» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים באוקטובר 2005       חזור

אהבה ואפשרויות טהורות אחרות
מאת: עמיהוד גלעד

ההוצאה: נהר ספרים בחיבור פילוסופי תמציתי זה, הכתוב כיצירה ספרותית, פרופ' עמיהוד גלעד מפגיש את הקורא עם רעיונות חדשים בפילוסופיה ראשונית. לפיכך, לא רק המצוי בפילוסופיה והעוסק בה עשוי למצוא עניין בספר זה אלא אף הקורא המתחיל, שזו לו ראשית דרכו בקריאת פילוסופיה בכלל. את המושג "פאנֶנְמֶנטאליזם" לא תמצאו בשום מילון. זהו צירוף יווני-אנגלי שאותו טבע פרופ' עמיהוד גלעד ושמשמעותו היא:"הכול קיים ברוח". זוהי גישה פילוסופית חדשה המציגה תפיסה שלפיה קיים מרחב רוחני כולל-כל העומד על אפשרויות טהורות. במרחב הזה, המציאות הגשמית היא התגשמות חלקית ומוגבלת של אותן אפשרויות בחלל ובזמן.

פרופ' עמיהוד גלעד פורס את תפיסתו תוך הסתייעות בדוגמאות פילוסופיות וספרותיות קלאסיות מרכזיות. את האפשרויות הטהורות אנו עשויים להכיר בדרכים שאינן ניסיוניות, כלומר באמצעות הדמיון או ההיגיון, ואילו את העולם הגשמי אנו מכירים באמצעות הניסיון בלבד.

השאלות המוצגות באהבה ואפשרויות טהורות אחרות עוסקות בקשרי בשר ודם עם הגוף, הרֶגש וההַרגשה - על רקע חיינו הקונקרטיים הנחווים כאן ועכשיו. זה היה מקור הדחף לעסוק בשאלות אלה מלכתחילה. כך נהגו סוקרטס ואפלטון וכך נהג גם שפינוזה. יופייה האדיר של אהבת החכמה ועצם משמעות השם "פילוסופיה" טמונים ביכולתה לקשר בין גוף לבין נפש, בין עולם החומר לבין הרוחני ביותר.

הספר אהבה ואפשרויות טהורות אחרות מנסה לתרום תרומה מקורית למפגש זה, ובין השאר הוא מציע גישה חדשה לשאלת הגוף והנפש, המעסיקה את הפילוסופיה מראשיתה, ומצביע על דרך פתוחה לפתרונות אפשריים. מפרקי הספר: מרחב האפשרויות הטהורות - על היכללותו של הפיזי ברוחני; ייחודיות ואהבה או כיצד מגלה האהבה את המכוער כיפה; כיצד מחקה המציאות את המתימטיקה ואת האמנות; זהות אישית; מקריות, בחירה חופשית והכרח נפשי; על האיסור המוחלט לְענות; אלוהים כטהורה שבאפשרויות.

עמיהוד גלעד הוא פרופסור מן-המניין בחוג לפילוסופיה שבאוניברסיטת חיפה. הוא נודע בארץ ובעולם כחוקר תורותיהם של שפינוזה, קאנט ואפלטון. בשנים האחרונות התפרסמו בחו"ל שני ספרים שבהם הציג ופיתח את המטפיזיקה הפאנֶנְמֶנטליסטית ועתה הוא שוקד על כתיבת ספר נוסף.

באדיבות הוצאת נהר ספרים אנו מביאים לפניכם
טעימה מתוך הספר "אהבה ואפשרויות טהורות אחרות".

ואמנם, לשון הפילוסופיה שהיא כללית מעצם טבעה, נזקקת למושגים כגון "יש", "מציאות", "אפשרות", "נפש," "גוף," "אני", "משמעות," "סיבתיות," "זמן," "מקום" וכיוצא באלה, שאותם אנו מבקשים לברר תוך התמודדות עם בעיות יסוד.

תנאי הכרחי לכל הכרת-עצמנו הוא הכרתם של מושגי יסוד אלה והבנת זיקותיהם אלה לאלה. במילים אחרות, אנו, הפילוסופים או המטפיזיקאים, עשויים לתרום מאוד למֶטָה-תיאוריה של השיח האנליטי, שעה שאנו מבררים את הנחות-היסוד המטפיזיות או הפילוסופיות הסמויות של השיח ההוא. כנגד זאת, פילוסופים עשויים להפיק תועלת רבה ביותר מהקשבה לתובנות הפסיכואנליטיות, שעניינן שפע של פרטים ותכנים שאין ערוך להם בידיעת-עצמנו האמפירית.

תובנות אלה עשויות להרחיב את מודעותנו ולהעמיק ולחדד את רגישותנו. מהבחינה הזו יש בכוח הספרות היפה והפסיכואנליזה לעשות את שאין בכוחה של הפילוסופיה לעשות. יש אזורי מפגש מרתקים ומעשירים מאוד בין שלושת אלה (אינני יכול לתאר את חיי בלעדיהם), ולי יש עניין מיוחד בדיאלוג המתקיים ביניהם (אצל דוסטוייבסקי או פרוּסט, למשל).

שיתוף חשוב נוסף בין הפילוסופיה לבין הפסיכואנליזה הוא בכך שעיסוקיהם בלשון הם דיאלוגיים. לא רק הפילוסופיה האפלטונית איננה יכולה בלי דיאלוג, הפילוסופיה בכלל איננה יכולה בלעדיו. הדיאלוג הוא כלי מהמעלה הראשונה לידיעת-עצמנו. מטעמים אחדים אני מניח שידיעת-עצמנו לא תיתכן בבדידות או בניתוק שלנו מהזולת ומהלשון, שלעולם איננה פרטית אלא היא בינסובייקטיבית או בינאישית. (מכל מקום, אינני טוען שהיא פומבית.) לא על ידי כך שאדם מתכנס לתוך עצמו יוכל להכיר את עצמו. הידיעה איננה אישית. איננו יודעים שאנו חווים כאבים, למשל. אנו חשים בהם וחווים אותם, אך איננו יודעים אותם ביחס לעצמנו. ידיעה-עצמית איננה התוודעות קרטזיאנית והיא זקוקה לפחות לשניים - הן בדיאלוג הפילוסופי והן בפסיכואנליזה.

ואמנם, לעולם אין בכוחו של הזולת, כשם שאין בכוח הלשון או בכוחו של כל אמצעי בינסובייקטיבי או בינאישי, לחדור לנפשו של היחיד ולהכירו. כל אדם, באשר הוא יש ייחודי שאיננו דומה לשום אדם או יש אחר, נגיש לנפשו ולנפשו בלבד, שעל כן זוהי מציאות פנימית שאיננה נגישה מבחוץ. גישה זו שלי, שנקודת מוצאהּ היא בייחודיותו של כל אדם, בייחודיותה של כל נפש, מותירה משהו אחר לגמרי לידיעת-עצמנו.

כשם שאדם איננו יודע שהוא חש כאבים אלא חווה אותם כפי שהם, כך גם אין אדם יודע את עצמו כהווייתו אלא אך ורק את שמשתמע מייחודיותו ומקרין אל המציאות הבינאישית או הבינסובייקטיבית שבה הוא חי. מציאות זו נגישה לחלוטין ללשון, שכן זהו התחום שעליו חלה הלשון. השיח האנליטי מבקש אפוא לעמוד על המשמעויות הנשקפות ממציאותו הפנימית של היחיד למציאות שהדוברים שותפים בה, מציאות בינאישית ובינסובייקטיבית, ורק עליה עשויים הם לדבֵּר.

כדי להתייחס לזולת ולהכיר את עצמו, להכיר את שמשתמע מייחודיותו במציאות הבינאישית או הבינסובייקטיבית, על המטופל להתכנס בדל"ת אמותיו ולהיות לבד. ממקום זה הוא קשוב לרחשי לבו ומניח לאסוציאציות החופשיות לזרום. כשהוא נאמן ככל האפשר לזרם זה, הוא משתף את המטפל בכל שמשתמע מכך בלשון שבה הם משתמשים. המפגש שביניהם הוא בלשון זו בלבד, והיא ששופכת את אור-המשמעויות על המרחב שבו מתקיים הדיאלוג ביניהם - מרחב בינאישי מובהק, שאפשר לתרגם ממנו למרחבים רחבים יותר, בינסובייקטיביים, ובסופו של דבר למרחב הבינאנושי הכולל, שלשיח האנליטי יש משמעות אוניברסלית בתוכו. כך הופכת ידיעת-עצמנו לנחלת הכלל, אלא שכלל זה איננו פומבי אלא בינסובייקטיבי.

מהי, אם כן, הבדידות? בדידות היא אי-היכולת להיות לבד, אי-היכולת להכיל ולבטא את שבתוכנו. היא מעידה על אי-ידיעת עצמנו וניתוק מעצמנו. רק מי שמנותק מעצמו, מוצא את עצמו מנותק מזולתו. כיוון שאיננו מתקשר עם עצמו, איננו מכיל, איננו מקבל, איננו מודע לעצמו, אין הוא יכול להתייחס לזולתו אלא כמי שאיננו. להתייחס לזולת כמי שנוכח וקיים, משמעו בראש ובראשונה להימצא לבד. כאן נעוץ ההבדל העמוק שבין אֵבֶל לבין מלנכוליה כהבחנתו הגאונית של פרויד. המחובר לעצמו, האדם שעשוי להימצא לבד, ברשות עצמו, הריהו נתון לעצמו ומחובר לעצמו ואיננו מאבד לעולם את כל שהוא יקר לו.

יש אובדן אקטואלי, אך אין בחייו אובדן של אפשרויות נפשיות, של משמעויות שעליהן עומדת נפשו, שעליהן עומדת ייחודיותו. לכן, כל שמשמעותי עבור אותו אדם מלווה אותו לכל מקום ובכל זמן, כל עוד יש לו תודעה והכרה (ובהעדרן, ובעיקר בהעדר הזיכרון ההצהרתי, עדיין שמורים בו עקבותיהם של זיכרונות ורשמים רגשיים ואחרים, שילוו אותו כל ימיו). אם הוא קשוב דיו לעצמו, לעולם ימצא בתוכו את בת-קולם של כל יקיריו, ועם מותם בפועל, הרי הוא מוסיף לחיות, לעתים ביתר שאת, והם בתוכו. הבודד - מקומו לא יכירנו, ואין לו מקום. המכיר את עצמו - לעולם יש לו מקום, שהרי הנפש איננה צריכה למקום חיצוני משום שאיננה קיימת בחלל.

המקום הפנימי איננו אלא המשמעות הבינאישית או הבינסובייקטיבית של הקיים בתוכנו, שלו יש תמיד משמעות בינאישית ובינסובייקטיבית. למשמעות זו אפשר להתוודע, משמע - להתוודע למשמעויות האוניברסליות של ייחודיותו של כל אחד מאיתנו, שלעולם, בין שהוא יודע זאת ומודע לכך ובין שלא, הוא מתייחס אל זולתו, אל כל מי שאיננו הוא. (הנצרות, למשל, חוללה מהפכה אוניברסלית בעקבות ההתוודעות לייחודיותו של תינוק אחד.) נמצא שלעולם איננו בודדים, גם אם אין אנו יודעים זאת, שעה שאין בנו ידיעת-עצמנו.

כיוון שרוב בני האדם אינם מבחינים בין בדידות לבין להיות לבד, הם יראים מכל עצמיות והליכה לבד שאיננה בתלם. הם סבורים כי לצאת דופן וללכת בדרך משלהם איננו דבר רצוי, ומוטב להימנע ממנו, ועל כן ייחודיותם מעוררת בהם פחד ואימה, והם מתרחקים ממנה. זהו גורם עיקרי לפחד מן הייחודיות, הלובש פנים רבות ושונות מאוד. ההתכחשות לייחודיותו של כל אדם כשלעצמו ושל זולתו עומדת ביסוד יחסים רבים ושכיחים מאוד בין בני האדם, ויש לזקוף לחובתה לא מעט פסיכופתלוגיה אישית ובינאישית ואף חברתית בכללה.

נהר ספרים היא הוצאה לאור עצמאית שנוסדה בסוף 2003 על ידי ראובן מירן, סופר, מוסמך אוניברסיטת הסורבון בפילוסופיה ומתרגם מצרפתית ומאיטלקית; ושושי מירן, עורכת לשון ותרגום מצרפתית ואיטלקית. ההוצאה הציבה לעצמה כמטרה להציף לראשונה בפני קוראי העברית טקסטים קלאסיים מכוננים בכל תחומי החברה, התרבות והמחשבה האנושית. המדובר ביצירות חשובות ונגישות גם לקוראים שמחוץ לאקדמיה ושהמשותף להן הוא עיסוקן במאבק המתמשך לחירות האדם ושחרורו מכבלי השעבוד הכלכלי, התרבותי, החברתי והפוליטי. הספרים שנבחרים על ידי נהר אינם עבי-כרס ואינם יקרים, וכל קורא הניחן בסקרנות אינטלקטואלית, בראייה ביקורתית וברגישות אנושית וחברתית ימצא בהם עניין. הרעיון הוא להעמיק את השיח החברתי-תרבותי-פוליטי ולהעניק לקוראי העברית רקע רחב ומעמיק יותר להבנת המתרחש כיום ואולי אף להביא ליתר מעורבות בנעשה בחברה ובמדינה.

© כל הזכויות שמורות לנהר ספרים הוצאה לאור

אהבה ואפשרויות טהורות אחרות - עמיהוד גלעד