» טקסט  » מדעי אדם וטבע  » ספרים חדשים ביולי 2005       חזור

שפה, מחשבה, מציאות
מאת: בנג'מין לי וורף
Language, Mind, and Reality - Benjamin Whorf

ההוצאה: אוב - ז.ע.פ מאמריו של וורף, הפונים לקהל מקצועי ולא-מקצועי כאחד, מציעים ניתוח מעמיק של השפה האנושית, ומשתרעים על פני קשת רחבה של נושאים - מן ההיירוגליפים של האצטקים ושל המאיה ועד לקשרים שבין חושים למטאפורות, מתמונת הזמן והמרחב של בני ההופי ועד לאופן שבו זיקות לשוניות מסוימות עלולות להביא לאסון. משתקפת בהם אמונתו העזה של וורף כי בפתרון החידות הקדמוניות הללו, בחקירתן של שפות ותרבויות אחרות, טמונה היכולת לגלות ולפתח אפיקים חדשים לחשיבה האנושית. בנג'מין לי וורף (1897 - 1941) - אבי "תורת היחסות הבלשנית" - נחשב, בצד אדוארד ספיר ופראנץ בועז, כגדול החלוצים האמריקאים בתחומי הפילוסופיה של הלשון, הבלשנות והאנתרופולוגיה של התרבות. וורף, בן חורג של המסורת המדעית בתקופתו ודמות שנויה במחלוקת עד היום, חקר באופן עצמאי מגוון רחב של תופעות לשוניות ותרבותיות, והתמקד בשאלת הקשר בין שפה לחשיבה: האם השפה משפיעה על הרגלי החשיבה שלנו? האם דוברי שפות שונות עשויים להגיע למסקנות שונות בשיפוט המציאות שלהם? האם האופן שבו אנו מבינים את העולם נובע מן הידע הלשוני שלנו? האם אנחנו "כלואים" בתוך עולם המושגים שלנו, או שמא נוכל לפרוץ ביום מן הימים את גבולות שפתנו ועולמנו? ג'ורג' סטיינר: "...המאמרים אשר קובצו ב'שפה, מחשבה ומציאות' מתחברים לכדי מודל שיש לו אלגנטיות אינטלקטואלית וטקט פילוסופי יוצאים מגדר הרגיל. מנוסחת בהם הכרזה על אפשרות רבת-חיוניות, חקירה של התודעה שהיא איננה רק מעניינו של הבלשן, אלא גם של המשורר, וללא ספק גם של המתרגם..." סטיוארט צ'ייס: "פעם ביובל מגיע מישהו שתופש את היחסים בין אירועים שעד כה נראו לא קשורים, ונותן לאנושות ממד חדש של ידע. איינשטיין, שהראה את היחסיות של החלל והזמן, היה אחד כזה. בתחום אחר, וברמה פחות קוסמית, זהו בנג'מין לי וורף... הוא תפש את היחסים בין השפה האנושית לחשיבה האנושית, כיצד אכן יכולה השפה לעצב את מחשבותינו האינטימיות ביותר... "

הערת המערכת: היפותזת וורף נמצאת איתנו לא מאתמול, דורות של תלמידים נחשפו אליה בשלב זה או אחר של לימודיהם. חלקים גדולים ממנה נספגו במשך הזמן בתוך מערכות המושגים והחשיבה של החברה המערבית, עד כדי כך נספגו שאת מקורותיהם לא לנוכל כבר לאתר. לפיכך המסע עם ספרו של וורף הוא לא מסע אל העבר - הוא מסע לתוך עצמנו כאן ועכשיו.

באדיבות הוצאת אוב - ז.ע.פ: סיפורה של היפותזת וורף

טיבם של רעיונות גדולים שהם יוצאים על-פי רוב לחלוטין משליטתם של אלה שהגו אותם: הם קונים לעצמם בכל פעם הקשר חדש, הופכים בסיס לוויכוחים חדשים ולהתנגדויות חדשות, ואף משנים את פני ההיסטוריה - אך על-פי רוב עושים זאת ללא כל בקשת אישור מיוצריהם הראשוניים, ועל-פי רוב גם ללא הכרת תודה להם (אך, מן העבר השני - ללא הטחת האשמה בהם). ובכל זאת, הם נוכחים בתרבות שלנו באופן כה אינהרנטי, לטוב ולרע, עד כי נדמה שהם בבחינת "המובן מאליו", כי היו מאז ומעולם, וכי מעולם לא היה מי שהגה אותם לראשונה.

בנג'מין לי וורף הוא ללא ספק אחת הדמויות המשפיעות, הבעייתיות והמרתקות ביותר של המאה העשרים. "היפותזת וורף" - הטענה כי השפה מעצבת את המחשבה (או לפחות משפיעה עליה) - ידעה כמה עליות ומורדות מאז מותו של וורף. מותם של ספיר ב- 1939 ושל וורף ב- 1941 - בצד המאורעות של מלחמת העולם השנייה - הסיחו לזמן קצר את תשומת הלב המחקרית מטענותיהם של השניים בדבר הקשר בין שפה למחשבה. העניין בתיאוריה התחדש רק ב- 1949, עם הופעת קובץ מאמריו של ספיר ועם הדפסתם מחדש של ארבעת מאמריו של וורף העוסקים בתורת היחסות הבלשנית שלו - קובץ שנשא את הכותרת "ארבעה מאמרים על מטא-בלשנות" (המאמרים מופיעים בעמ' 81 - 129, 167 - 202 של המהדורה העברית).

בשנות ה- 50 וה- 60 היתה היפותזת וורף מושא לדיון פעיל וסוער בתחומי מחקר שונים, והיא מילאה תפקיד מכריע בהכרה ההולכת וגוברת בחשיבותה של השפה לתפקוד האנושי והחברתי. בשנות ה- 70, עם עליית הגישה הטרנספורמציונית-גנרטיבית בבלשנות, שהניחה את קיומו של דקדוק אוניברסלי מוּלָד, פחתה ההתעניינות בהיפותזת וורף, וההתעניינות בה התחדשה רק החל מאמצע שנות ה- 80. בפתח המאה ה21 אנו עדים לגל נוסף של דיווחים וידיעות על "תחייתה" או "פריחתה המחודשת" של ההיפותזה - קבוצות חדשות של חוקרים החוזרים אל רעיונותיו של וורף ומבקשים לבחון אותם מחדש.

ב- 1955, כאשר נתבקש סטיוארט צ'ייס (Chase, 1888 - 1985) - כלכלן מבריק, ומי שטען כבר ב- 1925, ארבע שנים לפני השפל הכלכלי בארצות-הברית, כי תרבות השפע משחיתה לא רק משאבים טבעיים וכוח עבודה, אלא גם את הרוח האנושית - לכתוב פתח-דבר לאוסף מאמריו של בנג'מין לי וורף, הוא לא נמנע מלהציג את הישגיו התיאורטיים של וורף בהקשר רחב מאוד, ואף להתנבא, גם אם בזהירות, לגבי ההשפעה שעתידה להיות להם:

פעם ביובל מגיע מישהו שתופש את היחסים בין אירועים שנראו עד כה לא קשורים, ומעניק לאנושות ממד חדש של ידע. איינשטיין, שהראה את היחסיות של החלל והזמן, היה אחד כזה. בתחום אחר, וברמה פחות קוסמית, זהו בנג'מין לי וורף, שאפשר שיעמוד יום אחד בשורה אחת עם חוקרי החברה הגדולים כפראנץ בועז וויליאם ג'יימס.

הוא תפש את היחסים בין השפה האנושית לחשיבה האנושית, כיצד השפה יכולה לעצב את מחשבותינו האינטימיות ביותר...

צ'ייס, בפתח-הדבר הקצרצר שלו, היה גם בין הראשונים שהציעו ניסוח תמציתי לשתי היפותזות קרדינליות, שזכו לימים לכינוי "היפותזת וורף" (או - על שמם של וורף ומורהו - "היפותזת ספיר-וורף"):

ראשית, כי כל הצורות העיליות של החשיבה תלויות בשפה.

שנית, כי המבנה של השפה שאנו רגילים להשתמש בה משפיע על האופן שבו אנו מבינים את סביבתנו. תמונת העולם משתנה משפה לשפה.

ההשתמעות מרחיקת-הלכת של היפותזת וורף באה לידי ביטוי במה שהוא עצמו כינה "תורת היחסות הבלשנית" - הרעיון כי כל שפה מבליעה מודל של עולם, שהדוברים והדוברות בשפה אינם יכולים לתפוש את המציאות שלא באמצעותו. "תורת היחסות הבלשנית", אם כן, אינה בלשנית גרידא, כמובן, אלא משליכה על כל תחומי החשיבה והעשייה, בהיותם תלויים - ואולי אף כלואים - במטען הלשוני שלנו.

היפותזת וורף שימשה כבסיס ישיר ועקיף לפיתוחים רבים בתחומי הסמיוטיקה, חקר התרבות, הפילוסופיה של הלשון והפילוסופיה של המדע, אך אפשר לטעון כי היא מהדהדת כיום - מפיהן של תומכותיה ומתנגדותיה - כמעט בכל דיון או עיון בתרבות, בפוליטיקה, במוסר. הרלטיביזם המשתקף ממנה לכאורה הצליח לעורר לא מעט ביקורות והתנגדויות - יש שטענו, ועדיין טוענות, כי הוא פסימי, דטרמיניסטי, משתק מבחינה פוליטית, משחית מבחינה מוסרית. היו גם מי שהרחיקו לכת וטענו כי ביכולתן להפריך אותו מבחינה לוגית. עוצמת ההתנגדויות יכולה רק להמחיש עד כמה נרחבות השלכותיה של ההיפותזה, עד כמה גדולה השפעתה, וכמה שאלות ובעיות היא מעוררת. היום, יותר משישים שנה לאחר מותו, כתביו של וורף מוסיפים להיות אתגר לא פשוט, הקורא לדיון סוער.

החוקרת אמילי שולץ (Schultz), בספרה דיאלוג בשוליים - וורף, באחטין והיחסיות הבלשנית מ1990, העלתה כמה טענות כבדות משקל נגד דמותו של "וורף הקאנוני", כפי שזו נחקקה ואוזכרה - לשבח או לגנאי - לאורך ההיסטוריה. על-פי שולץ, האחראי העיקרי לעיצוב דמותו הקאנונית של וורף היה ג'ון ב. קארול (Carroll), ידידו של וורף ומי שערך את קובץ מאמריו ב- 1956. קארול, היא טוענת, ניסה לגונן על וורף, להציל אותו בתוך הנוף הכולל של התרבות המדעית בארצות-הברית. מאמציו הביאו אמנם לכך שרעיונותיו של וורף הוסיפו להתפרסם גם שנים רבות לאחר מותו, אך הם היו כרוכים בפישוט ניכר של מכלול יצירתו של וורף - מכלול הדורש עתה בחינה מחדש.

וורף - הוגה מגוון ורב-תחומי מאין כמוהו, ששולץ מכנה את סגנון כתיבתו כ"סגנון פוליפוני" - זכה לאחר מותו להתפרסם לעתים קרובות לא בזכות כתביו, אלא בזכות עמדה פילוסופית (או משפחה של עמדות פילוסופיות) שנקראה על שמו. הן מצדדי העמדה והן מתנגדיה הסיטו במידה רבה את הדיון מקריאה ישירה בטענותיו של וורף, והתפנו לדון ב"היפותזת וורף" או ב"וורפיאניזם" - מהויות פילוסופיות בפני עצמן, שהקשר בינן ובין דבריו של וורף דורש מן הסתם בדיקה.

אפשר לטעון כי עצם הכינוי "היפותזה" - שניתן לראשונה ככל הנראה במשותף על-ידי סטיוארט צ'ייס וג'ון ב. קארול - לא עשה שירות טוב לתיאוריה של וורף. שורשיו של כינוי זה נעוצים ככל הנראה במסורת הפוזיטיביסטית-מדעית ששלטה באוניברסיטאות ובמכוני המחקר בארצות הברית בשנות ה- 50: הצבתם של סטנדרטים תצפיתיים מחמירים ביותר, ועל-פיהם כל טענה שלא ניתן להוכיחה באורח חד-משמעי ומוחלט היא לכל היותר "היפותטית", אם לא "בלתי אחראית". צ'ייס וקארול, שתפשו את וורף כחוקר "מדעי" לכל דבר, או לפחות ביקשו להציגו ככזה, הצליחו במידה רבה להשליט ולקבע את דבריו של וורף כהיפותזה מדעית לכל דבר - כלומר כטענה מדעית רצינית (בניגוד, לכאורה, לעמדה פילוסופית או מתודולוגית) הקוראת לאישוש או להפרכה. תפישה זו הביאה לכמה גלים של מחקרים אמפיריים בתחומי הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, שאת עיקריהם נסקור בהמשך.

חרף כל הניסיונות לשוות לתיאוריה של וורף אופי של היפותזה מדעית, עיקר הישגו של וורף טמון ככל הנראה דווקא בהשלכות הפילוסופית והתיאורטיות של רעיונותיו. גדולי התיאורטיקנים בתחומי הפילוסופיה של המדע, הפילוסופיה של הלשון והבלשנות - הוגים כגון תומס קון (Kuhn), פאול פייראבנד (Feyerabend), וילרד ון אורמן קוויין (Quine), דונלד דיווידסון (Davidson), נועם חומסקי (Chomsky), רוג'ר לאס (Lass) ואחרים - התייחסו לוורף, אימצו חלקים מתורתו או התווכחו עמו בצורה זו או אחרת.

למול שני ההיבטים הללו, המשקפים שני סוגים של ניסיונות להתמודד עם מורכבותו של וורף, קשה להתעלם מהיבט חשוב נוסף, המצריך אף הוא דיון: מקומו של וורף בתרבות ההמונים. המונח "וורפיאניזם" - המושמע לעתים קרובות לגנאי - כבר עשוי לשקף את הנוכחות הסוחפת של וורף בתרבות הכללית, שהדוגמא שלו על "מילים שונות לשלג" אצל אסקימואים כבר היתה לאגדה עממית.

היפותזת וורף - עם או בלי מירכאות - לא התפתחה בחלל ריק. היא המשיכה באופן ישיר את מפעלם של האנתרופולוגים האמריקאים פראנץ בועז (Boas, 1858 - 1942) ואדוארד ספיר (Sapir, 1884 - 1939), שהניחו את התשתית לרעיון היחסיות הלשונית בכך שהדגימו כי כל שפה מייצגת סיווג של חוויות העשוי להיות שונה בצורה ניכרת משפה לשפה. בועז היה ספקן ביותר לגבי הקשר בין שפה וחשיבה, וסבר כי אם אמנם קיימת השפעה של השפה על החשיבה, השפעה זו פועלת בכיוון ההפוך - מן המחשבה אל השפה - כך שמכלול האמונות של קהילה כלשהי בא לידי ביטוי בשפה שלה, אך השפה אינה מסוגלת להשפיע על החשיבה. ספיר, לעומתו, חש (בעיקר בסוף דרכו) כי השפעת השפה על המחשבה משמעותית יותר, אך לא חקר עניין זה ביתר פירוט, וחשש כי הזיקה בין השפה לתרבות אינה ודאית לאור הממצאים הקיימים.

אפשר ללכת צעד אחד אחורה, אל דמותם של המלומדים הגרמנים יוהאן גוטפריד פון הרדר (Herder, 1744 - 1803) ווילהלם פון הומבולדט (Humboldt, 1767 - 1835). שניהם האמינו כי קיימת זיקה אורגנית בין שפתו של עם לרוחו.

תפישת השפה של הומבולדט היתה מורכבת ומפותחת ביותר. מצד אחד, הוא האמין כי ישנה איזושהי "שפה אוניברסלית" שיש מקום להתחקות אחריה, שפה המשקפת עקרונות לשוניים החלים על כל שפה טבעית בעולם. מצד שני, הוא הרבה לדבר, בדומה להרדר, על "רוח השפה", רוחה של השפה המסוימת, שפת המקום, ועל זיקתה לרוח העם והלאום. יש מקום לשאול, במיוחד לאור דמותו של הומבולדט, אם יש אמנם סתירה בין האמונה בקיומם של עקרונות לשוניים אוניברסליים ובין תפישת השפה כדבר ייחודי לקהילה, דבר המשקף את הלוך-רוחה ואת תרבותה באופן ההדוק ביותר. מאפיין מובהק כמעט של כל ויכוח בבלשנות המשווה הוא הפער המתקבל בין חוקרים הנוטים לייחס את עיקר החשיבות לשוני ובין חוקרים המתייחסים בעיקר לדמיון. לכאורה, מבט המחפש את הדמיון בין כל השפות אכן יציג את המשותף ביניהן, ויוכל לטעון לקיומם של אוניברסלים - של עקרונות וכללים החלים על כל שפה באשר היא. מבט המתמקד בשוני יחשוף פסיפס של הבדלים - חלקם שיטתיים יותר וחלקם פחות - והוא ינסה לטעון כיצד להבדלים הללו יש משמעות מכרעת. שתי הגישות מניבות בסופו של דבר פירות מחקריים נאים, ובכל זאת נראה כי הפער ביניהן אינו ניתן לגישור. מבחינה זו, דמויות כמו הומבולדט, ובעקבותיו גם וורף, אשר חיפשו ללא לאות עקרונות מכלילים אך עם זאת ייחסו משמעות רבה ביותר להבדלים שבין המקרים הפרטיים השונים, הן דמויות שטוענות דבר והיפוכו, שמחזיקות בתוכן פרדוקס לא פתור, פרדוקס שהוא ככל הנראה הדבר הקרוב ביותר למציאות הלשונית-תרבותית: התנודדות אין-סופית בין פרטים שהיכולת להכליל לגביהם באה על חשבון היכולת להבין אותם, ולהפך. המשמעות שהחוקר נותן לפרטים הללו אפשר שאינה יותר מאשר השתקפות של רצונותיו ותחושותיו, ולא הרבה מעבר לכך. כל כוחו של החוקר במצב מעין זה טמון רק ביכולת שלו להצביע על הפרטים, להציג אפשרות מסוימת לארגן אותם, ולהזמין דיון מעמיק יותר בארגון שהציע.

בניגוד להומבולדט, הרדר היה מזוהה בצורה חד-משמעית יותר עם הנטייה הפרטיקולריסטית, עם ההצבעה על הקשר בין שפה לרוח הקהילה, ואף יותר מכך - בין שפה לזהות לאומית. עיסוקו הבלשני, ככל עיסוק בלשני אחר, לא היה חף ממטען אידיאולוגי, מוסרי ופוליטי. כבר ב- 1772, כאשר ניסח את הקשר בין שפה לזהות לאומית, הוא טען גם כי השפה איננה רק חלק אורגני מזהותו של העם, כי אם גם אמצעי לגיטימי ו"טבעי" להצדקתו. השפה יוצרת את העם, והיות שכך העם הוא בבחינת כוח טבעי שאינו ניתן לערעור. העם (Volk), שהוא על-פי הרדר ישות אורגנית וטבעית, מצוי במתח דיאלקטי מתמיד עם האומה (Nation), שהיא מושג פוליטי-מוסדי. בין הלשון לבין העם יש אחדות אורגנית טבעית, בניגוד למושג האומה, שהוא מלאכותי ומכניסטי בעיקרו. תכליתו של העם היא איפוא לתרום באופן פעיל להפיכתו מ"מכניזם" ל"אורגניזם". האידיאל על-פי הרדר הוא של עם שאינו מלוכד מתוך כפייה, אלא מאוחד מתוך פעולה משותפת של האנשים. שפת העם מהווה בסביבה כזאת חלק אורגני מן התהליך הלאומי המלכד.

דבריו של הרדר יכולים להיחשב כמכריעים, או לכל הפחות כנבואיים, לאור התהליך המהיר של התגבשות הלאומיות במאה התשע-עשרה באירופה, בד-בבד עם היווצרותן של שפות הלאום הסטנדרטיות - תהליך שהולדת הציונות וגיבושה ההדרגתי של העברית החדשה כלשון דיבור מהווים ללא ספק חלק ממנה. היום, כשנראה לנו כמעט ברור מאליו שבצרפת מדברים צרפתית, באיטליה מדברים איטלקית וכו', הממצאים ההיסטוריים עשויים להפתיע אותנו. על-פי ההיסטוריון אריק הובסבום (Hobsbawm), ב- 1789 כמחצית מן הצרפתים לא דיברו צרפתית כלל, ורק כ- 12 או 13 אחוזים מן האוכלוסיה דיברו צרפתית שיכולה להיחשב כ"תקנית". בצפונה ובדרומה של צרפת לא דיבר איש למעשה צרפתית. באיטליה, למשל, מעריכים כי בזמן איחודה של המדינה, ב- 1860, רק 2.5 אחוזים מן האוכלוסיה האיטלקית השתמשו בשפה האיטלקית לצורכי היום-יום. למעשה, שפות הלאום הסטנדרטיות המוכרות לנו כיום הן במידה רבה תוצאת מפעלם של "מחדשי שפה", של מילונאים, של מחברי ספרי דקדוק, של אקדמיות ושל מלומדים אחרים, שהביאו בפועל למחיקתו או להחלשתו של המגוון הלשוני והתרבותי שבא לידי ביטוי בקיומו של רצף דיאלקטים, ולהשלטתה של שפה תקנית אחידה.

הובסבום מונה שלוש סיבות עיקריות להצלחתן המסחררת של שפות הלאום: ראשית, שפות הלאום היו על-פי רוב מבוססות על דיאלקט קיים, דיאלקט "מועדף", בדרך-כלל של אליטה תרבותית כלשהי, שיש לה די משקל פוליטי או תרבותי כדי להכתיב את לשונם של כל היתר ולגייס הזדהות כוללת עם השפה התקנית. שנית, נראה כי השפה המשותפת, דווקא משום שהיא נבנתה בצורה מכוונת ולא התפתחה באופן טבעי - ובייחוד משום שהפכה לשפה הכתובה והמודפסת - יצרה רושם של קביעות, אחידות, נצחיות. כאן ניכרת לא רק חשיבותה של המצאת הדפוס, אלא גם חשיבותם של מאחידי הכתיב ומתקני הלשון שהופיעו בתולדות הספרות של כל תרבות ולשון. ושלישית, הופעתו של החינוך הציבורי במדינת הלאום, והפיכתה של שפת הלאום לשפת הוראה אחידה בכל תחומי המדינה, הפכה אותה בסופו של דבר בפועל לשפתה של מדינת הלאום המודרנית, שפה שהופצה באמצעות החינוך הציבורי ובאמצעות מנגנונים אדמיניסטרטיביים אחרים.

תהליך חשוב נוסף, במקביל לעלייתה של שפת הלאום, אירע במאה התשע-עשרה: עלייתה של הבלשנות כמדע אוטונומי. האוטונומיה של הבלשנות, שהשיא שלה מצוי ככל הנראה בתורתו הבלשנית של פרדינן דה סוסיר (de Saussure, 1857 - 1913), השפיעה ללא ספק על כל מהלכו ההיסטורי של המדע הזה, ויש לה משמעות רבה להבנת ההקשר הרחב שממנו צמחה היפותזת וורף.

נקודת מפנה חשובה בבלשנות היתה כבר ב- 1786, כאשר האוריינטליסט הבריטי סר ויליאם ג'ונס קרא בפני החברה האסיאתית המלכותית בכלכותה את מסקנותיו, כי יש קירבה משפחתית ומוצא משותף לסנסקריט ולמספר לשונות אירופיות. גילויו של ג'ונס בדבר הקשר הלשוני בין הודו לאירופה הוביל לאחד ההישגים האינטלקטואליים הגדולים של המאה התשע-עשרה - הגילויים בתחום הבלשנות המשווה. הבלשנים המשווים הצליחו לא רק לבסס את השערתו של ג'ונס, אלא גם להראות כי רוב השפות המדוברות באירופה, בהודו ובאיראן שייכות למשפחה אחת - משפחת השפות האָרִיות, או ההודו-אירופיות. עוד תוצאה חשובה של פיתוח הבלשנות המשווה היתה הגילוי כי כל אלפי השפות בעולם שייכות לתריסרים אחדים של משפחות לכל היותר.

הבלשנות המשווה עסקה בעיקר בזיהוי דפוסים ובחיפוש אחר מִתְאָמים שיטתיים (מעתקי הגאים וכדו') בפונטיקה, במורפולוגיה ובתחביר של שפות שונות, על מנת לאשש או להפריך את הטענות בדבר קירבה משפחתית ביניהן. המודלים ההסבריים הנפוצים ביותר בבלשנות המשווה, כגון תיאוריית אילן היוחסין, שאבו את השראתם במישרין מתורת האבולוציה של המאה התשע-עשרה ומשיטות הסיווג של החי והצומח. יש אולי מקום להעיר כי ממצאי הבלשנות המשווה של המאה התשע-עשרה, בדומה לאלה של תורת האבולוציה בביולוגיה, סיפקו חומר גלם לא מועט לאידיאולוגיות גזעניות ואימפריאליסטיות, שביקשו להוכיח באמצעותם כי גזע זה או אחר עליון או "מפותח" יותר מגזעים אחרים, או כי יש הצדקה לכיבושים מסוימים תחת האצטלה של קירבה לשונית עתיקת-יומין. שימוש אידיאולוגי זה בידע הבלשני נעשה על-פי רוב, כמובן, שלא ברצותם של המדענים שעסקו בתחומים אלה, אך ניתן לומר כי הסכנות הגלומות בניצולו לרעה של "ידע" זה הלכו ונתבררו כבר במרוצת המאה ה- 19.

על כל פנים, נראה כי הבלשנות המשווה נקלעה בשלב כלשהו למבוי סתום: מעבר לזיהוי הקירבה בין לשונות ולניסיונות לנסח אוניברסלים - עקרונות או דפוסים כלליים שכל שפה אנושית שהיא חייבת לציית להם - נוצרה התחושה כי לא נותרה כל אפשרות לפריצת דרך בתחום. יתר על כן, הגילויים והפיתוחים בתורת האבולוציה, אחותה של הבלשנות המשווה, החלו לשמוט את הקרקע התיאורטית של שיטות העבודה הבלשניות דאז. ברגע שדארווין גרס כי מינים חדשים נוצרים כתוצאה מהישרדותן של וריאציות מקריות, נשמט כל הבסיס השיטתי לטענות, שהיו יקרות לבלשנים באותה תקופה, בדבר "התפתחותן" או "השתכללותן" של שפות. הבלשנות נקלעה למשבר שהוביל בסופו של דבר למהפכה - הבלשנות האוטונומית של דה סוסיר.

כבר לקראת סוף המאה התשע-עשרה החלה מגמה בקרב בלשנים שונים לזנוח את המחקר הדיאכרוני של השפה - תיאור היסטורי של התפתחותה והשינויים שחלו בה - ולבנות תיאוריות סינכרוניות - תיאוריות המתארות את מבנה השפה לא לאורך ציר הזמן, אלא בזמן ובמקום נתון. הבלשן השווייצי פרדינן דה סוסיר הביא את המגמה הזאת לידי מהפכה מחשבתית עמוקה. בקובץ הרצאותיו, שהתפרסם לאחר מותו, הניח סוסיר את היסודות של הבלשנות הסטרוקטורלית, שהיתה לגישה העיקרית בבלשנות של המאה העשרים. עם סוסיר הגיעה כאמור גם האוטונומיה של הבלשנות לשיאה, כפי שהיא באה לידי ביטוי במשפט החותם את ספרו: מושאה האמיתי והיחידי של הבלשנות הוא הלשון הנחקרת בתוך עצמה ולשם עצמה. סוסיר הגדיר את הבלשנות כעיסוק טהור ומזוקק במבנים הלשוניים, ללא כל ניסיון להצמיד אותה להקשרים חוץ-לשוניים. אך כדי להתפנות לחקר "הלשון בתוך עצמה ולשם עצמה" היה על סוסיר להניח בצד, או למזער, שני היבטים חשובים של השפה: את ההיבט הפסיכולוגי ואת ההיבט החברתי. על השפה להיחקר בנפרד מן ההיבטים הללו.

בעיית האוטונומיה של הבלשנות מן הסוציולוגיה התמקדה בעיקר במושג השפה, ה-langue, מושג שסוסיר הציע כדי להימנע לכאורה מכל דיון חברתי. בתוך הדיון הסטרוקטורלי שלו בשפה, נדמה שסוסיר שם בצד את כל הידע העשיר הזה, ומניח את קיומה של מעין אידיאה אפלטונית, שהיא השפה בצורתה הטהורה: מערכת מופשטת של יחסי גומלין סימבוליים אינהרנטיים לשפה, שכל הדוברים באותה שפה שותפים לה באותה מידה. השפה, ה-langue, היא מעין תחום קוהרנטי, יציב ואחיד - והוא ורק הוא יכול להיות אובייקט לחקירה הבלשנית. יש מבקרים הטוענים כי בכך, תחת אצטלה של מודל תיאורטי "אובייקטיבי", הגניב סוסיר לתוך התיאוריה שלו את המיתוס של שפת הלאום - שפה שמתיימרת להיות יציבה, אחידה, נגישה באותה מידה לכל שדרות החברה, לא תלויה בתהליכים ובפערים חברתיים. כך, דווקא מתוך היומרה למחקר אוטונומי ו"אובייקטיבי", סוסיר משכפל, במודע או שלא במודע, מיתוס פוליטי המקופל בתוך התיאוריה שלו.

אפשר, כמובן, לפרש את האוטונומיה הבלשנית של סוסיר באורח קצת יותר אוהד ומבין: למעשה, כל מחקר בלשני-סטרוקטורלי חייב להניח את קיומו של גוף לשוני אחיד, עקבי, ומובן על-ידי כל קהילת הדוברים. גוף לשוני זה, ה-langue של סוסיר, איננו בהכרח שפת הלאום - אנו יכולים לחקור גם שפה שהיא באופן מובהק איננה שפת לאום, בדיוק כפי שוורף חקר את שפת ההוֹפּי הילידית מאריזונה, כלומר הניח שיש ישות בלשנית כזאת ששמה הוא "שפת ההופי" על מנת שיוכל לחקור אותה. אפשר לבקר אולי את סוסיר על שביקש "להסתיר" את הגוף הלשוני הזה מאחורי אידיאה מופשטת, ולטעון כי דווקא "הסתרה" זו של עובדות חברתיות קונקרטיות מסוכנת במיוחד, משום שהיא מבליעה הנחות בעייתיות בלי לתת עליהן כל דין וחשבון. אך הצורך להניח אחידות מסוימת היא ככל הנראה צורך בסיסי של המחקר הבלשני, גם אם ההנחה הזאת תהיה פתוחה תמיד לביקורת פילוסופית.

היו תיאורטיקנים שהציעו מודלים אחרים להגדרתו של גוף לשוני זה: למשל המודל של "קהילת דוברים" (speech community), המייחס את השפה לקהילה גיאוגרפית, סוציו-אקונומית, לאומית, שבטית וכדומה, והמודל של "שיח" (discourse), המנתח את השפה כצורת דיבור של אנשים המסכימים ביניהם על מערכת כלשהי של סמלים, מונחים, משמעויות, ועל-פי רוב יש להם גם מצע תיאורטי או אידיאולוגי משותף. מה שחשוב לענייננו, על כל פנים, הוא כי עצם היומרה לאוטונומיה של הבלשנות מן הסוציולוגיה, אף-על-פי שהיא נראית במבט ראשון "ניטראלית", "אובייקטיבית" או "מדעית" יותר, איננה תמימה יותר או תמימה פחות מכל עמדה אחרת שאינה טוענת לאוטונומיה כזאת. על כל פנים, עיסוק שאיננו "נאיבי", מכל כיוון שהוא, בקשר בין שפה לחברה, יהיה חייב להתחשב במורכבות הרבה של הקשרים הללו. ככל הנראה אין באמת קשר מיידי בין "מבנים בשפה" ל"מבנים בחברה", אלא ההבחנות דורשות מידה רבה של זהירות, ענווה וסבלנות, כפי שאומר על כך וורף:

קיימות זיקות - אבל לא קשרים אבחוניים או מִתְאָם של ממש - בין נורמות תרבותיות לדפוסים לשוניים. אף-על-פי שיהיה זה בלתי אפשרי להסיק על קיומם של צ'יפים-כָּרוֹזִים (Crier Chiefs) מתוך העדרם של זמני פועל בהופי, או להפך, מצוי יחס בין שפה לשאר ההיבטים התרבותיים של החברה המשתמשת באותה שפה [...] זיקות אלו ניתן לגלות לאו דווקא על-ידי מתן תשומת לב למשבצות הטיפוסיות של התיאור הבלשני, האתנוגרפי והסוציולוגי, כי אם דווקא על-ידי בחינת התרבות והשפה (אך ורק כאשר השניים פעלו יחדיו מבחינה היסטורית למשך פרק זמן ניכר) כמכלול שבו ניתן לצפות כי יתקיימו היקשרויות אשר חצו לאורך זמן את הגבולות המחלקתיים הללו. ובדרך זו, אם ההיקשרויות הללו אכן קיימות, יוכל המחקר לגלותן בסופו של דבר. (עמ' 201 - 202 במהדורה העברית)

לטענת ההיסטוריון והבלשן פרדריק ניומאייר (Newmeyer), אחת הסיבות לכך שהיפותזת ספיר-וורף לא הולידה כל מסורת בלשנית בצפון-אמריקה - אף-על-פי שעוררה בה סערה ועניין רב בשנות ה- 50 - היתה מחויבותם החד-משמעית של החוקרים האמריקאים לאוטונומיה של הבלשנות, אשר הובילה אותם לספקנות רבה באשר לכל טענה לזיקה בין שפה למחשבה. רק חוקרים בעלי נטיות "אנתרופולוגיות" מובהקות הקדישו מזמנם לבחון את האפשרויות הגלומות בהיפותזה. באירופה, לעומת זאת, שבה המחויבות לבלשנות האוטונומית היתה חלשה יחסית, התיאוריה של וורף התקבלה בחום, בעיקר על-ידי בלשנים מרקסיסטים, והותאמה באופנים שונים לתיאוריה המרקסיסטית. על-פי ניומאייר, הפנייה לתשתית תיאורטית וורפיאנית - אגב התמקדות בהבדלי מעמד יותר מאשר בהבדלים אתניים - משמשת עד היום בלשנים מרקסיסטים רבים באירופה. בלשנים מרקסיסטים אלה רואים בבלשנים כגון נועם חומסקי - המהווה מבחינתם את הנציג המובהק ביותר של האוטונומיה הבלשנית כיום - רק חלק משרשרת ארוכה של אינטלקטואלים אשר משרתים בסופו של דבר, בכך שהם מייחסים למעמד החברתי תפקיד משני בלבד, את האינטרסים של המעמד השליט.

קשר אמיץ בין הבלשנות הסטרוקטורלית של לנרד בלומפילד ובין מפעלם של פראנץ בועז, אדוארד ספיר ובנג'מין לי וורף היה לפחות מבחינה אחת חשובה: כולם היו שותפים לעיקרון מתודולוגי ואידיאולוגי, שפרדריק ניומאייר מכנה אותו, בהעדר מושג טוב יותר, "שוויוניות" (egalitarianism). מהותו של עיקרון זה מבחינה מתודולוגית היא כי במובן עמוק ביותר, כל הלשונות והדיאלקטים ניתנים לניתוח באמצעות אותן מתודות. עמדה זו דחתה את הרעיון כי מורכבותה של שפה תואמת את רמת התפתחותם התרבותית של הדוברים. במילים אחרות - ההנחה כי אמנם קיימים הבדלים בין שפות ובין תרבויות אינה יכולה להיעשות אלא מתוך קבלת עמדה של יחסיות תרבותית (cultural relativism), שאינה מניחה כי תרבות אחת "מפותחת" או "מתקדמת" יותר מתרבות אחרת.

בועז היה התומך החשוב הראשון של השוויוניות בבלשנות האמריקאית. הוא מחה על טענות כאילו ההגאים של הלשונות הלא-מערביות עמומים ומשתנים, או כאילו המבנים הדקדוקיים של אותן לשונות אינם מאפשרים הבעה של מושגים מופשטים. בועז חשף את טבען האידיאולוגי של אותן טענות, והראה תוך ניתוח קפדני כי התחכום הדקדוקי של לשונות לא-מערביות אינו נופל מזה של לשונות המערב. ספיר, תלמידו, טען בספרו הקלאסי Language כי "כאשר דברים אמורים בצורה הלשונית, צועד אפלטון יחד עם רועה החזירים המקדוני, וקונפוציוס - יחד עם הפרא צייד-הראשים של אסאם". בלומפילד, שייסד ב- 1924 את "החברה הבלשנית של אמריקה", ציין במפורש עם הקמת האגודה כי אחת ממטרותיה היא מטרה אידיאולוגית במובהק: הוא קיווה כי אגודה מעין זו תשיב מלחמה שערה לאלה הסבורים כי לשונותיהם של "הפראים" נחותות מאלה של אנשים "מתורבתים". עמדה מתודולוגית-אידיאולוגית זו עשויה להיראות אולי כמובנת מאליה, אך היא אשר איפשרה, הן לבועז, הן לספיר, הן לבלומפילד והן לוורף, לצאת ולחקור שפות ילידיות בצפון אמריקה, שנחשבו עד אז בדרך-כלל כ"חסרות ערך". כל הארבעה, ועוד רבים מעמיתיהם, יצאו - עם כל הבעייתיות שבדבר - לדובב תרבויות שקולן לא נשמע בתרבות הלבנה, ושכמעט הושתקו ונכחדו לגמרי.

ניתן להבין את תחושת הצורך והבהילות של וורף ועמיתיו, להציל את המגוון הלשוני והתרבותי ההולך ונעלם, לאור השימושים שעשה האימפריאליזם האמריקאי בעמדות בלשניות לא-שוויוניות, אם לא כדי להצדיק הרג שיטתי אזי לפחות כדי להצדיק את ההרס המכוון של המגוון הזה. דוגמא לכך ניתן למצוא, למשל, בהפיכתה של פוארטו ריקו למושבה אמריקאית. באוקטובר 1898 הקימה ארצות-הברית ממשל צבאי בפוארטו ריקו, והחלה לפעול ל"אמריקניזציה" של המושבה. ארצות-הברית, תחת הדגל הליברלי לכאורה של "דו-לשוניות", הצליחה לשנות את שפת הלימוד העיקרית במושבה מספרדית לאנגלית. אחד הטיעונים ששימשו להצדקת השלטתה של האנגלית במושבה היה כי תושבי פוארטו ריקו מדברים בשפה "נחותה", דיאלקט ספרדי "אשר כמעט שאינו מובן כלל ליליד ברצלונה או מדריד", אשר "אין לו כל ספרות ויש לו ערך מועט כמדיום אינטלקטואלי". תמצית הרעיון היתה, כי היות שתושבי פוארטו ריקו למעשה אינם דוברים אף שפה שהיא (אלא רק דיאלקט מעוט ערך), לא יהיה כל הבדל אם יעבירו אותם לספרדית "הראויה", הספרדית של קסטיליה (שפה תקנית א') או לאנגלית (שפה תקנית ב'). לפי שיטה זו, ההופכת את השאלה, אם הלהג הספרדי של פוארטו ריקו נהיר לבן העיר מדריד, לקריטריון רלבנטי, ואינה מכירה בערכן של שפות חסרות ספרות כתובה - אין כל מניעה ממחיקתו של כל המגוון הלשוני המצוי מחוץ לגבולותיה המוכרים של שפת הלאום התקנית. מבחינה זו סדר היום השוויוני של וורף ועמיתיו היה בראש ובראשונה מצפוני ואידיאולוגי , והדבר משתקף בצורה ניכרת גם בדבריו של וורף:

וכי מי אמר שציביליזציה היא מילה נרדפת לרציונליות? אולי פשוט חסרו לשבטים פרימיטיביים אלו פילוסופים, היות שקיומם של אלה תלוי ברווחה כלכלית שכדוגמתה השיגו אך תרבויות מעטות במהלך ההיסטוריה; או שמא רציונליות רבה מדי עשויה להביס את עצמה, או לעורר לעומתה איזשהו עיקרון חזק שיפצה עליה? (עמ' 226)

הבלשן מייקל סילברסטיין (Silverstein) כתב כי גורלו של וורף היה כגורלם של אותם רופאים אשר הצליחו לאבחן מחלה כלשהי, וזכו בסופו של דבר לכך שהמחלה נקראה על שמם. את השימוש השלילי במונח "וורפיאניזם" - מעין קריקטורה של עמדה אידיאולוגית-בלשנית-פילוסופית שניתן לציירה בקלות ואחר-כך לתקוף אותה - ניתן לייחס, על-פי סילברסטיין, לסיפור העצוב של היקלעות התיאוריה הוורפיאנית אל תוך המסורת הביהביוריסטית-פוזיטיביסטית של שנות ה- 50, ומייד אחר-כך אל תוך הגל הדוגמטי של האנטי-"רלטיביזם" שהונהג תחת ניצוחו של הבלשן נועם חומסקי. זרמים אלו הרבו להתייחס לגירסאות מסוימות של "וורפיאניזם", אשר סביר להניח כי וורף היה רואה בהן לא יותר מאשר סימפטום נוסף של אותה מחלה.

ואכן, שמו של וורף נקשר - בעיקר בהאשמות שהושמעו כלפיו - בתפיסת עולם המתאפיינת ברלטיביזם, בדטרמיניזם ובפסימיות. נראה כי הרלטיביזם הוא אכן היבט חשוב של "תורת היחסות הבלשנית" של וורף - העובדה כי כל שפה מייצרת איזושהי "סכימה מושגית", שקהילת הדוברים מחזיקה בה מעצם השימוש שלה באותה שפה מסוימת. מכאן לא רחוקה הדרך לטענות שהושמעו לא אחת, כי גישתו של וורף לא סתם מניחה יחס בין שפה למחשבה, אלא היא פרטיקולריסטית ורלטיביסטית במובן הטוטאלי ביותר: כלומר דוחה כל אפשרות להכללה, דוחה כל אפשרות לטענה כי קיימים היבטים אוניברסליים של השפה, טוענת כי כל תמונת עולם היא תמונת עולם סבירה, ושוללת את מקומה של אמת אובייקטיבית באופן נחרץ.

אשר לדטרמיניזם ולפסימיות, אלה משתמעים מאחת הקריאות הסוחפות של וורף, לחקור את ההשפעה שיש לשפה על תפישת המציאות של הדוברים. אם השפה משפיעה על המחשבה, כלום אין פירושו של דבר שהמחשבה שלנו "כלואה" בתוך השפה ואינה יכולה לצאת ממנה, שלעולם לא נכיר כל אפשרות אחרת? יתרה מזו, מה הדבר אומר על ערכה של שיטת וורף עצמה, על עצם היכולת לחקור תרבויות אחרות ולהפגיש בין תרבויות שונות? אם וורף עצמו "כלוא" בתוך עולם המושגים שהכתיבה לו שפת האם שלו, האנגלית, איך הוא יכול בכלל לדעת, שלא מתוך עולם המושגים האנגלי שלו, מה עובר בראשם של בני ההופי, למה הם מתכוונים באמת כאשר הם מדברים בצורה זו או אחרת? האם כל ניסיון להבין תרבות אחרת נידון מראש לכישלון?

הפרשנויות מרחיקות הלכת הללו של הוורפיאניזם הביאו לגיבושן של ביקורות כלפיו על עצם האפשרות לבצע תרגום, ועל מגבלות ההכללה לעומת מגבלות הפרטיקולריזם. נדון בביקורות החשובות הללו בד בבד עם הניסיון להשיב לשאלה, האם תורתו של וורף התאפיינה אמנם בפסימיות, בדטרמיניזם, וברלטיביזם רדיקלי במיוחד.

דומה שיש סתירה פנימית בטענה כי וורף לא האמין ביכולת להבין שפות אחרות או תרבויות אחרות, וכי השקפתו בדבר היכולת הזאת היתה אכן פסימית - בין שסתירה זו רובצת לפתחו של וורף, ובין שהיא שייכת לפרשנות שבחרו בה המבקרים. במובנים רבים, הנחת היסוד של וורף, כפי שהיא משתקפת מדבריו, היתה דווקא אופטימית ביותר: כל כתיבתו משקפת אמונה עמוקה ביכולת לשנות תפישות עולם. דווקא העובדה שוורף "מתפתל" שוב ושוב בניסוחיו כדי להסביר לנו כיצד שפות שונות מנסחות בדרכים שונות את אותה מציאות, מראה בבירור כי מבחינתו (1) הטענה לא היתה כי אין מציאות, או כי אין משמעות לבירור המציאות, אלא כי המציאות היא דווקא נקודת התייחסות איתנה הנחוצה לעשייה ההשוואתית; (2) היכולת להבין, להשוות, ללמוד, ואף לשנות תפישות עולם איננה חסומה, אלא היא קיימת, ואף הכרחית. גם אם אנחנו "כלואים" במובן מסוים בתוך גבולות לשוננו, היכולת שיש לנו להבין, ולו במעט, את הזולת, אינה יכולה להתקיים אלא מתוך הנחה אופטימית: שאף-על-פי שאנחנו כלואים בתוך גבולות השפה - הפרטית או החברתית - קיימות גם דרכים לצאת מן הכלא הזה, או לפחות להזיז את כתליו, ובכך להרחיב את גבולות עולמנו.

האמונה ביכולת לטלטל ולשנות הנחת יסוד היא המצע שבלעדיו תורתו של וורף לא היתה מתאפשרת. כל דבריו מכוונים למעשה להילחם בתפישות רווחות - לא רק תפישות עממיות, אלא גם הנחות שמחזיקים בהן אנשי המדע - ולקרוא לשינוי רדיקלי ודחוף שלהן. בכתביו של וורף משתקפת תחושה הולכת וגוברת של בהילות: תרבות המערב מצויה במשבר שאינה יודעת כיצד להיחלץ ממנו, ובתוך כך היא דורסת ומוחקת במהירות - כך על-פי וורף - את כל המקורות העשויים להביא לשינוי במצבה:

... אני מאמין כי אלה שיש להם חזון של עולם עתידי המדבר בשפה אחת בלבד - ותהא זו אנגלית, גרמנית, רוסית או כל שפה אחרת - מחזיקים באידיאל מוטעה, ויעשו להתפתחות הרוח האנושית שירות רע ביותר. תרבות המערב הגיעה, באמצעות השפה, לניתוח ארעי של המציאות, והיא אוחזת בו בנחישות כבניתוח סופי, ללא כל צעדים מתקנים. הצעדים המתקנים היחידים מצויים בכל אותן שפות אשר במשך עידנים של התפתחות עצמאית הגיעו לניתוחים ארעיים אחרים, אך הגיוניים באותה מידה. (עמ' 128 - 129 במהדורה העברית)

את וורף אכן העסיקה שאלת "הכיול" (calibration) של השפות השונות: כיצד אנחנו יכולים לדעת כי עלה בידינו לתרגם נכון בין שפות? אך באותו הקשר הוא גם מבהיר, בתוך כך שהוא חוזר ומהלל את מדע הבלשנות, מהו המוצא מתוך "הכלא" של השפה והמחשבה, באמירה שיקשה להחשיבה כפסימית או דטרמיניסטית:

העובדה הזאת משמעותית ביותר למדע המודרני, כיוון שפירושה הוא כי שום יחיד אינו חופשי לתאר את הטבע לחלוטין ללא משוא פנים, אלא הוא כבול לאופנים מסוימים של פרשנות גם כאשר הוא חש עצמו חופשי לגמרי. האדם הקרוב ביותר לחופש מהיבטים אלו יהיה הבלשן, המצוי במגוון רחב מאוד של מערכות לשוניות שונות ביותר. לעת עתה אין שום בלשן המצוי בעמדה שכזאת. באופן זה אנו נחשפים לעיקרון חדש של יחסיות, הגורס כי אותה עדות פיסיקלית אינה מובילה את כל הצופים לאותה תמונה של היקום, אלא אם כן הרקע הלשוני שלהם דומה או ניתן לכיול בדרך זו או אחרת. (עמ' 87 - 88

האם היפותזת וורף נכונה?

ננסה עתה לחזור ולהתייחס אל התיאוריה של וורף כאל היפותזה מדעית לכל דבר, ולבחון את המסכת הארוכה של המחקרים האמפיריים אשר ביקשו להפריך או לאשש אותה. כפי שרמזנו כבר, הטענה כי לא ניתן להוכיח את היפותזת וורף שימשה פעמים רבות מאוד בתור טיעון נגדה, אך נראה כי תוצאות הניסויים שנערכו בתחום מעולם לא היו חד-משמעיות.

אחד הניסויים המפורסמים היה זה של אריק לנברג (Lenneberg, 1921 - 1975) ורוג'ר בראון (Brown) מ1954, שעסק בתחום של ראיית צבעים. לנברג הניח כי אם אכן תפישת המציאות שונה משפה לשפה, אנו עשויים לגלות כי אוצר המילים המשמש לתיאור צבעים יהיה שונה בצורה ניכרת בין השפות. ואכן, כיום אנחנו יודעים כי בשפות מסוימות יש רק שתיים או שלוש מילים בסיסיות לתיאור צבעים, שפות אחרות נוטות לאחד תחת אותו שם טווחים של צבעים המוגדרים בשפות אחרות על-ידי מילים שונות וכדו'.

מחקרם של לנברג ובראון יצר מסורת של ניסויים פסיכו-לינגוויסטיים בתחום הצבעים, שרכשו עם הזמן מתודולוגיה עקבית פחות או יותר. התהליך הבסיסי היה להציג לנשאלים סדרות של צבעים, ולבחון את האופן שבו הם מזהים אותם, זוכרים אותם וכו'. על-פי החוקר ג'ון לוסי (Lucy), המחקרים בתחום הצבעים נחלקו לשתי תקופות - תקופה ראשונה (1953 - 1968), שבה נבחנה השאלה, האם השפה קובעת את המחשבה ("היפותזת וורף החזקה"), ותקופה שנייה (1969 - 1978), שבה נבחנה השפה כמשקפת את המחשבה ("היפותזת וורף החלשה"); עם זאת, טוען לוסי, בשתי התקופות התבסס המחקר על הנחות תיאורטיות מסוימות, שהיה להן משקל מכריע על התוצאות.

בשנים האחרונות יש נטייה הולכת וגוברת מצד חוקרים (בראון, קיי, מקדניאל, הרדין, רוש), לראות את הבחירה בתחום הצבעים כבחירה לא מוצלחת במיוחד, אם רצוננו לבחון את אמיתותה של היפותזת וורף, לאור התחושה כי בתחום זה מכתיבה דווקא הפיסיולוגיה של ראיית הצבעים את מבנה השפה. ובכל זאת, נראה כי הבעיה העיקרית עם המחקר בתחום הצבעים לא היתה נעוצה דווקא בצבעים כשלעצמם, אלא באופן שבו הבעיה נתפשה על-ידי החוקרים. למעשה, המתודולוגיה מאחורי מחקרים אלה כללה בלי משים ניסוח מחודש של היפותזת וורף, שהיה שונה בתכלית מטענותיו של וורף עצמו: ניסוחו של לנברג, שניסה לגרום לה "ליישר קו" עם שיטות המחקר ועם תחומי העניין המסורתיים של הפסיכולוגיה.

לנברג ניסה לפתח פרוצדורה להשוואה ולאפיון "אובייקטיביים" של קטגוריות לשונית, שתוכל לבחון אם היפותזת וורף נכונה. כדי לעשות זאת, הוא בחר להתמקד בתהליכים קוגניטיביים, ולהתעלם מן התוכן המשותף, או מן הקטגוריות הפרשניות של המחשבה, שהיו במוקד התעניינותם של וורף ושל הבלשנים האנתרופולוגיים. במילים אחרות, לנברג הניח בצד את "התוכן" התרבותי של המחשבה, והתמקד ב"תהליכים" קוגניטיביים. מעבר לכך, לנברג שאל: "האם המבנה של שפה נתונה משפיע על המחשבות (או על הפוטנציאל המחשבתי), על הזיכרון, על התפישה, על יכולת הלמידה של אלה המדברים באותה שפה?" - כלומר, הוא ניסה לבחון אם הפוטנציאל האינטלקטואלי (למידה, זיכרון וכו') מושפע מן השפה, ללא כל התחשבות בכוונתו המקורית של וורף - כפי שכבר ראינו - לבחון את צורת החשיבה היומיומית, השגרתית, הרגילה (habitual thought). וורף לא ניסה לטעון דבר לגבי כשירותם האינטלקטואלית של המשתמשים בשפות השונות. אבל מבחינת לנברג, הוכחה להיפותזת וורף תימצא אם נצליח להוכיח כי דוברים בשפות מסוימות מוגבלים מבחינה אינטלקטואלית - בהשוואה לדוברים בשפות אחרות - בהבנה, בניתוח או בלמידה של נושאים מסוימים.

המטרה מאחורי הפסיכולוגיזציה הזאת של ההיפותזה היתה לאפשר חיפוש אחר אוניברסלים "מדעיים" ו"אובייקטיביים" לכאורה, כמו למשל רצף הצבעים, אשר ביחס אליהם יהיה ניתן לבדוק את כשירותם האינטלקטואלית של הנבדקים. לאחר שלנברג ניסח את הבעיה מחדש בצורה זו, הוא התפנה לבקר את הגישות הקודמות לעניין זה, ובייחוד את גישתו של וורף. ראשית, הוא ביקר את וורף על טכניקת התרגום שהשתמש בה כדי להראות הבדלים בין שפות; הבדלים רבים בטיפול הלשוני של אירועים כמו ניקוי רובה בחוטר אין פירושם בהכרח הבדלים תואמים בתפישה של אותו אירוע, אלא הם עשויים להיות רק תוצאה של פיתוחים מטאפוריים שונים בשפה, שהדוברים אינם מודעים אליהם (כשם שדוברי אנגלית, הקוראים לארוחת הבוקר breakfast, אינם חושבים בהכרח על ארוחת הבוקר כעל breaking a fast, כעל "שבירת הצום" של הלילה). שנית, לנברג התעקש על כך שבטרם נתפנה לבחון אם יש התאמה בין אירועים לשוניים ולא-לשוניים, יש לבחון ולהגדיר את השניים במנותק, על מנת שלא נניח את המבוקש בעבודתנו.

הביקורת של לנברג על שיטת התרגום אכן מצביעה על נקודת תורפה עיקרית בשיטתו וורף. למעשה, היא מתקשרת לביקורת פילוסופית עמוקה ביותר המושמעת לא רק כלפי שיטתו של וורף, אלא כלפי המתודה הבלשנית בכללה. הפילוסוף וילרד ון אורמן קוויין (Quine, 1908 - 2000) העלה טענות כבדות משקל בכמה ממאמריו בנוגע לכך שהבלשנות אינה יכולה להיעשות באופן אמפירי-תיאורי בלבד, וכי היא מחויבת להניח מראש מושג של משמעות. יתרה מזו: אין דרך לדעת בוודאות מה משמעותן של מילים בשפה לא מוכרת, כלומר לעשות "תרגום רדיקלי", בלשונו של קוויין, אשר בו, אם אדם כלשהו המדבר בשפה "אקזוטית" מצביע בלב הג'ונגל על ארנבת ואומר לנו "גאבאגאי", לעולם לא נוכל להיות בטוחים לגמרי למה הוא התכוון.

אך זה איננו בדיוק מה שלנברג ביקש לטעון. למעשה, לא השיטה שלנברג הציע כחלופה לשיטתו של וורף, ולא אף שיטה בלשנית או פסיכו-בלשנית אחרת, עומדת בפני הביקורת הרדיקלית והקולעת של קוויין. על כל פנים, אם נפחית מן הרדיקליות של הטענות וננסה להתאימן לרמה שבה לנברג טוען אותן, קשה לטעון כי פרוצדורת "התרגום" של וורף שונה בהרבה מכל ניתוח סטרוקטורלי-בלשני אחר - ברוב מאמריו הוא הסתמך על ניתוח סטרוקטורלי משווה, שאינו חף מבעיות, אך עדיין מונח בבסיס כל טענה בלשנית כמעט. נראה כי מה שהעסיק את לנברג בבעיה זו לא היה הניסיון לבחון באורח מעמיק את בעיית המשמעות, אלא רצונו להתמקד בשקילות רפרנציאלית פרגמטית - היכולת להסיק על הקשר בין שפה ומחשבה מתוך פעולה פשוטה לכאורה של הצבעה על צבע מסוים, למשל, וקבלת תשובה מוגדרת.

גם ביקורתו השנייה של לנברג, כי וורף הניח את המבוקש, כלומר הניח מראש את קיומו של מנגנון המקשר בין שפה למחשבה, וכי יש להפריד לחלוטין בין השתיים בטרם ייבדק הקשר ביניהן, אינה במקומה: אכן, קשה לטעון לגבי וורף כי תכלית דבריו היתה להוכיח את קיומו של קשר בין שפה למחשבה, משום שוורף באמת הניח את קיומו של קשר כזה, ולא ניסה להוכיח אותו. בכל זאת, לנברג זיהה כאן את אחד ההיבטים שאינם מפותחים די הצורך בתיאוריה של וורף: וורף מעולם לא הצליח לפרט בצורה מלאה כיצד המנגנון הזה עובד. וורף ניסה לתאר מנגנון המבוסס על השפעות אנלוגיות, אך מעצם העובדה כי לנברג אינו מתייחס כלל לאפשרות זו, ניתן להסיק כי סוג זה של פתרון איננו מקובל עליו. על כל פנים, מקריאת ביקורתו של לנברג קשה שלא להתרשם כי יותר משהיא נובעת מהכרח לוגי, היא נובעת מהעדפתו של לנברג לעיסוק בפוטנציאל עיבודי-קוגניטיבי, על פני העיסוק של וורף עצמו במושגים יומיומיים-שגרתיים.

הדוגמא הבאה תמחיש אולי את הפער העצום בין כוונתו המקורית של וורף לבין הניסוח המחודש שלה בידי לנברג: הדוגמא מתייחסת למקרה שוורף הביא מתוך ניסיונו כמפקח שריפות. וורף ניסה להמחיש כיצד אנשים עלולים לחשוב כי אין סכנה אם יעשנו ליד חבית דלק כאשר היא ריקה (עמ' 168 - 169 במהדורה העברית). חבית ריקה עלולה להיות מסוכנת בהרבה מחבית מלאה, משום שהיא מכילה אדים נפיצים, אבל, אומר וורף, המחשבה כי החבית "ריקה" (empty) היא אשר יוצרת את התחושה כי "אין דלק", ולכן בטוח לעשן בקרבתה. כלומר, עצם הרעיון המתמצה בשימוש במילה "ריקה", בהמשגה לשונית מסוימת, הוא אשר עשוי לגרום לשיפוט מוטעה. על כך אומר לנברג:

אינני יכול לקבל זאת כראיה לכך שההתנהגות מושפעת על-ידי השפה. האנגלית מסוגלת בבירור להבחין בין חבית מלאה באדים נפיצים, בין חבית מלאה באוויר, ובין חבית שהיא ריקה מכל חומר. עצם המשפט שנתתי הוא עדות לכך. האיש שגרם לשריפה היה יכול להחליף את המילה "ריקה" ב"מלאה באדים נפיצים". העובדה שלא עשה זאת (כמו גם התנהגותו הבלתי-אחראית) מצביעה על חוסר ניסיון עם אדים נפיצים, אולי גם על אי-ידיעה מוחלטת באשר לקיומם. העובדה הלשונית - או מוטב לומר הסגנונית - כי המילה "ריקה" הופיעה בדו"ח של אותו אדם לחברת הביטוח, היתה מעניינת אילו וורף הראה בו בזמן כי לאדם הזה היה ניסיון וידע רב על האדים הנפיצים המצויים בחביות דלק שרוקנו. את זה וורף לא ניסה לעשות. בקיצור, ההנחה הבסיסית כי השפה משפיעה על התנהגות לא-לשונית נובעת מבחינתן של עובדות לשוניות. לפיכך אין כל תרומה להיפותזה מעין זו כאשר מצביעים בחזרה על אותן עובדות לשוניות או על [עובדות לשוניות] דומות.

כאן אנו רואים בצורה מובהקת את העדפתו של לנברג לעסוק ב"פוטנציאל", או בכשירויות - דבר שאינו מצוי כלל בהיפותזת וורף המקורית. וורף לא טען כל טענה לגבי השאלה, מה ניתן לומר באנגלית, או למה האנגלית מסוגלת, אלא ניסה לשאול מה אומרים בפועל, בדרך-כלל, באופן טיפוסי. אפשר להבין את העדפתו של לנברג לעסוק ביכולות, אך היא בשום פנים איננה עדיפה מבחינה לוגית, ובמובנים מסוימים היא אף פחות מחייבת מזו של וורף. עצם שיטת המחקר שלנברג הציע בתחום הצבעים מתעלמת באופן מכוון, כפי שנראה מייד, מהרבה דברים שניתן לומר על צבעים בשפות שונות, ומעדיפה להתמקד באוסף מאוד מצומצם של מונחי צבע נפוצים. אך מעבר לכך, האנקדוטה הקטנה שסיפק וורף על אותו אחד שבחר לעשן ליד חבית משום שהגדיר אותה כ"ריקה", בצד אינספור ראיות אתנוגרפיות (או "תרבותיות"), אינן מאפשרות לטעון כי המהלך של וורף היה מעגלי, או כי התעלם ממציאות ומהתנהגות חוץ-לשונית.

הטענה של לנברג, כי השימוש במילה "ריקה" מצביע על העדר ידע מוקדם על קיומם של אדים נפיצים, היא למעשה היפוך גמור של טענתו של וורף, והחלפתה בטענה כי הצורה הלשונית נובעת מן הניסיון האישי, או משקפת אותו, ולא להפך. זו היתה ההנחה הסמויה של לנברג עצמו, והוא חש כי וורף חייב לסתור אותה על מנת להמשיך בטיעונו. אך גם אם נקבל את הנחתו של לנברג, כי השימוש במילה "ריקה" מצביע על חוסר מודעות לסכנה, לנברג אינו מעלה את השאלה העמוקה יותר: כיצד מתהווים דפוסי חשיבה כאלה מלכתחילה? מדוע הקישור שאנחנו עושים, בין חביות דלק מלאות לסכנת התלקחות, אינו נמשך "באופן טבעי" ובאותה עוצמה כאשר אנחנו חושבים על חביות דלק משומשות? בקיצור, נראה כי לנברג סילק כאן יותר מדי: אילו זיהינו את השפעת השפה על הפרשנות שלנו לסיטואציות חדשות (כלומר, דווקא כאשר איננו יודעים דבר על אדים נפיצים ואנחנו נתקלים בהם בפעם הראשונה) - היה בכך הישג פסיכולוגי לא קטן. אך בעיני לנברג זהו המקרה הלא מעניין - ההתמקדות שלו במה שאנחנו "אמורים" לדעת על סיטואציה זו או אחרת אינה יותר מאשר היבט נוסף של ההתמקדות שלו בידע פוטנציאלי לעומת הידע שלנו בפועל. לנברג לא הוכיח בשום צורה כיצד העיסוק במחשבה פוטנציאלית (כלומר: מה אנחנו מסוגלים לומר) רלוונטי יותר להתנהגות מאשר צורת החשיבה השגרתית.

על כל פנים, דווקא פרשנות זו של היפותזת וורף הניחה למעשה את התשתית לרוב הניסויים הפסיכו-לינגוויסטיים בתחום. כפי שאומר לוסי, יש אירוניה רבה בכך שכל זה נעשה לכאורה בשם הכוונה לבחון אם היפותזת וורף נכונה או לא. תוצאת הדברים היתה כי הקריטריונים למחקר בין-תרבותי לא היו קשורים כל-כך לשפה, אלא התמקדו בחיפוש אחר רפרנטים (דברים במציאות, שהמילים מצביעות עליהם לכאורה) המתאימים לניסוי פסיכולוגי. רפרנטים כאלה צריכים להיות זמינים באופן אוניברסלי, צריכים להיות כאלה המטופלים בצורה שונה בשפות שונות, וצריכים להיות פשוטים לתיאור - לא עוד דברים מורכבים כמו ניקוי של רובה בחוטר, אלא אדום, שחור, כחול וירוק. הבחירה בצבעים מקלה על המחקר, משום שאף ניתן לקודד אותם בצורה "אובייקטיבית" ו"מדעית" - על ידי ציון אורכי הגל שלהם. במילים אחרות, ההנחה מאחורי ניסויי הצבעים היתה כי המציאות היא התופעה הראשונית, וכי הסיווג הלשוני שלהם הוא דבר משני - רק בבחינת קידוד "שלהם" בדרכים שונות. הנחה זו הופכת את טענותיו של וורף על פיהן, ואינה מערערת על הסטטוס האונטולוגי של "המציאות", שאותה היא מקבלת כמובנת מאליה. לוסי טוען כי לנברג עשה בהצעת המחקר שלו למעשה רק טעות אחת: הוא משתמש בקטגוריות שלנו בתור מטא-שפה לתיאור "אובייקטיבי" של רפרנטים, כאילו הקטגוריות הללו אינן תלויות בשפה. זהו בדיוק הדבר שוורף התריע מפניו, כאשר הצביע על הבעייתיות הטמונה בכך שאנו תופשים את הקטגוריות שלנו כמטא-שפה אוניברסלית, כתיאור "אובייקטיבי" של המציאות:

הקושי להעריך השפעה מרחיקת-לכת מעין זו הוא קושי גדול [...] משום שקשה לנו לעמוד מחוץ לשפתנו שלנו - שהיא בבחינת הרגל ולית מאן דפליג תרבותי - ולבחון אותה באופן אובייקטיבי. ואם אנו לוקחים שפה השונה ממנה ביותר, שפה זו הופכת לחלק מן הטבע, ואנחנו עושים גם לה את מה שזה עתה עשינו לטבע. אנו נוטים לחשוב בשפתנו אנו על מנת לבחון את השפה האקזוטית. (עמ' 171 - 172 במהדורה העברית)

באורח פלא, המטא-שפה שנבחרה כמפתח האוניברסלי לשאלת קידוד הצבעים היתה השפה האנגלית. ב- 1954 פרסמו לנברג ובראון ממצאים ספציפיים ראשונים על מחקרם בקידוד הצבעים של דוברי אנגלית, מתוך הנחה כי הלקסיקון של השפה האנגלית יכול לשקף באופן אוניברסלי את המציאות האובייקטיבית שמאחורי ראיית הצבעים. אין עוררין על כך שמחקר בלשני משווה מחויב להשתמש במידת-מה במטא-שפה - גם וורף, כשהוא דן בדוגמאות בשפת ההופי, אינו יכול שלא לנסות להסביר באנגלית מה פירושה של כל דוגמא, למיטב הערכתו. אך במקרה של לנברג ובראון, ההנחות היו מרחיקות לכת בהרבה: הם הניחו כי ניתן לומר כל דבר בכל שפה (כלומר: המסר איננו רלוונטי, אלא רק התוכן), וכי שפה אחת יכולה לשמש לכל מטרה (כלומר: גם ההבדלים בין שיטות הקידוד אינם רלוונטיים).

הדיון המקדים של לנברג ובראון התמקד בדוגמא המפורסמת של וורף, הטוענת כי באנגלית יש רק מילה אחת ל"סוגים שונים של שלג", בעוד שבאסקימו יש שלוש מילים שונות (ראו איור בעמ' 88 בספר). לאורך כל הדיון שלהם בדוגמא זו, הם יצאו מנקודת הנחה כי יש באמת דבר כזה שנקרא "שלג" (או ליתר דיוק snow) - כלומר, כי האנגלית משקפת אל נכונה את המציאות. "העובדה כי לדוברי אנגלית אין שמות שונים לכמה סוגים שונים של שלג", הם טענו, "אין פירושה כי הם אינם מסוגלים להבחין בהבדלים… אף-על-פי ששלושת סוגי השלג ניתנים לציון הן באסקימו והן באנגלית, כל אחד מהם דורש משפט באנגלית רגילה, בעוד שבאסקימו מספיקה מילה אחת". מעבר להתמקדות החוזרת ונשנית של השניים ביכולות, בפוטנציאל האינטלקטואלי להבחין בין סוגים של שלג, בולטת כאן ההנחה כי אכן קיים באופן אובייקטיבי דבר אחד כזה ששמו שלג. הנחה זו מנוגדת לטענתו של וורף כי קיום זה - כלומר החיתוכים שאנו עושים בתוך רצף של תופעות - הוא תלוי שפה. ניתן להדגים זאת באמצעות הדוגמא הנוספת שוורף מביא באותו הקשר, של המילה בהופי masa'ytaka - מילה המציינת חרקים מעופפים, מטוסים, ואף טייסים וטייסות - אבל לא ציפורים. האם אז היינו מדברים באותה טבעיות על כל אלה בתור סוגים שונים של masa'ytaka, ומניחים כי יש במציאות האובייקטיבית קטגוריה כזאת? בדיוק לכך מכוון וורף כשהוא טוען כי מושג כולל כמו snow עשוי להישמע לאסקימו כמושג כוללני מדי - בדומה, אולי, לתחושה שלנו, אילו אחת מחברותינו היתה ניגשת לחלון, ובמקום לומר לנו "יורד שלג" או "יורד גשם" או "יורד ברד", היא היתה אומרת "הנה משקעים".

טענתם של לנברג ובראון היתה איפוא כי דוברי כל השפות עושים למעשה את אותן הבחנות, וכי אין זה חשוב אם נדרשת לשם כך מילה אחת או משפט שלם. על בסיס זה הם חקרו את הקידוד הלשוני של צבעים שונים בתוך השפה האנגלית. הבחירה בצבעים היתה אומללה יחסית, משום ששמות הצבעים - בשונה למשל ממספרים, ממין, ממרחק פיסי או מיידוע - אינם מהווים גורם מהותי במבנה השפה האנגלית, וככל הנראה גם לא באף שפה אחרת, אלא מהווים אך ורק מילים (שמות עצם, שמות תואר וכדו') מתוך הלקסיקון הכולל של השפה. העובדה היחידה בשפה האנגלית שיכלה לשמש כמוטיבציה לבחירה בצבעים היתה קיומה של הלקסמה (המילה) האנגלית color, "צבע", המאפשרת להכליל מילים כמו "ירוק", "לבן" ו"סגול" - דבר היוצר תחושה של אחדות בין המושגים האלה אצל דוברי האנגלית (וגם העברית), אך שקיומו אינו מובטח בכל שפה. פרט זה לא נבדק למעשה על-ידי לנברג, בראון וממשיכיהם בחקר הצבעים.

לנברג ובראון התבססו, כאמור, על מציאות שהם תפשו כאובייקטיבית, ולשם כך הם פנו להגדרה "המדעית" של מושג הצבע, קטגוריה המורכבת משלושה ממדים פסיכופיסיים: הגוון, מידת הבהירות של הצבע, והשאלה באיזו מידה הצבע רווי. הגדרה זו לא רק שהנה שונה מהרגלי החשיבה שלנו, ממה שדוברי אנגלים מחשיבים בדרך-כלל כ"צבע", אלא היא אף מזניחה מספר גורמים: היא מניחה כי מידת הברק חייבת להיות זהה בכל הלוחיות עם דגימות הצבע המוצגות לנבדקים, כלומר, שהיבט זה איננו חלק ממושג הצבע, וכי אין רלוונטיות לכך ששפה עשויה לערב את גורם הברק במושגי הצבע שלה (ואכן, ב- 1955 נמצא תיאור של שפה כזאת, שפת הָאנוּנוֹאוֹ, הכורכת יחדיו גורמים של ברק וגוון). לנברג ובראון למעשה טוענים: שלושת הגורמים הללו אכן קיימים, והם ממצים את מושג ה"צבע"; אנחנו רק גילינו אותם (מחדש), ועתה אנחנו רשאים להשתמש בהם כבסיס להשוואה. ההנחה שלהם בדבר קיומה של חוויה אוניברסלית ששמה "צבע", או "ירוק", אינה שונה בהרבה מן הטענה שלהם בדבר האוניברסליות של המושג "שלג".

כדי להבין עד כמה מושג הצבע איננו מובן מאליו, אפילו לא בתוך השפה האנגלית, נשים לב לעובדה הבאה: אפשר לטעון, למשל, כי רוב מונחי הצבע באנגלית מתייחסים למעשה לגוון בלבד (אדום, כחול, ירוק - בתוך טווח נרחב למדי של בהירות ושל ריווי), וכי שחור ולבן אינם כלל מונחי צבע. לוסי נותן דוגמא לכך מתוך אחד ממחקרי הצבע המאוחרים יותר, זה של ברלין (Berlin) וקיי (Kay) מ1969. במאמרם הם מסבירים כי בביצוע המחקר הם השתמשו בסט של "329 לוחיות צבעוניות" (color chips), ואחר-כך מסבירים: "הסט היה מורכב מ320 לוחיות צבעוניות (color chips)… ומתשע לוחיות בגוון ניטראלי (לבן, שחור ואפורים)". כלומר, המושג color משמש כאן בשתי דרכים שונות; או במילים אחרות, פתאום יש לנו כאן עסק עם צבעים לא צבעוניים! הבעיה נעוצה איפוא בכך שמחקרי הצבעים ניסו לקחת מושג שאיננו פשוט כלל, ולצאת מנקודת הנחה כי קיימת שיטה אובייקטיבית ואוניברסלית היכולה לשמש ללא כל קושי להשוואה בין-תרבותית. גישה זו כמעט הכריחה את הממצאים להיות כאלה שרק יחזקו את תחושת האוניברסליות של המשגת הצבעים, ויטשטשו את ההבדלים בין השפות.

מסקנותיהם של לנברג ובראון התמקדו בעיקר בהרחבתו של חוק זִיפְּף (Zipf), שטען בין השאר כי בשפה נתונה המילים המשמשות לעתים קרובות נוטות להיות קצרות יותר ממילים המשמשות בתדירות נמוכה. על-פי שיטתם, ניתן להעמיד את ממצאיו של וורף על עקרונות פונקציונליסטיים: דוברי אנגלית נדרשים פחות מאסקימואים להבחין בין סוגים שונים של שלג (או נוהגים להבחין בין סוגים אלה לעתים רחוקות יותר), ולכן אך טבעי שהם יהיו זקוקים למשפט שלם היכן שהאסקימואים ממצים את העניין במילה אחת. זוהי הרחבה מעניינת, אך אין היא קשורה לניסיון להוכיח או להפריך את היפותזת וורף, ואף אינה מסקנה המתחייבת ממנה. על כל פנים, ניכר כאן כי על-פי לנברג ובראון אין כל פער בהמשגת המציאות בין דוברי השפות השונות, אלא רק במידת ההבחנה המצויה בקידוד הלשוני וברמת הזמינות של ההבחנה הזאת.

המחקר של לנברג ובראון לא ענה על השאלות הבסיסיות של וורף לגבי השפעת ההבדלים בין השפות על הרגלי החשיבה, בין השאר משום שהפרשנות המחודשת שהם נתנו לדבריו לא הצריכה למעשה - מוזר ככל שהדבר יישמע - כל מחקר השוואתי בין-לשוני. ההשוואה נעשתה כהשוואה תפישתית-תרבותית בלבד, ושפה אחת בלבד - האנגלית - שימשה כנקודת ההתייחסות. כך למשל הם ניסחו את תוצאותיו של מחקר שערכו בשבט הזוּני, שבט אינדיאני מניו מקסיקו, ומעניין לראות כיצד הציגו את ממצאיהם:

לקסיקון הצבעים בזוּני מקודד את הצבעים שאנו קוראים להם כתום (orange) וצהוב (yellow) באמצעות מונח יחיד. דוברי זוּני חד-לשוניים התבלבלו במבחני הזיהוי שלנו לעתים קרובות בין כתום לצהוב מתוך סדרת הגירויים שלנו. דוברי האנגלית שלנו מעולם לא עשו את השגיאה הזאת. זוהי הבחנה בעלת קידודיות גבוהה ביותר באנגלית וקידודיות נמוכה ביותר בזוּני.

שימו לב מה קורה כשאין כל פקפוק באוניברסליות של המטא-שפה: אנחנו, כדוברי אנגלית, יוצאים אלה שמיטיבים להבחין בין הצבעים. הזוני הם אלה ש"מתבלבלים" ועושים "שגיאות". טיעונם של לנברג ובראון נמשך בערך באותה צורה שנתיים אחר-כך:

… החזרה על ניסוי הזיהוי עם הזוּני היתה מדהימה באמת. באנגלית, כתום וצהוב הן קטגוריות הצבעים המוגדרות בצורה החדה ביותר, ובהתאם לכך, המוקדים שלהם זכו לניקוד הגבוה ביותר במבחני הזיהוי אצל אמריקאים. אבל זוּני חד-לשוניים לא מבחינים בכלל בין כתום ובין צהוב. האזור הזה נתפס אצלם במלואו על-ידי קטגוריה אחת. זה מדהים שאף לא זוּני חד-לשוני אחד [לנברג ובראון בחנו ארבעה דוברי זוני כאלה] זיהה נכון לא את הכתום ולא את הצהוב.

מה שאמור להישמע כמו חיזוק להיפותזת וורף זר למעשה לחלוטין להנחות של "תורת היחסות הבלשנית". אנחנו רק יכולים ללמוד כי דוברי אנגלית מבחינים בין הצבעים כתום וצהוב, בעוד שדוברי זוּני אינם מבחינים בהבדל הזה, ועושים טעויות בזיהוי של הצבעים הללו.

הדור השני של מחקרי הצבעים, שראשיתו בפרסום מחקרם של ברלין (Berlin) וקיי (Kay) ב1969, עסק בחיפוש אחר אוניברסלים בתפישת הצבע. ממצאיהם של ברלין וקיי היו מהותיים ביותר, וכדאי לבחון אותם, גם אם בקצרה, משום שברלין וקיי סברו כי הצליחו להפריך במחקרם את היפותזת וורף. ברלין וקיי ניסחו קריטריון לזיהוי "מונח צבע בסיסי" (basic color term). על סמך הקריטריון שפיתחו, הם הגיעו לכמה מאפיינים אוניברסליים מעניינים של מונחי הצבע שהגדירו: כאשר מספר "מונחי הצבע הבסיסיים" בשפה נתונה ידוע, ניתן לנבא עד רמה מסוימת מה הם יהיו. למשל, אם ידוע כי בשפה מסוימת יש ארבעה מונחי צבע, אפשר לקבוע בוודאות כי הם יהיו "שחור", "לבן", "אדום", וכי הצבע הרביעי יהיה "צהוב" או "ירוק"; אם ידוע כי בשפה מסוימת יש שמונה מונחים כאלה, ניתן לקבוע בוודאות כי הם יהיו ""שחור", "לבן", "אדום", "צהוב", "ירוק", "חום", "כחול", וכי הצבע השמיני יהיה אחד מהצבעים הבאים: "ורוד", "אפור", "כתום" או "סגול". הם הניחו כי סדר צבעים זה משקף סדר אבולוציוני הכרחי, אוניברסלי, שבו שפות מוסיפות ללקסיקון שלהן צבעים חדשים. ויותר מכך - הם הראו כי מוקדי הצבעים "המובהקים" על גבי הספקטרום דומים למדי בין השפות השונות.

במחקר מאוחר יותר, שנערך ב- 1978 על-ידי קיי (Kay) ומקדניאל (McDaniel), נעשו כמה תיקונים לרעיון זה על סמך ממצאים חדשים. קיי ומקדניאל ביססו את נתוניהם על מחקר פיסיולוגי, ואמרו כי מדובר ב"דיפרנציאציה פרוגרסיבית של קטגוריות צבעים" יותר מאשר סתם בהוספה שיטתית של מוקדים של גבי הספקטרום. במילים אחרות, הם הכירו בכך שכאשר לשפה כלשהי יש רק שלוש מילות צבע - "שחור", "לבן" ו"אדום" - המשמעות של "שחור" או של "אדום" אינה אותה המשמעות של הצבעים האלה כאשר יש בשפה עוד חמישה או עוד שמונה מונחי צבע.

מגמה זו בחקר הצבעים אכן הגיעה להישגים מרשימים בתור דוגמא למחקר טיפולוגי. מחקרם של ברלין וקיי הראה כי קיימים רק 33 צירופי צבעים אפשריים בכל שפה שהיא. עם זאת, קבלתנו את ממצאי המחקר שלהם תלויה, כמובן, בהסכמתנו לקטגוריית "הצבעים הבסיסיים" שניסחו - וזהו בדיוק החלק שהם אינם נותנים לו כל צידוק תיאורטי פורמלי. מטרתם היתה להגדיר את רשימת הצבעים כרשימה שדוברי אנגלית יוכלו להסכים לגביה, והם יצרו תערובת של קריטריונים שמטרתה היתה לסלק מן הרשימה את כל מה שלא היה רצוי בה. הקריטריונים כללו גורמים צורניים (סטטוס מוֹנוֹלֶקסֶמי - כלומר צבעים המורכבים ממילת יסוד אחת), גורמים של תחולה (צבעים החלים על תחום רחב של עצמים, כלומר לא מילים המתייחסות רק לעלים או לעור או לשיער) ותגובות התנהגותיות (כלומר, צבעים כאלה שאם נבקש מאנשים לציין מה הצבעים שהם מכירים, צבעים אלו יופיעו בתחילת הרשימה). השימוש בקריטריונים אלה (בצירוף קריטריונים נלווים) מייצר את רשימת הצבעים באנגלית. הקריטריונים האלה נראו כה אינטואיטיביים ומשכנעים לדוברי אנגלית, עד שהם התקבלו כמעט ללא כל עוררין בקהילה המדעית, אף-על-פי שהם שימשו בצורה לא קונסיסטנטית אפילו באנגלית. אך איזו משמעות יש לקריטריונים האלה לגבי שפה שאין בה מונח-על לצבע? איזו משמעות יש לכך שאנו מסלקים מן הרשימה מונחים בשפות שונות רק משום שהם נראים לנו "מורכבים" מדי (למשל "בצבע קינמון" במקום "חום")? ואם נניח שיש שפה שיש בה רק שחור ולבן, האם ניתן להעלות על הדעת שדוברי אותה שפה מגדירים את המונחים הללו בתור "רשימת צבעים"?

על כל פנים, לענייננו, נראה כי מחקריהם של ברלין וקיי ושל קיי ומקדניאל, אף-על-פי שנתפשו כהפרכה של היפותזת וורף, אינם נוגעים לה במישרין. כפי שכבר ראינו, וורף, אף-על-פי שטען כי ההבדלים בין השפות משמעותיים וחשובים, מעולם לא שלל את האפשרות למציאת אוניברסלים סמנטיים. הוא אף תמך בכוונה להשוות בין שפות ולהגיע להכללות הן באופן תיאורטי והן מתוך כוונה לפתח מינוח השוואתי שאינו מוּטֶה. על מידת ההטיה של המחקר הספציפי הזה אפשר, כאמור, לערער; אך בכל אופן, גם מחקר זה, שהביא אמנם לשינוי ולפריצת דרך במסורת של מחקרי הצבעים, לא התייחס למעשה לרעיונותיו של וורף או לעדויות שסיפק.

מחקרי צבע נוספים מן הדור השני, כגון אלה של היידר (Heider - המפרסמת מאז 1973 תחת השם אלינור רוש, Rosch), של לוסי (Lucy) ושוודר (Shweder), של קיי (Kay) וקמפטון (Kempton) - המשיכו בדרך-כלל את הקו של החיפוש אחר תכונות אוניברסליות, והתמקדו אף הם במאפיינים תפישתיים: הם ניסו לבחון האם הדלות במונחי צבע בסיסיים - שוב, על-פי הגדרתם של ברלין וקיי - משפיעה על האופן שבו אנו תופשים או זוכרים צבעים. הם הגיעו למסקנה כי אכן בתחום הצבעים יש השפעה מכרעת למנגנון הפיסיולוגי של ראיית הצבעים, אם כי מצאו גם עדויות לכך שלקסיקון הצבעים בשפה עשוי להשפיע על השיפוט, ואף לגבור לעתים על גורמים תפישתיים.

ניתן לסכם ולומר כי מחקר צבעים זה, כמו מחקרים רבים נוספים בתחום האנתרופולוגיה הקוגניטיבית, היה רק משיק להיפותזת וורף, ולא התמודד עמה באופן ישיר. טענתם של ברלין וקיי, כי מציאתם של אוניברסלים קוגניטיביים מפריכה את ההיפותזה, מזניחה כמה היבטים חשובים של החיפוש הזה אחר אוניברסלים. כל המפעל המחקרי הזה התאפיין בנטייה לצמצם בצורה דרמטית את מגוון האפשרויות הלשוניות לדיון במספר מצומצם ביותר של פריטים לקסיקליים, על מנת להקל על ההשוואה, והיא התעלמה ממגוון הדפוסים הקיים בפועל ומן המימושים השונים שלו מבחינה דקדוקית. מחקרים אלו התאפיינו, בגלל התמקדותם בדפוסים משותפים, גם בחוסר תשומת לב למשמעות התרבותית והקוגניטיבית של ההבדלים שכן קיימים. ובנוסף, כל אימת שנמצאה אפשרות לאוניברסל קוגניטיבי כזה, החוקרים מיהרו לבסס אותו באורגניזם האנושי או בסביבה הפיסית, ולא בשפה. כך הפכה השפה, שהיתה אמורה להיות אחד הגורמים הנבדקים במחקר, למשתנה תלוי - לנתון שהוא רק נגזרת של גורמים אחרים. הנחת האיזומורפיה, המידה המשותפת, בין שפה למחשבה, שבאה לידי ביטוי בין היתר בבחירת האנגלית כמטא-שפה אוניברסלית, לא איפשרה למעשה - בצירוף שלוש הבעיות שהוזכרו לעיל - לבחון את שאלת אמיתותה של היפותזת וורף.

בהחלט ייתכן, כי היפותזת וורף היא אכן אחת מאותן טענות שלעולם לא יהיה ניתן להוכיחן או להפריכן - כי היא שייכת לאותן טענות שאפשר להאמין בהן או לא, להשתכנע מהן או לא, על סמך ההיכרות שלנו עם כל מיני ממצאים שאנו תופשים כרלוונטיים לעניין, אבל לא ניתן לתכנן ניסוי תצפיתי שיוכיח באופן חד-משמעי שהן נכונות. במובן זה, ייתכן כי היפותזת וורף, בין שאנחנו מקבלים אותה או דוחים אותה, היא - בדומה לכל תיאוריה - יותר בגדר הצעה למחשבה ולמסגרת הסברית מאשר תשתית לניסוי קונקרטי במעבדה.

שפה, מחשבה, מציאות - בנג'מין לי וורף
Language, Mind, and Reality - Benjamin Whorf