» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים במרץ 2018       חזור

על המוות
מאת: מרקוס טוליוס קיקרו
Tusculanarum Disputationum Liber primus - Marcus Tullius Cicero

ההוצאה: נהר ספרים בשיחות בטוסקולום, מחיבוריו הפילוסופיים הגדולים של מרקוס טוליוס קיקרו (106-43 לפנה"ס), מציע לנו הנואם ואיש הספרות הרומי את כל הדרוש כדי לחיות באושר. ספרו הראשון של חיבור זה, שאותו אנו מכנים על המוות, מלמד אותנו שאין להתיירא מפני קץ החיים, כי בוודאי אין הוא בחינת רעה עבורנו. "המוות פוטר אותנו מצרות כאלה – שהרי גם אם לא התרחשו בפועל" על המוות (שיחות בטוסקולום ספר א) מצטרף לשני חיבורים נוספים מפרי עטו של קיקרו שראו אור בסדרת "זמן לפילוסופיה" בהוצאת נהר ספרים: "על הידידות" ו"על הזקנה", אף הם בתרגומו של אברהם ארואטי.

"יגיע הזמן, ואף במהרה, בין שתתמהמה בין שתחפז, כי ימי חיינו חולפים ביעף. ברם כה רחוקה מן האמת הסברה, כי המוות הוא רע, כשם שנראָה הדבר בעיניך אך לפני שעה קלה, עד כי אחשוש, שמא כל שאר הדברים רעים הם לאדם; ובוודאי אין שום טוב אחר שראוי להעדיפו, בין שעתידים אנו להיות אלים בעצמנו בין שנשהה בחברת האלים..."

"...הבה נגמור אומר בלבנו לחשוב כי יום זה הריהו בחינת חג לנו, גם אם בעיני אחרים איום הוא ונורא, וכי אל לנו למנות בין הרעות את מה שנקבע על ידי האלים בני האלמוות או על ידי הטבע, מולידם של הכול. הן לא יד המקרה היא ולא באקראי נולדנו ונבראנו, אלא בוודאי ישנו איזשהו כוח שדואג לגזע בני האדם, והרי לא יצר גזע זה וטיפחו כדי שיְכַלה את כוחותיו בכל העמל למינהו ואחר כך עוד יפול אל רעתו הנצחית של המוות. לא כי, הבה נחשוב שהמוות הוא חוף מבטחים ומקלט שהוכן עבורנו." [מתוך הספר]

מרקוס טוליוס קיקרו (Marcus Tullius Cicero) נולד בשנת 106 לפנה"ס ונרצח על ידי קלגסיו של אנטוניוס בדצמבר שנת 43 לפנה"ס. הוא החל את דרכו כפרקליט מצליח ואף שלא היה ממעמד האצולה, אלא ממעמד הפרשים, עלה בידו להתקדם במסלול המשרות הציבוריות עד שהיה לקונסול והוא בן 42 – הגיל המוקדם ביותר למועמדות לקונסולאט.

קיקרו נחשב לגדול נואמיה של רומא, וכתביו מצטיינים בסגנונם הבהיר והפשוט; אף במשפטיו הנפתלים ביותר לא נעדרת עקיבות טיעוניו והגיון הדברים נהיר לקורא. כנואם, שימש קיקרו מופת לאיש משכיל ורחב אופקים, שכל כולו נתון ללימוד וקריאה מתמשכים, בעיקר בכתבי הפילוסופים היווניים.

כך יכול הוא לתבל את נאומיו ולתת לטיעוניו משנה תוקף בהסתמך על מעשיהם ודבריהם של אנשי שם מן העבר. יכולתו להיות שנון, עוקצני ואירוני ובה בעת גם לדבר על לב שומעיו ולפנות לרגשותיהם קנתה לו תהילת עולם כפרקליט וכנואם. שני ספרים נוספים משלו ראו אור בנהר ספרים, אף הם בתרגומו המוער של אברהם ארואטי: על הזקנה ועל הידידות.

על המוות מאת מרקוס טוליוס קיקרו בהוצאת בהוצאת נהר ספרים, תרגם מרומית והוסיף הערות ואחרית דבר: אברהם ארואטי, התרגום מוקדש לזכרה הברוך של שושי מירן, שקראה את כתב היד ברגישות, התקינה לדפוס והביאתו למעלת השלמות הרצויה. 155 עמודים.

מתוך הספר:
המוות פוטר אותנו מצרות כאלה – שהרי גם אם לא התרחשו בפועל, בכל זאת יכלו להתרחש. אולם בני אדם אינם חושבים שאסונות עשויים להתרגש עליהם: כל אחד מקווה למזלו הטוב של מֶטֶלּוּס, כאילו ישנם רבים יותר ששפר חלקם מאלה שלא נתמזל מזלם, או ישנה איזושהי ודאות בענייני אנוש, או כאילו נבון יותר לקוות מאשר לחשוש.

אולם הבה נסכים עם ההיגד הבא: המוות שולל מבני אדם דברים טובים. האם אפוא עלינו להסכים גם שהמתים חסרים את מנעמי החיים, וחוסר זה הוא אומלל? מן ההכרח, בוודאי, שיאמרו כך. ברם האם דבר מה יכול להיות חסר למי שכלל אינו קיים? המילה 'לַחְסור' עצמה יש לה נופך עגום, כי מסתתרת בה משמעות זו: היה לו, אין לו, הוא רוצה, מחפש, נצרך.

אלה, לדעתי, טרדותיו של מי שחסר דבר מה: חסר לו מאור עיניים – העיוורון אפוא נתעב; אין לו ילדים – הערירות נתעבת. עניין זה כוחו יפה לאלה שבחיים, אך אין איש מבין המתים שחסרים לוֹ לא רק מנעמי החיים, אלא אף החיים עצמם. אני מדבר על המתים שאינם ולא-כלום; אנו, הקיימים, כלום חסרות לנו קרניים או נוצות? היש בכלל מי שיאמר כדבר הזה? בוודאי אף לא אחד.

מדוע? הואיל וכשאין לך דבר מה, אשר מעצם שימושו וטבעו אינו מתאים לך, לא תרגיש בחסרונו, גם אם אתה מודע לכך שהוא אינו ברשותך. יש להדגיש טענה זו שוב ושוב, לאחר שאיששנו את ההנחה שעליה, אם הנפשות הנן בנות מוות, אין אנו יכולים לערער, דהיינו: הכיליון במוות הוא כה גדול, עד כי לא נותר ולו שמץ של תחושה. אם כן, לאחר שיישבנו עניין זה וביססנו אותו כהלכה, עלינו לברר בדקדקנות מה הפירוש של 'לחסור', כדי שלא תיוותר טעות כלשהי באשר למשמעו של פועל זה. 'לחסור' אפוא מציין זאת: להיות בלי הדבר, שאתה רוצה כי יהיה בבעלותך.

במחסור אפוא קיים גם רצון, אלא אם כן מקנים למילה נופך שונה, למשל כאשר נשתמש בה לגבי מחלה. והרי 'לחסור' משמש גם במובן נוסף, כאשר אין לך דבר מה ואתה מודע לכך שהוא אינו ברשותך, גם אם ביכולתך לשאת את המחסור בקלות. אולם אין אומרים 'לחסור' לגבי המוות, שהרי אז לא היה מדובר במשהו מצער; עם זאת, אומרים 'לחסור' לגבי משהו טוב – והלא עצם החוסר כאן הוא רע.

אולם אפילו אדם חי אינו חסר משהו טוב, אם איננו זקוק לו. אבל במקרה של אדם חי, ישנו היגיון בהיגד 'חסרה לך המלוכה' – אם כי לגביך לא ניתן לומר זאת בדיוק, אך בוודאי לגבי טַרְקְוִוינִיוּס, לאחר שגורש מן המלוכה – אך לגבי המת, אין בהיגד זה כל היגיון. 'לחסור' כרוך בתחושה, ולמת אין תחושה; המת אפוא גם אינו יודע מחסור.

© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור

על המוות - מרקוס טוליוס קיקרו
Tusculanarum Disputationum Liber primus - Marcus Tullius Cicero