סער ופרץ
מאת: נתן אלתרמן

תל אביב | ציורים, הארץ, 23.10.1932 ,

א | מול הראי
עוד מעט יבוא הסתיו. שמענו רעמי סערה ותקיעות שופר, ראינו ברקים נושרים ותפוחי זהב מבשילים, ענני גשם התקהלו לתמרון ראשון (המנגנון פועל!), והאופרה הסיעה את גג החורף כמי שמוריד את מצחיית כובעו בעת סגריר.

ואם כי שוב שָׁבו התכלת והאור, והתפוחים עדיין לא הופיעו בשוק, והגגות הרטובים נתייבשו כליל - יודעים הכול: עוד מעט יבוא הסתיו. החורף. בימים אלה מראה חלב כחלחל־לבן לים. שקט הוא מאוד, רכרוכי ורפה אונים. תנועותיו עצלות, מתמוגגות ונמוגות מעין.

ורק מתוך הֶרגל, תוך תרדמת עצלתיים, יפתיע בהזיית מים מציאותית נעלי גבר שזקפו חוטם נאהב אל גרבי משי. אך גם אז הריהו נחפז ונסוג, מצטחק ומצטדק - סליחה. אוניות עוגנות מצפות לארגזי ניחוח. אסיף הוא, עת האסיף היא, ובימים אלה מראה חלב כחלחל־לבן לים, כאילו גם הוא נושא מה, מבשיל מה, אולי דייסת ביצי דגים דהה?

הים מגיב על כל מזג אוויר. הים הוא סידור גדול, סידור נושן בכריכה כחולה לכל תפילות השנה. הים הוא ראי מלוטש, אספקלריה רבת גבישים לארבע התקופות. מדי הגיע תור אחת הגבירות הללו לבוא אל טרקלין העולם, הריהי ניגשת בראש וראשונה אל המראָה, מתקינה שיערותיה, מסדרת קיפולי שמלתה, מנסה בת צחוק, הבעת עצבת, קריצת עין ורק אחרי כל אלה... ועל כן מגיב הים על כל מזג אוויר, ואין זאת כי אם הגברת, אשר ייקרא לה סתיו, ניבטת כעת אל רקע המים.

דקת גו היא ושחורת שמלה, חיוורון פנים לה ואודם שיער מתקצף, עיניה ערפל גדול ופיה דָּשן, מפושק־מה וקורא לנשיקה. אהבה רבה בלבי לילדה זו. בְּכוּרֵי חמסינים שיוויתיה לנגדי, ברמץ חול לוהט חשבתי על מגע עורה הקריר וכל עביב מסכן תועה, תוהה וגוסס בשמיים, היה לי רמז גנוב מאפלולית עיניה.

כעת היא עומדת מול הראי. האם אירע לכם ביום מן הימים להזמין נערה גנדרנית לנשף או לתיאטרון? האם אירע לכם לשמוע: "רגע, אתלבש והלכנו..." ולחכות, לחכות, לחכות... למולל באצבעות, לקלוט רחשים מן החדר הסמוך, לעשן, להביט בחלון. ופתאום: "אני כבר גומרת..." ושוב פתאום: "אל תביט, שכחתי לקחת משהו". (ממה נפשך, אם היא כבר גומרת, מדוע אסור להביט?). ושוב לחכות, למולל ברגליים, להביט באלבום. אלבום!

בעיר עוד עת הקיץ. תל אביב בקיץ. אני הופך בדפים. הצצה לכאן והצצה לדלת הסגורה.

ב | כפלח הרימון
צהרי קיץ.
לובן רב, נטפי אודם על פני הלובן וקצף כחול סביב נטפי האודם - עיר, גגות ושמיים. כעוגת חג גדולה ניצבה תל אביב על טס החול הצהוב. חמה היא עדיין, לוהטת מאש תנור... "איש לא העז געת בה"... יפה היא ורבת תפארת.

תל הים, כטבח אמן, התפרקד ממולה, צופה בה ונהנה. כרסו העבה עולה ויורדת בקצב מנוחות ושובע... ויפו מוצבת למראשותיו כנרגילה.

כעוגת חג גדולה תל אביב על טס החול הצהוב. תפוחה ורוגעת ומהבלת. חם, והים קורא ומפתה מרחוק ורחוב הרצל הזקן אסף את שני קביו, שדרות רוטשילד - ואמר: "אמבטיה, ויהי מה!.." דידה ונחבט ראשו בבניין הגימנסיה, דידה שנית ונחבט שוב, נואש, השליך את הקביים ימינה ושמאלה ונפל על פסי הרכבת, כאומר לאבד עצמו לדעת.

אז נשאו שני השערים אשר מזה ומזה לפסים את זרועותיהם לאות תימהון וקוצר אונים: "מה לעשות?.. אמבטיה ואמבטיה!.." ובנין אפ"ק הצעיר והמשכיל, שזה מקרוב בא, אמר: "אידאה פיקס"...

רחוב נחלת בנימין יצא פזיז וגנדרן לדרך רחוקה. דם הרוטשילדים נוזל בעורקיו, אבל נפשו לא לאוונטוּרות בנקים כי אם להרפתקאות מסע... - אח, מסעות בנימין הרביעי!..

כמוהם לא היו עוד ולא יבואו... ופתאום: שניים התנפלו עליו ועצרוהו: האחד קפץ וירד מן ההר והשני גח מן הבקעה - רחוב שנקין ורחוב הכרמל - כפּרים הטו ראש אל חזהו ולא יתנוהו לזוז... געוואלד!.. והשוטר באמצע מנופף ידיים לכאן ולכאן, רוצה לפשר ואינו יכול...

מגדל המשטרה העירונית הוציא מכיס חזייתו שעון גדול ומרוב שיעמום שכח להחזירו. לב תל אביב רֶגע עמד מלדפוק. בתחנת הרכבת מצטופפים המוני זבובים, ורכבת אין.

רחוב אלנבי השתטח לאורכו, הביא ראשו במים ואמר לשחות, אבל רגליו נסתבכו ברשת המרכז המסחרי ולא יוכל לזוז. בניין האופרה מתבונן בעמוד התקוע לפניו וסופר בפעם האלף את שלושת הפנסים, שלושת הפנסים שלשלו ראשיהם להביט במאזניים שמתחתם והמאזניים... מקולקלים. צהרי יום קיץ.

האומנם כאלה הם תמיד? או אולי העיניים עייפו והן צופות הכול בשיעמום ובשוויון רוח. הן לפעמים תִּדמה העיר באור השמש המסנוור לרימון מפולח, לרימון טרי, אדום בשר וזהוב קליפה, לרימון אדום בשר אשר סכיני אור נעוצים בו, סכיני כסף.

ג | דיאנה
בוקר קיץ.
בבוקר - טוב ונאה לרחוץ בים. שוב הים! האפשר לספר בתל אביב ולא לספר בים, בימיהָ: בים הבוקר, בים הצהריים ובים הערב? תל אביב בלי ים כבית בלא חלונות, כמרכבה ללא סוסים, כתווים נטולי שיר.

לסוסתי ברכבי פרעה דימיתי את ים הבוקר. כמה עַזיז הוא, ומה רעננים צבעיו!

ירק והבהוב, לובן ונצנוץ, האור שוצף ומפעפע, הצהלה בורקת, קפיצות ודהרה ומעשי קונדס, ממש קרקס, זירה.

בְּזִירָה כְּחֻלָּה יָסֹבּוּ סוּסֵי לֹבֶן
רְעָמוֹת תִּשֶּׂאנָה צָהֳלָה וָאוֹן.
קֶצֶף־צִבְעוֹנִין מֵחֹפֶן אֱלֵי חֹפֶן
מִתְנוֹצֵץ בָּאוֹר כְּכַדּוּרֵי מֻקְיוֹן.

גַּל, כְּלֵץ פָּרוּעַ, מִתְגַּלְגֵּל בִּנְסֹרֶת.
שֶׁמֶשׁ כְּתֻכִּי טִפֵּס אֶל רֹאשׁ הַמּוֹט.
מוּל שׁוֹטֵי זָהָב, לְקֶצֶב הַתִּזְמֹרֶת,
"פּוֹנִי" מְנִיעִים רַגְלַיִם קִדְמִיּוֹת.

כך. קצב. הים תמיד - קצב. לוּ שמעה תל אביב לקצב הים כי עתה היו חייה ישרים ונבונים יותר. כי אז לא היו רחובותיה נחצים בזוויות חדות למרבה הבלבול ולסיבוך אין קץ, והעירייה לא הייתה מסתתרת בקצה רחוב ביאליק כדי לרגל משם, רואה ואינה נראית, את המשא והמתן שברחוב אלנבי, ובתים זדונים לא היו תל "מציגים רגליים" לרחובות תמימי דרך בהילוכם, ורחוב שפינוזה לא היה צריך לִגְלות למקום שאין מכירים בו, והקזינו לא היה מרביץ סטירת לחי בפרהסיה לטעם הטוב, ו"טוב הטעם" לא היה נמכר בחפיסות נייר ארבע בגרוש... ו... ו... ואולי כך טוב יותר... תל אביב שובבה היא, תל אביב שמחה ועזת־דם, תל אביב שונאה כבלי משטר, תל אביב בת עשרים.

...ובבוקר, בבוקר קיץ, היא יורדת לרחוץ בים. כי בבוקר טוב ונאה לרחוץ בים. רבת אור, רעננת גוף, מוצקת איברים ודלוקת עיניים יורדת תל אביב אל החוף. רגע תדמה לעלמה מרתקת, ורגע - לילדה נרתעת בפני מים. בית הפועלים, גדול וכבד תנועה, מתבונן בה ופניו אדומים ממחשבות סתר.

קומתה זקופה ונטוית־מה אחורנית... שרירי זרועותיה מתוחים מֵעֲצור בשני כלבים מתפרצים, כלבים לבנים, דקי גו וחדי סנטר - בליטת יפו משמאל וגבעות החול מימין - הופ! הִנם קופצים המימה... הופ!.. שצף נטפים ניתז... סוכות המרגוע והגזוז ניצבו שלובות יד כאומנות זקנות חביבות, ועיניהן ממצמצות מן הזיו ומן הרסיסים... והיא, היפה, האמיצה, האהובה, הנהדרת, יורדת מן הגבעה.

סתיו | 'כתובים', 26.10.1932

היום רציתי לכתוב על אודות הסתיו. רציתי לספר כי ידו קרה ומלטפת, כי רוחב עיניו עופרתי, ואישוני זהב צפים בהן כשלכת בברֵכות גן... שקומתו זקופה, שריונו — כסף עמום, ראשו גא ועצוב בקובע אבירים וסוסו עבות־שיער, אמיץ־איברים, עגול ומסולסל כאבכי־ענן עולים באופק.

ועוד רציתי לכתוב כי אני וחדרי וכל הנמצא בחדרי, וזו אשר איננה כאן — אוהבים את הסתיו, ובשומענו את צלצל פרסותיו על אבני הרחוב, טוב לנו מאוד.

ציפורני השמש אשר היו רושמות שָׂרֶטֶת אטית ובטוחה בכל גופו של חדרי, שרטת אלכסון זבת אור, נתקפלו, נתכנסו. מכורבלי עננים מבחוץ ורעולי אפלולית מבפנים הוזים־נחים הקירות, הרצפה והסיפון.

אבל באמת לא מנוחה היא זו ולא הזיה אלא כוסף מתעמק וסתר רעד.

וילאות מבליטים חזֵי ברבור, רוטטים ממתיחות ומעוצר, מיטה נלחצת אל הקיר כובשת ראש, הודקת זעקה צבה ורוגנת. פיסת נייר קלילה על השולחן רועדת, מזמזמת, נוהה ואיננה ניתקת...

ופתע — טררח!.. הנה זעה ותועף ותיפול... כל חדרי זועם: "איזו קלות דעת!.. וי לרגשנות הילדותית..." ארון הספרים זקף זגוגיות תימהון, השולחן הגוץ והכבד משך בכתפיו: "אינני אשם..." אבל כבר הווילאות הגדולים פרצו, נשתרבבו כזרועות געגועים לבנות... הִנן דואות, דאֹה ונופף אל מה, דאֹה והסתחרר סביב מה... רוח הבכי עוברת בחדרי ואני שמח... כי אני וחדרי וכל הנמצא בחדרי אוהבים את הסתיו ובהישמע מַשַּׁק דגליו בין גגות הבתים טוב לנו מאוד.

וזוּ אשר איננה כאן תהיה ביום כזה, וביום אשר כזה אף היֹה הייתה כבר. זוכר אני כיצד נפתחה הדלת וכיצד נסגרה. היא צעדה וישבה למולי. בכורסה ישבה, ואני שכבתי, אילם ופקוח־עיניים, על המיטה המייבבת.

פניה אורו מאוד, ובמסגרת השיער קפאו ברקים כחלחלים. מתוך עיניה זרחה השלכת, ולובן גופה העמום, המוצק והבולט בסלסלת שמלה שחורה־שקופה, נטף כאור גדול מכפות ידיה. פיה נבוך ורעד קט, כאילו איבד רוב בכי וצחוק לא מצא.

והמיטה ייבבה עדיין, אך מהיות השקט רב — בּוֹשָׁה ותידום. אף הווילאות המתפרצים רגעו, נמתחו, נשתרגו כארבעה מפרשׂים... אז החל חדרי נוסע בכוח מפרשיו הברבוריים וסוס הענן אשר לסתיו דורך־טופף לפנינו והוא עצמו מסב פניו ומתבונן...

על כן כל אשר רציתי להגיד לה — שתקתיהו, וידוֹע לא ידעתי אם שמעה את השקט... אכן, דבר לא דיברה כי הסתיו הוסיף לנסוע ולהתבונן ומתי יעמוד ויסב פניו לא שיערנו. ואני אהבתיה... כי אני וחדרי וכל אשר בחדרי וזו אשר הייתה בו אוהבים את הסתיו ובנוסעו לפנינו בענני הערב כואב לנו מאוד.

וזו אשר תהיה כאן תלך ביום כזה, וביום כזה אף הלוך הלכה כבר. קמה ותעמוד ואחר עומדה ניגשה אל סף הדלת. אז התנודד חדרי הצף ויתייצב דום והסתיו האביר נזדקף על אוכפו ויזרוק את מָגִנו הזהוב לרגליה.

קול צלצול אדיר הלם ויפרפר וייחלש מרגע לרגע, נוגה צהוב מאוד עלה כאשד מיתמר וישטוף את גופה, ולא ידעתי אם מצאו שפתיה את הצחוק או את הבכי.

האור והצליל שטפו שטוף ודלול, שטוף והתאפס — עד תומם... ובכלותם לא ראיתיה עוד, רק את שברי המגן ראיתי כאגורות נחושת רבות.

אז הביט אלי כיסאה הריק בעין־עצב גדולה ואף סף הדלת נתעצב ויִתמה על האור אשר היה ויכבה... רק הווילאות ניתלו באין־אונים, עייפים מרדוף ומהשתרג. אז צחקתי מרוב מרגוע כי אני וחדרי וכל הנמצא בחדרי וזו אשר עזבתו ותלך — אוהבים את הסתיו ובהתלו בנו מרכב יופיו... ...כי אז רוצים אנו לכתוב על אודותיו. רוצים אנו לספר כי ידו קרה ומלטפת, כי רוחב עיניו עופרתי ואישוני זהב צפים בהם כשלכת בברֵכות גן...

יען הסתיו הוא היפה שבארבעת הפרשים ואור תרמיתו אמיתי מכל האורות, והשתיקה הנכבלת בצו ראשו המופנה דשנה מכל וידויי אהבה, ומגן הנחושת השבור מרבה להעשיר ולהרעיב מכל מתנות גן.