
לִמְצֹא קִיּוּם בַּנֶּחָמָה

חסד נעורים | ואן נויין
אֶת כֻּלָּם אָהַבְתִּי, אָהַבְתִּי
הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי מַצְדִּיקָה אֶת גַּאֲוָתִי
מַשֶׁהוּ עִם צִנָּה, מֶלַנְכּוֹלְיָה וְכֶסֶף רַב
שֶׁלּאֹ יָדַעְנוּ אֵיךְ לְנַתְּבוֹ
קִיּוּמִי הֻבְטַח וְחָשַׁבְתִּי עַל הַיּוֹם
לַיְלָה הוּא לאֹ זְמַן טוֹב לְיִסּוּרִים
הָיִיתִי חוֹזֶרֶת לְכֹל אֶחָד וְאֶחָד
אַךְ הֵם גִּילוּ אֶת הַזָּדוֹן בַּאֲדִישׁוּת מֵילָא,
זָכַרְתִּי אוֹתָם בְּעִקָּר כִּי נִזְכַּרְתִּי בְּעַצְמִי

ברכה | ואן נויין
כְּכָל שֶׁמַּעֲמִיקִים אֶל תּוֹךְ הַיַּבֶּשֶׁת, חוֹזְרִים הַחַיִּים
שׁוּב נֶעֱלַמְתָּ, הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת חָזָק
עוֹד שָׁבוּעַ נִסַּע לְסִילְקָה הַיָּפָה וְתְשַׁחְרֵר אוֹתִי
רָצִיתִי שֶׁיִּהְיֶה לְךָ אֹמֶץ לֶאֱחֹז בִּי וְלִשְׁקֹעַ
הָלַכְתִּי לַפָּאבּ הַזּוֹל בַּקָּצֶה וְדִבַּרְתִּי עִם זוּג גֶּרְמָנִים
שָׁאֲלוּ אִם אֲנִי לְבָד. הִסְבַּרְתִּי שֶׁאַתָּה יָשֵׁן
הֵם הִשִּׁיקוּ כּוֹסוֹת וְדִבְּרוּ בְּשֶׁקֶט
כָּךְ הֶחְלַטְתִּי. בְּעֶצֶם, הַכֹּל רָחַשׁ
אֲניִ שָׁבהָ מֵהֶעָתִיד
אֶדְרֹשׁ בִּשְׁלוֹמְךָ עוֹד כַּמָּה שָׁנִים
אֵעָצֵב כַּמּוּבָן, אֶזְכֹּר
בזַּמְָּן שֶׁלּיִ
אֶת הָרוֹמָן הַזֶּה

בַּמֶּה אֲבָרֵךְ אֶת יַקִּירִי הָעוֹזֵב?
הַכָּאַת שֳׁרָשִׁים וּמְחִילוֹת
זֶה הַכֹּל, לְהִתְרָאוֹת

תמרור אזהרה | ואן נויין
לאֹ, אַל תַּקְרִיא לָהּ שִׁירִים שֶׁכְּתָבְתִּי
הַשִּׁירִים שֶׁלִּי
הֵם לאֹ לְהוֹרִים
לאֹ לְאֵרוּעִים
וְלאֹ לְמֶחֱווֹת.
אָדוֹן לָאקוֹנִי וְלאֹ מְשַׁתֵּף, מָה לָבַשְׁתָּ לָאֵרוּעַ?
מָה הָיָה טַעַם הַקִּנּוּחַ? זֶה חָשׁוּב
אַתָּה נֶעְלָם תְּכוּפוֹת וַאֲנִי לאֹ מַזְהִירָה שֶׁאֵלֵךְ
אִם תָּבוֹא — תָּבוֹא כְּמוֹ כְּאֵב לֵב
נוֹסֵק
מִזְּחִיחוּת וְדָעַת
שַׂמְתִּי עָלֶיךָ עַיִן
אָז אֶהְיֶה שֶׁלְּךָ, אֲנִי לאֹ מְסֻגֶּלֶת לָתֵת יוֹתֵר

© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור

חיתוך ההבלים - ואן נויין