» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בינואר 2006       חזור

השלישית בשורה השנייה
מאת: גל אמיר

ההוצאה: כנרת אבי כהן, המכונה "רומנו", הוא שוטר שנתפס בקלקלתו. אחרי שהורשע בפרשת שחיתות משטרתית, הוא הודח מהמשטרה, וניצל מישיבה בכלא רק הודות להסכמתו להעיד נגד חבריו השוטרים. הוא מסתתר, נואש ובודד, בהיאחזות בלתי חוקית בשומרון, כשהוא נרדף על ידי השוטרים שנגדם העיד, גרושתו הדורשת תשלום מזונות, ואנשי העולם התחתון, להם הוא חייב כספים. כאשר ידיד מהעבר, המיליונר המסתורי אשר קנטור, שוכר את שירותיו כדי לאתר רואת-חשבון, שנעלמה עם עשרה מיליון דולר שלו, אין לרומנו ברירה אלא להסכים.

החיפוש אחר רואת-החשבון הופך עבור רומנו ליותר מעוד תיק, ליותר מחיפוש סתמי אחר נעדרת. ככל שהחקירה מסתבכת, וככל שהנתיב הווירטואלי שהותירה אחריה רואת-החשבון מתפתל בין פרנקפורט ובין נתיבות, בין פראג לרמת גן, כך מגלה רומנו כי הפתרון לתעלומה נמצא קרוב אליו הרבה יותר משאי-פעם היה יכול לשער, וכי רואת-החשבון, שנעלמה כשהיא מותירה אחריה רק תמונת עירום המוסתרת במעטפה משרדית, היא עבורו הרבה יותר מעוד שם על פיסת נייר.

השלישית בשורה השנייה הוא ספרו הרביעי של סופר המתח גל אמיר, הרואה אור בהוצאת זמורה-ביתן. בסגנונו המוכר והממכר הוא לוקח את הקורא למסע מוזר וקודר בישראל המושחתת, האלימה והכוחנית של תחילת האלף השלישי.

גל אמיר יליד עפולה (6 בפברואר 1968). מצד אמו דור תשיעי בארץ. לאחר שירות צבאי בחיל התותחנים החל בלימודי משפטים. לאחר סיום בחינות הלשכה בשנת 1994, החל לעבוד כעורך דין בעפולה, עיסוק ששימש כרקע לספרו הראשון "עפולה, רח' האופרה 3". נשוי ואב לשני ילדים. מתגורר ביישוב אשחר בגוש שגב, יישוב לו אידיאולוגיה של חיים משותפים של דתיים וחילונים. הספר "לילה אדום" היה מועמד ל"פרס גפן", בקטגוריה "ספר המדע בדיוני המקורי הטוב ביותר" בשנת 2003. שמו של הספר נבחר (לראשונה בתולדות המו"לות העברית) בתחרות בה הציעו גולשים באתר YNET שמות לספר על פי תכנו של פרק שפורסם באתר בטרם התפרסם הספר.

באדיבות הוצאת כנרת
הפרק הראשון מתוך הספר

פרק א'
מבעד לאדים שהתעבו על זגוגית חלון המקלחת הסגור, ניתן להבחין בזוהר נדיר של שמש ביום גשם חורפי. המים התחילו להתקרר, ונעשו פחות מִפושרים, אבל לא רציתי לצאת, כי ידעתי שגם אם הגשם פסק לרגע, והשמש יצאה לכמה שניות מבין העננים, יהיה לי ממש קר מחוץ למקלחת. קשה היה לקרוא לזה זרם או אפילו מקלחת. אני לא יודע מי תיכנן את המבנים הטרומיים האלה, אבל נוחות או מותרות לא עמדו לנגד עיניו. האמת היא, שמחצית שטח הקרוון שבו גרתי היתה תפוסה על ידי הליכון מאוד משוכלל, שעלה לי משהו כמו חמישה-עשר אלף שקלים כשרכשתי אותו שנה קודם לכן, כמתנת יום הולדת לנועה. אבל שנה זה הרבה זמן, והיום הוא פשוט אנדרטה גדולה ומסורבלת לעולם שבו חייתי פעם. למעשה, הדבר היחיד שהצלחתי לחלץ משתים-עשרה שנות נישואים. לא שהשתמשתי בו. מאז שגורשתי בחרפה מהשירות במשטרת ישראל אני לא בקטע של כושר. בששת החודשים האחרונים העליתי עשרה קילו. אולי יותר. אני לא ממש נשקל כאן. כשאני מביט למטה, במקלחת, כל מה שאני יכול לראות הוא כרס שעירה. זה שלב חמור מאוד בחייו של גבר. אבל מי, לעזאזל, כבר מסתכלת עלי בזמן האחרון.

למרות זרימת המים, באו לאוזני במעומעם קולות שבקעו מחדר המגורים של הקרוון. זו יכולה להיות רק אילאיל.

אילאיל נולדה לפני עשרים ואחת שנים להורים שקראו יותר מדי טשרניחובסקי, ונכשלו באופן מוחלט בחינוך בתם. עובדה שהיא מצאה עצמה במאחז הבלתי חוקי הזה, באמצע השטחים. אם תשאלו אותי, לא רק לה אין מה לחפש פה, אלא לאף אחד אחר. אבל זאת כבר פוליטיקה, ואני עם הפוליטיקה גמרתי. לא מסוגל אפילו לחשוב מה טוב לי עצמי, אז בטח גדול עלי לחשוב מה טוב למדינה. ובעצם, אני דווקא יודע מה היא מחפשת כאן. מטר ושמונים של חיוך מתחסד, כיפה ברסלבית לבנה ואת שערו הבלונדיני הארוך של נפתלי שַטמון, מייסד המאחז הסהרורי הזה. שטמון החזיק פה הרמון של שש או שבע מעריצות מסוגה של אילאיל, וכולן מתו שהוא יעשה להן את הטובה, אבל החינוך הדתי-לאומי הדפוק שלהן מנע את האפשרות. חוץ מההרמון של שטמון הסתובבה בשטח משפחה עם ילדים, כמה בני עשרה מעל או מתחת לגיל השירות הסדיר, ואני.

אילאיל היתה היחידה במאחז עם מעט שכל ישר. לא, לא מאחז. חווה. חווה חקלאית. שכחתי. החבר´ה האלה התפרנסו מגזילת אדמות של הכפר הערבי הסמוך או של מִנהל מקרקעי ישראל, ועליהן גידלו משהו. האמת היא, שהם התעסקו יותר בלגרש מהאדמות את הפלאחים מהכפר או את הפקחים של המִנהל מאשר בחקלאות. מכיוון שחקלאות לא היתה הצד החזק שלהם, ואף גידול לא הגיע לשלב הבשלה בתקופה שהייתי שם, לעולם לא אדע בדיוק מה אמור היה לגדול בשדות הרחבים של המאחז. חוץ מזה, תמיד התגלגלו שם כמה תרנגולות שנורא בא לי לבעוט בהן, אבל פחדתי לעצבן את שטמון.

נראה שאילאיל הבינה די מהר שמנפתלי שטמון יבואו לה רק צרות. אבל מכיוון שהיתה נשמה רומנטית ואופטימית בטבעה, החליטה להישאר שם. במקום לבלות את זמנה בבהייה בשריריו המסוקסים של שטמון, החורשים באדמת המולדת, או בהאזנה להגיגיו, היא בילתה די הרבה זמן איתי. קצת בישלה, קצת ניקתה, והרבה ראינו טלוויזיה - איסו ר חמור בתחום שלטונו של שטמון האיום. כך הנעמנו זה את זמנו של זה בגלות הנוראה שאליה נקלענו. סגרתי את הברז. היה לי קר ורציתי להגיע לחמימות היחסית של הסלון, אבל אילאיל הצדקת צעקה: "רומנו, תתלבש לפני שאתה יוצא." היחסים בינינו כבר הפכו לשיחת היום במאחז, וההרמון של שטמון רחש כולו מדמיונות על חיינו האינטימיים. אבל בינה לבין עצמה היא חייבת לדעת, הצדקת הזאת, שעיניה לא שזפו מעולם את עכוזי השעיר, שלא לדבר על סרח העודף המידלדל לו בשיפולי כרסי.

"רומנו" זה כינוי. הורי, בניגוד להוריה של אילאיל, בחרו לתת לי שם סטנדרטי. אבי. אבי כהן. מכיוון שבשכבה שלי בתיכון היו עשרה אבי כהן, ואני לא הייתי "אבי כהן הגדול" או אפילו "אבי כהן הקטן", שמות שנתפסו בידי מועמדים ראויים יותר לתארים האלה, הפכתי בטיול השנתי של כיתה ט´ ל"רומנו". כאוהד מושבע של הפועל תל אביב, לא היה לי אכפת להיפטר מהשם שנשאו דמויות כאבי כהן המכביסט, ואבי כהן הירושלמי. כלפי החלוץ האגדי של שמשון היתה לי רק סימפטיה. אז נשארתי "רומנו". יצאתי עטוף במגבת. היא כבר ישבה על אחד משני הכיסאות בחדר. "מה קורה אילאיל?" שאלתי.

"שמע, רומנו," השיבה, כשהיא מתנדנדת קלות על הכיסא ושותה כוס קפה שכנראה הביאה איתה מביתה, הקרוון שממול. "הייתי במזכירות..."
המזכירות בחווה הזאת היא אחד משני החדרים בקרוון של שטמון.
"אווו..." אמרתי בנימה רכילותית. "ומה יש לבחורה כמוך לחפש במזכירות? אולי את המזכיר?"
היא התעלמה מהעקיצה. "שמע, רומנו, זה רציני. מישהו השאיר לך הודעה."

החסרתי פעימה. היא הבחינה בכך. בכל מה שלא קשור בבריונים חובשי כיפה ובעלי עיניים כחולות, היא היתה בחורה נבונה ודקת אבחנה, אילאיל. גם היא ידעה שפרט לתושבי המאחז ועוד שני אנשים שסמכתי עליהם, איש בעולם לא ידע שאני כאן, ומסיבות טובות.

התירוץ שסיפקתי לאילאיל היה, שאני מתחמק מתשלום מזונות. לא שזה לא היה נכון, אבל היו די הרבה אנשים שלא אהבו אותי, והיה הבחור הנחמד מנתניה, שממנו לוויתי עשרים ומשהו אלף שקלים. היה לנו ויכוח חשבונאי על הריבית. בדרך כלל, בוויכוחים כאלה צודק הצד שיכול להפעיל את החבר´ה עם המקלות של הטוריות על פיקת הברך של הצד השני. עד שהוויכוח יוכרע סופית העדפתי להיעלם, ולא היה מקום טוב להיעלם בו מחוות השטמון, עיר המקלט שלי. אולם בסופו של דבר היה זה פתרון ביניים. אין פתרון מושלם. המאחז היה נידח מכדי שמישהו ימצא אותי שם, אבל לא נידח מדי. בסופו של דבר הייתי באמת מרוחק חמש דקות מכפר סבא, וכפר סבא היא כבר התחלה של ציביליזציה. חשבתי שאוכל לשרוד שם כמה חודשים עד שאסדיר את ענייני עם הנתנייתים. הרגשתי רחוק מהישג ידם של מי שחיפשו אותי. עד עכשיו, כנראה.

עכשיו התברר שמישהו חשף אותי. יכולתי לחשוד בכמה מהחברים הוותיקים שלי במשטרה. הם יכלו להרים מבצע איתור כזה.

המחשבה לא עשתה לי טוב. העניין הוא, שרובם היו מאחורי סורגים לתקופות מאסר דו-ספרתיות, ומה שיותר חמור הוא, שהאיש שאותו הם האשימו במצבם הייתי אני.

אילאיל שמה לב למצוקתי. "רוצה קפה, אבי?" שאלה. כשאחד מאיתנו נמצא במצב פגיע, אני הופך מ"רומנו" ל"אבי". בדרך כלל זה קורה בשיחות נפש בשתיים בלילה, במשפטים כמו "אני לא יודעת, אבי, אני כל כך אוהבת אותו, אבל הוא כל כך לא שם בשבילי".

"לא, תודה," השבתי. עם אילאיל הרשיתי לעצמי להישמע לחוץ. "תני לי להתלבש. אני חייב לראות מי השאיר את ההודעה."

היא הסבה את מבטה כשנכנסתי במהירות לתוך תחתונים, ג´ינס, סווצ´ר מהוה ודובון צבאי ישן, לא בהכרח לפי הסדר הזה, בעוד המגבת כרוכה סביב מותני עד כמה שניתן. קו הטלפון במזכירות הוא, בעצם, חיבור פיראטי לקו בזק במזכירות ההתנחלות הסמוכה. אין להם מי-יודע-מה תשתית פה בחווה. כולם מסתובבים עם סלולרים.

יצאנו יחד אל מחוץ לקרוון, אל פניה הטרשיות, האפורות והגשומות של החווה. רצנו בבוץ ובגשם את עשרת המטרים שבין הקרוון שלי ל"מזכירות". המשיח לא היה בבית, אבל הקרוונים פה אינם נעולים. פתחנו את הדלת ונכנסנו. על שולחן המזכירות היה פתק בכתב ידו המסודר והנאה של שטמון: "אבי כהן תחזיר טלפון לאשר קנטור".

לפני די הרבה שנים, בינואר הגשום והקר של 1986, הייתי טירון בחיל התותחנים. יחד איתי היה טירון מתל אביב בשם אשר קנטור. היינו בשבועות האחרונים של הטירונות, שאותם מבלים טירוני התותחנים בשדה, רחוק מבסיס הקבע. אשר ואני העמדנו אוהל סיירים למופת, חפרנו סביבו תעלת ניקוז בעומק של מטר והלכנו לישון. לפני השינה עוד התגאיתי באוזניו על התענוגות שהעניקה לי חברתי נועה, כשיצאתי הביתה בשבת. טירונים הם כאלה. האמת היא, שאת רוב התענוגות הללו דימיינתי. באותה שבת הייתי כל כך עייף שבקושי יכולתי לזוז, והיחסים ביני לבין נועה עדיין לא איפשרו את הביצועים שבהם התגאיתי באוזניו של קנטור. בחצות הלילה ירד מבול נורא שמילא את כל תעלות הניקוז וסחף לתוכן את אוהלי הסיירים. מאה וחמישים טירונים רטובים התעוררו, התגודדו באוהל ששימש כבית כנסת, האוהל היחיד ששרד את סופת הגשמים, ושרו בקול גדול: "ואני חושב כמה טוב בבית, ואיזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ".

הטירונות הסתיימה שבוע לאחר מכן, ומאז ראיתי את קנטור אולי פעמיים, ואף לא פעם אחת אחרי 1988. חיל התותחנים הוא די קטן, אבל הדרכים שלנו פשוט לא הצטלבו. אני נשלחתי לאגד הצפוני, ברמת הגולן, וקנטור נשלח לאגד מרכז, בבקעה. אני עשיתי קורס מפקדי תומ"ת, וקנטור נשאר חפ"ש עד הסוף. פעם החליף הגדוד שלי את הגדוד שלו בתעסוקה במארג´ עיון. ישבנו אז כחצי שעה בשקם והחלפנו חוויות. פעם ראיתי אותו, במקרה, מבלה עם בחורה בפאב בתל אביב, אבל אני הייתי עם נועה ונתקפתי חרדה למחשבה שהוא ירמוז לה על מה שסיפרתי לו באוהל. החלפנו "שלום שלום" ונשארנו כל אחד עם החבורה שלו. אחר כך התחלתי לקרוא עליו בעיתונים. ואחר כך הוא, כנראה, התחיל לקרוא עלי בעיתונים.

אשר קנטור הוא איש עסקים עשיר מאוד, בעלים של חברה קבלנית גדולה ורשת פיצוציות. בנוסף הוא שולט בחלק ניכר מחברי מרכז הליכוד. קנטור הוא גם יעד קבוע של משטרת ישראל, ששרד בלי הרשעה שלושה כתבי אישום חמורים באשמת שוחד והאזנות סתר. אבל באופן קבוע מגישים נגדו כתבי אישום חדשים, כך שתמיד יש נגדו משהו בצנרת. פעם דיברתי עליו עם אחד הקצינים באגף המודיעין במטה הארצי. הוא אמר לי משהו שלא שכחתי: "אשר קנטור לא מקושר לפשע המאורגן בישראל. אשר קנטור הוא הפשע המאורגן". מה שמצחיק הוא, שכשנערכה השיחה הזאת, אני עצמי הייתי חלק מהפשע המאורגן, והקצין שאיתו דיברתי, בחור חביב בשם תדהר קריספין, היה חוליה חשובה במבצע סודי ביותר, שדירדר אותי, תוך שבועות מספר, מדרגת רבֿ-פקד במשטרת ישראל, ראש משרד סיור בתחנה גדולה בתל אביב, למצבי הנוכחי, פליט בחווה לא חוקית בשטחים.

טוב, איֿ-אפשר להשתמט עוד. הנה זה בא. היתה רשת שהבריחה ארצה זונות ממולדובה וכלאה אותן בבתי זונות בבת ים. אחרי כמה חודשים הם נפטרו מהן בדרך זו או אחרת. אני הייתי חלק מהרשת הזאת. מה אפשר לומר? בזמנו זה נראה לי רעיון טוב. הכול התחיל בתור טובה שעשיתי לחבר במשטרה. הוא ביקש שאביט ימינה כשהייתי אמור להביט שמאלה. מהר מאוד הלכה התמורה עבור הטובות האלה וגדלה, והעונש הצפוי לי, אם אחשף, אף הוא הלך וגדל. בשלב כלשהו יצרתי קשר ישיר עם המפעילים של החבר השוטר, כדי להימנע מפער התיווך. כשהפרשה התפוצצה מצאתי את עצמי במעצר, בתחנת המשטרה שבה שירתתי, כשמולי טיוטת כתב אישום עם המון סעיפים נחמדים, החל בסעיפים חמורים לכשעצמם, בנוגע לסחר בנשים (החוק נורא התקדם בנושאים האלה בשנים האחרונות), דרך שוחד, מִרמה והפרת אמונים, וכלה באישום מרנין באשמת אונס.

את האונס אני מכחיש עד היום. היה בין החבר´ה ויכוח על מחירה של אחת הבנות. הם החליטו לשמור אותה במקום נייטרלי עד שהוויכוח יוכרע. המקום היה דירה של חבר שלי. עברתי שם רק כדי לוודא שהכול בסדר. הבחורה היתה נעולה בדירה, ולא ראתה אור יום זה שבועות. אני רק בן אדם. הוצאתי אותה לסיבוב בתל אביב, בניידת. ישבנו בגלידרייה, ואחר כך הלכנו לחוף הים. מה שקרה, כשחזרנו לדירה, נראה לי אז מאוד טבעי ונעשה בהסכמה הדדית. היום אני מבין שהיא, כנראה, ראתה במעשה כורח בלתי נמנע, אחרי הניסיון המר שלה עם גברים ישראלים, בשלושת החודשים האיומים שבילתה במכון העיסוי בבת ים. שום סירוב לא היה אפשרי בנסיבות ההן.

קראתי את העדות שלה, ואלוהים אדירים, זה ממש לא נכון מה שנכתב שם. לא היכיתי אותה. אני לא נוהג להכות נשים. היינו שם לבד, ולא עם ה"בעלים" שלה. גם לא איימתי עליה באקדח. זה פשוט לא אני. אבל היא עמדה לפני גירוש מהארץ, והיתה להוטה לרצות את השוטרים שגבו ממנה עדות. אז איפה שלא תהיי, ילנה דימיטריו, לטענתך, סטודנטית לספרות אנגלית באוניברסיטה בקישינב לפני שהגעת לארצנו הקטנטונת, ומה שתבחרי לעשות עם עצמך שם במולדובה, אני סלחתי לך. אני מקווה שגם את סלחת לי. אבל זו סתם רגשנות. לפעמים צריך להניח את הרגשות בצד וללכת עם אינסטינקט ההישרדות הבסיסי. הסכמתי לעסקה נורא נחמדה, שכללה קנס כספי גבוה, מאסר על תנאי וקצת עבודות שירות, תמורת עדות נגד הכנופיה החביבה, ובה כתריסר חברים שלי במשטרה. אה, היה גם בית דין משמעתי. הועפתי מהשירות בלי שום זכויות. כל הפנסיה שצברתי הלכה לאבדון. זה בערך מה שקנטור יכול היה לקרוא עלי בעיתון.

ואם כבר מדברים על קנטור, וכדי להשלים את התמונה, אותה נועה, שכל כך התפארתי בפני קנטור על כישוריה המיניים, המשיכה להיות החברה שלי גם אחרי הטירונות ואחרי הצבא ואחרי שהתגייסתי למשטרה. בשלב כלשהו התחתנו. היא למדה הנדסת מזון, ואחר כך מונתה לפקחית במשרד הבריאות, במדור האחראי על ג´וקים במסעדות. בעוד אני עסוק עם זונות מולדביות, ערכה היא ביקורת במסעדה שנקראת סאן קילוט - ובעברית "בלי מכנסיים" - והיא לא כל כך אהבה מה שראתה שם. היו שם יותר מדי ג´וקים, והבשר לא נשמר בתנאי קירור התואמים לתקנות. אבל השף היה משהו משהו. אלבר משאש. כשאומרים את זה במבטא צרפתי זה לא נשמע כל כך נורא. הוא היה נורא מפורסם, עבד בכל מיני מקומות בפריס, והיו עליו כתבות במדורי האוכל בעיתונים. יום אחד חזרתי מהעבודה, והבית היה ריק. חוץ מההליכון. הוא היה כבד מדי בשביל לארוז אותו. פתק נחמד הבטיח לי שהיא נורא מצטערת, אבל לא היתה לה ברירה אלא לעזוב עם הבנות שלנו, יובל ומעיין, ולעבור לגור עם השף שהיא כל כך אוהבת. היא הבטיחה ליצור איתי קשר כשאירגע, ולדבר איתי בצורה עניינית, מה שלא קרה, כי יומיים לאחר מכן נעצרתי, ומאז החיים שלי מאוד עליזים ומאושרים. המסעדה של משאש ממש נקייה ומצוחצחת עכשיו, והקירור בטח עומד בכל התקנים והתקנות. הייתי הולך איזה צהריים ומנסה שם את העסקית, אם היו לי מאתיים שקלים לזרוק. אין לי.

אז זה, בערך, הסיפור שלי, של קנטור ושל נועה בראשי פרקים. את הפרטים ניתן למצוא בעיתונות היומית. וחוץ מזה, יש דברים שעדיף לא לדבר עליהם. לכן די ברור שאני לא ממש מאושר שאנשים יֵדעו איפה בדיוק אני שוהה. לא האקסית הבוגדנית שלי במרדף אחרי מזונות (אין לי מאיפה לתת לך גרוש, נועה, ואת יודעת את זה) לא החברים שלי לשעבר, שהיו שמחים להחליף איתי מילה במקום שקט, ולא החברים החדשים שרכשתי מאז. לא חסרות לי צרות. אבל האחרון שציפיתי לשמוע ממנו הוא אשר קנטור.

בפתק שהיה על שולחנו של שטמון נרשם גם מספר טלפון. הִבטתי בפתק, קיפלתי אותו לכדור יפה והשלכתי אותו לפח בקליעה מדויקת. "שמעון אמסלם - שלוש נקודות," הכרזתי באוזני אילאיל.
"מי זה אשר קנטור?" שאלה אילאיל.
הן לא כל כך נחשפות לפלילים בחדשות, הבנות-עקיבא האלה.
"אף אחד," אמרתי. "זו כנראה טעות."
"טעות די מוצלחת לאתר אותך פה. אבל אם אתה לא רוצה לספר, אני לא רוצה לשמוע."
"לפני שנכנסתי למקלחת שמתי פשטידה בתנור, רוצה להצטרף?" שאלתי.
"בטח."

אולי אני לא אלבר משאש, אבל פשטידה אני יודע להכין, והמטבח שלי עומד בדרישות התברואה המחמירות של נועה, ובדרישות הכשרות של אילאיל. צריך לשמור על רמה אפילו בתנאים קשים, אחרת אין בשביל מה לקום בבוקר.

הרבה אחרי זה, לקראת חצות, לקחתי את הטוקמן שלי וחייגתי את המספר של קנטור, שנצרב בהארד דיסק שלי ברגע שבו סרקו עיני את הפתק. לרגע חששתי שהוא יראה את המספר שממנו חייגתי, אבל כוס אמא שלו, הוא ממילא יודע איפה אני נמצא, אז מה זה משנה אם הוא ידע את המספר של הטוקמן? ממילא אני יכול לקנות עוד אחד בעשרה שקלים מחר בבוקר.

"קנטור," ענה לי קול רענן יחסית לשעה המאוחרת, סמכותי, ואדיש.
"אבי כהן," ניסיתי להישמע רענן כמוהו, סמכותי ואדיש כמוהו.
"רומנו!" ענה הקול בעליצות. "תראה, רומנו, אנחנו צריכים להיפגש," המשיך קנטור בנימה יותר עניינית. "כן, בטח. להיפגש פעם, להחליף זיכרונות," עניתי, מנסה להבין לאן מוליכה השיחה.
"אתה יודע עם מי אתה מדבר," פסק קנטור. "לי אין זמן לשטויות, וגם לך לא. אם אני אומר שאנחנו צריכים להיפגש, אנחנו צריכים להיפגש."
"טוב, מתי?"
"כמה זמן לוקח להגיע מהחור המגעיל שאתה מתחבא בו עד לציביליזציה?"
"לא יודע. זה יכול לקחת בין ארבעים וחמש דקות לשעה להגיע לתל אביב. תלוי," אמרתי, כשאני מנסה לא להסגיר יותר מדי פרטים.
"אז קח לך שעה להתארגן ועוד שעה להגיע. בוא ניפגש באיזה פאב. איך קוראים למקום בנווה צדק, שמגיש את השתן הדליל שאתה אוהב לשתות? פיבו. ניפגש בפיבו בשתיים."
"פיבו. שתיים. אם תהיה לי בעיה להגיע, אודיע לך."
"אין לך," פסק וניתק.

כל השיחה נמשכה פחות מדקה וחצי, וככל שחשבתי עליה, היא נראתה לי פחות. רציתי ללכת לישון ולדחות ליום הבא את המחשבה שהמיקום שלי נחשף. אבל המוח שלי התחיל לרוץ. התעלומה הבסיסית, מאיפה, לעזאזל, הוא יודע איפה אני, התחלפה בכמה תהיות נוספות ולא סימפטיות, כגון למה הוא רוצה שניפגש, איך הוא יודע שאני אוהב בירה צ´כית, הרגל שטיפחתי שנים אחרי הפגישה האחרונה שהיתה לי איתו, ואיך הוא יודע שאני אוהב את הפאב המסוים הזה בנווה צדק, שהוא פחות או יותר המקום היחיד שאפשר להשיג בו מבחר של בירות צ´כיות ביבוא אישי.

לרגע חלפה במוחי המחשבה שהמפגש הזה הוא יוזמה של האנשים הלאֿ-נחמדים שהייתי חבר שלהם. אבל אז קלטתי שקנטור גדול מדי על האנשים האלה. הם לא ברמה שלו. ואז חשבתי שאולי יש כאן דרך להיחלץ מהבוץ הטובעני. קמתי בתנופה, שמתי עלי מעיל ויצאתי אל הגשם ואל הבוץ. חלק מההסכם המשונה והבלתיֿ-כתוב שאיפשר לי לשהות בעיר המקלט הזו היה, שהרכב שלי (רנו 19 בת ארבעֿ-עשרה) יעמוד לרשותו של שטמון. כשנזקקתי לרכב היה עלי לבקש משטמון את המפתח, עניין משפיל בפני עצמו.

דלת הקרוון היתה פתוחה. ליד שולחן המזכירות ישב ירבעם בן נבוט בכבודו ובעצמו, וניקה את האקדח שלו. שתיים מנשות ההרמון, אפרת מעפרה ועפרה מאפרת, תלו בו עיניים מעריצות. הן תמיד באות בזוגות או בשלישיות, כדי לא לתת לאף אחת הזדמנות לזכות בחסדיו של המנהיג. "אני צריך את המכונית," אמרתי. הוא השליך לעברי את המפתח בלי להביט בי. הוא לא מיֿ-יודע-ֿמה מת עלי, המנהיג שלנו. הכנסתי את המחסנית לאקדח המאוד לא-חוקי שלי, מסוג סיג סאואר, בהפגנתיות. הבחורות האלה חייבות להבין אחת ולתמיד מי שירת בתור טבח בנח"ל החרדי, ושוחרר אחרי שנה וחצי בגלל אי-התאמה, ומי היה מפקד צוות בתותח מתנייע, ורב פקד במשטרת ישראל.
דלת הקרוון נסגרה מאחורי בבעיטה.

תל אביב, בלילה שלאחר הפיגוע הגדול, היתה מקום עגום ורטוב. הרחובות היו ריקים, והחור הזה בנווה צדק היה מפחיד. אבל תאורה עמומה, שלוותה בריצודה הכחלחל של טלוויזיה, נראתה מבעד לחלון והזמינה את העוברים והשבים להיכנס. המאבטח בכניסה אפילו זכר אותי. "רומנו, מה העניינים? איפה אתה בזמן האחרון?" שאל בחיוך. הוא אפילו לא העביר עלי את השמוק השחור של המאבטחים. התיישבתי על הבר. לא אהבתי את מה שראיתי. נראה שהמקום החליף בעלות. העיצוב של בית בירה צ´כי, שכל כך אהבתי, הוחלף בדיינר אמריקני עם יותר מדי כרום ופורמייקה, ופחות מדי עץ. על הקירות היו תמונות חתומות של שחקני כדורסל. פעם, בשתיים וחצי בלילה, אפשר היה לשמוע פה כל מיני דיכאוניים כמו טום וייטס, ניק קייב, ולו ריד, שהם אולי לא צ´כים, אבל הם בדיוק מה שצריך באמצע העיר הגדולה בשתיים וחצי בלילה. הלילה שודר שם בקולי קולות משחק כדורסל. הלייקרס, שאני לא סובל, שחטו את הניקס שאני מאוד אוהב. גוש הבשר המכוער שנקרא שאקיל הוריד שם גג מהסרטים על איזה ננס מהניקס (לידו הם כולם ננסים בעצם), והרגשתי כאילו אני נפלתי שם על הפרקט. האמת היא, שהחלטתי להפסיק לראות אנ-בי-איי עד שהלייקרס יפסיקו עם השרשרת המגעילה של האליפויות שלהם, מה שלא נראה שיקרה בעתיד הקרוב. החלטה די קלה למי שגר במקום שקולט רק את ערוץ 1 דרך אנטנה, ואת אדושם בשידור ישיר לווריד.

גם את הברמן החליפו בפיבו. בימים הטובים, כשהייתי מגיע בלילה, היה שם אלי, שהכיר בירות צ´כיות, הקשיב כשצריך ודיבר כשצריך. היה נעים להעביר איתו לילה. הברמן החדש היה בחורון בן עשרים, שנראה כמו סטודנט למדעי הדשא מאוניברסיטת תל אביב, שרק מחכה לבוקר כדי להיות במקום שאין בו אנשים איומים מהסוג שמגיע לפאב בשתיים וחצי בלילה. היו לו משקפי ג´ון לנון, והוא אפילו לא אמר שלום. הוא רק ניגב את הדלפק בתנועות עייפות במטלית צהובה.

כשהזמנתי את הבירה הצ´כית האהובה עלי, הברמן הביט בי כאילו נפלתי מהירח: "היה לנו פעם. עכשיו אנחנו בקטע אחר."
ביקשתי מילר. דווקא היה להם, ולא בכל מקום יש. בערך באמצע הבקבוק שאלתי את הברמן אם הוא רואה את המשחק. הוא אמר שלא. אמרתי לו שגם אני לא, ומכיוון שרק שנינו בפאב, והמאבטח יושב עם הגב למרקע, אולי לא אכפת לו להעביר למשהו אחר.

"האנֿ-בי-איי בלילה זה החלטה של ההנהלה," השיב הבחור. שקעתי בתוך המשקה, ואחר כך הזמנתי משהו יותר חזק. המילר הזאת היא יופי של בירה, אבל הייתי צריך משהו קצת יותר חריף כדי לשרוד את הלילה. לפתע נגע מישהו בכתפי, רק כדי לעורר את תשומת לבי. פניתי והסתכלתי בעיניו, ואז ידעתי. הנה זה מתחיל.

חמש ֿעשרה השנים שעברו על אשר קנטור מאז פגישתנו האחרונה במארג´ עיון עשו איתו רק חסד. הוא שידר הצלחה. הוא לבש מעיל עור ספורטיבי, שלא נראה ערסי, אלא דווקא יקר ואופנתי. גם בשעה מוקדמת זו הוא היה מגולח למשעי, ונדף ממנו ריח של אפטר שייב יקר. ביד אחת הוא החזיק סיגר, ולרגע הוא רק הביט בי וחייך.
"היי," אמרתי
"היי," אמר.

נותרתי לשבת על הדלפק ליד הבר. קנטור ניגש וחיבק אותי. אחר כך הרחיק אותי מעט מעליו, אחז בכתפי והסתכל בעיני. לרגע היינו שוב אשר ורומנו מהאוהל בטירונות.

הברמן מזג לו תערובת של כל מיני משקאות והניח בתוכה זית, בלי שאשר יאמר מילה. אשר הציע לי סיגר. אני לא מעשן סיגרים, אבל זה היה רומאו חולייטה בעובי הבוהן ברגל של שאקיל, עם ניחוח טבק שגולגל על ירכיים של קובניות בנות שבע-עשרה קטנות ושחומות ששרות בשלושה קולות על הקומנדנטה צ´ה גווארה. לקחתי את הסיגר. הוא הוציא מכיס החזה הפנימי של מעיל העור מכשיר מתכתי וקטם את קצה הסיגר, ואחר כך הדליק לי אותו. עישנו בשתיקה שתיים או שלוש דקות.
"איך?" שאל לבסוף.

"שווה את הנסיעה מהחווה." היתה לי הרגשה שהבנאדם חושב שהוא יכול, וכנראה גם יכול, לקנות כל אחד בצ´ופרים הקטנים האלה. בשלב ההוא של הלילה רציתי לתת לו הרגשה שגם אותי אפשר לקנות, למרות שהמחיר שלי קצת יותר גבוה, ויעידו על כך הזונות, שנתח נכבד מהכנסתן הגיע אלי. "חשבתי כך," אמר. "אז מה קורה איתך בזמן האחרון?" שאל, כבדרך אגב.
"אתה, כנראה, יודע יותר טוב ממני."
"מה שנכון נכון." הוא צחק.
"איך מצאת אותי?" "קטן עלי," אמר ושוב צחק, ואף שהבדיחה היתה, כנראה, על חשבוני, הצטרפתי לצחוקו. היה בקנטור משהו שפשוט הזמין את זה. "אל תדאג," אמר. "אני צריך אותך. אני לא הולך להשתנקר עליך לחבר´ה שמחפשים אותך. בסדר?" שב ונגע בכתפי.

"טוב," אמרתי. "בוא נאמר שאתה יודע עלי הכול, ושאני פחות או יותר מעודכן גם בעניינים שלך... לפחות עד לפני חצי שנה. אז אני לא מתכוון להיות שומר ראש או גובה חובות. אני לא יכול להגיד שטוב לי איפה שאני נמצא, אבל באמת שעדיף לי..."

"תראה," קטע אותי קנטור. "אני לא יודע מה אתה יודע עלי או מי סיפר לך על העסקים שלי, אבל אני לא צריך שומר ראש, גם לא גובה חובות. אני איש עסקים, ואיש עסקים מצליח. וכשהעסקים טובים, זה טוב לכולם. אני רוצה שגם לך יהיה טוב, תאמין או לא." הוא הביט בי. המבט לא היה זועם או נעלב. היה במבטו משהו גלוי וכן, ואפילו חברי. השפלתי את עיני וצללתי לתוך המשקה שלי. הבנאדם הושיט לי יד, ואני הזכרתי לו שהוא ראש המאפיה. לא יפה.

"יאללה, כולנו קוראים עיתונים. אני בטוח שגם לך יש מה לספר על מה שהעיתונים כותבים, לא?" "דווקא לא," אמרתי. "כל מילה אמת." את שלב ההכחשות עברתי מזמן.
"אז אתה כנראה היחיד," צחק.
"טוב, אשר קנטור, איש עסקים כשר ולגיטימי שכמוך. במה אני, רועה זונות קטן מהיאחזות בלתי חוקית אי שם בלב השומרון, יכול לעזור לך?" דיבר המשקה מגרוני. סיימתי את המשקה בגמיעה גסה ואותתי לברמן שיביא עוד אחד.

"תראה. אני מבין שאתה כבר לא במשטרה, ושרישיון של חוקר פרטי הוא בערך הדבר האחרון שתקבל, יחד עם עיטור כבוד מהמפכ"ל. אבל יש לך ניסיון של עשר שנים בחקירות, ואני צריך שתאתר לי מישהו. חקירה דיסקרטית, קשה ומסובכת."
"אה."
"בדיוק. תראה, עשיתי עסקה קצת מפותלת עם כמה חבר´ה. פרויקט בנייה גדול בבית שמש. משהו אקסטרה דה לוקס לחרדים. בקיצור, באמצע הדרך נעלמה המתמחה של רואה החשבון שלי עם עשרה מיליון דולר. עכשיו החברים שלי מעוצבנים, הדוסים רוצים את הכסף בחזרה, וכולם יורדים עלי כאסח: מס הכנסה, הרשות להלבנת הון ואני לא יודע מי עוד. זה לא משהו שאני לא יכול לפתור בעצמי, אבל אני יכול להיעזר בניסיון שלך. היא תצוף בסוף. אין לה מה שצריך כדי להיעלם ממני, אבל אני רוצה אותה בחזרה מה שיותר מהר," אמר עניינית.
"את מי?"
"מיכאלה. קיילי. אני לא ממש זוכר את שם המשפחה. טרנר או משהו. היא היתה המתמחה של רואה החשבון שלי. חצי מהמשרד שלו חי על הריטיינר שלי, מהמרצדס עד מכונת הקפה והשיש האיטלקי. והוא נותן למתמחה לנהל את התיק הכי רגיש שלי, והיא פשוט נעלמה יום אחד עם עשרה מיליון דולר שאני צריך להחזיר. אני מוכן לשלם הרבה בשביל לאתר אותה. בשביל זה אני צריך אותך. יש לי עוד דרכים לאתר אותה, אבל חשבתי לעזור לך קצת."
"תודה."
"אין בעד מה," ענה, הוציא את הזית מהמשקה והניח אותו בצד, כממתין שאומר משהו.
"אין בעיה. אני איתך," אמרתי. "אני אמצא אותה. אתפוס אותה ואגרור אותה למשרד שלך, כשהיא משאירה אחריה כל הדרך שובל של דולרים שנשרו לה מהכיסים. קיילי. אני אתפוס אותה." גם כשאמרתי את זה, זה לא נשמע רעיון טוב, אבל לא היה לי שום דבר אחר לעשות עם עצמי.
"יופי."
"אז מה יוצא לי מזה?" שאלתי.
"המשקאות ששתית כאן הלילה, ועוד חמישה-עשר אלף שקלים מקדמה, ועוד שלושים אלף דולר כשאקבל אותה, אם היא חוזרת עם הכסף. אם היא מתה או משהו כזה, היא לא שווה לי כלום. במקרה זה תצטרך להמשיך ולהוביל אותי אל הכסף. ועוד משהו. יש לך חשבון הוצאות פתוח. אבל אל תגזים איתו." "עשינו עסק," אמרתי. "יש לי חברה בע"מ לעבודות ניקיון ועוזרות בית מביילורוסיה. משהו שניסיתי להריץ לפני שהסתבכתי עם החבר´ה בנתניה. אני יכול אפילו להוציא לך חשבונית. תתקזז על המע"מ, אתה יודע."
הוא צחק. גם אני.

"בעניין החבר´ה מנתניה, תראה את העניין כמסודר. זה צ´ופר קטן, לזכר הימים הטובים." "לזכר הימים הטובים," חזרתי אחריו, בלי לזכור שהיו כאלה. שאקיל הטביע עוד סל על המסך הגדול. "רונן, תעביר תחנה. נמאס מהלייקרס האלה," אמר קנטור לברמן, שציית מיד. בחורות רזות מדי התחילו לעכס על המסלול בערוץ האופנה.
"מה עם החלטות ההנהלה?" שאלתי את רונן.
"אתה יושב עם ההנהלה," השיב.
"כן," אמר קנטור. "נכנסתי קצת למסעדנות. גם נחמד, גם מכניס, גם חוקי וגם יש איפה לשבת בצורה דיסקרטית בלילה. כרגע זה רק הפאב הזה ועוד מסעדה צרפתית. סאן קילוט משהו. הצרפתית שלי לא ממש שוטפת."
הרגשתי כאילו מישהו חבט בבטני. "אני מוכן לוותר על חמישים אחוז מהשכר שלי אם אתה מפטר מחר את משאש. אתה יודע מה? על כל השכר."

"אני יודע עליך ועל משאש. יותר נכון, על אישתך ומשאש. הייתי מפטר אותו בשבילך. אני לא מת עליו. הוא חלקלק מדי לטעמי. אבל זה ביזנס. הבנאדם מחזיק שם מסעדה עם חמישה מזלגות בגומייה. בגומיו. לא משנה. משאש נשאר. אם תהיה נחמד, נוריד שם פעם איזו עסקית. אבל רק אחרי שאקבל את הבחורה ואת הכסף."
"תקבל את הבחורה," אמרתי.
"ואת הכסף," הוסיף. הוא שירבט משהו על פיסת נייר. "היא הקשר בינינו. טלפונים רק דרכה," הורה. "אני לא רוצה לשמוע ממך ישירות אלא כדי לבשר לי שאתה יושב עם הבחורה, ושהיא מחזיקה ביד מזוודה מלאה דולרים. אחרי שזה ייגמר, וייגמר טוב, נשב כאן עוד פעם ונוריד כמה בירות. אבל כל עוד זה נמשך - אתה יודע, מידור, ביטחון שדה וכל הכללים."

הוא קיפל את הנייר, טמן אותו במעטפה משרדית עבה ותחב אותה לכיס המעיל שלי. התחבקנו שוב. הוא אפף אותי בריח האפטר שייב והסיגר, לחץ את ידי ויצא אל הלילה הגשום.

אחרי שיצא פתחתי את המעטפה. היו שם חמישה-עשר אלף שקלים במזומן, ועוד שבעת אלפים שקלים שהיו, כנראה, חשבון ההוצאות, או מבוא לא רע לחשבון כזה. יישרתי את הפתק המקופל ומצאתי שֵם ומספר טלפון, שאותם הכרתי יותר מדי טוב. "רונן," אמרתי, "הכול בחינם, נכון? אני חבר של ההנהלה וכל זה."
"נכון," אישר.
"אז תן לי עוד כפול." על השולחן היו כבר שתי כוסות ריקות ובקבוק מילר.
"הוא אמר לי לא לתת לך יותר. יש לך עכשיו נהיגה ברחבי השומרון. זה מה שהוא אמר לפני שהגעת." "יבורך," אמרתי ויצאתי אל הגשם.

מנווה צדק עד הבית ברעננה, שהיה פעם שלי, יש כחצי שעה של נסיעה לילית. אבל לא נחפזתי. כבר מזמן לא הייתי בעיר הגדולה בלילה. נסעתי לאט ברחובות הריקים. שוטטתי בכיוון כללי צפונה. אחר כך חתכתי לעבר הים. החניתי את המכונית ליד הנמל והתחלתי להסתובב סתם כך. לקראת בוקר, הכול היה סגור. הפאבים גירשו את אחרוני השיכורים והתחילו להתמרק מהשאריות הדביקות של הבירה והמזון. מסעדות התיירים שליד הנמל הישן נסגרו מזמן. השעה היתה שעת זריחה אפרורית ורעה. השמש סירבה לעלות. הגשם, שטיפטף מאז הגעתי לתל אביב, פסק. ישבתי על ספסל רטוב ליד מסעדת תיירים סגורה והבטתי בגלים המתנפצים אל החוף. אחת לכמה דקות היכה בי רסס מלוח, אבל לא היה לי אכפת כי ממילא הייתי רטוב. הפתק בכיסי נרטב, ולא ניתן לפענח את מספר הטלפון שהשאיר לי קנטור, אבל המספר היה מוכר לי. זה היה הטלפון הנייד של איריס, אחותה של נועה. לא רציתי לחשוב על זה. סתם ישבתי וחשבתי כמה אהבתי את העיר הזאת, וכמה שנאתי אותה, והבטתי בשקט בגלים. אף אחד לא הפריע לי, ולא הפרעתי לאף אחד. אולי נימנמתי מעט. כשהגשם התחזק והעיר אותי, היתה השעה שש וחצי. נכנסתי למכונית, רטוב כולי ובהנאה גדולה, כי שטמון התקין בה ריפוד חדש בלי לשאול אותי.

בלמתי במרחק בטוח מהבית. השעה היתה שבע ורבע. ישבתי במכונית ולגמתי קפה שקניתי בדרך. בשבע ושלושים, דייקן כמו שעון, יצא הטבח אלבר משאש מהבית, אוחז בידו האחת את בתי יובל, ובשנייה את בתי מעיין. יובל לבשה מעיל כחול וחמוד שקניתי לה באמסטרדם, בכנס שוטרים, ועל גבה היה תיק בית ספר אדום עם תמונה של טוויטי. מעיין נראתה כאילו בכתה, ולבשה מעיל רוח דק מדי, שלא הכרתי. משאש הניף את מעיין באוויר והכניס אותה למכונית. היא חייכה אליו.

הבן זונה. השלושה נכנסו למכוניתו של משאש ונסעו. עברתי בקפיצה את השער הירוק בגדר שהקיפה את הבית, שער שמשאש הקפיד לסגור מאחוריו. צעדתי מעדנות בשביל המרוצף קרמיקה, בין צמחים ששתלתי במו ידיו של גנן פיליפיני. אבל עבדתי קשה בשביל הכסף.

עדיין היה לי מפתח לדלת, ולנועה בטח לא היה שכל להחליף את המנעול. אבל העדפתי להקיש בדלת. היא צעקה "שנייה," הגיעה לדלת והסתכלה מבעד לחריץ. לקח לה שלושים שניות להחליט לפתוח לי. היא היתה אחרי מקלחת. מגבת היתה כרוכה סביב תלתליה הארוכים. חלוק רחצה כחול וישן שאותו הקפידה להדק לגופה העירום, נכרך סביבה. בידה החזיקה סיגריה רטובה. היא מדדה אותי מבעד לחריץ הדלת, עד שהחליטה להתיר את כל השרשראות והבריחים שהפרידו בינינו. ניסיתי להיראות רטוב ומסכן. לא שהייתי צריך להשתדל מדי.

"תגיד, רומנו, אתה נורמלי? מה אתה עושה פה? תראה אותך. כולך רטוב."
גם אחרי שברחה עם השף הצרפתי, ליכלכה עלי בכל מקומון, הוציאה נגדי צווים בבתי המשפט, שאסרו עלי להתקרב כדי עשרה קילומטר מהבנות שלי, שאותן מגדל דוקטור מופלטה, נשארה בה דאגה בסיסית לשלומי, דאגה של אמא פולנייה.

סקרתי את הבית. הרבה דברים השתנו מאז הייתי שם לאחרונה. הליכון חדש, משוכלל יותר, עמד בפינת החדר. הריהוט השתנה, ונתלו כמה תמונות חדשות שלא מצאו חן בעיני. הספרייה שלי נעלמה יחד עם הספרים. נכון שאת חלקם אני לקחתי. לארון מזכוכית נדחסו כל מיני פיצ´פקעס מכוערים. הטלוויזיה היתה קצת יותר גדולה ויותר דקה, ונוסף לה די-וי-די. שאריות ארוחת הבוקר של הילדות עוד היו על השולחן בסלון. כשאני הייתי הגבר בבית, הן לא ראו טלוויזיה בבוקר.

הסרתי את המעיל הרטוב ותליתי אותו על המתלה בכניסה. בבת אחת התאדתה האמא הפולנייה, והאקסית המרושעת תפסה את מקומה. "אני לא יודעת מה אתה מתכונן לעשות, אבל אני צריכה ללכת לעבודה. חוץ מזה, סיכמנו שאין לך מה לחפש פה. ברגע שהמעיל הזה נגע במתלה, הפרת שלושה צווים של בית משפט. אני יודעת שאתה כבר רגיל לכלא, אבל אולי יש לך תוכניות אחרות להיום."

"הג´וקים במסעדות יכולים לחכות. הם רק יתרבו עד שתגיעי," אמרתי ונחתתי בכורסה. הייתי עדיין רטוב, והמחשבה שאני הורס את הכורסה נעמה לי. נראה שהכורסה הגיעה עם ז´אן קלוד שקשוקה, אחרי שעבר לגור כאן.

"תחזור לאוטו שלך. הזונה המולדבית בבגאז´ רוצה לצאת. היא חושבת שכבר הגעתם לבת ים." "אשר קנטור יודע איפה אני. אחותך אמרה לו. ואחותך יכלה לדעת רק ממך. לא סיפרתי לך איפה אני גר בשביל שתפיצי את הידיעה. זה היה רק למקרה חירום שקשור בילדות. את יודעת שאני בסכנת חיים. אז כל כך קשה לסתום את הפה?"

"אני נתתי לקנטור את המידע," השיבה. "ישבנו איריס ואני ואשר ואלבר, ואשר אמר שיש לו בעיה קטנה, ושהוא יוכל להיעזר בחוקר פרטי טוב. חשבתי עליך. אבל אם אתה כזה כפוי טובה..." אמרה בעלבון. "אני מתפרנס נהדר גם בלי הטובות שלך. וממתי אשר קנטור נהיה אשר?"

"איריס עובדת אצלו כבר חצי שנה. מנהלת פרויקטים מיוחדים או משהו. הוא אדם מקסים. יצאנו לבלות כמה פעמים. הוא מאוד מעריך את הבישול של אלבר. אני מאוד מקווה שיהיה משהו בין אשר ואיריס. הם מתאימים."

בדמיוני יכולתי לצייר לי זיווגים יותר מתאימים. "טוב," אמרתי. "אני לא יודע אם אשאר במקום שאני גר בו, ומה אעשה. יותר מדי אנשים יודעים איפה אני. אם אעבור, אחשוב על דרך ליצור קשר," אמרתי, ולאחר שנייה הוספתי: "איך הבנות?"

"אתה יודע שיובל אובחנה עם ליקוי למידה, אבל ייקח זמן עד שתהיה אבחנה סופית. אלבר מטפל בזה. יש לו קשרים בעירייה. מעיין בסדר. כיתה א´ קצת קשה, וכל הסיפור שלנו לא תורם לזה. הן קיבלו את המתנות שלך. רציתי לפתח לך תמונות מחנוכה, אבל עוד לא גמרנו את הסרט."
"אני רוצה אותן איתי בליל הסדר," אמרתי פתאום. "זה חשוב לי."
"בהתנחלות המחורבנת שלך? בין ג´יבריל רג´וב ונוער הגבעות? בחלום
מותק."
"לא. אני אארגן משהו. אולי אצל ההורים שלי או אצל אחי במושב." "ההורים שלך לא מדברים איתך. האח שלך יעדיף להזמין את סדאם חוסיין לפסח, ולא אותך. על מה בדיוק אתה מדבר, רומנו?"
היה משהו במה שהיא אמרה. השתהיתי שנייה, ואז קמתי מהכורסה.
"תראה, אני ממילא מכינה קפה. נראה שאתה רטוב וקר לך. אתה יכול להישאר כאן עוד כמה דקות להתייבש, אם אתה רוצה." האמא הפולנייה צצה פתאום.
"יש לי יום ארוך," אמרתי ומשכתי את המעיל מהמתלה. "גם לי יש עבודה, את יודעת."
"אני לא יודעת ואני לא רוצה לדעת. ותעשה לי טובה, בפעם הבאה תרים טלפון לפני שאתה בא. אני לא אוהבת הפתעות."
"ביי נשמה." פניתי ויצאתי מהבית שהיה פעם ביתי.
הדלת נטרקה מאחורי, והבריחים ננעלו בזריזות.

© כל הזכויות שמורות לכנרת הוצאה לאור

השלישית בשורה השנייה - גל אמיר