» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים באוגוסט 2005       חזור

אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת
מאת: מ.ק. גנדהי (גנדי)
Autobiography OR The story of my experiments with truth - Mahatma K. Gandhi

ההוצאה: אסיה חיי הם המסר שלי," אמר גנדהי, ואכן כוחה של האוטוביוגרפיה שלו טמון בכך שכל השקפה, שאלה או סוגיה בספר נובעת מעצם סיפור חייו ושזורה בהם. אין אלה דברי הגות תיאורטיים, אלא מופת חד-פעמי של מעשה ורוח, המַפְרים זה את זה. בגילוי לב מרשים, בקור רוח וללא בושה, מגולל בפנינו גנדהי את סיפורו ואינו מסתיר אף לא אחד מכישלונותיו. "... כל עוד הוא ממשיך להיות יצור חברתי, הוא אינו יכול שלא להשתתף בַּאלימות, המצויה בעצם קיומה של החברה. כאשר שתי אומות נלחמות, תפקידו של חסיד אהימסה (אי-אלימות) לעצור את המלחמה. זה שאינו מתאים לחובה זו... זה שאינו כשיר להתנגד למלחמה יכול לקחת חלק במלחמה, ובד בבד לנסות בכל מאודו לשחרר את עצמו, את אומתו ואת העולם ממלחמה."

הקורא הישראלי יופתע לגלות עד כמה רלוונטי גנדהי לסוגיות המעסיקות אותנו כאן – כיחידים, כחברה וכלאום. אלימות ואי-אלימות, שחרור ומאבק לעצמאות, יחסי בעל-אשה וחינוך ילדים, ואפילו ענייני תזונה ורפואה – בכל אלה הוא עוסק בספרו. וכך כרוכים זה בזה סיפור אישי של אחד המנהיגים הגדולים של המאה ה-20, דרך הרוח וההיסטוריה, באוטוביוגרפיה מרתקת, מעוררת מחשבה ונוגעת ללב.

"דומה שבעידן זה של אלימות נותר עדיין הד לקולו העקשני של האיש שדיבר על אלטרנטיבה לתורת הכוח האלים." (מתוך אחרית הדבר-ד"ר יוחנן גרינשפון).

אוטוביוגרפיה או סיפור ניסוּיַי עם האמת מאת מ.ק. גַנְדְהִי תרגום מאנגלית: ינץ לוי אחרית דבר מאת ד"ר יוחנן גרינשפון אסיה הוצאה לאור - 480 ע"מ

"אין לי שום דבר חדש להורות לעולם. האמת והאי-אלימות עתיקות כהרים."

באדיבות הוצאת אסיה אנו מביאים לפניכם
מתוך הספר: פתח דבר, הקדמה, חלק ראשון, אחרית דבר

פתח דבר

מוֹהַנְדַאס קַרַמְצַ'נְד גנדהי הוא דמות מיוחדת בתולדות האנושות. זה לא המקום לעמוד על מכלול סגולותיו הייחודיות של אבי האומה ההודית, שהרי האוטוביוגרפיה שכתב מוגשת כאן לקוראים, ותכונותיו ומעשיו של מהאטמה גנדהי עולים מכל שורה ושורה בסיפור חייו. גנדהי מכונה בהודו עד היום בּאפּוּג'י ("אבינו"), אבי האומה, המנהיג שהִבנה את הזהות הלאומית ההודית והצעיד את המוני העם ההודי אל שלטון עצמי ועצמאות. ואולם שלטון עצמי, עצמאות וחירות לא היו בעיניו של גנדהי יעד רגיל, הישג פוליטי או שינוי פרוצדורלי גרידא.

מימושו של היעד - הגשמת העצמאות - היה בעיניו דרך חיים מתמדת, התובעת מהיחיד עבודה רוחנית עצמית ואחריות אישית. לכן עצם קבלת העצמאות והקמת המדינה ההודית בשנת 1947 היו בעיניו, לכל היותר, תחנה אחת בדרך הארוכה לעצמאות ולחירות, ואמנם לא נסחף באופוריה ולא נח על זרי הדפנה לנוכח האירוע.

דמותו של גנדהי צרובה בלב ההודים. בשיחות עם אנשים מכל שכבות האוכלוסייה נמצא חסידים המעידים כי שינה את חייהם, והוא כעמוד אש המאיר את דרכם. ולעומתם נפגוש מתנגדים הסבורים כי זכה להערכה יתרה ומצדדים בכתיבתו מחדש של הסיפור ההודי. ובצד אלה יש הרואים בו גורו גדול, ואחרים הרואים בו רק מנהיג פוליטי דגול. כך או כך, הכול מכירים בייחודו של האיש, בכוחו הרוחני והמעשי. ואכן, הקריאה באוטוביוגרפיה לא תותיר את הקורא אדיש לדברים. בין שיזדהו איתו, יצדדו בו, יתנגדו לו או אף יתקוממו נגדו, ימצאו הקוראים כי דמותו הנחושה של גנדהי חודרת אל הלב ומאתגרת.

אף שהאוטוביוגרפיה נכתבה באמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת, לפני כשמונים שנה, הסוגיות שגנדהי עסק בהן עדיין בתוקפן, והן מעסיקות את החברה ההודית במידה רבה גם כיום, על אף התמורות הרבות שחלו בה מאז ועל אף השינויים הכבירים המתחוללים בה. לכן האוטוביוגרפיה של גנדהי - בליווי הערות מבארות - מהווה גם מעין מבוא מרתק, מסקרן ומאיר עיניים לתרבותה של הודו. כידוע, הודו מונה כיום יותר מ-1.2 מיליארד תושבים. תרבותה חולשת על כשישית מאוכלוסיית העולם, והשפעותיה על חיינו מבחינה תרבותית, רוחנית ואף כלכלית הולכות וגדלות.

אולם האוטוביוגרפיה אינה רק שער אל התרבות ההודית ותולדותיה. סיפורו המרתק, האנושי והכן של גנדהי, מנער מתלבט ועד למנהיג חברתי פופולרי, מאתגר אותנו, בישראל, גם כיום, בראשית המאה ה-21. קצרה היריעה מלפרט את כל היבטיו של האתגר הגנדהיאני, אך אצביע להלן על כמה מהמסרים היסודיים והרלוונטיים ביותר שמציעה לנו האוטוביוגרפיה:

ידוע ומקובל שהמוסר איננו אחיד. ובשפה פשוטה, אנו מחלקים את המוסר לרמות. לדוגמה, אין אנו מצפים מעצמנו או מהזולת להתנהגות מוסרית זהה, לפי אותן אמות מידה, בתחום הפוליטי ובתחום המשפחתי. מה שמותר מוסרית בתחום הפוליטי עשוי להיחשב כלא-מוסרי בתחום המשפחתי. או, למשל, שקר עשוי להיחשב להתנהלות עסקית מוצלחת, אך בחיינו האישיים הוא ייתפס כבגידה. כלומר, אנו מחלקים את המוסר בחיינו למגוון רמות או קטגוריות: מוסר פוליטי, מוסר בעת מלחמה ומוסר בעת שלום, מוסר בעסקים ובסחר, מוסר אישי, מוסר תזונתי, מוסר מבית ומוסר ביחס לנוכרים, וכיוצא באלה. כבר בראשיתה של האוטוביוגרפיה מצהיר גנדהי: "מוּסר הוא מהותה של הדת," ולכן עיסוקו העיקרי באוטוביוגרפיה הוא ניסוייו המוסריים - ברוח, בחומר ובמעשה. גנדהי אינו מהסס לספר גם דברים המציגים אותו עצמו באור קשה, לא מחמיא, אלים או מרושע. נראה שהכישלונות האישיים העסיקו אותו יותר מאשר ההצלחות או ההישגים.

סיפור חייו של גנדהי מגולל את מאמציו הלכה למעשה להחיל בחייו אחדות מוסרית. הוא מנפץ את ה"רמות המוסריות". לפי גנדהי, התזונה שלי, התנהגותי הפוליטית, יחסי לרעי ויחסי לאויבי, יחסי לבני עמי ויחסי לנוכרים, התנהגותי בבית ומחוצה לו - כל אלה נתונים לשיקול מוסרי אחד שבמרכזו אַהימְסָה ("אי-אלימות"). יותר מהיותה ציווי מוּבְנה האי-אלימות היא שאלה שמעסיקה את גנדהי, היא תחום מחקר, ניסוי וגילוי. הקול הפנימי מבקש לברר ולהבהיר מהי דרך האי-אלימות בכל צעד בחיים. לא מדובר אפוא במתכון או במרשם ידוע מראש, אלא בשאלה אחת הנשאלת בכל הרמות-לכאורה, בכל הזירות ובכל התחומים של חיי האדם.

חלוקה מקובלת אחרת מַבחינה בין הרמה הפוליטית לרמה האישית בעולם. ההפרדה הזאת מתאפשרת מתוך ההנחה שיש הבדל בין היחיד לחברה. גם את ההפרדה הדואלית הזאת מבטל גנדהי בדבריו ובמעשיו. הרפורמה - היינו, תיקון החברה - היא התיקון של היחיד, ותיקון היחיד הוא הכרת העצמי. החברה מורכבת מיחידים, ולכן רפורמה חברתית תתאפשר רק לנוכח שינוי אישי, כן ואמיתי של יחידים רבים. התיקון של היחיד הוא התיקון של החברה, ולהפך. בשביל גנדהי שדה הפעולה הציבורי היה שדה הפעולה האישי, ולכן אין בעיניו הפרדה בין אחריות ציבורית לאחריות אישית. למשל, האחריות שנטל גנדהי על תזונתו היא חלק מהמרקם הכולל גם את האחריות בפעילותו הציבורית.

מוֹקְשָה, השחרור ממעגל הלידות והמיתות, היא תכלית מרכזית ביותר בדת ההינדו, הדת שאליה נולד גנדהי. מה שמכונה שליחות ציבורית הוא דרכו הרוחנית של גנדהי, ותכלית חייו היא מוקשה, שחרור וחירות ממעגל הסבל. סבל אישי וחברתי בו בזמן, שהרי אין הבדל מהותי ביניהם, כלומר, בין החברתי לאישי. הוא כותב: "כל שאני רוצה להשיג - כל אשר שאפתי וערגתי לו במהלך שלושים השנים האחרונות - הוא להכיר את העצמי, לראות את האל פנים אל פנים, להגיע למוקשה. אני חי ונע ושׂם את כל הווייתי בבקשי אחר מטרה זו. כל אשר אני עושה בדיבור או בכתיבה וכל המאמצים בשדה הפוליטי מכוונים לאותו יעד אחד. אך מאחר שתמיד האמנתי שמה שאפשרי לאחד אפשרי לכולם, לא התנהלו ניסויי בחשאי, אלא בחוץ; ואיני חושב שעובדה זו גורעת מערכם הרוחני."

קל לנו להכריז על השינויים החברתיים או הפוליטיים שראוי שיתרחשו. קל לנו לזעוק, לכתוב ולדרוש הסכמי שלום, פעילות התקפית או קיפאון מדיני, ואולם מאחורי הכרזות ורצונות אלה נחבאת לה החלוקה בין היחיד לחברה, בין היחיד למדינה או לרשויות. הרפורמה החברתית, לכאורה ראוי שתתרחש ברמה החברתית, ואין לה קשר ישיר לשינויו של היחיד, של המכריז, הזועק, הרוצה. גנדהי הפך את הקערה על פיה והניח את האחריות לתיקון על כתפיו שלו, על כתפי היחיד. המנהיג, או כל אדם מן השורה, פועלים במסגרת החברה, ותכלית פעילות זו היא הכרת העצמי ושחרור. כל עוד לא יגלה היחיד בעצמו, דרך הסוגיות האקטואליות בחייו, מהי עצמאות, מהי אי-אלימות, מהי חירות; כל עוד לא יקדיש עצמו לבירור שאלות אלה בצורה המעשית והמתמדת ביותר, ירחק יומו של התיקון. התיקון והשינוי מתרחשים מתוך עשייה ופעולה, מתוך אימון בעולם המעשה. לא מדובר בהשגות תיאורטיות או שכליות בלבד, ויתכן שעצם ההתמסרות לבירור הסוגיות דלעיל הוא התיקון המיוחל.

האלימות היא מנת חלקו של כל אדם ואדם בחברה שלנו, ואיש לא יוכל לפטור קושי זה כעניין של מה בכך. גם כאן מקובלת חלוקה דיכוטומית, שלפיה בכל מעשה אלימות נוכל למצוא את האשם ואת הצודק, את התוקפן ולעומתו הקורבן. בעיני גנדהי ה"קורבן" וה"תוקפן" כאחד משועבדים לאירוע אלים, טראגי. צֶדק בהיבט של אישום ושיפוט אינו מעניינו של גנדהי, מאחר שעצם החיפוש אחר האשֵם לשם ענישתו הוא חלק מפעילות אלימה. בהיות גילוי האהימסה תכלית פעילותו של גנדהי, הוא לא טיפח טינה ושנאה ביחס ליריביו, לא ביזה או שלל את יריביו, אלא ניסה להבין את נקודת מבטם, להציע להם יד ידידותית להבנה הדדית. גישה זו מעשית לעילא. גנדהי לא התעלם מהעוולות שביצעו יריביו, אך גם לא העלים עין מהעוולות שהסבו עמיתיו או הוא עצמו. גנדהי לא נס מהמאבק, אלא שקד למצוא את הדרך הלא-אלימה בשדה המאבק, זירת האלימות. קולמוס ההיסטוריה שבו נרשמו הישגיו הרבים של גנדהי כמנהיג בדרום-אפריקה ובהודו מעיד על כך שדרכו מעשית ביותר.

"אוטוביוגרפיה או ניסויי עם האמת" הוא אפוא ספר חשוב ורלוונטי ביותר לקורא העברי.

ינץ לוי, יוני ‏2005 , תל-אביב

הקדמה

לפני ארבע-חמש שנים, בעידודם של כמה משותפי הקרובים אלי ביותר, הסכמתי לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי. התיישבתי לכתוב ואולם עוד בטרם הפכתי את הדף הראשון פרצו מהומות בבּוֹמְבֵּי, והעבודה הוקפאה. סדרת אירועים שאירעה לאחר מכן הובילה לכליאתי ביֶראוְדָה. שְרי גֶ'רַאמְדאס, אחד משותפי לכלא, ביקש ממני לשים כל דבר אחר בצד ולהשלים את כתיבת האוטוביוגרפיה. השבתי לו שכבר הכנתי לעצמי תוכנית עבודה, ולא עולה בדעתי לעשות שום דבר אחר לפני שאשלימה.

הייתי משלים את האוטוביוגרפיה, אילו ריציתי את מלוא תקופת המאסר שלי ביראוודה, מאחר שנדרשה לי עוד שנה להשלמת המשימה, אך, כאמור, שוחררתי. סְוואמי אָנַנְד חזר והציע לי לשוב לכתיבת האוטוביוגרפיה, ומאחר שסיימתי את תולדות סַטְיַאגְרַהָה בדרום-אפריקה אני מתפתה לכתוב את האוטוביוגרפיה בשביל נַוַג'יוַן. הסוואמי ביקש ממני לכתוב אותה כחיבור עצמאי, שייצא לאור בספר, אך אין לי זמן פנוי ואוּכל לכתוב פרק אחד בלבד מדי שבוע. הרי צריך לכתוב משהו לנוַג'יוַן כל שבוע, מדוע שלא תהיה זו האוטוביוגרפיה? הסוואמי קיבל את הצעתי, והנה אני שוקד על עבודתי.

אולם חבר ירא אלוהים שיתף אותי בספקותיו ביום השתיקה שלי. "מה גרם לך לצאת להרפתקה הזאת?" הוא שאל. "כתיבת ביוגרפיה היא מנהג ייחודי למערב. איני מכיר מישהו במזרח שכתב אוטוביוגרפיה, חוץ מאשר בקרב אלה שלקו בהשפעה מערבית. ומה תכתוב? ומה אם תדחה מחר עקרונות שאתה מצדד בהם היום? ומה אם בעתיד תשנה כיוון, האין זה סביר שאלה המעצבים את התנהגותם מכוח סמכותם של דבריך, בעל-פה או בכתב, יוּלְכו שולל? אינך חושב שלעת עתה מוטב לא לכתוב שום דבר הדומה לאוטוביוגרפיה?"

טיעון זה השפיע עלי, אולם אין בכוונתי לכתוב אוטוביוגרפיה אמיתית. אני רק רוצה לגולל את סיפור ניסוּיַי הרבים עם האמת, ומאחר שחיי אינם אלא תולדות ניסויים אלה, נכון שהסיפור ילבש צורת אוטוביוגרפיה. אך לא אצטער אם כל עמוד ועמוד שבה יעסוק אך ורק בניסויי אלה. אני מאמין, או לפחות מחניף לעצמי באמונה, שתיאור מאוחד של כל הניסויים הללו לא יהיה חסר תועלת לקורא. ניסויי בשדה הפוליטיקה ידועים כעת, לא רק בהודו, אלא במידת מה גם בעולם ה"מתורבת". בעיני אין להם ערך רב, ולתואר "מַהַאטְמָה", שהוענק לי בזכותם, עוד פחות. לעתים קרובות תואר זה הכאיב לי עמוקות, ועד כמה שזכור לי לא היה רגע שאוכל לומר שהוא נעם לי. אך ללא ספק אני מעוניין לספר על ניסויי בשדה הרוחני, שידועים רק לי ושמהם שאבתי כוח רב כל כך לפעול בשדה הפוליטי. אם הניסויים אכן רוחניים, אין שום מקום לשבח עצמי. הם רק יכולים להוסיף לענוותי. ככל שאני מביט לאחור ומהרהר בעבר כך אני מודע ביתר בהירות למגבלותי.

כל רצוני - כל מה ששאפתי וערגתי לו במהלך שלושים השנים האחרונות - הוא להכיר את העצמי, לראות את האל פנים אל פנים, להגיע למוקשה. אני חי ונע וכל הווייתי מכוונת למטרה זו. כל אשר אני עושה באמצעות דיבור או כתיבה וכל הסיכונים שנטלתי בשדה הפוליטי מכוונים לאותו יעד אחד. אך מאחר שתמיד האמנתי כי מה שאפשרי לאחד אפשרי לכולם, ניסויי לא התנהלו בחשאי, אלא בגלוי, ואיני חושב שעובדה זו גורעת מערכם הרוחני. יש דברים הידועים רק ליחיד ולבוראו. את אלה אי-אפשר, כמובן, למסור. הניסויים שבכוונתי להתייחס אליהם אינם כאלה. אולם הם רוחניים, או בעצם מוסריים, שהרי מוּסר הוא מהותה של הדת.

רק ענייני דת שילדים ומבוגרים כאחד מסוגלים לתפוס ייכללו בסיפור זה. אם אוּכל לספרם בקור רוח ובענווה, ימצאו בהם מְנַסים אחרים צידה במהלך מסעם שלהם. רחוקה מלבי כל יומרה שהיא לשלמות ניסויי. איני מתיימר לשום דבר מעבר לְמה שמבקש מדען, שאף בעשותו את ניסוייו בדיוק הרב ביותר, במחשבה מראש ובקפדנות לעולם אינו טוען לסופיות מסקנותיו, אלא שומר על מידת הספק ביחסו אליהן. חוויתי התבוננות פנימית עמוקה, חקרתי את עצמיותו חזור וחקור וניתחתי כל סיטואציה נפשית. אף על פי כן אני רחוק מקביעה שמסקנותי סופיות וחפות מכל שגיאה. דבר אחד אני אכן טוען, והוא: בעיני הן נכונות לחלוטין, ולעת עתה הן נראות לי סופיות. כי אילולא היו כאלה, לא הייתי מבסס עליהן שום פעולה. אולם על כל צעד ושַעל העמדתי אותן במבחן הקבלה או הדחייה, ופעלתי לפיו. וכל עוד פעולותי משביעות את הגיוני ואת לבי, עלי לדבוק במסקנותי המקוריות.

אילו רציתי לעסוק רק בעקרונות אקדמיים, בוודאי לא הייתי מנסה לכתוב אוטוביוגרפיה. אך מאחר שמטרתי לתת דיווח של מגוון דרכים מעשיות ליישום העקרונות הללו, הענקתי לפרקים שברצוני לכתוב את הכותרת סיפור ניסויי עם האמת. אלה יכללו, כמובן, ניסיונות באי-אלימות, פּרישוּת ועקרונות התנהגות אחרים, שבדרך כלל מאמינים כי הם נבדלים מן האמת. אולם בעיני האמת היא העיקרון הריבוני, והוא כולל מספר רב של עקרונות אחרים. אמת זו אינה רק מלה בעלמא, אלא גם אמת שבמחשבה, ולא רק האמת היחסית שבתפיסתנו, אלא האמת המוחלטת, העיקרון הנצחי, שהנו אלוהים. יש אינספור הגדרות של האל, כי יש לו אינספור התגלויות. הן מהממות אותי וממלאות אותי פליאה ויראה, ולרגעים מדהימות אותי. אך אני עובד את האל כָּאמת גרידא. טרם מצאתי אותו, אך אני מבקש אחריו. אני מוכן להקריב את הדברים הכי יקרים לי על מזבח חיפוש זה. אפילו יהיה הקורבן שיידרש ממני חיי שלי, אני מקווה שאהיה מוכן למוסרם. אך כל עוד לא תפסתי את האמת המוחלטת הזאת, עלי לצדד באמת היחסית כהבנתי. אמת יחסית זו צריכה להיות לי, לעת עתה, מגדלור, מגן ושריון.

אף שהדרך צרה וחדה כתער, לי היא היתה המהירה והקלה ביותר. גם תעיותי בהימאליה היו בעיני עניין של מה בכך מפני שדבקתי בדרך הזאת לחומרה. כי הדרך הצילה אותי מליפול לכדי צער, והתקדמתי מונחה באוֹרי. לעתים קרובות במהלך התקדמותי זכיתי למבטים חטופים באמת המוחלטת, בָּאל, ויום יום גוברת בי האמונה שרק הוא אמיתי, וכל השאר אינו אמיתי. מי יתן והמעונינים יוכלו ללמוד כיצד התעצמה בי אמונה זו; מי יתן ויחלקו עמי גם את ניסויי וגם את אמונתי, אם יוכלו. גברה בי האמונה שכל מה שאפשרי לי, אפשרי גם לילד, ודברי אלה נשענים על נימוקים מבוססים. הכלים לחיפוש אחר האמת פשוטים ובה בעת קשים. לאדם שחצן הם עשויים להיראות בלתי-אפשריים, ואפשריים מאוד בעיני ילד תמים. על המבקש את האמת להיות ענָיו מעפר. העולם רומס את העפר ברגליו, אך המבקש את האמת צריך להשפיל עצמו עד שאפילו העפר ירמסהו. רק אז, ולא עד אז, יזכה בהצצה בַאמת. השיחה בין וַשישְטְהַ וּוִישְוַומיטְרָה מבהירה את העניין לאשורו. גם הנצרות והאיסלאם מצדדות בכך בפה מלא.

אם משהו ממה שאכתוב בעמודים אלה יותיר בקורא רושם שנגעה בי גאווה, עליו להסיק כי הדופי הוא בחיפושי אחר האמת, וכי ההצצות החטופות שזכיתי בהן אינן אלא חזיונות שווא. ייכחדו מאות שכמותי, אך מי יתן ותמשול האמת. מי יתן ונדקדק באמת כחוט השערה בבואנו לשפוט בני תמותה תועים שכמותי.

אני מקווה ומפלל שאיש לא יתייחס לעצה השזורה בפרקים הבאים כבת סמכא. אל הניסויים המתוארים יש להתייחס כאל הדגמות שלאורן יכול כל אחד להמשיך בניסוייו, על פי נטיותיו וכישוריו. בטוחני, כי במסגרת מוגבלת זו יהיו ההדגמות שימושיות, מאחר שאיני מתכוון להסתיר שום דבר מכוער שעלי לספר ולא להביעו בלשון מסויגת.. אני מקווה להכיר לקורא את כל ליקויי ושגיאותי. מטרתי לתאר ניסויים לאור מדע הסטיאגרהה, לא לספר כמה אני טוב. בשופטי את עצמי אנסה להיות מחמיר כָּאמת, כפי שאני מצפה מאחרים. באומְדי את עצמי לפי אמת מידה זו עלי לזעוק עם סוּרְדאס:

האם יש חדל-אישים
כה מרושע ומתועב כמוני?
זנחתי את בוראי.
כה בוגדני הייתי.

כי עינוי מתמיד הוא לי, שעד עתה עדיין כה רחוק אני ממנו, המושל בכל ישותי, ושאני צאצא שלו. אני יודע שהתשוקות המרושעות שבקרבי הן שמרחיקות אותי כל כך ממנו, ובכל זאת איני מסוגל להימלט מהן.

אך עלי לסיים. נותר לי אפוא לפתוח בסיפור עצמו בפרק הבא.

האשרַם, סַבַּרְמאטי מ.ק. גנדהי 26 בנובמבר 1925

חלק 1
1. לידה והורים
אוּטַמְצַ'נְד גנדהי, המכונה אוֹטָה גנדהי, סבי, היה כנראה איש עקרונות. תככים מדיניים אילצו אותו לעזוב את פּוֹרְבַּנְדַר, שבה שימש דיוָאן, ולבקש מקלט בג'וּנַגַדְהְ. שם הצדיע לנַוואבּ בידו השמאלית. מישהו שהבחין בחוסר הנימוס המופגן ביקש הסבר, ונענה כך: "ידי הימנית כבר מובטחת לפורבנדר."

אוטה גנדהי נישא פעם שנייה לאחר שאיבד את אשתו הראשונה. אשתו הראשונה ילדה לו ארבעה בנים, ואשתו השנייה - שניים. אני חושב שבילדותי מעולם לא חשתי או ידעתי שכל בניו של אוטה גנדהי אינם בניה של אותה אֵם. החמישי מבין ששת האחים הללו היה קַרַמְצַ'נְד גנדהי, המכונה קַבָּה גנדהי, והשישי היה טוּלְסידָאס גנדהי. שני אחים אלה שימשו ראשי ממשלה בפורבנדר, בזה אחר זה. קבה גנדהי היה אבי. קבה גנדהי נישא ארבע פעמים ברצף, בכל פעם לאחר שמתה אשתו. אשתו האחרונה, פּוּטְליבַּי, ילדה לו בת ושלושה בנים, ואני בן הזקונים.

אבי אהב את השבט שלו, היה נאמן, אמיץ ונדיב, אך קצר רוח. נאמנותו למדינה היתה מן המפורסמות. נציג של השלטון הבריטי דיבר בצורה פוגעת על הטְהַאקוּר סאהִבּ של ראגְ'קוֹט, האדון שלו, והוא יצא להגנתו והגיב על העלבון. הנציג כעס וביקש מקבה גנדהי להתנצל. הוא סירב, ולכן הוחזק במעצר במשך כמה שעות. אולם כשהבין הנציג שקבה גנדהי נחוש בדעתו, הורה לשחררוֹ.

לאבי לא היתה מעולם שאיפה לצבור עושר, והוא השאיר לנו נכסים מועטים.
לא היתה לו שום השכלה, למעט השכלה שמניסיון. לכל היותר אפשר להניח שלמד עד כיתה ה' במערכת החינוך הגוּגַ'רַטית. הוא היה חף מכל ידע בהיסטוריה או גיאוגרפיה, אך הניסיון העשיר שלו בסוגיות מעשיות עמד לו כשניגש לפתור את הבעיות הסבוכות ביותר, ולנהל מאות בני-אדם. הוא זכה למעט מאוד חינוך דתי, אך רכש אותה תרבות דתית שרוכשים הינדואים רבים בביקורים תדירים במקדשים ובהאזנה לדרשות דתיות. בימיו האחרונים החל לקרוא את הגיטָה בעידודו של חבר משפחה בְּרַהְמין, ונהג לשנן מדי יום בקול רם כמה פסוקים במסגרת עבודת האל.

הרושם הבולט שהותירה אמי בזיכרוני הוא של קדוּשה. היא היתה דתית מאוד. היא לא היתה מעלה על דעתה לסעוד את ארוחותיה לפני התפילות היומיות, וביקור בהַוֶלי - מקדש וַישְנַווי - היה אחת המטלות היומיות שלה. ככל שזיכרוני מסוגל להרחיק אל העבר, איני זוכר אפילו פעם אחת שהחמיצה את הצַ'טוּרְמאס. היא נהגה לנדור את הנדרים הקשים ביותר, ולעמוד בהם ללא חת. מחלה לא שימשה תירוץ להקל בהם. אני זוכר שחלתה פעם בזמן שקיימה את נדר הצַ'נְדְרַיאנָה, אך היא לא הניחה למחלה לגרום לה להפר אותו. שניים-שלושה צומות ברצף היו בשבילה דבר של מה בכך. ארוחה אחת ביום במהלך צ'טוּרְמאס היתה לה הרגל.

מאחר שהדבר לא השביע את רצונה, צמה פעם במהלך צ'טורמאס יום כן ויום לא, לסירוגין. במהלך צ'טורמאס אחֵר נדרה שלא תאכל כל עוד לא תראה את השמש. בימים אלה נהגנו אנו, הילדים, לעמוד ולהביט בשמים, ממתינים עד שנוכל להודיע לאמנו על הופעת השמש. ידוע לכל כי בשיא העונה הגשומה השמש לעתים קרובות לא תואיל להראות את פניה. ואני זוכר ימים שבהם רצנו אליה להודיעה על הופעתה הפתאומית. היא נהגה לרוץ החוצה כדי לראותה במו עיניה, אך בינתיים כבר נעלמה השמש החמקנית, ובכך מנעה ממנה את ארוחתה. "לא משנה," נהגה לומר ברוח מרוממת, "האל לא רצה שאוֹכַל היום." ואז פנתה למילוי סבב מטלותיה.

אמי ניחנה בהיגיון פשוט בריא. היא היתה בקיאה בכל ענייני המדינה, ונשי חצר המלוכה הוקירו את תבונתה. הייתי מתלווה אליה לעתים קרובות, מנצל את זכויותי כילד, ואני עדיין זוכר דיונים ערים בינה לבין אמו האלמנה של הטהאקור סאהב.

להורים אלה נולדתי בפורבנדר, הידועה בשמה סוּדַמַפּוּרי, ב-2 באוקטובר 1869. ילדותי עברה עלי בפורבנדר. אני זוכר ששלחו אותי לבית ספר. התקשיתי בלימוד לוח הכפל. העובדה שאיני זוכר שום דבר נוסף מאותם ימים, למעט שלמדתי ביחד עם בנים אחרים לכנות את מורינו במיני שמות, מצביעה ללא ספק על כך שבינתי היתה עצלה, וזיכרוני חלש.

2. ילדות
הייתי בערך בן שבע כשאבי עזב את פורבנדר ועבר לראג'קוט, שם התמנה לבית הדין הראג'סְטְהַני. בראג'קוט שׂמו אותי בבית ספר יסודי, וימים אלה זכורים לי היטב, לרבות שמות המורים שלימדוני ותכונות מיוחדות אחרות שלהם. כמו בפורבנדר, גם כאן, אין משהו מסוים לציינו לגבי לימודי. לכל היותר הייתי תלמיד בינוני. מבית הספר הזה עברתי אל בית הספר הפרברי, וכשמלאו לי שתים-עשרה שנה עברתי לתיכון. איני זוכר שאי-פעם אמרתי דבר שקר למורי או לחברי לכיתה במהלך תקופה קצרה זו. הייתי ביישן מאוד ונמנעתי מחברה. ספרי ושיעורי היו בני לווייתי היחידים. להגיע לבית הספר בדיוק בזמן ולרוץ חזרה הביתה ברגע שמסתיים בית הספר - זה היה מנהגי יומיום. רצתי חזרה פשוטו כמשמעו, מפני שלא יכולתי לסבול דיבור עם מישהו. גם חששתי שמא מישהו ילעג לי.

מקרה אחד שאירע במהלך בחינה בשנה הראשונה שלי בתיכון ראוי שאתעכב עליו. מר גילֶס, המפקח החינוכי, הגיע לביקורת. הוא נתן לנו לכתוב חמש מילים כתרגיל באיות. אחת המילים היתה 'kettle' [קומקום]. שגיתי באיותה. המורה ניסה למשוך את תשומת לבי בחוד המגף שלו, אך אני לא הסטתי את מבטי. לא עלה בדעתי שהוא רוצה שאעתיק את האיות מהלוח של שכני, כי חשבתי שהמורה שם כדי לפקח עלינו לבל נעתיק. התוצאה היתה שכל הבנים, חוץ ממני, דייקו באיות של כל המילים. רק אני התגליתי כטיפש. אחר-כך ניסה המורה להוכיח אותי על טיפשותי, אך לשווא. מעולם לא הצלחתי ללמוד את אמנות ה"העתקה".

אף על פי כן, מקרה זה לא הפחית במאומה מהכבוד שרחשתי למורי. הייתי מטבעי עיוור לפגמים של מבוגרים. מאוחר יותר התוודעתי לפגמים רבים אחרים של מורה זה, אך יחסי אליו נותר כשהיה. מאחר שלמדתי לבצע את הוראותיהם של מבוגרים, ולא לבחון את פעולותיהם.

שני מקרים נוספים השייכים לאותה תקופה נחרתו בזיכרוני לעד. ככלל לא אהבתי לקרוא שום דבר מעבר לספרי בית הספר. את השיעורים נאלצתי להכין מדי יום, מפני ששנאתי את המטלות שהטיל עלי מורי באותה מידה ששנאתי לרמות אותו. לפיכך הייתי מכין את שיעורי הבית, אך לעתים קרובות עשיתי זאת בחוסר תשומת לב. ומאחר שאפילו שיעורי הבית לא נעשו כראוי, כמובן לא באה בחשבון שום קריאה נוספת. אך איכשהו נפל מבטי על ספר שקנה אבי. זה היה שְרַאוַונָה פּיטְריבְּהַקְטי נאטַק (מחזה על מסירותו של שראוונה להוריו). קראתי אותו בעניין רב. באותו זמן בערך הגיע לביתנו שחקן נודד. באחת התמונות שהראו לי נראה שראוונה נושא את הוריו העיוורים על כתפיו, בעזרת מִתלים, במסגרת עלייה לרגל. הספר והתמונה הותירו בי רושם בל יימחה. "הרי לך מופת להעתיקו," אמרתי לעצמי. קינתם מלאת היגון של ההורים על מותו של שראוונה עודנה רעננה בזיכרוני. הלחן ממיס הלב ריגש אותי עמוקות, וניגנתי אותו בקונצרטינה שקנה לי אבי.

מקרה דומה שקשור במחזה אחר. בערך באותו זמן קיבלתי מאבי רשות לצפות במחזה בביצוע קבוצה דרמטית כלשהי. מחזה זה - הַרישְצַ'נְדְרָה - שבה את לבי. לא נלאיתי מצפייה בו. אבל כמה פעמים ירשו לי ללכת? הוא הייתי אחוז בו והצגתי לעצמי את הרישצ'נדרה פעמים אינספור. "למה שלא כולם יהיו ישרים כהרישצ'נדרה?" שאלתי את עצמי יומם וליל. הדבקות באמת והעמידה בניסיונות הקשים שעמד בהם הרישצ'נדרה היו לי אידיאל שמילא אותי השראה. אני האמנתי, פשוטו כמשמעו, בסיפורו של הרישצ'נדרה. עצם המחשבה עליו גרמה לי לעתים קרובות לפרוץ בבכי. ההיגיון הישר מורה לי היום שהרישצ'נדרה איננו דמות היסטורית. אף על פי כן, הן הרישצ'נדרה והן שראוונה הם בשבילי דמויות מציאותיות, ובטוחני שאתרגש היום כמו פעם אם אשוב ואקרא את המחזות הללו.

3. נישואי ילדים
ככל שמייחל אני להיות פטור מכתיבת הפרק הזה, אני יודע שבמהלך סיפורי עוד אדרש לבלוע שיקויים מרים רבים שכאלה. ואיני יכול לנהוג אחרת, אם אני טוען שאני חסיד האמת. חובה כאובה היא לי לספר כאן על נישואי בגיל שלוש-עשרה. בעודי חושב על נישואי שלי ומביט בצעירים בני אותו הגיל שתחת חסותי, אני נוטה לרחם על עצמי ולברך אותם על שנחסכה מהם מנת חלקי. איני מוצא שום טיעון מוסרי התומך בנישואים מוקדמים מופרכים עד כדי כך.

אל יטעה הקורא: חותנתי, ולא רק התארסתי. בקאטהיַווד יש שני טקסים נבדלים - אירוסין ונישואין. אירוסין הם הבטחה מראש, מצד הורי הילד והורי הילדה להשיאם, ואפשר להפר אותה. מותו של הילד אינו הופך את הנערה לאלמנה. זהו הסכם בין ההורים בלבד, ולילדים אין שום קשר אליו. לעתים קרובות אפילו לא מיידעים אותם עליו. אני אורסתי כנראה שלוש פעמים, אך ללא ידיעתי. סיפרו לי ששתי בנות שנבחרו בשבילי מתו זו אחר זו, ולכן אני מסיק שאורסתי שלוש פעמים. בכל זאת יש לי זיכרון קלוש שהסכם האירוסין השלישי נעשה כשהייתי בן שבע, אלא שאיני זוכר שסיפרו לי על כך. בפרק זה אני מספר על נישואי, שאותם אני זוכר בבירור.

ראוי לזכור שהיינו שלושה אחים. הראשון כבר היה נשוי. הזקנים החליטו לחתן את אחי השני, שהיה מבוגר ממני בשנתיים שלוש, את אחד מבני דודנו, שהיה מבוגר ממני בשנה, ואותי - כולנו ביחד. להחלטה זו לא קדמה שום מחשבה על רווחתנו, ופחות מכך על משאלותינו. זו היתה רק שאלה של נוחות או תועלת כלכלית.

נישואין בין הינדואים אינם עניין של מה בכך. הורי הכלה והורי החתן מביאים עצמם לעתים קרובות לידי התרוששות. הם מְכלים את אמצעיהם, הם מבזבזים את זמנם. ההכנות נמשכות חודשים - בתפירת בגדים והכנת עיטורים, ובגיוס התקציב לסעודות. כל אחד מנסה להתעלות על זולתו בכמות ובמגוון של המנות שיוכנו. נשים, בין שיש להן קול נאה ובין שלא, שרות עד כדי הצטרדות, ואפילו נעשות חולות, ומפריעות את מנוחת שכניהן. והשכנים מצדם משלימים עם כל המהומה וההמולה, עם כל הלכלוך והטינופת שמשתיירים לאחר הסעודות, שהרי הם יודעים כי יום יבוא והם ינהגו באותו אופן.

מוטב, כך חשבו הזקנים שלי, לגמור עם כל הטרחה הזאת בפעם אחת. פחות הוצאות, ויותר הצלחה. שהרי קל לבזבז את הכסף בחופשיות, אם מוציאים אותו רק פעם אחת, במקום שלוש פעמים. אבי ודודי היו שניהם זקנים, ואנו היינו הילדים האחרונים שהיה עליהם להשיא. סביר להניח שהם רצו להעניק לעצמם את ההנאה הגדולה האחרונה בחייהם. בהינתן כל השיקולים הללו הוחלט על חתונה משולשת, וכמו שכבר אמרתי, ההכנות נמשכו חודשים.

רק באמצעות ההכנוֹת האלה קיבלנו התרעה לאירוע הממשמש ובא. איני חושב שהיתה לו משמעות כלשהי בעיני, חוץ מהציפייה לבגדים יפים, לנגינת תופים, לתהלוכות חתונה, לארוחות מפוארות ולילדה זרה לשחק איתה. תאוות הבשרים הגיעה מאוחר יותר. אני מבקש להסיט את הווילון על בושתי, למעט כמה פרטים שראוי לציין. אגיע אליהם בהמשך, אך אפילו הם אינם עולים בקנה אחד עם הרעיון המרכזי שמדריך אותי בכתיבת סיפור זה.

אם כן, אחי ואני נלקחנו מראג'קוט לפורבנדר. יש כמה פרטים משעשעים מן ההכנות לדרמה הסופית - לדוגמא, מריחת גופנו במשחת כורכום - אך עלי להשמיטם.

אבי היה דיואן ואף על פי כן משרת, ויותר מכך, מפני שאהד את הטהאקור סאהב. עד הרגע האחרון לא הניח לו הטהאקור סאהב לנסוע. וכשהרשה לו, הורה שיישאו את אבי בקרונית מיוחדת, מה שקיצר את הנסיעה ביומיים. אך הגורל רצה אחרת. אבי עשה את הדרך בשלושה ימים, אך הקרונית התמוטטה בקטע הדרך האחרון, והוא נפצע בצורה חמורה. הוא הגיע חבוש כולו. הוא, וגם אנחנו, כמעט איבדנו את העניין באירוע, אך היה עלינו לקיים את הטקס. והרי כיצד אפשר לשנות את מועדי החתונה? בכל אופן, צערי על פציעת אבי נשכח מלבי בגלל הנאה ילדותית מהחתונה.

הייתי מסור להורי. אך לא פחות מכך הייתי מסור לתאווֹת שאוחזות בגוף. הייתי עתיד ללמוד שיהיה עלי להקריב את כל האושר והעונג בהתמסרות להורי. ובכל זאת, כמו להענישני על תאוותי לתענוגות, אירעה תקרית,המכאיבה לי מאז בהיזכרי בה, ועל אודותיה אספר בהמשך. נישקולאננד שר: "התכחשות לחפצים ללא התכחשות לתאווֹת חייה קצרים, ולא משנה עד כמה תתאמץ." בכל פעם שאני שר או שומע את השיר הזה, שוצפת תקרית סוררת ומרה זו את זיכרוני וממלאת אותי כלימה ובושה.

אבי התעלם בגבורה מפציעותיו ומילא את תפקידו במלואו בחתונה. אם אני מקדיש לך מחשבה אני יכול לשחזר בעיני רוחי אפילו כעת את המקומות שבהם ישב כשעבר על כל שלבי הטקס. אז לא העליתי על דעתי שבאחד הימים אבקר את אבי בחומרה על שום שחיתן אותי בילדותי. כל מה שאירע באותו יום נראה לי נכון וראוי ומהנה. גם אני עצמי הייתי להוט להתחתן. ומאחר שכל מה שעשה אבי אז היה מעבר לכל ביקורת בעיני, זיכרון הדברים הללו רענן בראשי. אני יכול לתאר בעיני רוחי אפילו היום כיצד ישבנו על במת החתונה שלנו, כיצד ביצענו את הסַפְּטַפּאדי, כיצד אנחנו, החתן והכלה שנישאו זה עתה, שמנו זה בפי זה את הקַנְסַר המתוק, וכיצד התחלנו לחיות ביחד. הו! הלילה הראשון ההוא. שני ילדים תמימים מושלכים ללא שום ידיעה אל אוקיינוס החיים.

אשתו של אחי הדריכה אותי ביסודיות באשר להתנהגותי בלילה הראשון. איני יודע מי הדריך את אשתי. מעולם לא שאלתיה על כך, ואיני מתכוון לשאול אותה כעת. הקורא יכול להיות סמוך ובטוח, שהיינו עצבניים מאוד לקראת פגישתנו פנים אל פנים. לבטח היינו מבוישים יתר על המידה. איך הייתי אמור לדבר איתה, ומה היה עלי להגיד? ההדרכה לא ממש הועילה לי. אך למעשה אין צורך בשום הדרכה בעניינים שכאלה. רשמיה של הלידה בחיים הקודמים חזקים דיים, וההדרכה מיותרת. אט אט למדנו להכיר זה את זה, ולשוחח בחופשיות. היינו באותו גיל, אך חיש קל לקחתי על עצמי סמכות של בעל.

מהטמה גנדהי - אחרית דבר
ד"ר יוחנן גרינשפון

גנדהי האמין כי לניסיון חייו יש תוקף כללי וכי אפשר לשאוב ממנו משמעות לאנושות כולה. לכן הכתיר את האוטוביוגרפיה שלו בשם הניסויים שלי באמת. הוא תפס את עצמו כמדען החוקר את ה"שדה המגנטי" הנוצר עקב פעולה בלתי-תוקפנית, והאוטוביוגרפיה שלו היא אפוא דין-וחשבון על המחקר שלו באי-אלימות (אהימסה), שנמשך כל ימי חייו.

האוטוביוגרפיה של גנדהי היא המסמך החשוב ביותר להבנת האיש כמו גם את אי-האלימות וכוחותיה. מבחינה זו, אם יש אמת בתורתו של גנדהי, אזי האוטוביוגרפיה שלו היא כתב-היד החשוב ביותר בדורות האחרונים. אחרי הכול, קולו של גנדהי הוא קול התקווה, המביע את עליונות הטוב על הרוע, ולעליונות זו יש - כאמור, על פי גנדהי - ביטוי אנרגטי, כמו-פיזיקלי. ומאחר שראה בניסיון הממשי והיום-יומי (ולא בהגיגים המופשטים של חכמי הפילוסופיה או הדת) את העדות המשמעותית ביותר לאמיתות הגדולות של החיים (ובראש וראשונה האמת האלוהית של האי-אלימות), הרי שסיפור חייו מפיו הוא בעל ערך מיוחד.

האוטוביוגרפיה היא מעין דין-וחשבון על חייו של גנדהי עד לשנות העשרים של המאה ה-20. את כל מה שהיה לאחר מכן, אמר, אין צורך לתעד מפני שחייו - כאיש ציבור בולט - כבר היו גלויים ושקופים לעין כול. שקיפות היתה טבע שני לגנדהי, והיו לה ביטויים רבים, כמו, למשל, מנהגו לישון במרפסת או בחדר שרק וילון הפריד בינו ובין החוץ. פומביות החיים הפרטיים היתה בעיניו ערך, מעין התקרבות לאופק המחקר המדעי בטבעם העמוק של החיים עצמם, דהיינו, באי-אלימות (אהימסה). אם לשאול ביטוי מעולם המושגים של עורכי-הדין, על פי גנדהי יש בפומביות החיים הפרטיים משום "גילוי נאות" של עובדות חיוניות ורלוונטיות לאמת. האוטוביוגרפיה של גנדהי היא אפוא פתיח להליך הגילוי הנאות ולתרגול היושר ואי-הרצון לתוקפנות, שהיה לחם חוקו של גנדהי (על פי דבריו) כל חייו.

האוטוביוגרפיה של גנדהי היא חלק זעיר ממכלול הדיבור והכתיבה שלו, שההיקף שלה מגיע לכ-100 כרכים (!). ועל אף השקיפות הביוגרפית של חיי גנדהי ושפע הכתיבה והדיבור שלו נותרו בחייו חידות גדולות, שהעיקרית בהן נוגעת לעצם האמת המדעית שגילה, לדעתו - האמת לגבי ממשות השדה המגנטי של אי-הרצון לתוקפנות, או האי-אלימות (אהימסה). האם אכן קיים שדה כזה, לפחות כפוטנציאל הממתין להתממשותו? האם היה גנדהי מבשרו של כוח אמיתי, אנרגיה של ממש העשויה לשנות גורל אנשים ואומות? או שמא לא היה אלא "פראייר" (בלשוננו) גדול, יפה-נפש רחפני, שהתמזל מזלו לחיות בתקופה שבה השתחררו - גם בלעדיו - עמים ולאומים מעול האימפריאליזם?

השאלה איננה בלתי-רלוונטית מבחינתו של גנדהי עצמו. הוא בוודאי היה אומר כי אנושיות בלתי-אלימה היא הטעם האמיתי של החיים, ואילו אלימות היא שלילתו של הטעם הזה, טעם במשמעות כפולה: האחת, המאפיין הממשי של דבר-מה; והשנייה, המשמעות או הערך של הדבר. אי-אלימות היא טעם החיים על פי גנדהי בשתי המשמעויות גם יחד.

רוב האירועים בחייו הפומביים והציבוריים של גנדהי בהודו, אלה שכרכו לראשו תהילה והילה, אינם מתוארים באוטוביוגרפיה. מצעד המלח המפורסם (1930), ועידות השולחן העגול בלונדון בשנות השלושים המוקדמות, מסעותיו הציבוריים למען הטמאים (האסורים במגע), ניסיונותיו הנועזים לעצור בעד התפשטות מעשי האלימות בין ההינדים למוסלמים, מפגשיו עם ג'ינאה, מנהיג המוסלמים - כל אלה ידועים ממקורות שונים, ולכאורה אין אנו זקוקים לעדותו של גנדהי עצמו עליהם.

יתכן, על פי תפיסתו של גנדהי, שלא היתה התפתחות של ממש בחייו מאז חיבור האוטוביוגרפיה. אמנם נכון כי כבר ב-1909, במהלך שהותו בדרום-אפריקה, חיבר גנדהי את המסמך המכונה הינדו-סווראג' ("שלטון הודי עצמאי"), שבו מגיעה האסרטיביות שלו ביחס לשלטון זר כלשהו (ובעיקר השלטון האנגלי) לשיאים מרגשים. ואולם לא הייתי אומר כי מאורעות בחייו של גנדהי לאחר חיבור האוטוביוגרפיה (1924) נעדרים התפתחות של ממש. נראה לי כי בסוף שנות העשרים הצטבר ניסיון בעל משמעות רבה בחייו, בעיקר ביחסו לאנגליה ולמערב. כידוע, גנדהי אהב את אנגליה. תהליך התפכחותו מן הזיקה החיובית אל השלטון הקולוניאלי הנאור לכאורה היה ממושך מאוד, ועקבות כלשהם של האתוס המערבי (וביחוד הנוצרי) לא נמחו מעולם מתודעתו של גנדהי ומדבריו. אך ככל שחלפו השנים התקרב עוד ועוד אל ההוויה הפשוטה בכפריה של הודו, והתרחקותו מן האנגלים ומהציוויליזציה המערבית נעשתה מודגשת יותר. בשנות השלושים כבר היה גנדהי שרוי רובו ככולו בהוויה הכפרית ובשאלות הבוערות של החברה ההודית (כמו עניין הטמאים), והזיקה אל אנגליה ואל תרבותה היתה זניחה.

מצעד המלח (אפריל 1930), שהזכרתי לעיל, נחשב לנקודת מפנה בהיסטוריה של התנועה הלאומית ההודית ונודעת לו חשיבות גם מבחינת התפתחותו של גנדהי. הוא היה בודד מאוד כשיצא למסע בן שלושת השבועות, שנמתח על פני 350 ק"מ לחוף הים בדאנדי (שם התכוון לחפון בידו מלח-ים ללא מיסוי). הנאום שלו בפני יושבי האשרם שלו על נהר הסברמטי ליד אהמדבד היה נאום פרידה. מן הסתם היה ער גם לספקנות שהקיפה אותו, ושנשבה בעיקר מהנהגת מפלגת הקונגרס (שהתקשתה לקבל את המהלך הבלתי-קונבנציונלי). אך כידוע, מצעד המלח הניב תוצאות מדהימות. נשים וגברים, נערים ונערות מכל המעמדות מילאו את חופי הודו בניסיון להפיק מלח מן הבוץ הלבנבן שבחופים. על פי היסטוריונים, זה היה האירוע המכונן את עצמיותו של העם ההודי, ובעקבותיו נשמעה, אולי לראשונה, הדרישה לעצמאות מלאה וללא תנאי באופן הנחרץ ביותר.

בשנות הארבעים של המאה ה-20 חל פיחות הדרגתי בכוחו של גנדהי ובהשפעתו. מנהיגי מפלגת הקונגרס לא מצאו רלוונטיות בעיקרון אי-הרצון לאלימות (אהימסה) במה שנגע למאבק נגד הבריטים ולמתח הגובר עם המיעוט המוסלמי בהודו. ראש הממשלה הראשון בהודו, ג'ואהארלאל נהרו, שהיה בן-טיפוחיו של גנדהי, ביטא באופן המפורש והגלוי ביותר את אובדן ההשפעה הפוליטית של גנדהי בעצם התחמקותו לעתים קרובות מפגישה עמו. הממשל ההודי החדש התעלם מרצונו של גנדהי להיות נשיא של כבוד במקום הלורד מאונטבאטן (כדי שיוכל לשכך את המהומות ואת הקונפליקט בין הודו לפקיסטן).

בחודשים שקדמו להצהרת העצמאות של הודו (15 באוגוסט 1947) הִרבה גנדהי לשהות מחוץ לניו דלהי. הוא הבין את חייו באותה עת כהתמסרות לייעודו הפנימי, שהיה כרוך בהתרחקות מן המרכז הפוליטי, והמוטו שלו היה הפסוק המפורסם מן הבהגוודגיטה 3.35 ("מוטב לאדם שימלא באופן חלקי או פגום את חוק חייו האמיתי, מאשר ישגשג בהגשמתו של חוק החיים של אחר"). בחודשים אלה היה גנדהי שקוע בניסיונות לשכך את המהומות שהתלקחו (בייחוד בבנגל) בין הינדים למוסלמים.

גנדהי התנגד בכל כוחו לפיצול הודו בין ההינדים ובין המוסלמים, ואילו מנהיגי הקונגרס ראו בחלוקה רע הכרחי, ובסופו של דבר אף פתרון רצוי. המחלוקת היתה כמעט מיתולוגית, והתבקשה הכרעה רבת-ממדים, שעמדה להשפיע על גורלם של מיליונים ועל דמותה של הודו לעתיד. גנדהי היה כמעט בודד בעמדתו העקרונית, והמערכת הפוליטית והציבורית לא קיבלה את הערכתו בדבר ההשפעה של הנוכחות הקולוניאלית הבריטית על אופי הקונפליקט בין הינדים למוסלמים. גנדהי חשב שכאשר הבריטים יעזבו, ישתנו גם היחסים בין הינדים למוסלמים תוך כדי חלוקה טבעית וישרה של הכוח הפוליטי. ואולם המנהיגות הציבורית הן של הצד ההינדואי והן של הצד המוסלמי ראתה את רגע העצמאות כרגע מסוכן, שבהעדר השלטון הקולוניאלי הבריטי המרסן תתפרץ בעקבותיו האלימות בכל כוחה. השקפתו ומשמעות חייו של גנדהי היו מונחות אז על כף המאזניים. אמונתו בדבר היות האהימסה ("אי-רצון לתוקפנות") חוק הקיום האנושי, אמת החיים המעוגנת בטבע האדם, לא נתקבלה על דעת העולם ההודי.

השפעתו ונוכחותו של גנדהי היו עצומות במובנים רבים גם כאשר נחלש מאוד כוחו הפוליטי. צדק נהרו כשהגדיר את גנדהי כאדם שריפא את תחלואי הנפש ההודיים (ומן הסתם התכוון בעיקר לרגש הנחיתות מול השלטון הבריטי). אריק אריקסון הסביר את עלייתו המטאורית של גנדהי בשמי הציבוריות ההודית ואת הצלחתו של ההודי דל הבשר בהתאמה נפשית כלשהי בין עולמו הפרטי של גנדהי ובין עולמה של החברה ההודית המדוכאת. ואולם ברגע הסוער והמכריע של חלוקת הודו נדם קולו של גנדהי, ואופייה של הודו החדשה התעצב באופנים שהיו מנוגדים בתכלית לחזונו. היו מנהיגים שהוסיפו ודיברו בלשונו של גנדהי, ואף אפשר שניסו ללכת בעקבותיו, אך לא היה איש שישווה לו באמת ובתמים, ולא יהיה זה מוגזם לקבוע כי לא היה עוד אחד ש"אחז באמת" במובן שגנדהי הבין את מושג הסטיאגרהה ("אחיזה באמת").

הנכונות למות, לשאת במלוא האחריות והשלווה את המאסרים, הסכנות, סבל הפרישות והניתוק מן המשפחה, כיבוי האינסטינקט התוקפני והרכושני, ועוד ועוד - כל אלה היו מאפייניו הייחודיים של גנדהי. ואכן, כאשר מעיינים ברשימת התכונות הנדרשות מן ה"אוחזים באמת" נקל להבין עד כמה נדירה "אחיזה באמת" על פי רוחו התובענית וניסיון חייו החריג.

על אף בדידותו והכישלון לכאורה ברמה הפוליטית הוסיף גנדהי לדבוק במסקנותיו הנועזות לגבי טבע האדם והאנרגיה הממשית הטמונה בהתנהגות לא-אלימה. גם לאחר חלוקת הודו והקמת פקיסטן ביקש להרגיע בכל כוחותיו את המתח שבין שתי המדינות. הוא דרש, למשל, שהודו תיתן לפקיסטן את חלקה היחסי באוצר הפיננסי שנותר לאחר יציאת הבריטים. הדרישה עוררה "התנגדות טבעית" בקרב המנהיגות ההודית, שהיתה ספוגה ביצרי נקמה ותוקפנות. אף על פי כן נענתה ממשלת הודו בסופו של דבר לדרישתו. גם עניין זה אפשר להציג כניסוי באמת ובכוחה האלוהי, כהמשך טבעי למסופר באוטוביוגרפיה.

הביוגרפיה הראשונה של גנדהי התפרסמה כבר ב-1910, ומאז ועד היום נכתבו עליו ועל הגותו אלפי ספרים. דומה שיש לבשורתו משמעות שהאנושות עדיין לא הכילה עד תום. המורכבות החריגה של ניסיון חייו והלכי רוחו - כפי שהתגבשו בהודו, בלונדון, בדרום-אפריקה ושוב בהודו, על מגוון ההשפעות הרוחניות שנוצקו בהם - מהווה אתגר בלתי-נדלה כמעט לכל ביוגרף והוגה-דעות. אף שבהודו עצמה אין המשך של ממש לדרכו של גנדהי, ההתעניינות בו ברחבי העולם כולו לא פסקה עד היום. דומה שבעידן זה של אלימות נותר עדיין הד לקולו העקשני של האיש שדיבר על אלטרנטיבה לתורת הכוח האלים. אף על פי כן נותרה בעינה החידה בדבר ממשותו של כוח האי-אלימות וה"אחיזה באמת".

© כל הזכויות שמורות לאסיה הוצאה לאור

אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת - מ.ק. גנדהי (גנדי)
Autobiography OR The story of my experiments with truth - Mahatma K. Gandhi