|  אפריל 2014 |  מרץ 2014 |  פברואר 2014 |  ינואר 2014   

 | ספרים 2013-14 | ספרים 2012 | ספרים 2011 | ספרים 2010 | ספרים 2009 | ספרים 2008 | ספרים 2007 | ספרים 2006 | ספרים 2005 | 

» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בנובמבר 2005
» ספרים באוקטובר 2005
» ספרים בספטמבר 2005
» ספרים באוגוסט 2005
» ספרים ביולי 2005
» ספרים ביוני 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS

Google


» טקסט  » ספרים ילדים נוער  » ספרים חדשים בדצמבר 2005       חזור

ניקולא הקטן
מאת: ז'אן ז'אק סמפה, רנה גוסיני
Le Petit Nicolas - Rene' Goscinny, Jean Jacques Sempe'

ההוצאה:

כנרת

ניקולא הקטן, קלאסיקה צרפתית של כל הזמנים, מאת שניים מיוצרי ההומור החשובים של המאה העשרים.

"היום אחרי הצהריים, בדרך לבית ספר, פגשתי את אלסֵסט שאמר לי: 'מה יקרה אם לא נלך לבית ספר?' אני אמרתי לו שזה לא בסדר לא ללכת לבית ספר, שהמורה לא תהיה מרוצה, שאבא שלי אמר לי שצריך להתאמץ אם רוצים להגיע למשהו בחיים ולהיות טייס, שאִמא תהיה עצובה ושזה לא יפה לשקר. אלסֵסט ענה לי שהיום אחרי הצהריים יש לנו שיעור חשבון, אז אמרתי 'טוב', ולא הלכנו לבית ספר..."

הסופר רנה גוסיני, מחבר "אסטריקס" וחבורתו, והמאייר ז'אן ז'אק סמפה, אמן ה"ניו יורקר" ומגדולי המאיירים ההומוריסטיים בצרפת, יצרו יחד את דמותו הכובשת של ניקולא הקטן, הילד המתוק והתמים שתמיד מסתבך בצרות.

ניקולא הקטן
שתפו אותי

הרפתקאות ניקולא הקטן זכו להצלחה בעולם כולו. הסיפורים ראו אור בחמישה ספרים, תורגמו ל-30 שפות ונמכרו במיליוני עותקים.

ניקולא הקטן רואה אור עכשיו בעברית בתרגום חדש וקולח מאת מיכל פז-קלפ.
שיצחיק עד דמעות ילדים ומבוגרים כאחד.

באדיבות כנרת
שלושה סיפורים ראשונים מהספר

מזכרת שננצור כל חיינו
היום בבוקר הגענו כולנו לבית ספר נורא מרוצים, כי היום מצטלמים לתמונה כיתתית שתהיה בשבילנו מזכרת שננצור כל חיינו, כמו שהמחנכת אמרה. והיא גם אמרה לנו לבוא נקיים ומסורקים יפה-יפה.

נכנסתי לחצר בית ספר עם ראש מלא ג'ל. כל הילדים כבר היו שם והמורה עמדה וצעקה על ז'אוֹפרָאָה שהגיע מחופש ליצור ממאדים. לז'אופרואה יש אבא נורא עשיר שקונה לו כל צעצוע שהוא רוצה. ז'אופרואה אמר למחנכת שלא אכפת לו, ושהוא יצטלם בתלבושת חלל, ושאם לא אז הוא הולך הביתה.

הצלם גם היה שם עם המצלמה שלו והמורה אמרה לו שצריך להזדרז כי אחרת נפסיד שיעור חשבון. אַנְיָאן, שהוא התלמיד הכי טוב בכיתה והפוצי-מוצי של המחנכת, אמר שזה יהיה חבל אם לא יהיה שיעור חשבון, כי הוא אוהב חשבון והוא עשה את כל התרגילים שהיו לשיעורי בית. אד, חבר שלי חזק נורא, רצה להכניס לאניאן אגרוף בפרצוף, אבל לאניאן יש משקפיים ואי אפשר להרביץ לו כל פעם שרוצים. המורה התחילה לצעוק שאנחנו בלתי נסבלים ושאם זה יימשך כך לא תהיה שום תמונה ושכולנו ניכנס לכיתה. אז הצלם אמר: "נו באמת, נו באמת, שקט, כולם להירגע, אני יודע איך צריך לדבר עם ילדים, הכול יהיה בסדר גמור."

הצלם החליט שאנחנו צריכים להסתדר בשלוש שורות: הילדים בשורה הראשונה יֵשבו על הרצפה, הילדים בשורה השנייה יעמדו מסביב למחנכת שתשב על כיסא והילדים בשורה השלישית יעמדו על ארגזים. יש לצלם הזה רעיונות ממש טובים.

הלכנו להביא ארגזים ממחסן בית ספר. עשינו שם חיים, כי לא היה הרבה אור במחסן ורָפָס שם שק ישן על הראש וצעק: "הווו, אני רוח רפאים." ואז ראינו שהמחנכת מגיעה. היא לא נראתה מרוצה, אז לקחנו את הארגזים ויצאנו משם מהר. היחיד שנשאר היה רופוס. הוא לא ראה מה קורה בגלל שהשק היה על הראש שלו והוא המשיך לצעוק: "הווו, הווו, אני רוח רפאים," והמחנכת היתה זאת שהורידה לו את השק. איך שרופוס היה מופתע. כשהמחנכת חזרה לחצר, היא עזבה את האוזן של רופוס ואז הִכתה לעצמה על המצח. "אתם שחורים לגמרי," היא אמרה. זה היה נכון. כששיחקנו במחסן, התלכלכנו קצת. המחנכת לא היתה מרוצה, אבל הצלם אמר לה שזה לא נורא, ושיש לנו זמן להתרחץ בזמן שהוא מסדר את הארגזים ואת הכיסא בשביל התמונה. היחיד שנשאר עם פנים נקיות, חוץ מאניאן, היה ז'אופרואה, כי היתה לו על הראש קסדת חלל שנראתה כמו צנצנת. "את רואה," אמר ז'אופרואה למחנכת, "אם כולם היו באים מחופשים ליצורים ממאדים, לא היו בעיות." ראיתי שלמחנכת ממש מתחשק לתפוס לז'אופרואה באוזן, אבל בצנצנת לא היה איפה לתפוס. המצאה גדולה, תחפושת המאדים הזאת! חזרנו אחרי שהתרחצנו והסתרקנו. היינו קצת רטובים, אבל הצלם אמר שזה לא נורא, ושבתמונה לא יראו כלום.

"טוב," אמר לנו הצלם, "רוצים לשמח את המורה שלכם?" ענינו שכן, כי אנחנו מחבבים את המחנכת, היא ממש נחמדה כשאנחנו לא מרגיזים אותה. "טוב," אמר הצלם, "גשו בצורה יפה למקומות שלכם. הגבוהים על הארגזים, הבינוניים בעמידה והנמוכים בישיבה." התחלנו להסתדר והצלם התחיל להסביר למחנכת שאפשר להשתלט על כל הילדים עם קצת סבלנות, אבל המחנכת לא יכלה להקשיב לו עד הסוף. היא היתה צריכה להפריד בינינו, כי כולנו רצינו לעמוד על הארגזים.

"יש פה רק גבוה אחד, וזה אני!" צעק אד ודחף את אלה שרצו לעלות על הארגזים. ז'אופרואה התעקש, אז אד נתן לו אגרוף בצנצנת והכאיב לעצמו נורא. היינו צריכים כמה ילדים כדי להוריד מהראש של ז'אופרואה את הצנצנת, שנמעכה.

המחנכת אמרה שהיא מזהירה אותנו בפעם האחרונה ושאם לא נירגע יהיה שיעור חשבון, אז הבנו שצריך להיות בשקט והתחלנו להסתדר במקומות. ז'אופרואה התקרב לצלם, "מה זה, הדבר הזה?" הוא שאל. הצלם חייך ואמר לו: "זאת קופסה שממנה תצא ציפור קטנה, בחרצ'יק." "המכשיר שלך ישן," אמר ז'אופרואה, "אבא שלי נתן לי מצלמה עם מגן שמש, עדשה לצילום מקרוב, עדשת טֶלה, וכמובן מסננים..." הצלם נראה מופתע, הוא הפסיק לחייך ואמר לז'אופרואה לחזור למקום. "יש לך לפחות מד-אור חשמלי?" שאל ז'אופרואה. "בפעם האחרונה, חזור למקום שלך!" צעק הצלם, שפתאום נראה נורא עצבני.

הסתדרנו במקומות. אני ישבתי על הארץ, ליד אַלסֵסט. אלססט הוא חבר שלי והוא נורא שמן ואוכל כל הזמן. הוא בדיוק התכוון לנגוס בפרוסת לחם עם ריבה כשהצלם אמר לו להפסיק לאכול, אבל אלססט ענה שהוא חייב להזין את עצמו. "עזוב את הלחם הזה!" צעקה המחנכת שישבה בדיוק מאחורי אלססט. זה כל כך הבהיל אותו, שהוא הפיל את הלחם על החולצה שלו. "זה אבוד," אמר אלססט, כשהוא מנסה לנגב את הריבה עם הלחם. המורה אמרה שהברירה היחידה שנשארה היא לשים את אלססט בשורה האחרונה בשביל שלא יראו את הכתם על החולצה. "אד," אמרה המחנכת, "פנה את מקומך לחברך." "הוא לא חבר שלי," ענה אד, "והוא לא יעמוד במקומי. הוא יכול פשוט להסתובב עם הגב למצלמה, ככה לא יראו לא את הכתם ולא את הפרצוף השמן שלו." המחנכת התרגזה ונתנה לאד עונש לכתוב מאה פעם "אסור לי לסרב לפנות את מקומי לחבר שהפיל על חולצתו פרוסת לחם עם ריבה." אד לא אמר כלום, הוא ירד מהארגז שלו והתקדם לשורה הראשונה. זה עשה קצת בלגן, בעיקר כשאד נתקל באלססט והכניס לו אגרוף בפרצוף.

אלססט רצה לתת לאד בעיטה, אבל אד התחמק, הוא נורא גמיש, ומי שקיבל את הבעיטה היה אניאן, במזל - איפה שאין לו משקפיים. זה לא הפריע לו להתחיל לצרוח ולבכות שהוא לא רואה כלום, שאף אחד לא אוהב אותו ושהוא רוצה למות. המחנכת הרגיעה אותו, קינחה לו את האף, סירקה אותו מחדש והענישה את אלססט - הוא צריך לכתוב מאה פעם "אסור לי להכות חבר שלא מציק לי ושמרכיב משקפיים." "מגיע לך," אמר אניאן. אז המחנכת נתנה גם לו עונש. אניאן היה כל כך מופתע, שהוא אפילו לא בכה. המחנכת התחילה לחלק עונשים בנדיבות, לכולנו היו ערמות של שורות לכתוב, ובסוף המחנכת אמרה: "טוב, עכשיו אולי תחליטו להתנהג יפה. אם תהיו ילדים טובים, אבטל את כל העונשים. אז הסתדרו, חייכו חיוך גדול, והאדון יצלם תמונה יפה!" בגלל שלא רצינו לצער את המחנכת, עשינו מה שהיא אמרה. כולנו הסתדרנו וחייכנו.

אבל המזכרת שננצור כל חיינו התפספסה, כי גילינו שהצלם כבר לא שם. הוא עזב, בלי להגיד כלום.

הקאובויים
הזמנתי את החברים לבוא אלי היום אחרי הצהריים לשחק בקאובויים. הם הגיעו עם כל הציוד שלהם. רופוס הביא תחפושת שלמה של שוטר, שאבא שלו קנה לו, עם כובע מצחייה של שוטר, אזיקים, אקדח, אלה לבנה ומשרוקית; אד חבש את הכובע-צוֹפים הישן של אחיו הגדול, ולבש חגורה עם מלא תרמילים מעץ ושני נרתיקים שבתוכם היו אקדחים אדירים עם קתות, שהיו עשויות מאותו סוג של עצם שממנה היתה עשויה קופסת האיפור שאבא קנה לאמא אחרי שהם רבו בגלל שהצלי היה שרוף, אבל אמא אמרה שזה בגלל שאבא הגיע באיחור. אלססט היה מחופש לאינדיאני עם גרזן מעץ ונוצות על הראש, והוא נראה כמו תרנגולת שמנה; לז'אופרואה, שאוהב להתחפש ושיש לו אבא נורא עשיר שנותן לו כל מה שהוא רוצה, היתה תלבושת שלמה של קאובוי, עם מכנסיים מעור כבש, אפודה מעור, חולצה משובצת, כובע גדול, אקדחי קפצונים ודורבנות עם זיזים אדירים. לי היתה מסכה שחורה שקיבלתי למַרדי גְרא - חג התחפושות - והרובה חצים שלי, ומטפחת אדומה מסביב לצוואר, שהיא בעצם צעיף ישן של אמא. נראינו ממש מדליק!

היינו בחצר ואמא אמרה שהיא תקרא לנו לאכול ארוחת ארבע. "טוב," אמרתי, "אז ככה, אני הנער הטוב, ויש לי סוס לבן, ואתם, אתם השודדים, אבל בסוף אני מנצח." האחרים לא הסכימו, זאת הבעיה: כשמשחקים לבד לא נהנים בכלל, וכשלא משחקים לבד מתחילים מלא ריבים. "למה שאני לא אהיה הטוב?" אמר אד, "וחוץ מזה, למה שגם לי לא יהיה סוס לבן?" "עם פרצוף כמו שלך, אתה לא יכול להיות הטוב," אמר אלססט. "אתה תשתוק, אינדיאני, או שאני אתן לך בעיטה בכנף!" אמר אד, שהוא נורא חזק והוא אוהב לתת לילדים אגרופים באף, והוא הפתיע אותי עם הבעיטה בכנף, אבל זה נכון שאלססט נראה כמו תרנגולת שמנה. "בכל מקרה, אני," אמר רופוס, "אני אהיה השריף." "השריף?" אמר ז'אופרואה. "איפה ראית שריף עם כובע מצחייה? הצחקת אותי!" זה לא מצא חן בעיני רופוס, שאבא שלו הוא שוטר. "אבא שלי," הוא אמר, "חובש כובע של שוטר עם מצחייה והוא לא מצחיק אף אחד!" "הוא היה מצחיק את כולם אם הוא היה מתלבש ככה בטקסס," אמר ז'אופרואה, ורופוס נתן לו סטירה, אז ז'אופרואה שלף אקדח מהנרתיק ואמר: "אתה תצטער על זה, ג'ו!" ורופוס נתן לו עוד סטירה, וז'אופרואה נפל ואז התיישב על הרצפה ועשה "פום!" עם האקדח שלו; אז רופוס הצמיד את הידיים לבטן, ועשה מלא פרצופים ונפל ואמר: "פגעת בי, זאב ערבות, אבל אני עוד אנקום!"

אני דהרתי בחצר ונתתי לעצמי טפיחות במכנסיים כדי להתקדם יותר מהר, ואד התקרב אלי. "רד מהסוס הזה," הוא אמר לי. "הסוס הלבן הוא שלי!" "לא, אדוני," אמרתי לו, "פה זה הבית שלי ואני רוכב על הסוס הלבן," ואד נתן לי אגרוף באף. רופוס שרק שריקה חזקה במשרוקית. "אתה גנב סוסים," הוא אמר לאד, "ובקנזס סיטי, תולים גנבי סוסים!" אז אלססט בא בריצה ואמר: "רק רגע! אתה לא יכול לתלות אותו. אני השריף!" "ממתי, תרנגולת?" שאל רופוס. אלססט, שבדרך כלל לא אוהב ללכת מכות, תפס את הגרזן-עץ שלו, ועם הקת - טוק! נתן מכה בראש של רופוס, שלא היה מוכן. איזה מזל שלרופוס היה על הראש את הכובע-שוטר עם המצחייה. "הכובע שלי! הרסת את הכובע שלי!" רופוס צעק והתחיל לרוץ אחרי אלססט, בזמן שאני התחלתי עוד פעם לדהור מסביב לחצר.

"הֵיי, חבר'ה," אמר אד, "תעצרו רגע! יש לי רעיון. אנחנו נהיה הטובים ואלססט יהיה השבט של האינדיאנים והוא ינסה לקחת אותנו בשבי ואז הוא יתפוס שבוי, אבל אנחנו נגיע ונשחרר את השבוי ואז ננצח את אלססט!" כולנו היינו בעד הרעיון הזה שהיה באמת מדליק, אבל אלססט לא הסכים. "למה שאני אהיה האינדיאני?" אלססט אמר. "בגלל שיש לך נוצות על הראש, אידיוט!" ענה ז'אופרואה, "וחוץ מזה, אם זה לא מוצא חן בעיניך, אז אל תשחק יותר, באמת, אתה ממש מעצבן!" "טוב, אם זה ככה, אז אני לא משחק יותר," אמר אלססט, והוא הלך לפינה כדי להיות ברוגז ולאכול קרואסון שוקולד שהיה לו בכיס. "הוא חייב לשחק," אמר אד, "הוא האינדיאני היחיד שיש לנו. אתם יודעים מה? אם הוא לא משחק, אני מורט לו את הנוצות!" אלססט אמר שבסדר, שהוא מסכים, אבל בתנאי שבסוף הוא יהיה אינדיאני טוב.

"בסדר, בסדר," אמר ז'אופרואה, "לפעמים אתה נורא מרגיז!" "ומי יהיה השבוי?" שאלתי. "ז'אופרואה," אמר אד, "נקשור אותו לעץ עם חבל כביסה." "מה פתאום?!" אמר ז'אופרואה, "למה אני? אני לא יכול להיות השבוי, אני לבוש הכי יפה מכולם!" "אז מה?" ענה אד, "אני לא אומר שאני לא משחק רק בגלל שיש לי סוס לבן!" "הסוס הלבן שלי!" אמרתי. אד התרגז, הוא אמר שהסוס הלבן שלו ואם זה לא מוצא חן בעיני הוא ייתן לי עוד אגרוף באף. "נראה אותך מנסה!" אמרתי לו, והוא הצליח. "אל תזוז, אוקלהומה קיד!" צעק ז'אופרואה וירה באקדח לכל הכיוונים; רופוס שרק במשרוקית ואמר: "כן, אני השריף, כן, אני עוצר את כולכם!" ואלססט נתן לו מכת גרזן על הכובע-שוטר עם המצחייה ואמר שהוא ייקח אותו בשבי, ורופוס התרגז כי המשרוקית שלו נפלה על הדשא, אני בכיתי ואמרתי לאד שכאן זה הבית שלי ושאני לא רוצה לראות אותו יותר אף פעם; כולם צעקו, זה היה בידור, ממש נהנינו, היה אדיר.

ואז אבא יצא מהבית. הוא לא נראה מרוצה. "ילדים, מה כל הרעש הזה? אתם לא יכולים לשחק יפה?" "זה בגלל ז'אופרואה, אדוני, הוא לא רוצה להיות השבוי!" אמר אד. "אתה רוצה להרגיש את היד שלי על הפרצוף שלך?" שאל ז'אופרואה, והם התחילו ללכת מכות, אבל אבא הפריד ביניהם. "באמת, ילדים," הוא אמר, "אני רוצה להראות לכם איך משחקים. אני אהיה השבוי!" היינו ממש מרוצים! אבא שלי ממש מדליק! קשרנו את אבא שלי לעץ עם חבל כביסה, ושנייה אחרי שגמרנו ראינו את מסיה בלדור שקפץ מעל לגדר החיה של החצר.

מסיה בלדור זה השכן שלנו שאוהב להציק לאבא. "גם אני רוצה לשחק, אני אהיה 'שור עומד' אדום העור!" "לך מכאן, בלדור, אף אחד לא קרא לך!" מסיה בלדור היה נהדר, הוא נעמד מול אבא בידיים משולבות ואמר: "שלבן העור ינצור את לשונו!" אבא נורא התאמץ להשתחרר מהעץ ומסיה בלדור התחיל לרקוד מסביב לעץ והשמיע קריאות. היינו שמחים להישאר כדי לראות את אבא ואת מסיה בלדור משחקים ועושים שטויות, אבל לא יכולנו כי אמא קראה לנו לבוא לאכול ארוחת ארבע, ואחר כך הלכנו לחדר שלי ושיחקנו ברכבת החשמלית. באמת שלא ידעתי שאבא כל כך אוהב לשחק בקאובויים. כשירדנו למטה, בערב, מסיה בלדור כבר עזב מזמן, אבל אבא עדיין היה קשור לעץ והמשיך לצעוק ולעשות פרצופים.
איזה מדליק זה לדעת לשחק ככה לבד, כמו אבא!

מרק-חם
היום בבית ספר המחנכת לא באה. היינו בחצר, מסודרים בטורים כדי להיכנס לכיתה, והמורה המשגיח אמר לנו: "המחנכת שלכם חולה היום." ואז המורה המשגיח, מסיה דיובון, הכניס אותנו לכיתה. אנחנו קוראים למשגיח "מרק-חם", כשהוא לא בסביבה, כמובן. אנחנו קוראים לו ככה כי הוא כל הזמן אומר: "הסתכלו לי בעיניים," ובמרק חם יש עיניים של שומן. גם אני לא הבנתי בהתחלה, הילדים הגדולים הסבירו לי. למרק-חם יש שפם גדול, והוא מעניש לעִתים קרובות. לא כדאי להתעסק איתו. בגלל זה לא מצא חן בעינינו שהוא בא להשגיח עלינו, אבל איזה מזל, כשהגענו לכיתה הוא אמר לנו: "אני לא יכול להישאר איתכם, אני חייב לעבוד עם המנהל, אז הסתכלו לי בעיניים והבטיחו לי שתהיו ילדים טובים." הסתכלנו לו בעיניים עם כל העיניים שלנו והבטחנו. חוץ מזה, אנחנו תמיד ילדים די טובים.

אבל כנראה מרק-חם לא רצה לקחת סיכונים, אז הוא שאל מי התלמיד הכי טוב בכיתה. "אני, אדוני!" אמר אניאן, והיה גאה בעצמו. וזה נכון, אניאן הוא התלמיד הכי טוב בכיתה, והוא גם הפוצי-מוצי של המחנכת ולא כל כך אוהבים אותו, אבל אי אפשר להרביץ לו כל פעם שרוצים בגלל המשקפיים שלו. "טוב," אמר מרק-חם, "אתה תשב על כיסא המורה ותשגיח על החברים שלך. אני אבוא מפעם לפעם כדי לראות מה המצב. חזרו על השיעורים שלכם." אניאן, שהיה ממש מרוצה מעצמו, התיישב ליד השולחן של המורה, ומרק-חם הלך.

"טוב," אמר אניאן, "היה אמור להיות לנו שיעור חשבון. הוציאו את המחברות שלכם ונפתור בעיה." "אתה דפוק או מה?" שאל קלוטר. "קלוטר, בלום פיך!" צעק אניאן, שנראה כאילו הוא באמת חושב שהוא המורה. "בוא לפה ותגיד לי את זה, אם אתה גבר!" אמר קלוטר, ואז הדלת של הכיתה נפתחה וראינו את מרק-חם נכנס, מרוצה מעצמו. "אהה!" הוא אמר. "נשארתי לעמוד מאחורי הדלת כדי להקשיב. אתה, שם, הסתכל לי בעיניים!" קלוטר הסתכל, אבל לא עשה רושם שמה שהוא ראה שם מצא חן בעיניו במיוחד. "כתוב לי מאה פעם: אסור לי לדבר בגסות לחבר שאמור לפקח עלי ושרוצה שאפתור בעיה בחשבון." אחרי שמרק-חם אמר את זה, הוא יצא אבל הוא הבטיח לנו שהוא עוד יחזור.

ז'וֹאָקים התנדב להיות המשגיח על הדלת, כולנו הסכמנו, חוץ מאניאן שצעק: "ז'ואקים, חזור למקומך!" ז'ואקים הוציא לאניאן לשון, התיישב מול הדלת והציץ דרך החור של המנעול. "אין אף אחד, ז'ואקים?" שאל קלוטר. ז'ואקים ענה שהוא לא רואה שום דבר. אז קלוטר קם ואמר שהוא הולך להאכיל את אניאן בספר החשבון שלו, וזה היה רעיון ממש מדליק, אבל הוא לא מצא חן בעיני אניאן, שצעק: "לא! יש לי משקפיים!" "אתה תאכל גם אותם!" אמר קלוטר, שממש רצה שאניאן יאכל משהו. אבל ז'אופרואה אמר שחבל לבזבז זמן על שטויות כאלה, ושעדיף לשחק בכדור. "ומה עם הבעיות בחשבון?" שאל אניאן, שלא נראה מרוצה, אבל אנחנו לא שמנו לב אליו והתחלנו לשחק מסירות, וזה היה ממש כיף לשחק בין הספסלים. כשאני אהיה גדול, אני אקנה לי כיתה רק כדי לשחק בתוכה. ואז שמענו צעקה וראינו את ז'ואקים יושב על הרצפה ושם את הידיים שלו על האף. מרק-חם בדיוק פתח את הדלת וז'ואקים לא ראה אותו. "מה יש לך?" שאל מרק-חם המום לגמרי, אבל ז'ואקים לא ענה, הוא אמר איי, איי, וזהו, אז מרק-חם הרים אותו על הידיים ולקח אותו החוצה. אנחנו לקחנו את הכדור וחזרנו למקומות שלנו. כשמרק-חם חזר עם ז'ואקים, שהאף שלו היה נפוח לגמרי, הוא אמר לנו שמתחיל להימאס לו ושאם זה יימשך כך אנחנו עוד נראה מה צפוי לנו. "למה שלא תלמדו מהחבר שלכם אניאן?" שאל, "הוא ילד טוב." ומרק-חם הלך. שאלנו את ז'ואקים מה קרה, והוא ענה שבגלל שהסתכל כל כך הרבה זמן דרך החור של המנעול, הוא נרדם.

"איכר הולך ליריד," אמר אניאן. "בתוך הסל יש לו עשרים ושמונה ביצים, במחיר חמש מאות פרנק לתריסר..." "המכה באף זה באשמתך," אמר ז'ואקים. "כן!" אמר קלוטר, "בואו נאכיל אותו בספר חשבון שלו, יחד עם האיכר, הביצים והמשקפיים!" אז אניאן התחיל לבכות. הוא אמר לנו שכולנו רשעים ושהוא יגיד את זה להורים שלו והם ידאגו שיעיפו את כולנו הביתה, ואז מרק-חם פתח את הדלת. כולנו ישבנו במקום ולא אמרנו כלום, ומרק-חם הסתכל על אניאן שישב ליד השולחן של המורה ובכה בלי סיבה. "אז מה," אמר מרק-חם, "עכשיו אתה עושה בעיות? אתם משגעים אותי! בכל פעם שאני מגיע, יש כאן ליצן תורן אחר! הסתכלו לי טוב בעיניים, כולכם! אם אחזור לכאן עוד פעם אחת ואראה משהו לא בסדר, תקבלו ממני עונש רציני!" והוא שוב הלך. אמרנו לעצמנו שזה לא הזמן לעשות שטויות, כי כשהמורה המשגיח לא מרוצה, הוא נותן עונשים נוראיים. לא זזנו, שמענו רק את המשיכות באף של אניאן ואת הלעיסות של אלססט, חבר שלי שאוכל כל הזמן. ואז שמענו רעש קטן מכיוון הדלת. ראינו את הידית של הדלת מסתובבת, ואז הדלת התחילה להיפתח לאט, לאט, בחריקה. כולנו הסתכלנו ולא כל כך נשמנו, אפילו אלססט הפסיק לאכול. ואז, פתאום, נשמעה צעקה: "זה מרק-חם!" הדלת נפתחה ומרק-חם נכנס, כולו אדום. "מי אמר את זה?" הוא שאל. "זה ניקולא!" אמר אניאן. "לא נכון, שקרן מלוכלך!" וזה היה נכון שזה לא היה נכון. מי שבאמת אמר את זה היה רופוס. "זה אתה! זה אתה! זה אתה!" צעק אניאן ועוד פעם התחיל לבכות. "אתה מרותק!" אמר לי מרק-חם. אז התחלתי לבכות, אמרתי שזה לא הוגן ושאני אעזוב את בית ספר ושעוד יתגעגעו אלי. "זה לא הוא, אדוני, אניאן אמר מרק-חם!" צעק רופוס. "לא אני אמרתי מרק-חם!" צעק אניאן. "אתה אמרת מרק-חם, שמעתי אותך אומר מרק-חם. אני בטוח. מרק-חם!" "טוב, מספיק," אמר מרק-חם, "כולכם מרותקים!" "למה אני?" שאל אלססט. "אני לא אמרתי מרק-חם!" "אני לא רוצה לשמוע יותר את הכינוי המגוחך הזה, הבנתם?" צעק מרק-חם, שנראה ממש מעוצבן. "אני לא אגיע לריתוק!" צעק אניאן והתגלגל על הרצפה תוך כדי בכי והתחיל לשהק ונהיה אדום לגמרי ואז כחול. כמעט כולם בכיתה צעקו או בכו, וחשבתי שעוד רגע מרק-חם יתחיל גם, ואז המנהל נכנס. "מה קורה פה, מרק... מסיה דיובון?" שאל המנהל. "אני כבר לא יודע, אדוני המנהל," ענה מרק-חם, "ילד אחד מתגלגל על הרצפה, ילד אחר מדמם מהאף כשאני פותח את הדלת, כל השאר צורחים, אף פעם לא ראיתי דבר כזה! אף פעם!"
ומרק-חם העביר את היד בשיער שלו, והשפם שלו זז לכל הכיוונים.
למחרת המחנכת חזרה, אבל מרק-חם לא בא.

© כל הזכויות שמורות לכנרת הוצאה לאור

ניקולא הקטן - ז'אן ז'אק סמפה, רנה גוסיני
Le Petit Nicolas - Rene' Goscinny, Jean Jacques Sempe'

Le Petit Nicolas - Rene' Goscinny, Jean Jacques Sempe'


לראש העמוד

| כתב עת - ספרים | בית חכם | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | tom nifker

Google

הספרים החדשים באפריל 2014:
אבא אני כובשת, אופטימי א, אינטליגנציה תוצאתית, איש המבצעים - מייק הררי, אנטי שביר, ארמונות בחול, בריחה מן הגיהינום, גלויות לילדי הקטן, דברים רעים, האבולוציה של ברונו ליטלמור, הברירה, היזהר במשאלותיך, הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג´לו, והמלך לא ידעה, יצירה עלומה, כמעט בלתי נראה, לחישת הצללים, לילה ולואיס, מברלין לשנחאי, מה שהזמן והעצב הותירו, נאמנות למקור , עולם של שפע, עין הכמהין, צעקה הפוכה, קרובים-רחוקים, תיק ריכטר, תעלומת האיש שמת צוחק.

הספרים החדשים במרץ 2014:
אביגיל, אהבה היא תמיד של שם, אור קדומים, אידיופתיה, איך לעשות מכה באסיה, אלה החיים, אלופי התמימות, אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אני ליאונה, בית הסודות, בעולם לא מתוקן, ג'פנטאון, האדמה הטובה, האיש מסין, ההתנגדות היהודית לציונות, החלוץ החברתי: ד"ר ישראל כץ, היהדות שלא הכרנו, היפנוזה: דרכה של הנפש ליצור את הגוף, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הכלה המתחזה, המחברת האדומה, המתים אינם יודעים, הסוד הקדמוני, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם, חותמם של הדברים כולם, חלומות של אחרים, חלומותיהם החדשים, טיפול קצר מועד, ילדיהם של שומרי הפילים, ימים של בהירות מדהימה, כולם בשביל אחד, כיוון הנדידה, להיות בעולם, להציל את מוצרט, לקראת פילוסופיה של הצילום, מופע-העצמי, ספינת העבדים, היסטוריה אנושית, עוברת אורח, עירום בין זאבים, פסיכואנליזה והגאולה העברית הקדומה, פרקליטי העשוקים , קץ האושר, רוגטקה, סיפורים, רודריגז, שאלת פתיחה, שני פשעים, תאנה ממתינה לשמיים.

ספרים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים