Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2005  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | 2006 | שנת 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרות לא בדיונית  » ספרים חדשים בנובמבר 2005       חזור

מאוטהאוזן
מאת: יאקובוס קמבנליס
Mauthausen - Iakovos Kambanellis

ההוצאה:

כתר

מַאוּטהַאוּזֶן של יאקוֹבוֹס קַמְבַּנֶליס, שהיה ההשראה ליצירתו המוזיקלית של המלחין היווני מיקיס תֵיאוֹדוֹראקיס - "הבלדה על מאוטהאוזן", ראה אור במקור ב- 1963, ומבוסס על ניסיון שנותיו כעציר במחנה הריכוז מאוטהאוזן. זהוא סיפורה של אהבה נוגעת ללב בין בחור ובחורה צעירים, יווני וליטאית, עצירים במחנה הריכוז מאוטהאוזן, בחודשים הראשונים שלאחר שחרור המחנה, באביב 1945.

התרוממות הרוח של היציאה לחופשי, היקיצה אל האפשרות לאהבה ולנורמליות, יופיו של הנוף האביבי שבו מהלכים הנאהבים יד ביד, כל אלה גורמים לאֵימוֹת שקדמו להם להיראות כמעט בלתי מתקבלות על הדעת. אולם תיאור האירועים, הנקרא לעתים כמעין סיפור אגדה, כולו אמת, ומבוסס על רשימות שערך קמבנליס הצעיר מיד לאחר השחרור.

מאוטהאוזן
שתפו אותי

בשנים שחלפו עד לפרסומו של הספר ביוונית ב-1963, היה קמבנליס ליוצר בוגר ולמחזאי חשוב שאחדות מעבודותיו נחשבות אבני דרך בהתפתחותה של הדרמה היוונית המודרנית. הוא נולד ב- 1922 באי נקסוס וגדל באתונה. כתב 26 מחזות, שרבים מהם הוצגו ברבות מארצות אירופה.

החזרה ליום-יום שלאחר השחרור מאירה את האכזריות הפראית שקדמה לו, ופרטי התיאור שבים ומזכירים לנו כמה פלאיים עשויים להיראות גילויים של אנושיות פשוטה לנוכח הרוע.

מאוטהאוזן, תרגם מיוונית אמיר צוקרמן, בסדרת הפרוזה היוונית החדשה בהוצאת כתר.

באדיבות הוצאת כתר אנו מביאים לפניכם
את הפרקים הראשונים מתוך הספר

הייתי עציר במחנה הריכוז של האס-אס מאוטהאוזן מקיץ 1943 ועד סוף המלחמה. מאז עברו עשרים שנה, ורק עכשיו אני מרגיש כי ביכולתי לגעת בחלק הזה בחיי, ובחיֵי כה רבים אחרים, ולהעלותו על הכתב. היום, כשאני רואה את ה"פגישה" בין ה"עבר" וה"הווה", מתבהרים לי דברים שלא הבנתי. אולי אני מבין אותם עכשיו.

העמודים הבאים נפתחים בשחרור מאוטהאוזן, בחמישה במאי 1945. תוך כדי פניות לאחור מִתחיָה התקופה שבה היה מאוטהאוזן מחנה ריכוז והשמדה
של האס-אס. SS Konzentration und Vernichtungs Lager.

סיפור הדברים מלווה את המשוחררים עד היום שבו יצאו לדרכם אל חייהם החדשים באירופה שלאחר המלחמה.

מאוטהאוזן הוא סיפור "אמיתי", כפי ששבתי וחייתי אותו בשעות שבהן עיינתי שוב ברשימות ישנות וניסיתי "להיזכר" בו.

י.ק. , 1963

הסימנים היו בארץ ובשמים...

היה אפריל. והיתה שנת אלף תשע מאות ארבעים וחמש. כבר התחלנו להבין שהמלחמה עומדת להיגמר... הסימנים היו רבים. הרמקולים שבצריפים, כדי שנשמע את ההודעות הרשמיות של הוורמאכט ואת הנאומים של היטלר, נאלמו זה כבר.

בכל יום התפצחו השמים ברעמי מאות מפציצים אמריקניים שבאו מכיוון צרפת. אחר צהריים אחד ספרנו יותר מאלף. האס-אס יצאו מצריפיהם ורדפו אחריהם בקללות. אחר-כך הדליקו סיגריות, התחילו להתבדח, עד שנתקפו צחוק היסטרי.

שַרְפיהרר לֶבּ, מזכיר המחלקה הפוליטית, גנב אוכל ממטבח הקצינים וחילק אותו בינינו כדי להראות לנו כמה הוא רחום.

האס-אס קשרו פולני אחד מחובק עם ארבעה מתים והשאירו אותו כך, בבידוד, ארבעה ימים. ביום החמישי, כשיצא, עבר מצריף לצריף וסיפר שהמתים שלו אמרו ש"סטלין יגיע במאי".

בלילות ראינו הבזקים נמוכים באופק. מדי לילה הלכו ההבזקים וקרבו למחנה. אס-אס אחד קרא לי שאנקה את מגפיו בכומתה שלי. אחר-כך ציווה עלי שאצחצח אותם בלשון. אחד מחבריו ניגש אליו והם התלחשו קצרות. שמעתי אותו אומר לו שאנשיהם "נכנסים".

ביער שהקיף את המחנה היו הנידונים למוות חופרים את בורותיהם לפני שהוצאו להורג. באחד הבורות שב וגלש פנימה שלוש פעמים העפר שנערם בצד, כאילו דחף אותו אֵת חפירה ענקי ובלתי נראה.

האס-אס שפיקח על החפירה החוויר, והלך ודיווח על כך למפקד. הרגו אותו במסדרון המפקדה בעוון "תבוסתנות".

בשבוע האחרון של אפריל ראינו ערימות נייר נשרפות בפאתי המחנה, ליד בתי-החרושת. שרפו את הארכיונים. השמידו את רשימות הירויים, התלויים, המורעלים, המוחנקים בגזים, המוטבעים בדנוּבּה הכחולה, הטרופים בשיני הכלבים, המעוּנים עד צאת נשמתם. הסרן הרוסי פּירוֹגוֹב, כשראה את המדורות, אמר: "הם שורפים אותם בפעם השנייה."

במגרש הכדורגל, היכן שקבוצות של אס-אס שיחקו בזמנו עם קבוצות מהכפרים ובתי-החרושת שבסביבה, התאמנו כעת מתנדבים שיצאו היישר לחזית. המתנדבים כולם היו אסירים זקנים, שפוטים לעונשים כבדים, שהובאו מבית-כלא סמוך. עשו להם את המוות באימונים ובצעקות... "היטלר זיג-זיג-זיג!" אחר הצהריים היו חוזרים לצריפים, שרים בקולות ניחרים, זייפניים, דעוכים...

במולדת פורח לו פרח
וקוראים לו... אַיין-צְבוֹ- דְרַיי...
אֶריקָה!

הברון הַאנס פְרַייהֶר פוֹן המרשטיין, שהיה פועל אשפה ברחבת המִסדרים, שר גם הוא בכל פעם שראה אותם עוברים...

הגרמופון הישן שלנו מזייף...
אַיין-צְבוֹ-דְרַיי...
וקוראים לו... הרייך השלישי!

בוקר אחד, במפתיע, חג מטוס קרב אמריקני מעל לצריפים ולמשרדים. הוא ירד נמוך כל-כך, כאילו רצה לנחות ברחבת המִסדרים. אחר-כך התחיל במשחקים. הוא פתח בירי על חלונות המפקדה. האס-אס, שפחדו שמא ייפלו גם פצצות, יצאו מהבניין. מטוס הקרב רדף אחריהם מעלה ומטה ובפניות מסוכנות הלוך ושוב. מופתעים ומבועתים, הם דחפו והדפו זה את זה. הצטופפו, התפזרו, מעדו, החליקו, נפלו.

אנחנו שקשקנו מפחד שמא יתנגש ה"קאוּבּוֹי" בטעות באחד ממגדלי השמירה. מזיעים, מלוכלכים, מתנשמים, באו האס-אס ונדחקו בינינו. מקטורני המדים עלו וירדו עם נשימותיהם הקצרות, חגורותיהם קרקשו, האוויר נִמלא ריחות של גוף ושל פחד.
ה"קאוּבּוֹי" במטוס הקרב ביצע סיבוב פראי, כאילו הוא חורץ מעגל על שמשה, והתרחק.

האס-אס נשארו בלי קול, בלי נוע, והביטו בעינינו. גם אנחנו הבטנו היישר בעיניהם, בלי קול, בלי נוע, בְּדוֹם, סרים למשמעת שציפו לה. הם הסיטו את עיניהם ראשונים, הביטו בכיוון אחר. כשפנו לחזור למשרדיהם התחילו לחפש בכביש ובחלקות הדשא וללקט את החפצים שנפלו להם.

אבל ככל שרבו הסימנים הטובים, כן קרבה הסכנה גם אלינו. החיסולים ההמוניים התחילו שבועות לפני כן. תא הגזים והמשרפות פעלו יום ולילה. הם פתחו בחולים והמשיכו בכל מי שבא ממחנות אחרים. הנידונים למוות חיכו בטור ארוך לתורם.

המפקד בא ופיקח על הדברים מקרוב, זעם על שנידונים למוות רבים כל-כך מחכים בתור. הוא צעק שמוכרחה להימצא דרך להגביר את ה"תפוקה". סגן המפקד אמר שאין מספיק גז להפעיל תאים נוספים. ושבקרוב ייגמר גם הבנזין. המפקד נמלא זעם רב עוד יותר. "תמצאו גז אחר!" צעק, "ובנוגע לחומרי בעירה, יש לנו הרים של עץ. איני רוצה לגזול חומרי בעירה מעקרת הבית הגרמנייה, גם לא בנזין מתעשיית המלחמה שלנו. אבל איני יכול לקבל את העובדה שאיננו מסוגלים לעשות את עבודתנו כראוי."

סגן המפקד התעקש שיחליטו על חיסול בירי ועל קבורת המתים בבורות שיחפרו בעצמם. "גז ובנזין," מחה, "אין לי, גם לא אמצעים להביא אותם. אבל כדורים יש לי בשפע."

המפקד אמר בקצרה שהדבר לא בא בחשבון. "אין לי שום פקודה כזאת מברלין." השיחה התקיימה ליד הנידונים למוות, שארבו כדי לחטוף את בדלי הסיגריות שהשליכו המשוחחים. אחר-כך סייר המפקד לאורך ערימת המתים, שנערמו בשכבות זה על זה כמו עצים במחסן. הוא נד בראשו ברוגזה וצעק: "יהיה לנו מזל גדול אם לא יצוץ כאן פתאום איזה הימלר ויראה באיזה מצב מחורבן אנחנו!"

מפקד וסגן מפקד שבו והפגינו בצעקות עד כמה הם סולדים זה מזה ובזים זה לזה. באמצע אפריל, ככל הנראה, הגיעה הפקודה מברלין. ביער, שעם בוא האביב כבר לבלבו בו אלונים, עצי אשור, ערמונים, והשרכים בו כבר טיפסו עד הברכיים, כרו הנידונים למוות את בורותיהם, ירדו לתוכם, ומקלע יחיד ירה בהם כדורים מעטים ככל האפשר. פקודה נוספת מברלין דרשה "קיצוצים כואבים בשימוש בתחמושת".

ובכל זאת לא גברה ה"תפוקה" גם עתה. האס-אס יצאו לחזית. המשמר הידלדל. בקושי היו די לשמור עלינו. פלוגות העבודה שעבדו בתחנת הרכבת, בנמל שבנהר ובשדות חדלו לצאת לעבודה.

כך נגמר אפריל. הגיע מאי. המפקד לא נראָה כבר ימים רבים. עציר אחד ראה אותו בחלום. "המפקד הפך לדג ושחה ביוּבל הדנובה שזורם מאחורי המחצבה."

באחד במאי, שלושה קצינים צעירים, חמושים ברובים אוטומטיים, יצאו בטיסה במכונית פוֹלקסוואגן במטרה ללכוד ולהוציא להורג בַּמקום את ראש המחלקה הפוליטית, הַאוּפּטְשְטוּרְמפיהרר קארל שוּלץ, שעם שחר לבש תלבושת ציד טירוֹלית, עלה על אופנוע ונעלם. השלושה שיצאו לחפש אותו נעלמו גם הם.

באותם לילות אחרונים קרבו ההבזקים מאוד. כמו ברקים של גשם קרֵב ובא. כבר התחלנו לשמוע את רעמי התותחים ולאמוד את המרחק.
בשניים במאי, במגדל השמירה המערבי, ראו הטבחים שהלכו למטבח עם שחר שומר שונה מהרגיל. גם השומר בעמדת המשמר שליד הכבשן, שהיתה הקרובה ביותר, היה שונה. הבחנו בבירור ברובה הרועד בידיו. עמדת המשמר היתה מאחורי גדר התיל המחושמלת הצפופה. אף-על-פי-כן גם הוא עצמו רעד, וצרח עלינו שנשמור מרחק. הוא היה מבוגר, לבש מדים חומים ולא נעל מגפיים. הוא אמר לנו שהוא איש המשמר האזרחי. שהאס-אס עזבו בלילה. כולם. הוא אזר אומץ, הניח את הרובה על הארץ, פתח את שק הציוד, הוציא שני תפוחים וזרק אותם לעברנו. הם הסתבכו בתיל ונשארו שם. הוא התחיל לזרוק לנו עוד. אבל מי שׂם עכשיו על תפוחים...

כגוף אחד התחיל המחנה לרחוש ולזוע. הצריפים התרוקנו, רחבת המִסדרים נגדשה. שומרים נוספים התחילו לזרוק תפוחים ופרוסות לחם. הבכירים שבהם ביקשו לדבר עם ועד מטעמנו. והרמקולים, שנאלמו זמן כה רב, נשמעו שוב. קולו של הדובר היה רך ומרטט. כמו אותיות של קַליגְרַף ותיק שידו רועדת כעת. הוא אמר שאם לא נתעסק אתם, גם הם לא יתעסקו אתנו. הוא הסביר שהם אינם אס-אס, גם לא וֶרמאכט, אלא אנשי המשמר האזרחי. כולם אנשים פשוטים, בעלי משפחות, שגויסו. הפקודה שקיבלו היתה לא להניח לנו לנהור בהמונינו אל הכפרים והעיירות באזור. הדבר יסכן גם אותנו. עלינו לחכות בסבלנות עד שיגיעו בעלות הברית.

החופש הגיע במאי...

בחמישה במאי, קצת לפני הצהריים, מוטט טנק אמריקני ענקי, מפויח ומצולק מהמלחמה, את שערי מאוטהאוזן ונכנס לתחום המחנה. שריון החירות שְלוּח האל הזה, אמרו, הוא אחד מרבים מספור, ובלתי מנוצחים, של החטיבה האחת-עשרה של הארמיה השלישית האמריקנית, שעליה פיקד גנרל מעולה ששמו ג'ורג' פַּטוֹן!... אֵילו מילים יפות, אילו בשורות שמימיות... הלוחמים הביטו בנו, מבולבלים, גאים, הלומי צער... טוב עשו שנשארו שם גבוה, בצריח הטנק. הם נחלצו מקרבות רבים כל-כך; משמחתנו לא היו נחלצים. שאגנו, קרענו את בגדינו, היטלטלנו כאחוזי שד. נדחקנו, דרכנו זה על רגליו של זה כדי להתקרב לטנק. רבים התנפלו על הטנק ונישקו את הברזל המפויח, ואחרים הכו בו בראשיהם ובכו.

לפתע צצו בינינו דגלים. דגלי אמריקה, רוסיה, אנגליה, ספרד הרפובליקנית, צ'כיה, פולניה, יוון, יוגוסלביה, איטליה... כולם עשויים מסמרטוטים מוטלאים ותפורים בגסות. רובם הדיפו ריח של צבע שמן. הדגלים שלהבו אותנו עוד יותר. קיפצנו, הרענו. בו בזמן, למטה, התרחשו פעילויות אחרות. חשתי שתי ידיים לופתות את רגלי. רכנתי לראות. שני ספרדים, הכרתי אחד מהם, הטילו בפניו ארצה איזה קאפו ושיספו את גופו באולרים. במאמצים רבים שחררתי את רגלי מידיו. בדיוק כשהצלחתי למשוך את עצמי דרכתי על בטנו של קאפו אחר, שחנקו אותו בחגורה. אחרים תש כוחם מרוב דוחק ולחץ, נפלו, נרמסו ושבקו חיים לרגלינו.

נהרנו בדגלים מונפים בכיוון היציאה. בחוץ, ליד השער הממוטט, היה טנק נוסף, ועוד אחד מעט הלאה. ליד בניין המפקדה עצרנו, הפסקנו לצעוק, שבנו והתפזרנו מעט, והבטנו במתחולל שם... הנשים של מאוטהאוזן עלו בכביש, טור אינסופי, בעוד הראשונות שבהן כבר נכנסות למבנים. הן נדחקו בדלתות, שברו את הזגוגיות הקטנות שבחלונות, חלקן כדי להיכנס, חלקן כדי לצאת. מי שיצאו אחזו ואימצו אל גופן וילונות, פיסות ריפוד, יריעות לֶבֶד משולחנות הביליארד, מפות שולחן, מגבות, סדינים, ציפיות, וילוֹניוֹת. הן עברו עם שללן בינינו ובין הדגלים. כשהשתתקנו והבטנו בהן, השתתקו גם הן. פניהן היו שעירות מתזונה לקויה, שערן גזוז. הן לבשו מכנסיים ומעילים קצרים ממולאים בסמרטוטים כדי להתחמם.

הן לא ציפו שיימצאו לפתע קרוב כל-כך לגברים. כאילו התביישו שנתפסו לא מוכנות. עיניהן, שברקו, התחילו לעפעף, רגליהן נאבקו לעמעם את מהומת נעלי העץ, וכל תוויהן האופייניים ואופן הילוכן כאילו אמרו: "חכו ותִראו." משמאל בא המון של גברים. מי שהתגוררו מחוץ לשטח המחנה. הם באו מהנשקייה וממחסן האספקה. הם נשאו רובים, רובים אוטומטיים, שקי סוכר, פחי גבינה, תיבות כדורים. הם אמרו לנו ללכת למחסן האספקה ולראות.

הלכנו. מחסנאי האס-אס היה תלוי על הדלת ויתד מתכת נעוצה בחזהו. שניים משלנו תחבו לו פיסות תפוחי אדמה בחורי העיניים. מישהו צעק: "עכשיו הוא לא יגיד יותר 'נישְט קַרטוֹפֶלן'."

היינו מרוצים. יצאנו, חופשיים, אל כביש הטבעת המקיף את המחנה. הנשים עוד התרוצצו כה וכה.

חבורת רוסים, שבויים עד אתמול, השיגו אקורדיון ורקדו באמצע הכביש. מעט הלאה עמד אדון אַוּגוסט קַנטוֹר, מנהיג המפלגה הקיסרית באוסטריה - כך סיפר לנו - על דוּד גדול, מהדוודים שבהם הביאו אוכל לפלוגות העבודה, ונשא דברים: "הדמוקרטיה הרגה את אוסטריה. הדמוקרטיה העניקה את אוסטריה במתנה לאדולף היטלר. לא עוד דמוקרטיה באוסטריה! אני פונה לאנגלים ולאמריקאים: רבותי, תקנו את טעותכם, השיבו את בית הַבְּסְבּוּרְג לווינה!..."

כמה נשים שעברו בסמוך כנראה הקניטו אותו, ואדון קנטור המשיך בדבריו בזו הלשון: "בווינה, אחרי שתשמיני קצת, את מוזמנת לחפש אותי..."

שני כמרים קתוליים ושתי נזירות חצו לאטם את הכביש במכונית מוזרה נהוגה בידי כומר צבאי אמריקאי. אחר-כך למדנו שהמכונית המוזרה נקראת "ג'יפ".

במורד הדרך ירדו המוני אנשים, אוחזים דגל אדום מוארך וצר ושרים שיר גס. הם הציפו את הכביש, והמכונית המוזרה עם הנזירות והכמרים אבדה בהמון. ביניהם היה גם חברי תיאודור סְוֶוטיץ'. אישה שהביטה בהם בשמחה שאלה: "מה אתם?" ומישהו צעק: "אנחנו פרטיזנים סרבּים של טיטוֹ! מיכאילוֹביץ לבית-הסוהר!"

שבתי פנימה, לתחום המחנה. האמריקאים פרקו טונות של תרופות ומזון. רחבת המִסדרים היתה מלאה, עשן הסיגריות האמריקניות נהפך לענן. ההרג נמשך. בצריף מס' 3 היו שני קאפו סרוחים על רצפת בית-השימוש. באחד ירו, באחר עשו לינץ' עד מוות.

שתי מכוניות, מהקרויות "ג'יפ", יצאו מהמחנה במלוא המהירות, עמוסות בחיילים אמריקאים ובחמושים משלנו. הגיע דיווח ולפיו ראש הכפר בסן גֵיאוֹרג מחביא אס-אס. אַנְדוֹניס מאַמְבֶּלוֹקיפּי בירך אותי בנפנוף רובה אוטומטי וצעק לי: "אני אביא לך איזה אס-אס לשחק אתו!"

במחנה היו גם אי אלו נשים שאכלו היטב, היו לבושות היטב, מאופרות, לא גזוזות שיער... הן הובאו עם עצירים נוספים ממחנות שננטשו בעת הנסיגה. היה ברור כשמש שאלה הן הנשים מבתי-הזונות המיוחדים לאס-אס המשרתים בנכר ולקאפו המועדפים, שפיקחו על פלוגות העבודה הפוריות ביותר. שמענו שהאס-אס חִייב עצירות צעירות ונאות לעבוד בבתי-הזונות האלה. אבל הצעירות הנאות שראינו עכשיו לא נראו כלל כמו זונות כפייה. חודשים אחדים לפני כן עוד פעל בית-זונות גם במאוטהאוזן. וכפי שקרה גם במחנות אחרים, הבנות היו בנות זוגם של הקאפו שפיקחו על העמדות החשובות ביותר. הקאפו התיידדו ושיתפו פעולה עם אנשי האס-אס, עשו יד אחת, גנבו מצרכים, תרופות, בגדים, חומרים, כלי עבודה. מהעצירים החדשים, שהובאו היישר מבתיהם, היהודים מהונגריה ומאיטליה, למשל, הם חמסו טבעות נישואים, תכשיטים, שעונים. הם דאגו לחסל מהר ככל האפשר את העצירים החדשים שהיו להם שיני זהב. היו עוקרים חמש, מדווחים על שתיים. לעתים קרובות עקרו את שיניהם עוד לפני שהרגו אותם, כדי שלא יחמקו מידיהם. עם חבריהם מאנשי האס-אס היו הקאפו סנדקי השוק השחור במחנה, במשקים החקלאיים ובכפרים שבסביבה. כך נהנו מכל העולמות, היו אדונים, ובו בזמן מְענים ותליינים להוטים. מלבד זאת היו כולם פושעים שריצו עונשים כבדים ורוצחים, שהובאו מבתי-כלא שונים. כמו כן עמדו לשירותם בנות זוגם הזונות, צעירות ונאות, בעוד הם עצמם כבר מזדקנים וכעורים. ודאי חלמו שאם ייגמר הכול בכי טוב אף יבטיחו לעצמם רעיות צעירות. בינתיים זנו אותן היטב, השקו, הלבישו, פרכסו. הכינו אותן. אבל מה לעשות, הדברים לא התגלגלו לשביעות רצונם. אחדים יצאו "בהתנדבות" לחזית המתפוררת, אחרים נמלטו בחברת האס-אס. מבין הנשארים כבר היו אחדים בעולם הבא, ואחרים היו כפותים בידיהם וברגליהם. את הנשים שהכינו קיבלו הבחורים הצעירים. ספרדים, יוונים, איטלקים. הן עצמן צחקקו, מרוצות, וקול צחוקן התערבב בצלילי מוזיקת ג'ז ובכללי הגיהות שהשמיעו הרמקולים.

ככל שנקפו השעות השתנו התנועה והחיים במאוטהאוזן. אחר הצהריים לא נראו עוד מצעדים, גם לא נשמעו שירים. חבורות הידידים התפזרו, איש לנפשו, והשיחות שנשמעו היו על-פי רוב:

"לאן לקחו אותו אחר-כך?"
"איפה ראו אותו בפעם האחרונה?"
"מי היה אתו?"
"מי ראה אותו?"
"יש סיכוי שהוא בחיים?"
"מי יודע?"
"את מי אפשר לשאול?"

רבים אחזו עיפרון ונייר ורשמו את המידע שליקטו. אחר-כך צירפו וחישבו, והוכיחו לעצמם כי מי שחיפשו "היה צריך להינצל ללא ספק".
בלילה התכוונו מי שקבעו וסיכמו עם "בנות זוג" לצאת לבלות את הלילה בצריפיהן, מחוץ לתחום המחנה. האמריקאים עצרו אותם בשער ולא הניחו להם לצאת. "עוד פעם 'פֶרבּוֹטֶן'," אמרו בהשתאות ושינו כיוון. הם חתכו את חוטי התיל שבגדר המזרחית ויצאו. טרחת שווא. האמריקאים הציבו שמירה על צריפי הנשים ולא הניחו לזכרים להיכנס. המאהבים חזרו כלעומת שבאו, רותחים מזעם. הם לא הבינו איזה מין שחרור זה. האחרים לגלגו עליהם או אמרו להם, "אתם לא מתביישים, זה הזמן לדברים כאלה?" אבל המאהבים לא ניתנו עוד לעצירה. הם הלכו למפקד הגדוד האמריקאי, כינו אותו "המשחרר" והתלוננו באוזניו. "המשחרר" הסביר להם שהוא נוקט צעד זה מטעמי בריאות וביטחון ויעץ להם שיחכו בסבלנות כמה ימים. המאהבים התחילו להסביר לו שהנשים שאליהן הלכו כבר מוכנות ומחכות. שהוא מוכרח להבין את כמיהתם. כאן לא מדובר במשכב פשוט עם אישה. כאן מדובר ביותר מזה... מפקד הגדוד אמר שהוא מבין אותם, שכן בשנתיים שבהן הוא חייל לא ראה את אשתו. עם זאת, הוא מוכרח לומר להם "לא".

אז פנו אל החומה שסגרה על המחנה ממערב. מצד זה היו צריפי הנשים ללא שמירה. גובה החומה היה חמישה מטרים. הם גררו מהמשרפה את העגלה ששימשה לסחיבת המתים, הציבו עליה ארגזים, דודים, השליכו חבל ועברו את החומה. כעת לא לגלג עליהם איש. רבים מאתנו אף סייעו בידם. הם היו הראשונים שישכבו עם נשים. התחלנו לכבד אותם.

השופט מטעם עצמו והעגל...

הימים מיתנו את שמחתנו, הגיע הזמן לעבוד. ניקינו, סידרנו והכשרנו למגורים את הצריפים הטובים ביותר והשכבנו את החולים על סדינים נקיים. הרופאים עבדו יום ולילה, על כל מיטות הקומתיים נתלו נסיובים לחיסון, החולים הוחזקו בחיים באמצעות תרופות. הם היו מביטים בנו וכאילו אומרים לנו: "אל תעזבו אותנו!"

פתחנו את הבורות שביער וקברנו מחדש את הירויים. עכשיו, כשנדמו המקלעים, שבו הציפורים ליער וליוו את עבודתנו בציוצים. נשאנו את המתים למגרש הכדורגל, שבסופו של דבר הפך לבית-קברות. קברנו אותם בנפרד, כמו בני אדם. אבל מדי פעם טעינו בקבורה, ובמקום להציב צלב לנוצרים ומגן דוד ליהודים הצבנו מגן דוד לנוצרים וצלב ליהודים. הקנאים, משני הצדדים, מחו. אחרים אמרו: "המתים, בכל אופן, מבינים את החוכמה הצפונה בטעויות כאלה."

המטבחים פעלו בלי הפסקה ואנחנו לעסנו כל היום. המחנה התמלא בלחם, מקרוני, תפוחי אדמה, קוֹרנבּיף, ביסקוויטים, שוקולד, קיסמי שיניים, מברשות שיניים, משחות שיניים, מסטיקים, קנדונים, ריבות, סבונים, תצלומי רקדניות מברודוויי.

היינו בניהם היקירים של חיל האספקה האמריקני ושל הצלב האדום הבינלאומי. אספנו כל מה שנתנו לנו וכל מה שמצאנו. גם דברים שבהם לא היה לנו צורך. בולמוס הבעלות התעורר בתוכנו במלוא רעבתנותו.

במחסן המצרכים עשינו כבשלנו. בכל ערב היו רבים מהיוצאים לסיור במשקים החקלאיים הסמוכים חוזרים ובידיהם איזה עגל, חזיר, תרנגולי הודו, ארנבונים, אווזים, סלי ביצים, קעריות חמאה טרייה. האמריקאים לא היו מרוצים. לא רצו בביזה במשקים החקלאיים. האיכרים חפים מפשע, אמרו. וערב אחד עצרו בשער את אדון וַנְגֶליס ואמרו לו שילך מיד, בלוויית חייל, ויחזיר את העגל הלבן שהביא עמו.

אדון ונגליס בא מפַּטְרַס. גבוה, יובשני, עם אף מגובנן, צרוב שמש, שתקן וקודר. המכנסיים שלבש הסתיימו בסובכי הרגליים, ושרוולי המעיל הקצר קצת מתחת למרפקים. כשהבין כי רוצים שיחזיר את העגל ביקש מתורגמן כדי להשיב להם. הגיע המתורגמן וּונגליס התחיל לדבר:

"תרגם טוב מה שאני אומר לך. אני תכף אסביר להם למה לקחתי את העגל ולמה אני לא מתכוון להחזיר אותו!

"הבוקר הלכתי לטייל קצת בחוץ, כמו בכל יום מאז שיצאתי לחופשי הודות לאומץ הלב שלהם. בשעה עשר בערך דפקתי בדלת של בית איכרים גדול ויפה וביקשתי בשיא הנימוס שייתנו לי כוס חלב חם ופרוסת לחם. הם אמרו לי שאין להם כלום ושאלך משם!
"תרגם את זה.

"ברור שלא הלכתי משם. אמרתי להם שאם לא ייתנו לי מיד מה שביקשתי, אני אעלה את המקום באש. במהירות הבזק הם הביאו פרוסת לחם אחת ומעט חלב בפחית, והניחו את זה על הארץ, כאילו עומד מולם כלב.
"תרגם את זה

. "אמרתי להם שאשתה את החלב שלי בחדר האוכל, אחרת הם ימצאו את עצמם בצרות צרורות. הם פתחו לי את הדלת והובילו אותי לחדר האוכל. הם הביאו לי כוס חלב ופרוסת לחם. לא פירור יותר, לא טיפה. כשגמרתי, בעל הבית ביקש מיד שאלך. "תרגם את זה.

"שאלתי אותו למה הוא כל-כך נוקשה עם מישהו שהיה אסור שנתיים במחנה עבודה. תשובה: אני לא אשם שהיית במאוטהאוזן, גם לא יודע מה קרה שם! המחנה, אני אומר לו, נמצא רק חצי שעה מפה והעצירים עבדו גם בשדות! אולי גם בשדות שלך! מה אתה מספר לי שאתה לא יודע מה קרה שם!
"תשובה: אין לי שמץ מושג.
"תרגם את זה.

"אם אתה כזה כלב אשפתות מסריח, אני אומר לו, תגיד שיכינו לי לצהריים איזה עוף מבושל, פְּתח לי את הרדיו וקלף לי כמה תפוחים. הביאו לי מה שביקשתי - הם ראו שאני לא צוחק. אבל כל היום אף אחד מהם לא שאל אותי מה אני, מי אני, מה היה המחנה, מה קרה שם. אף מילה.
"תרגם את זה.

"אחר הצהריים אני שומע צעקות בדלת. שני רוסים ממאוטהאוזן ביקשו כרוב. האיכרים הגרמנים החפים מפשע קיללו וגירשו אותם. ניגשתי, פתחתי את הדלת, הכנסתי אותם ואמרתי להם שייקחו כמה כרוב שירצו.

"באותה הזדמנות כבר עשיתי סיבוב במשק ובמחסנים. בעלי חיים ועופות מכל סוג ומין. והמחסנים גדושים בשר-חזיר מעושן, נקניקים, סלמי, חמאה, קמח. אמרתי לרוסים שייקחו מה שירצו. אחר-כך הודעתי לאיכרים הגרמנים החפים מפשע שעד שיהיו בני אדם אבלה בחברתם בכל יום מבוקר עד ערב. כתשלום ראשון לקחתי את העגל הלבן. מחר אקח אחד בצבע אחר.
"תרגם את זה וגמרנו."

אדון ונגליס עבר בשער בחברת העגל הלבן ומסר אותו במטבח.
בוקר אחד התעוררתי לקול צעקות ודשדוש רגליים רצות. מהומה שלמה. התלבשתי בחיפזון ויצאתי. מכל הצריפים, לבושים, מעורטלים, לבושים למחצה, יצאו ורצו לעבר רחבת המִסדרים. שם כבר הקיף המון רב את תאי המעצר, שעליהם שמרו חיילים אמריקאים. "לתלייה, לתלייה!" צעקו משלנו. "תוציאו אותם! תנו אותם לנו!"

האמריקאים תפסו אנשי אס-אס ממאוטהאוזן והביאו אותם לילה קודם בשעה מאוחרת. הסתערנו על הקיר כדי לשים עליהם את ידינו. למקום הגיע קצין אמריקאי צעיר, מוטרד אך מחויך כביכול. הוא עמד באחוריה של משאית צבאית, ובעזרת צופר המשאית צלחו מעט הפצרותיו שנקשיב לו והוא התחיל לומר:

"קוראים לי מייקל היינפילד, אני סגן, ואני משרת בפרקליטות הצבאית של צבא ארצות-הברית... יקירַי, לא אני ולא חברי צלחנו אוקיינוס שלם וחצינו את אירופה כולה מנוֹרמנדי עד לכאן כדי לשחק! האמינו לי, אני מדבר בשם העם האמריקני כולו, ובייחוד בשם מי שילדיהם הקריבו את חייהם כדי שתצאו לחופשי! אני מבטיח לכם, אני יכול להבטיח לכם, כולם ייענשו כראוי להם. הם פושעי מלחמה, ויובאו לבית-דין צבאי מיוחד של בעלות הברית, שלא יחלק להם ממתקים. אני מבטיח לכם. אבל אסור לפגוע בהם לפני שייערכו החקירות ויימסרו התצהירים. נכין לכל אחד תיק עבה. אני מבטיח לכם. העולם כולו צריך לדעת איזה חיות רעות הם האס-אס. יש לנו הרבה עבודה. צריך לחשוף כל מה שקרה. כי מעבר לעונשם של המנוולים האלה יש דבר נוסף, חשוב יותר! המלחמה הזאת, הפראית והאכזרית ביותר שהיתה מעולם, המלחמה שהסתיימה זה עתה, צריכה להיות האחרונה. אנשים יצטרכו לומר, כשיזכירו אותה, לא "המלחמה הקודמת" אלא "המלחמה האחרונה". וכך יהיה. אני מבטיח לכם."

סגן מייקל היינפילד שכנע אותנו. אפילו הוא עצמו התרגש מדבריו, במיוחד כשאמר: "אני מבטיח לכם."
אחר-כך התחילו הרמקולים להשמיע הודעות שונות:
"היטלר התאבד. גופתו נמצאה בגן מעון הקנצלר בברלין."
"מפקד האס-אס במאוטהאוזן, פרנץ צירַייס, נפצע פצעי מוות תוך כדי בריחה מאנשי המשטרה הצבאית האמריקנית."
מוזיקת ג'ז...

זה קרה בפּירְם, בהרי האלפּים. ללאגֶרקוֹמַנדַנט, כמו לרבים מבכירי המפלגה, היתה בקתת ציד פרטית. סיפרו גם שרצה לקחת מהבקתה את אוצר תכשיטי הזהב שצבר במחנה והחביא שם.

"סגן מפקד האס-אס במאוטהאוזן, גיאורג בַּכְמאייר, התאבד לאחר שהרעיל את אשתו ואת שלושת ילדיו, בני שבע, חמש ושנתיים."

"מפקד המחנה, סגן-אלוף ריצ'רד זַייבֶּל, מבקש מכם למסור את כל כלי הנשק המצויים ברשותכם. הוראות הפיקוד האמריקני נועדו לטובתכם בלבד."
מוזיקת ג'ז...
"מפקד המחנה, סגן-אלוף זייבּל, מבקש מבני כל לאום לבחור נציג להרכבת ועד מנהל. עד שתוכלו לשוב לבתיכם, מאוטהאוזן צריך להימסר לניהולכם. אתם מכירים את בעיותיכם טוב יותר מכל אחד אחר.

"בימים האחרונים אירעו מקרי מוות רבים עקב מחלות מעיים. אנו חוזרים ומתריעים כי הסיבה לכך היא האכילה הפתאומית המרובה. כל מי שסובל משלשולים מתבקש לגשת למרפאה מיד ולבקש את התרופה... ולהקפיד לשמור על כללי התזונה הבאים..."

אחר הצהריים הופיעו בצריף שלי אנדוניס מאַמבֶּלוֹקיפּי, גנרל קַלוֹמֶנוֹפּוּלוֹס, אדון וַנגֶליס, יוֹנאס, פֶּטרוֹס מתִיבָה ותַנאסיס מסלוניקי ואמרו לי שהיוונים בחרו בי לנציגם בוועד. שאלתי למה.
"ככה!" אמרו לי.

אחר-כך חיכך פטרוס את ידיו ובישר לי, "יש לנו גם מכונית." הוא מצא אותה מצדה האחר של הדנובה. הוא מחק את צלב הקרס שהיה עליה וקישט אותה בדגל קטן של יוון. בתור נציג אוּכל לבקש רישיון נהיגה אמריקני ולוחית רישוי, ו"אנחנו מסודרים שיגעון".

אנחנו, היוונים שמצאו את עצמם בחיים, מנינו אלף גברים בערך ואולי מאתיים נשים, כולן יהודיות.

למחרת נפגשנו, כל הנציגים הנבחרים של בני ארצם, עם סגן-אלוף ריצ'רד זייבל, המפקד האמריקאי של מאוטהאוזן. הנציגים האחרים היו בגיל העמידה ומעלה, בעלי עבר עשיר ותואר כלשהו. בשתי מילים, אנשים רציניים.
דוקטור היינריך דירְמאייר, אוסטריה.
דוקטור פרנץ דאלֶם, גרמניה.
דוקטור לוּסיין ואן חֶרלֶה, בלגיה.
דוקטור פֶּרציקוֹב קוּהַר-לוֹבְרוֹ, יוגוסלביה.
דוקטור ג'וּליאנוֹ פַּגֶ'טָה, איטליה.
דוקטור קוּרט פּאני, צ'כוסלובקיה.
דוקטור קארל פֶּיֶיר, הונגריה.
סרן אנדריי פּירוֹגוֹב, ברית-המועצות.
דוקטור יוֹזף פּוּטֶק, פולניה.
דוקטור אוֹקטַב רַבּאט, צרפת.
דוקטור מַנוּאֶלֶה רַזוֹלָה, ספרד.

אני עצמי הייתי חריג של ממש בקרב מספר רב כל-כך של דוקטורים ופרופסורים באוניברסיטה ופוליטיקאים לשעבר. דוקטור היינריך דירמאייר כיהן בתפקיד ראש עיריית וינה בימי הדמוקרטיה באוסטריה. דוקטור קורט פאני, מזכיר אישי של ראש ממשלת צ'כוסלובקיה בֶּנֶש. דוקטור פרנץ דאלם, מזכיר כללי של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית. וכמובן, בדַכַאוֹ, ששם שהה זמן מה, התוודע לעמיתו היווני, ניקוֹס זַכַריאדיס. חשתי שמעמדי הזוטר מחבל ברצינותו של ה"ועד" שנמניתי עם חבריו, כמו גם באופייה הרשמי של הפגישה החגיגית. השתדלתי לעטות ארשת שתפגין מודעוּת לשליחותנו, אחריות. אבל עשרים ושלוש שנותי, כמו גם חזותי בכלל, לא אפשרו לי לשכנע שקיימת הצדקה כלשהי להימצאותי שם במחיצת האחרים. לכן, כשהגיע תורי ללחוץ את ידו של סגן-אלוף זייבל, הוא הניח את ידו על כתפי באבהות, עיטר את תהייתו בחיוך ושאל את מי אני מייצג. על כל פנים, הוא שמח כששמע אותי אומר "את היוונים".

בצריף מס' 1, בתחום המחנה, שכנו משרדי הוועד. לקחתי לעוזרים את יוֹנאס ותַנאסיס, ויחד ארגַנו את "המשרד היווני שלנו" והתחלנו בעבודה. היה עלינו לערוך את רשימות המתים; הכנות לעזיבה, לאן ירצו לפנות כל אחד וכל אחת מאתנו; אֵילו צרכים היו לנו, אילו משאלות.

כך, עם כל הדברים הטובים האלה ועם כל הדאגות הטובות, שינה מאוטהאוזן את פניו. שלושים ומשהו אלף שוכני המחנה כבר לא היו חסרי ייחוד ואבודים בהמון. היוונים שבו והיו יוונים, הסרבים סרבים, הרוסים רוסים...

"מתחילים להיפרד," אמר מישהו. וזו היתה האמת.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

מאוטהאוזן - יאקובוס קמבנליס
Mauthausen - Iakovos Kambanellis


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים