» טקסט  » ישראל וא"י  » ספרים חדשים ביולי 2019       חזור

השמיעיני את קולך ונסו הצללים
מאת: בתיה דביר - עורכת

ההוצאה: מורשת ספר זה ראה אור בראשית שנת 2019. האסופה השמיעני את קולך ונסו הצללים מוקדשת לסיפורה של האישה היהודייה בתקופת השואה. היא מחולקת לשערים העוסקים בהיבטים שונים של סיפור השואה: ברייך השלישי, בגטאות, בגיאיות המוות, במחנות הריכוז ובמסגרות המאבק האנטי נאצי. הקוראים נחשפים לחייהן של מגוון נשים יהודיות, עירוניות וכפריות, אימהות מסורות ונשות מקצוע פורצות דרך, אורתודוקסיות ופעילות פוליטיות, נשים שנטלו חלק בעולם היצירה והתרבות לפני המלחמה וילדות שרק החלו את חייהן. בקולן שלהן, על פי כתביהן וזיכרונותיהן או על פי עדויות הקרובים להן, מבקשת אסופה זו להציג מנעד רחב של נקודות מבט ושל אופני פעולה של נשים במציאות שנכפתה עליהן באזורי השליטה השונים של הנאצים ובעלי בריתם, ממערב אירופה ומזרחה ועד צפון אפריקה.

השער החותם את האסופה, מתאר חרף איימי המלחמה את "חזרתן לחיים" של כמה מן הנשים ששרדו את השואה ואת תרומתן של רבות מהן לחברה ולתרבות בעולם בתר מלחמתי. מיליוני נשים יהודיות נרצחו בתקופת השואה. הסיפורים מעוררי ההשראה המובאים באסופה זו הם מצבת זיכרון לכולן.

השמיעיני את קולך ונסו הצללים - מבחר מקורות של נשים בתקופת השואה בעריכת בתיה דביר בהוצאת מורשת ויד ושם, ובסיוע מפעל הפיס וועדת התביעות, 378 עמודים.

מריאן כהן Marianne Cohn 1924-1944
מריאן כהן, ילידת מנהיים Mannheim שבגרמניה, נמלטה עם משפחתה מאימת הנאצים לעיר הצרפתית מואסק Moissac , שבה הוקם בזמן המלחמה מוסד לילדים יהודים, רובם ילדי פליטים. כהן החליטה לעזוב את לימודיה התיכוניים והצטרפה לצוות המוסד ובה בעת הצטרפה לתנועת "הצופים היהודים". 274 בשנת 1942 הצטרפה כהן לאיחוד תנועות הנוער הציוניות.

באוקטובר 1943 פוזרו ילדי המוסד היהודי במואסק, כדי שלא ייתפסו בידי הגסטפו. כהן וקבוצת חברים עברו לגרנובל Grenoble , ושם הצטרפה ל"שישית". 275 יחד עם צעירים נוספים, היא התגייסה למפעל להצלת הילדים בצרפת, שפעלו במערך המורכב והמסוכן של הברחת ילדים לשוויץ. 276 ביום רביעי, 31 במאי 1944 , הגיעה כהן בראש קבוצה של עשרים ושמונה ילדים בני ארבע עד חמש־עשרה, לעיר ליון Lyon.

את הקבוצה ארגן עמנואל רסין, אחיה של מילה רסין, שנרתם לפעולות ההצלה לאחר מאסרה של אחותו. למחרת יצאו חברי הקבוצה לעבר הגבול, מוסתרים במשאית קטנה, אך במרחק מאתיים מטרים מנקודת המעבר, ליד העיר אנמאס ,Annemasse הופיע מולם פטרול גרמני.

כהן, שהייתה מצוידת בניירות מזויפים בשם מריאן קולין הציגה אותם, וכך גם הנהג. שניהם נחקרו והוכו, והקבוצה הועברה לכלא בעיר. ייסוריה של כהן רק החלו. מדי בוקר הובלה לחקירות במטה הגרמני מבית הכלא שהוקם סמוך למלון "שלום" Hotel de la Paix. בערב, כשהוחזרה לתאה, כמעט ולא ניתן היה לזהותה בשל המכות והמהלומות שספגה.

מר ז'אן דפו Jean Deffaugt, ראש עיריית אנמאס, מחוגי המתנגדים למשטר וישי, הצליח להשיג אישור ממפקד הגסטפו להיכנס לכלא ולהביא מזון ושמיכות ל־ 1,500 אסירים, רובם יהודים, שנתפסו כשניסו להבריח את הגבול.

הוא הוזהר שיינקטו נגדו צעדים חריפים אם יספר את שראה בכלא. מר דפו נהג לשוחח עם האסירים והבריח מכתבים אל הכלא וממנו בתוך כיסים מיוחדים שתפרה רעייתו במכנסיו. בכלא הוא פגש את מריאן כהן ואת מילה רסין, וכך סיפר לאני לאטור :Latour

מריאן — קטנת קומה, חסונה, שחרחורת, ערנית, זוהרת ומלאת ביטחון. ידעתי שהיא שייכת לארגונו של עמנואל רסין. כשראיתי את הילדים, התקשרתי מיד לגרמנים האחראים ואמרתי להם: "מה אתם עומדים לעשות עם ילדים אלה בכלא?"

הצלחתי להוציא 17 ילדים. אך אפילו אז, הגרמנים שיחררו אותם לידי בהבטחה שאני אחזיר אותם. את הילדים מסרתי מיד לכמה ארגונים כגון הצלב האדום.

כהן ועוד 11 ילדים — חמישה בנים ושש בנות — נותרו בכלא. הילדים הוצבו לעבודות מטבח. כשכהן מלווה אותם, הם נהגו לצאת מהכלא מדי בוקר אל המטבח שבמלון "שלום", מקום מושבה של המפקדה. חיל משמר גרמני ליווה אותם. תושבי העיר ריחמו עליהם, וכל העת ניסו להגניב אליהם משהו לאכול. עמנואל רסין התחנן בפני ראש העיר לנסות ולהציל את כהן.

ז'אן דפו:
הייתה רק אפשרות אחת שבה ניתן היה להבריח את מריאן — כשהיא והילדים היו בדרך למלון: אם תעמוד מכונית בפינה, מריאן תוכל לזנק לתוכה, והמכונית תסתלק משם במהירות. זה היה מסוכן, אך לא הייתה כל אפשרות אחרת. דיברתי עם מריאן על התכנית בלחש, כי הילדים היו באותו תא. היא ענתה: "זה לא בא בחשבון. הילדים האלה הופקדו בידי, אין לי כל זכות לנטוש אותם."

אמרתי לה: "זו הדרך היחידה שאנו יכולים לפעול. אנא, חשבי על זה". התקשרתי לאיש נאמן שהסכים להשתתף במבצע, מתוך סיכון אישי גדול. באותו ערב אמרה לי מריאן: "חשבתי על כך, אדוני ראש העיר, אנא מסור את תודתי לאדון רסין, אך הבן שאינני יכולה לעזוב את הילדים — הגרמנים יתנקמו בהם. לא, אני חייבת למלא את חובתי עד הסוף."

הימים חלפו. ב־ 3 ביולי 1944 באמצע הלילה הגיעו אנשי גסטפו מליון ולקחו עמם שלוש נשים ובהן כהן. ב־ 22 ביולי 1944 הצליח ראש העיר לקבל לידיו את אחד־עשר הילדים שנותרו בכלא.

המפקד הגרמני דרש את הילדים על מנת לרצחם. בריאיון עמו תיאר דפו לאני לאטור את מהלך האירועים:

]אמרתי לו בתגובה: ״אינך״ יכול לעשות זאת, אלה ילדים, הם אינם אשמים — הרי אתה אבא בעצמך! ילדים אלה לא ימנעו ממך לזכות בניצחון. אני אשמור עליהם. אמצא להם מקום".

המפקד הגרמני אמר לי: "הם יִרְקוּ בפניך — אינך מכיר יהודים!". הוא היה נזעם, אך אני התעקשתי, ונמנעתי מלהתייחס לנושא הגזעי. דיברתי אל לבו, כאבא. לבסוף אמר לי הגרמני: "ובכן, בסדר!"

חתמתי על הצהרה: "אני, החתום מטה, ז'אן דפו ראש עיריית אנמאס, מצהיר בזאת שקיבלתי מידי ראש שירותי הביטחון 11 ילדים יהודים, ומתחייב להחזירם מיד כשאדרש.

כל הילדים הוסתרו וניצלו. 277 לאחר שחרור אנמאס ב־ 21 באוגוסט 1944 , נמצאו שלוש גופות של נשים במחסן בוויל לה גרנד. היו אלה מריאן כהן ושתי חברותיה לכלא. כהן נרצחה ב־ 8 ביולי 1944 במכות את חפירה, ככל הנראה בידי אנשי המיליציה הצרפתית שפשטו על הכלא.

עם שחרורם מן הכלא הביאו הילדים לז'אן דפו שיר שכתבה במהלך מאסרה:

מָחָר אֶבגְדֹ מצרפתית: דב פורר
מָחָר אֶבְגֹד, לֹא הַיּוֹם.
תִּלְשׁוּ אֶת צִיפּוֹרְנַי הַיּוֹם.
אֲנִי לֹא אֶבְגֹד .
אֵינְכֶם יוֹדְעִים אֶת גְּבוּל נְחִישׁוּתִי.
אֲנִי יוֹדַעַת.
אַתֶּם חָמֵש יָדַיִם גַּסּוֹת, עֲדוּיוֹת טַבָּעוֹת.
לְרַגְלֵיכֶם מַגָּפַיִם מְסֻמָּרִים.
מָחָר אֶבְגֹד, לֹא הַיּוֹם.
מָחָר.
אֲנִי זְקוּקָה לַלַּיְלָה כְּדֵי לְהַחְלִיט.
אֲנִי זְקוּקָה לְלַיְלָה אֶחָד לְפָחוֹת
כְּדֵי לְהִתְכַּחֵשׁ, כְּדֵי לְוַתֵּר, כְּדֵי לִבְגֹד.
כּדְֵי לְהִתְכּחֵַשׁ לַחֲבֵרַי,
כְּדֵי לְוַתֵּר עַל לֶחֶם וּמַיִם,
כְּדֵי לִבְגֹד בַּחַיִים,
כְּדֵי לָמוּת.
מָחָר אֶבְגֹד, לֹא הַיּוֹם.
הַפְּצִירָה מִתַּחַת לַמִּרְצֶפֶת,
הַפְּצִירָה לֹא בִּשְׁבִיל הַסּוֹרֵג,
הַפְּצִירָה לֹא בִּשְׁבִיל הַתַּלְיָן,
הַפְּצִירָה בִּשְׁבִיל הָעוֹרֵק בְּפֶרֶק יָדַי.
הַיּוֹם אֵין לִי מָה לוֹמַר.
אֶבגְדֹ מָחָר.

לרכישת הספר בהנחה באתר ההוצאה:
השמיעיני את קולך ונסו הצללים בעריכת בתיה דביר

© כל הזכויות שמורות להוצאה לאור

השמיעיני את קולך ונסו הצללים - בתיה דביר - עורכת