» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בינואר 2006       חזור

מחזיר החלומות
מאת: ניר ברעם

ההוצאה: כתר נער מקיץ משנתו לילה אחד ומתברר לו שניחן בכישרון איום - בכוחו להחזיר חלומות לבעליהם. עשור לאחר מכן מתרגשת סערה קשה על תל אביב ומשבשת את סדרי החיים בה. מדי בוקר השמש מאחרת לעלות יותר ויותר. בתל אביב זו מתגורר מחזיר החלומות, עתה בשנות העשרים המאוחרות לחייו. בלילות הוא מנהל סיפור אהבה מורכב המאלץ אותו להתמודד עם הכישרון שהדחיק מאז שנות נערותו: מדי לילה הוא משיב לאהובתו חלומות שאבדו במרתפי התודעה. במורד הרחוב שבו הוא גר חיים ליאור ואלון, זוג תאומים המתמודדים עם בית מפורק. אלון מתעקש לשחזר בפרטנות הרסנית סיפור אהבה ישן השב ומענה אותו. ליאור עוקבת אחרי מעשיו ומתעמתת עם אביהם, שאיבד את התשוקה לחיים...

מחזיר החלומות הוא רומן המצליח להקיף, בפרוזה יוצאת דופן, ממדים רבים של הקיום האנושי הישראלי, ולשרטט כל אחד ואחד מהם בדיוק ובעוצמה גדולה: מערכות יחסים על דפוסיהן המזינים והמכלים; מקומו של החלום הציוני בתוך הסחרחורת הקפיטליסטית של העידן החדש; תשוקותיהם של יחידים ותשוקותיה של חברה: חלומות פרטיים וחלומות של דור; ומעל הכול, הרגשות המניעים אומות ויחידים - ייסורי האהבה, התשוקה להיגאל בידי אחר, ההתמודדות עם המוות, הזמן והשכחה.

מחזיר החלומות הוא ספרו השלישי של ניר ברעם. קדמו לו הספרים "ספרי לי סיפור אהבה סגול" ו"ילדי נשף התחפושות" שתורגמו למספר שפות.

באדיבות כתר
מתוך מחזיר החלומות

שבחי ירושלים
ובלילה ההוא בשלהי 1990 נגלה אליו לראשונה הכישרון שיהיה בהדרגה, אם מרצון ואם לאו, למצפן שמנווט את עלילותיו בעולם. ערפילים האהילו על הבית האחרון ברחוב, שנשק לוואדי עמוק שבלילות נעלם מהעין, מותיר אחריו אין שחור. ובלילה ההוא, בקומה האחרונה של בית-דירות העשוי אבן ירושלמית שכהתה והאפירה בחלוף השנים, הקיץ הנער משינה משופעת חלומות.

היה רַשמַן חלומות. מחברות חלומות בארון. באותו הלילה אבדו לו כולם.

שנים אפופות כישלונות ואשמות ענק וכפרות זעירות. נעוריו כבר קוצפים בגופו, מלוא החופן אהבות משתוקקות בו, חומדות את לילותיו. הוא הקיץ והפנה מבט עורג אל המנורה הקטנה שלמרגלות מיטתו. אצבעותיו המגששות ודאי היו נעצרות על המתג לולא אסרה עליו אמו להשאיר אור בשעות השינה. שנתה היתה קלה ומתובלת ביקיצות טורדניות. גם מבעד לקירות הבחינה באורות קלושים, אף הבוהק העולה מבתי השכנים הנשקפים מחלונה פרע את תנומתה. אמו, נמזגת בלילה ומצונפת בחיקו, אהבת הלילה הרוגעת בה אינה מתירה לדבר לחבל בשלטונו.

הוא פסע אל הדלת, נעזר בפנסי הרחוב שנשפו השתקפויות שמנוניות על הזגוגיות, נעמד במסדרון, שהיה אפל כולו, להוציא כתמי אור אחדים שנטפלו דווקא לבול דואר זעיר שהיה נעוץ בקיר במסמר. על הבול נטבע דיוקנו של סבא רבא גרשון. את פניו וראשו כיסה שׂער שיבה עבה, עשבי זקן בוקעים ממעמקי האוזניים, מנחירי האף, ומבין העפעפיים מזדקרים קצוות פתלתולים. צבעי הבול לבן ושחור. מדוע נבהל ממראהו מאז היום שבו למד לראשונה לראות ולהבין? גלגל עינו של סבא רבא גרשון... העובדה שאין בו כל לובן. סיפרו שקשתיות עיניו היו ירקרקות, אבל התמונה לא אצרה גוונים כאלה. עיני האיש היו שחורות. גם לובן העין שחור. בשנת 1919 התרחק סבא רבא גרשון מהעיירה אחרי שאישה הלינה עליו שהטיל אילמות בבעלה.

בלילות, בשובו מהעבודה בספרייה היהודית, היה בעלה עולב בה, כל מעשיה לא נשאו חן בעיניו, לשונו צלפנית ובמשפט אחד ארוזים ארבעה עלבונות. ומן המפורסמות הוא בעיירה שכישרונו לעלוב הוא מתת אל, פלא. פעמים היו צעירי העיירה משחקים עמו, נעמדים סביבו, תוחבים מטבע למקטורנו, והוא, בתמורה, היה עולב בכולם במשפט אחד. אשת חיקו האומללה - בעיירה כונתה "האישה שנישאה לָעלבּון" - בה עלב ללא תמורה. ועדיין, רק התלוצצה כשביקשה מסבא רבא גרשון שיקצץ את לשונו של בעלה.

כאשר הקשו דייני הקהילה, "אם כן, כיצד נאלמה יום אחד לשונו המשוננת של אותו ברנש?" טען סבא רבא גרשון להגנתו שהאישה, מחמת אומללותה, הוציאה דיבתו רעה, והוא אך קיבלה ברצון בביתו והיטה אוזן לטרוניותיה. אף לא נתיירא מהם והעלה קושיה משלו, "האם הדיינים הנכבדים מאמינים בכשפים ומאגיה?" והוסיף שאולי למשמע תחנוני האישה הנעלבת נכמר לבו של האחד בשמים. האין לנו ריבונו של עוילם? מעולם לא ניתן גזר דין באותו משפט. בדין ודברים בחדרי חדרים גמרו הנכבדים להוציאו מן העיירה, ואם ימאן, ייתנו אותו בידי הצ'קה באשמת פולחנים משונים. ועוד הוסיפו דברי ריצוי ותנחומין, והוא, מחמת טרדת הלב, לא השיב להם.

אשתו ההרה של סבא רבא גרשון נותרה מאחוריו בבית הוריה. ביום שבו עזב טבע בול עם דיוקנו וחילקוֹ מבית לבית. על הבול הלין: "את כישרוני ביקשתם ואחר-כך גירשתם..." באישון לילה עזב את העיירה. גם בעזיבתו מופלא היה בעיניו שאיש מנכבדי העיירה לא דרש שישיב לברנש את לשונו. לאחר המקרה התרגשו עליו חיי נדודים באירופה, סחוף ומטולטל, רחוק מאשתו ומהוולד. בשנה הראשונה לנדודיו כתב להם מדי שבוע, אחר-כך ביום הראשון של כל חודש. בעיירה לעגו לגרשון הנודד מקהילה לקהילה ועושה משפט ונקמות בבעלים קשי לב הנוהגים אכזריות בנשותיהם. גם הגיעו שמועות על נכלים בכספי קהילות ברחבי אירופה כולה. יום אחד שמו מברק בידי אשתו שבו נכתב ביבושת שגופת הבעל התגלתה בבית-מלון דל בווינה.

הוא הורד לעפר בן 40. השנה היתה 1922.

הנער עמד מסומר ליד הבול וליטף את ההדפס הכתום שעל חולצתו החדשה. ללא ספק חולצת ה"GAZOZ SUNSATION" היפה בשכונה. הרחק מעבר לוואדי האהוב תססה סופה חרישית. היה נדמה לו ששמע את הסופה מתמרקת לקראת התעצמותה. דממת ליל הפרוורים, שהופרעה לעתים בנהמת מנוע ממרחקים, נסדקה באוושות רוח ראשונות, מבשרות את ההמולה הקרֵבה. עצי האיקליפטוס זעו, אלומות זרקורי הרחוב נסוגו, הבית היה למבוך שחור המסתעף לאגפים ולחדרונים עלומים.

איזה רחף אחז בו, עד שדימה שכפות רגליו אינן צמודות עוד לרצפה. התחושה שפשתה בגופו היתה משונה כל-כך עד שהיה נדמה לו שבערב הפקיד את גופו בידי השינה והנה הקיץ והוא אדם אחר. קולות עלומים פיתו אותו אל חדר ההורים. מפעם לפעם שיתקה אותו בהלה משונה, תובעת לעצור לדין וחשבון, אך התנועה העיקשת קדימה מכירה רק כיוון אחד, גורף ספקות. הוא נעצר על סף חדרם של ההורים.

עמד ובהה בדמותה הצנומה של אמו מכורבלת בצדה הימני של המיטה, הסדינים העבים מסוככים על גופה, גולגולתה נעלמת ביניהם. היה נדמה לו שנקברה במיטה. בבוקר הורידה אמו לעפר את חברתה הקרובה ביותר, השכנה עטרה סביון. בשנה שעברה חלתה במחלה ההיא, ולא עזרו עשרות הרופאים שזימנה מכל קצות הארץ והפקידה בידיהם בהדרגה את כל ממונה. שנת מאבק חלפה, ובבוקר ליוו אותה להר המתים. כמה חברים וחברות, שני הבנים ונשותיהם - ארבעה פרקליטים - ומאה וארבעים ילדים מאבו גוש, מסתופפים מאחורי מנהיגי הפמליה: המוכתר הישיש של הכפר ופואד עג'מי, מנהל סניף מפלגת העבודה.

"לאלוהים נותנים את הטהורים וכאן משאירים את הכלבים והשפלים..." חרזה בזעף אמו, שתחרות סמויה רחשה בינה לבין עטרה שנים רבות: מי תיאסף אל המוות ראשונה. מי זו שבחשבון אחרון וסופי הגורל התאכזר אליה יותר.

"אדם לבו כואב על המתים כאילו חשים הם במוות, והרי שלום להם למתים..." ציטט בנאומו פואד עג'מי את פרידריך הלדרלין. זו היתה הפעם הראשונה שלכד את האובדן מתוח על פניה הסמוקות של אמו. כאילו הבינה פתאום את הנצחיות שבהיעלמותה של עטרה, השכנה שהיתה לה בת ברית ואויבת, אוהבת וזוממת. באוזניה השמיעה את וידוייה, בסלונה נחבאה מחייה, לעתים גידפה אותה באוזני מכרים, פעמים הביטה בה כאילו אין ביניהן דבר, ופעם אחת, בימיה האחרונים של עטרה, צפתה בה בחשאי כשהעפילה במעלה המדרגות, בכל מדרגה קופאת להפוגה קלה וגופה קורס לאחור, נצמד לקיר. "עלתה שתי קומות בשמונה דקות, המסכנה..." לחשה אליו אמו, ונימי אבל ארגמניים שייטו בעיניה. בכל אותו הערב מנתה את מעלותיה של עטרה. כיצד אפתה להם עוגות בכל יום הולדת, וכמה חכמה היתה, ואיזה כבוד רוחשים לה הערבים באבו גוש... ביד רמה מנהלת את בית-הספר שלהם... "והפאה? יותר יפה מהשיער שהיה."

יובל חלף מאז עברו אמו ועטרה לגור כאן, נשים נשואות בשנות העשרים המוקדמות לחייהן, וכל הזמן הן נפרדות: מיפעת הנעורים וסומק האימהוּת, מילדים ומבעלים בוגדים. דלת בצד דלת, חולקות את הקירות, נעלי עקב מטופפות ומוזיקה קלאסית. אחר-כך הילדים מייללים, מתרפקים, מאשימים, צעקות ועלבונות מבית אחד מרתקים את דרי הבית האחר, ושבתות שבהן האהבה נרגעת. והנה כל זה היה לאבק ביום אחד.

"המתים אולי באמת שלום להם... והחיים? איפה ההוא שאחראי לשלום החיים?" קראה אמו בערב, אחרי הלוויה.

והנה אביו, מצונף בצדה האחר של המיטה. הוא הביט בגופו המתגנב לחיקה של אשתו, חושק בחומהּ ונהדף מן הגוף שהתנכר לו אף בשנתו. אולי מפאת הנחירות? נחירותיו של אביו מחרידות כל אוזן, והן הצלילים שהתעורר אליהם בשעות הלילה. אמנם נחרנים רועמים יש בכל בית, אך מעטים הנחרנים שמנעד הנחירות שלהם רחב כל-כך. לפעמים הנחירות מסתלסלות בין חדרי הבית כנעימה נוגה, ולפעמים הן צורמניות כנגינת החצוצרה. וכאשר נראָה שנחירות אביו עלולות להתגנב אף לבתי השכנים הנמים נהגה אמו להודפו לקצה המיטה ולהטביע את פרצופו בין הכרים והסדינים, שיספגו אותן הם, "ולנו יישאר קצת לילה לישון...".

גופו הנערי, שלרוב נע בכבדות, כנושא משקל רב, ריקד הלילה בין הצללים מלא הוד, מולך על החשיכה. פני אביו היו טמונים בכרים וכרבולת שיער אפרפרה נדבקה לקיר הלבן, כל נחירה מרעידה את המיטה ונשימותיו הכבדות נשמעות כחרחורי הגוֹועים בייסורים. עיניו נצמדו לאביו ובחנו אותו כמו לא ראה אותו זמן רב. הוא קרב אל אביו, יכול היה להישבע שנישא באוויר. האם חש בכישרון הגואה בגופו? שעה קלה עמד מעליו, ופתאום כרע על אריחי הרצפה ואת פרצופו הצמיד לגולגולת אביו הישן, ממש נשק לו.

והוא חולם.

חדר, אבל לא ממש חדר. משהו בין אולם ספורט בבית-ספר לחדר ילדים. בחוץ יום יפה, רואים מבעד לחלונות המסורגים. שלושה ילדים משחקים. לא רואים את משחקם - מבינים שהם משחקים. אחד מהם מעשן סיגריה. הם לובשים חליפות אפרפרות מרופטות ועונבים עניבות דקיקות. החולם קרב אליהם. הוא מכיר אותם, או לפחות הכיר. החולם כבר לא ילד, מתקרב לשנתו החמישים.

החולם עוצר לידם. זעם נושן מגלף חריצים סביב עיניו, שצופות בהם כשהם משחקים במין ילדותיות עולצת שעדיין לא הופרה. שנותיו נעלמות, ואילו הם עדיין משחקים כאן. הזעם נמהל בפחד, כמעט בהלה, אפילו יראת כבוד שרוחשים לאויב שהנחיל לנו די מפלות שנכיר בעליונותו.

הילדים מעיפים אל המתקרב מבטים משועממים. דומה שציפו לו. הוא עומד מעליהם, מכיר כל אחד בשמו. עכשיו הוא אינו יכול להפריד ביניהם, כל אחד מהם נושא את פני שלושתם. "החבורה" כינו אותם ביסודי. החולם מדבר אליהם, ומשהו בדיבורו מעורר בו תימהון. לפתע הוא אינו שולט בשפה, מגמגם אותה. הוא אוזר אומץ, רצונו מתבהר, והוא מבין - הזדמן לכאן כדי לקרוא קריאת תיגר היסטורית, לא כדאי להחמיץ. זוהי קריאת תיגר משונה, שלא ממש נוצרת באמצעות המילים. החולם הוא הקריאה, הוא המסר, הילדים לא זקוקים להסברים.

הם מבינים.

תראו אותי... לא אומר החולם, אולם הרהורו מהדהד בחלל, מכולנו, דווקא אני גמאתי מרחקים, הפתעה, לא? אני הנציג הבלעדי בארץ של "פיליפ מוריס", מכירים את "פיליפ מוריס"? שמעתם שאני מייצג אותם? קוראים עיתונים? וגם את מארק רודרמן. כן, זה שקונה עכשיו רשת בתי-מלון בישראל. אבל אתם הרי ממילא יודעים את זה... אל תתנהגו כאילו לא ...

"רודרמן? הוא לא התעשר מסרטי פורנו?" הם מצטחקים, והחולם תוהה כיצד שמעו את הרהוריו.

הוא מבקש להבהיר להם שזה לא מדויק, השמצות מכוערות של כל מיני ארגונים אוונגליסטיים. פעם, בשנות השבעים, הוא מימן איזה סרטון. היו שנים שכולם התעסקו בפורנו. בכל מקרה, לא מזה הוא התעשר, אלא משתי רשתות בתי-מלון, ארבעים מכוני כושר... אבל הילדים כבר אינם מקשיבים, מזכים את רודרמן בשלל תארים. "האיש הכחול", מכנה אותו מישהו, וגופם של הילדים מזדעזע בצחוק ילדותי. "עכברוש מאונן", "מארק רו-זינ-מן", והנה זה חוזר, השיתוק הישן והמוכר. עכשיו הם לועגים לחברת הסיגריות. "לא קראת בעיתון שהעישון מזיק לבריאות?" מטיף הילד האוחז בסיגריה וסבר פניו חמור. "סיגריות...? זה מגעיל אותי..." מדקלם אחר. הם כבר לא צוחקים, עברו לנוהל קרב, אבל עדיין קורנת מהם איזו קלילות, מבקשים לשאול אותו, לא בלי קורטוב של חמלה, ובאמת האמנת שהקרב יכול להיגמר אחרת?

והחולם חש שהוא נעלם. לכאורה עדיין נושם, כבר לא עומד, שוכב, מפרכס לרגליהם. והשלושה עטים עליו, שיניהם הנוצצות עוקרות מגופו רצועות עור נוטפות שומן. מוזר שהוא לא חש כאב. רחשי קריעתו של הגוף מציפים את החדר, מארש קרבות ישן מתפזם לו.

והוא - יושיט יד חומלת לעברו?

אבל אם הוא שוכב, מיהו זה שיושיט יד?

מיהו, לעזאזל, זה שעדיין עומד?

האולם נעשה מישור אחיד ועל החלונות משוכים וילונות שחורים. במקום שבו עמד המבוגר עומד ילדון רזה, נושא מחבט טניס ושני כדורים, עיניו בוהות בשיירי הגוף המבוגר שמפוזרים על הפרקט. "אתה האיש שתמיד היית," לוחש לו אחד הילדים. "האיש שתמיד היית הוא האיש שאתה, שתהיה," משלים את דבריו הילד המעשן, קצת בעצב, ובכל זאת נראה מרוצה מהאופן שבו הסתדר לו המשפט. והילד? הוא לא רוצה לומר דבר, אזלו ההצהרות, לחזור הביתה בשלום.

דממה.

עכשיו הכול נראה מוכר. הילדים האלה גזזו את מחלפותיו, קרעו את מלבושיו, זללו את דמותו הבוגרת, החזירו את הילד שהיה. מפרצופם קורנת האמת, הוודאות האחרונה. הם חשים אשמה, ודאי יזמינו אותו לשחק. בסוף הם תמיד מזמינים. (לא צריך את האשמה שלהם, לא אותה הוא מחפש.) הוא רוצה להגיד עוד משהו אבל הם לא שומעים, או אולי אין לו קול.

איך זה שלחולמים תמיד נגמר הקול?

אביו הקיץ.

נשימותיו גנחו בכבדות ונבלעו בשריקות משבי האוויר. אצבעותיו חפרו בעיניו. וזרועות הנער היו דביקות מזיעת אביו. גופו של האב הונף בכבדות מתחת לסדינים והוא התיישב בקצה המיטה. רק עכשיו גילה את בנו. מדוע לא נסוגותי, הרהר הנער. אביו נעץ בו מבט משונה, קולו מרוסק, "אתה כאן... יושב... איך?" "לא, סתם. במקרה התעוררתי, ורציתי..." התנצל הנער. הוא נאחז חשק עז לקרוב אליו שוב ולחבק אותו, לספוג את זיעת חלומו, חיפש בקדחתנות מילים לרהט בהן את בדידותו של אביו. "יורד גשם חזק, אמא תלתה כביסה?"

"לא. תחזור לישון."
"אתה בסדר, אבא?"
"כן, כן...!"
נער צייתן. עשה את רצון אביו.

בעודו מתרחק פילח את עיניו כאב עז, כמו אותו מכאוב נושן שחש בילדותו כאשר צלל בעיניים פקוחות אל קרקעית הבריכה, ובתודעתו המה החלום בבהירות שכמותה לא הכיר. היה נדמה לו כי עשן הסיגריה מהחלום נספג בבגדיו.

שוב עמד במסדרון והישיר מבט אל הבול של סבא רבא גרשון, שֶקרן כגץ. אין לובן בעיניו. הוא שפשף את עיניו שלו בחוזקה, והיה נדמה לו שרטיבות השתקעה בהן. בידיו חש תחושה משונה. לפתע התעורר בו החשד שהנוזל שגרפו אצבעותיו מהעיניים אינו שקוף. הוא מיהר אל המראה שבחדר האמבט. שונא מראות ותיק, ובכל זאת הזדקף ליד המראה, הביט בעיניו ונחרד: לובן העין אדום כדם.

יותר לא קרב אל אביו בשנתו. אולי היה מתפתה לולא הסתלק אביו מן העולם בסוף אותה שנה. "שרים רדפוני חינם," קונן הרב על הקבר. שרים רדפוני חינם, רטן קול אביו בנפשו. על קברו נשבע הנער לטמון את הכישרון במחסנים עטוף יריעות אשמה. מהי אשמתו?

השנים עברו שלוות, ונדמה שהכישרון נעלם. עשור ועוד שבע שנים חלפו מאז אותו הלילה, והוא? מונה את השנים החולפות, זוכר אותן, את תולדותיהן. הוא הרי עֵד מהימן להתכלות גופו. אינו מהמרצפים את גלישתם למוות באשליות. בקרוב יהיה רק זיכרון.

חלק ראשון
מחזיר החלומות
חולמים אינם נפגשים כדרך שבני אדם נפגשים בערוּתם. בעבורם השינה אינה הזמן החוצץ בין שניים, אינה הזמן שבו כל אוהב או נאהב משתרך החוצה מהקן המשותף וחוזר אל מקומו שלו, אל המקום שבו הוא לבדו, מרחב מדומדם, מאפליה הרוחשת במחוזות שמעבר למילים. לא, בעבורם השינה היא זמן התייחדות, עדות לקיומם המשותף. כל זמן שהיא קיימת קיימים הם, יחד.

אולם אט-אט התחוורו להם, בקצב המנומנם של פרטים שוליים המשנים את מקומם ונעשים עוכרי שלווה, כמו אותה מזוודת זיכרונות ישנה הקורסת מארון האחסון וחוסמת את המעבר במסדרון, חוקיה של תנועת הזמן המכלה בשיטתיות את המוּכר.

בכל ביקור בלונדון ישתנה פרט אחד במאורות הרכבת התחתית, הקולנוע שליד בית-המלון יהיה למועדון, המועדון לקולנוע, המסעדה לקפה אופנתי, הקפה הגווע לפאב מסורתי, אצבעותיה הוורדרדות של הילדונת מאתמול יילכדו באצבעותיו הנושקות לגבריות של נער לא מוכר, מישהו שהיה כאן פעם איננו עכשיו, משהו שעמד בדיוק כאן, בסוף הרחוב, הומר באחר, והנה גם הם מגלים פתאום שהשינה, לאחר ששחררה, נעשתה כולאת. שהרי אין חולמת אחרת בעבורו, ואין מחזיר חולמת אחר בעבורה.

מאוחר מדי כפרה בשותפות הזו ביניהם.
אלא שקודם לכפירה אולי ראוי לסמן את הברית.
אם לא נלמד את הברית, כיצד נזדעזע מהכפירה?

1 במאי
שכוב פרקדן, מצולק מבגידתו של הגוף המקופל לצדו ואינו זע, היה נדמה למחזיר החלומות שקיפאון גופה מופנה אליו בהתרסה. לפעמים היתה שנתה קברט של תנודות, רפלקסים עמומים, לחשושים, מצמוצי לשון, ואפילו גידופים מבדרים. בשינה היא עקרה לקיום פרוע ורועש יותר, זיק תאב חיים התלקח בגופה. ממרחקים שמע סירנה, גרר את גופו לחלון וראה אמבולנס עוצר במרחק מה מהשדרה, אי-אפשר היה להתקרב יותר בגלל גובה המים. כמה אנשים קפצו מהדלת האחורית ואצו אל השדרה. צללים של אנשים. היה נדמה לו שהם מסודרים במעגל. הראייה קשתה עליו, לכן היטה אוזן לקולות המעומעמים. האנשים עם האלונקה כבר בשדרה, נושאים את הגוף המת ומניחים אותו עליה. מבטו נצמד אל השדרה, אל המעט ששרד, צללים פוסעים אנה ואנה וגוף מת מקופל. לשבריר שנייה נופל על השדרה אור משונה, השד יודע מנין גח, ובחטף נעצר מבטו על המת, קדח בו. תמונה מסויטת הבזיקה, גוו התחלחל, ומיד הֶאפילה השדרה וגופו של המת נעלם מהעין.

מבטו של מחזיר החלומות נדד לעבר שמי העיר ובזיכרונו נפרשו ענני בדולח מסולסלים וביניהם אלפי כוכבים צפופים, שהבהיקו במרומי הוואדי שהיה גבולה הדרומי של ילדותו: וכמה הרקיע וכוכביו האציליים - נדמה שהיה נושק למראשות בניין - נראה מזמין מבעד למרפסת רחבת הידיים בקומה השלישית. תחושה שכאן הנצח ריפדה את האיברים החשופים שהופקרו למשביה של עוד חזית ירושלמית קרה. אם מדי לילה המרפסת נטועה במקומה, וגם הוואדי והכוכבים, האם היתה זו יהירות ילדותית להאמין שגם בעוד שנה-שנתיים ישתרע לכבודו אותו מרבד כחלחל, משובץ ביהלומי הלילה? האם אפשר שמשהו יגבר על תנועת הזמן ויישאר בדיוק כשהיה? כמה משונה היתה עמדתו של הילדון שהפליא לחלום על השמדת קהילת בית-הכרם המתועבת ובה בעת חשק בה בדיוק כמו שהיא.

בשנות העשרים עבר ללב השיכונים הצפופים בעיר החוף, מֶכה של הישראלים המתמערבים: כולם צבאו על שעריה, אלה שבנעוריהם הפריפריאליים ערגו אליה והיללו את מעלותיה באמונה יוקדת שחיים סוערים מצפים להם שם, אלה שנסחבו אליה מאימת ההישארות מאחור, ואלה (כמוהו) שביקשו לכלות כל זכר לילדותם ולהיוולד מחדש. לפעמים פגש ברחוב כמה ממיודעיו מימים רחוקים. רובם ניצלו את ההזדמנות החד-פעמית ללידה מחדש. האנינים והמתוחכמים הידקו היטב את עברם המוכר לו להווה בתל אביב, סיפרו את עלילותיהם כרצף אחיד וחלקלק, הפשוטים יותר התפארו בחידושים שנתפרו בגסות לדמותם, הדגישו בבוטות גינונים שסימנו את הארגון החדש של אישיותם והרבו ללהג בז'רגון שחצץ ביניהם לבין הילדים שהיו.

הילד הרע של קהילת בית-הכרם סחר במעמדו האופוזיציוני בעבור נזיד עדשים. נחמת הילדות שהוא מוקצה כיוון שהוא שונה מבחינה גנטית מהילדים האחרים, שבילו את עיקר ילדותם בצייתנות עיקשת להוריהם, התברר כעבור זמן, אינה אלא אשליה. החשבון הוגש מיד כשעבר לעיר המהגרים, והוא נאלץ להודות שבטרם מלאו לו רבע מאה הוא נחרד מכל הפרטים הקטנוניים שבקיום האנושי: ימים שלמים הקדיש לעיסוק בחשבונות חשמל ומים, בחישובי מס והקצבות כספים לקניות או בילויים, אחוז חרדה מעתידו המקצועי, שקוע כולו בהררים מתגבהים של טרדות שלאחרים נראו חלק מקסמו של העתיד: העובדה שהוא יהיה, כך ואולי אחרת. בשנתיים הראשונות בתל אביב היה אזוק בחרדה עיקשת שכל שהשיג עלול להיעלם למחרת או כעבור שבוע. חף מהכרה בהישג המצטבר, רצף שאפשר ללמוד, לחלץ מסקנות, הקיץ מדי בוקר לעולם שאין בו ולו ודאות אחת בעבורו.

תואר ראשון בתקשורת וגיליון ציונים מעורר כבוד הוביל לסעודה חגיגית עם אמו במסעדה יפנית בצפון ירושלים ("אביך היה גאה," נשבעה, והוא בחר להאמין לה). ולאחר מכן למקום העבודה, ארכיון הערוץ הראשון ברוממה. הוא שב לירושלים ושכר דירה בבית-הכרם, בבניין הגבוה מעל המרכז המסחרי הקורס. האירוע, שנראה לו כהפתעה מרעישה - שובו של המורד לממלכת הרשע - התקבל בקהילה בהתעלמות שנראתה לו זדונית. מדי פעם אויבי הילדות הנהנו לו לשלום, או החליפו עמו כמה פרטים, אולם ככלל עוררה בו אלמוניותו ברחובות ילדותו ערגה לעמדת הילדות המבוזה.

בינואר 2002, והוא בן שלושים, שב לתל אביב והתקבל לעבודה במשרד ההפקות J.S.S תמורת שכר מינימום. משרד ההפקות עסק בענייני תקשורת אלקטרונית וביזמות אמנותית. עשרה חדרונים קטנים, שבכל אחד מהם ישבו שני עובדים, נחלקו בקווי תיחום מדומיינים לארבע מחלקות שהיו מסונפות ל"שירותי המזכירות הכלליים". אגף המנהלה כלל את משרדי המנכ"ל, הסמנכ"ל, מתאם הפרויקטים, וחדר ישיבות כחול טפטים שקושט בתמונות צבעוניות ממוסגרות בעץ צבוע בשחור. כל תמונה לכדה הבעה אקסצנטרית של אחד הידוענים שהיו חלק מ"פרויקט" של הארגון. צעירים מסוגים שונים הסתובבו במשרד: מהגרים ובני העיר, חולמניים או אחוזי דחף "לעשות משהו מעניין", נסחפים בין ארגונים שונים, מפרויקט למשנהו, חדורי שאפתנות אמנותית, נחושים לבשר את בשורתם לעולם. רובם חרוצים ומשקיעים שעות עבודה שאינן מתגלמות בשכר הזעום, מדלגים מהפקה שהסתיימה לעיצומה של עבודת תחקיר נמָלית, העיניים בולשות ללא הרף אחרי "משהו חדש שקורה", והמידע על אודותיו עובר בשניות ממשרד למשרד. במשרדי ההפקות, שרובם צצו בראשית שנות התשעים, וממילא היו זרים להסדרי העבודה של ישראל הישנה, חתמו העובדים על חוזים פרטיים קצרי מועד והתחלופה בקרב העובדים הזוטרים היתה גבוהה גם במושגים מערביים. לעתים רחוקות פגש מכר שעדיין עבד באותו משרד כעבור שנה. המחויבות היתה לפרויקט, לא לארגון. ואילו הוא - לאחר שנאלץ להודות כי למרות שאיפתו להיות אחר הוא סולד משינויים - שימש תחקירן בכמה פרויקטים: סדרה על שורשי תיאטרון היידיש, פרויקט הנצחת ניצולי השואה, שבו טיפל המשרד בעבור מכון ויזנטל, פגישות עם פסיכולוגים ורופאים להכנת תחקיר ראשוני לסרט דוקומנטרי העוסק בדיכאון; אחר-כך היה עוזר הפקה, רעיונאי זוטר, וחיפש ללא הרף עבודה קבועה במקום עוד פרויקט חולף. לאחר כשנתיים, שבוע אחרי יום הולדתו השלושים ושתים, היה לעוזרו האישי של יהושע סלומון-מנדלבאום, מתאם הפרויקטים בארגון.

הוא התרחק מהחלון ושב להשתרע על המיטה. היתה שעת בוקר, והוא היה יכול להזיז אצבע עצלה לכיוון השעון המעורר ולמנוע את השאון הקרֵב, אולם הוסיף לשכב ברפיון, מאזין ל"שעון הסירנה", כפי שכינתה אותו החולמת, שמילא את החלל הכהה ביללות שהיה נדמה לו שאפשר לראותן ממש: מעין צינורות בצבעי העשן, פירורי אבק הנצרבים פתאום באלומת אור. תמיד אהב לשווֹת צורה לרעש. הוא ליטף את עורה של החולמת. תחילה נותרה בעולם השינה ולא זעה. דקה חלפה, ו"שעון הסירנה" עדיין הרעיש עולמות. והנה נפקחו עיניה.

"כבר בוקר?" שאלה, היובש בגרון מצריד כל הברה.
"כבר שמונה ועשרים..." השיב בטון פדגוגי. נוזף בה שמאוחר? הרי אין לה סיבה לקום.
"הכול לילה בחוץ..."
"כן," הנהן, וחידד מבט חוקר לעבר החלון, מחפש לשווא מרבץ אור זעיר שירמוז על עלות השחר.
"ראית?" שאלה, קולה נטען חשדנות. כמה שניות זמם להיתמם, כאילו לא הבין את השאלה. אך היה נדמה לו שתחבולה עלובה כל-כך תהיה בבחינת עלבון להיסטוריה המכובדת שלהם.

"ממש לא, לחלוטין לא." ההכחשה הוכנה בעוד מועד. מופרעת קטנה, מוכת שיגעון גדלות, הזדעף, ממאנת להאמין שלפעמים הוא שוקע בהרהורים שאינם קשורים בה. אפשר לחשוב שחוץ מלעבור בשערי עולמה, ואז לחמוק החוצה כגנב, אין לו עניינים משלו.

"ראית משהו? ראית קצת...?" פקפקה בו ועל פניה הארשת העוינת שמיררה את בקריו לאחרונה. שוב זיהה בה את החשדנות המוכרת, ועוד קודם שהשיב את התשובה שממילא לא תעלה או תוריד נשמעו דפיקות בדלת. הרצף הקבוע בבקרים נקטע מוקדם מהצפוי. היא הקשיבה להן כלא מאמינה.

"זו ודאי היא," קבע בהקלה ונחפז לקום מהמיטה, חומק מעוד מבט בפניה הנרגנות. עוד מעט תשע, אם לא ימהר, יאחר. הוא ציין לעצמו שגם הבוקר הזה הופיע בשעונים אולם לא עלה בשמים: החורף מיאן להיעלם, אפריל נגמר, ואפילו במבט מדוקדק קשה לאתר בהירות בשמים. ובינתיים הסערה נעצמת, גובה קורבנות חדשים מדי יום ביומו. אתמול שמע שמכונית עפה באוויר בכביש הראשי, "ממש כמו עפיפון," העיד עד ראייה. ובכל זאת, ממתי בעיר הזו מהירות מופרזת מעיפה מכוניות באוויר? הוא נזכר ששוב לא יוכל לנסוע במכונית לעבודה: במורד השדרה שטפו נחלי מים בצבעי "הזהב השחור" וגרפו עמם עולם ומלואו.

הוא חזר לחדר בלוויית אישה צעירה שהחולמת כינתה בלעג "האומנת" והתברר לו שזעפה של החולמת נעלם כלא היה. הנה החולמת אינה מנוכרת כמקודם, ארשת הפנים אפילו הומרה בהבעת שובבות. כבר השתדלה להבריש את שׂערה הקצר, שבבקרים מתפרע מאוד, ואף דחקה את גופה לכותונת. הספק די מרשים בקצת יותר מדקה, חייבים להודות, בעיקר בעבורה. כשהודיע שהוא יוצא לעבודה נשמרה מכל מגע עמו, מרחוק נופפה לו לשלום.

מחזיר החלומות מחוץ לבית. משבי אוויר השמיעו שריקות טורדניות וצרבו את עורו. הוא נעמד בגב כפוף וטמן את פניו ברצועות הפרווה של מעילו. לאחר מכן הזדחל בכבדות במעלה השדרה, אטום למראות, ארשת מעונה בפניו, נראה כאילו הפנים צועדות עם רגליו: אפשר לזהות בו סממני הקלה לאחר ההיחלצות המהירה מביתו, באוויר הקר שהוא נושם, בגשם ששפתיו לוקקות בהנאה, בתשוקות המוצפנות שמתעוררות בו - לשכב על הדשא בשדרה שיפתה כל-כך בחורף הזה, נהמת התאווה לגוף אישה, רצון לינוק מהעולם את המיטב, וגם ההבנה שלעת ערב ייאלץ לשוב לשם: מיהו אם לא המצית השב מדי ערב למחוז שהעלה באש?

כיצד הורגים אהובה?
דומה שהשיטה הטובה ביותר היא זו שאין בה זדון ואף לא קורטוב של כוונה, מעין סטייה מהתוכנית המקורית להיטיב, לגאול. ומובן שההרג המהוגן ביותר הוא זה שדוחה אלימות ושאין בו גם נקודה שאפשר לעצור בה ולהגיד: כאן הרגנו. כאן הרגת. אין זה הרג במובן המקובל, אלא מחיקת זהות האהובה, העלמת דמותה. לא מחיקה של תנועה, העוויה, לא תמורה זמנית, לא מחיקה שרק הקרוב יכיר בה, אלא ערפול ושחיקת החיצוני, מחיקת הפנים הנשקפות אפילו למבטו המרפרף של הזר. דומה שאפר נמשח על עור הפנים וכיבה את ההבעה, בת הצחוק.

האם היא רואה? תהה בעודו נדחק בין גברים ונשים שציפו למונית בשורה מתעקלת, עיניהם לטושות גם לצד האחר של הכביש, אולי תעבור שם מונית. ארשת העצב בפניהם קוממה אותו. בכוונה פיזם לו. למרות הטרדות לא היה יכול שלא להתענג על ימי החורף הללו. כלל לא הבין את הכמיהה לשובה של השמש, היא הרי מרדדת את המראות, משבשת את המידות, אין ממדים, אין צללים, אין מסתורין, הכול נראה אותו דבר, אין קרוב ורחוק, הפרצופים נטולי עומק, מכל מקום השמים נפרשים ללא גבולות. הוא נזכר בערגה איך בניו יורק ניבטו אליו פיסות שמים מבין בניינים מסנני בוהק, מטילי צללים, וכאן, תחת שמים מדבריים, הבוהק המכעיר פושה בכול. כל פגם נוצץ ככוכב, הרהר בזעף.

האם היא רואה? המבט במראה מדי בוקר לא ממש מבחין בתמורות. המבט היומיומי אינו מזהה את השינויים שכל קרוב מדרגה שנייה לוכד במבט החטוף ביותר, אינו יכול לקבוע: כאן בדיוק היה משהו ועכשיו הוא אחר. ובכל זאת, הוא הרי מביט בה מדי בוקר ומדי ערב ואינו יכול שלא לראות.

הוא צפה בחולמת כשסבבה בביתם חודשים באותה אימונית אפורה, שׂערה מדובלל, עד שיום אחד העלימה אותו. עכשיו צימח כרבולות קוצניות. בחלקה הקדמי של הקרקפת היה חלק יותר, עבה, שריד של שיער שהיה, ומאחור הסתלסל והתעקל כזרדים שהשחירו באש. בבקרים היא מזמזמת שירים, ממלמלת קטעים מאופרה או מאופרת סבון וצוחקת, ובעיניה הוא מזהה את המבט הישן והאהוב שלעג וחרטה התערבו בו בעדינות. ככל שהתאחר היום נקלעה בה העייפות, והיא אבדה במרחבי הבית ועיניה מזוגגות, מזכה כל מחזה בדיוק באותו מבע. מדי ערב נשבתה בהתקף חדש, פעם מייללת שהיא "קמוטה", "שבלולית", ופעם מקיצה ומיד שוקעת בשינה. אינה רוצה בה...! דורשת שיעיר אותה ויסלק את העייפות הנוראה.

לפעמים, כאשר התייאשה ממאבק השווא בשינה, היתה מפנה כלפיו את כישלונה; לא צעקה. בטון מדוד, שדווקא האיפוק הכפוי שבו הציק, היתה מפוררת את דמותו, אורזת בעטיפה מוקיונית כל זיכרון, חוויה, וידוי שהשמיע בעבר, בשעה שחיבוקה, שאז אהבוֹ ללא סייג, הלהיטו. כלום לא היה קדוש בעיניה, אפילו את אביו היתה שולפת מהקבר, קוראת בו כאילו היה גזיר עיתון, מיטיבה לנצל את חירותו של הקורבן להתאכזר. לפעמים שפכה את זעמה באביזרי המיטה, קימטה את הסדינים הלבנים, את הכריות, חוררה את המזרן שנשאו יחד מבית הוריו בירושלים למכונית, ואחר-כך במעלה המדרגות. שוב רוצצה גולגלות ערטילאיות במגהץ או בשרפרף. ולרוב, בדומה למצעים המקומטים, ספג גם הוא. לפעמים השיב מלחמה רופסת, כאילו ביקש להזכיר לה את ההבדל שבינו לבין הדוממים המעונים.

המונית חצתה את הרחובות המטושטשים. במכונית הלנדרובר הלבנה ישבו ארבעה נוסעים ונהג. הנהג טען שחייבים להישמר מרחובות צדדיים, שגובה הזרמים השוצפים בהם מקשה את הנסיעה. "עדיף להאריך קצת ולא להיתקע. בינתיים, ברוב הרחובות הראשיים הנסיעה מותרת... נקווה שלא יהיו לנו עוד עניינים..." מקומות העבודה של הארבעה היו מרוכזים באותם שני קילומטרים רבועים, והנהג ניאות לפלוט נוסעים בשתי תחנות תמורת ארבעים וחמישה שקלים לאדם. הנהג קילל את מפזר האדים המשתנק. רצועות אדים שבו להימתח על השמשות. "אני נוסע על עיוור," צחקק הנהג. רוב הרמזורים לא פעלו, ועל אחד מכל חמישה צמתים הופקדו שוטרי תנועה. בשאר הצמתים נלכדו מכוניות בערבוביה. הוא הציץ בשעון. 9:22. ודאי שקעה בשינה שוב.

בכל מקום נרדמה.
על הספה בסלון, בחדר העבודה הזעיר, בין כיסאות העץ הקטנים שבמסדרון שהוביל לחדר השינה - ראשה נתון בין משענת הכיסא לקיר. מדי פעם השתרעה על הרצפה קרוב לתנור, ועת השכימה היה עורה אדמומי וחם. וגם כשלא נמה היתה עסוקה בשנתה, מדברת את זו שהיתה או את זו שתהיה. דומה שרק לעתים רחוקות נפרדה ממש מכבלי השינה. תלונותיה בדבר העייפות, בלויות משימוש חוזר ונשנה, היו ליסוד המארגן את חייהם. כאשר עלה במדרגות לעבר דירתם בשעות הערב, מורעב ולאה מיום עבודה נוסף, יותר משדימה את דמותה הממתינה לו העלה בעיני רוחו את החזות שתלבש עייפותה. תהה כיצד תיראה הפעם נסיגתה הצפויה להיכליה המדומדמים של עוד שינה אחת שתסתיים בהתעוררות פצועה שאין ביכולתו לחבוש, אפילו אם יגהר וילטף וילחש. כל התעוררות כמו זיקקה את הזמן שבו היתה אחוזה בשינה, מקנה לו ממדים שאין להשלים עמם. לפתע נראו המדרגות רחבות מדי; לפעמים נזכר שלא קנה סיגריות או יין, לא ביקר זמן רב את העיתונאי הגרמני מהבניין הצמוד. היה משתהה. טיפין-טיפין מעפיל מעלה, ובינתיים השתנק האור בחדר המדרגות והלילה, מלובה בצינה החורפית ובנהמת הברד המתחזק, היה שועט לחדר המדרגות כמנוע מכונית גרגרני ומכניע את מאחזי הבהירות האחרונים, והוא היה קופא, מסוחרר. פתאום מזדחל אדם במעלה המדרגות ומודה שבמקום לאהובתו הוא מעדיף לחזור לבדידות.

מחזיר החלומות ירד אחרון מהמונית ועבר בשערי בניין המשרדים. השומר גבה הקומה האזין בווקמן ל"מטאליקה" והתעלם בהפגנתיות מקיומו. השומרים תיעבו אותו, משום שסברו שלחש ארס באוזני המנכ"ל באשר לעובדים הנוהגים להירדם בשעות הערב המאוחרות. למען האמת, לא הוא הלשין, אבל הצדיק את המעשה. במשרד גילה, להקלתו, שאלינור רוזנמן אינה יושבת מאחורי שולחנה. בימים אלה עבדה על סדרה שכינתה "מרחב המריבה". הפרק הראשון יוּחד ליריבות בין בן-גוריון לבגין. היא תיארה את הסדרה "היסטוריה אינטלקטואלית מודרניסטית". באינטואיציה חריפה של אשת קריירה אופנתית שמנהלת קשרים עסקיים עם אינטלקטואלים (המייעצים לסדרה תמורת פרוטות, או מתראיינים חינם), החליטה שבישראל חזר המודרניזם לאופנה.

הוא חייג הביתה והחולמת ענתה, "אתה נשבע שבלילה לא תתחמק שוב..." קולה נוזף-כּוֹסֵף, דורש את חסדיו.

למרות הכול ביקשה להחזיק ב"עולם הלילה". וככל שהתקשחה תשוקתו להכחידו כן נאחזה בו. היו משולים לבעלי ברית שהגשימו חזון משותף, ומשגבה החזון מחיר שאין לשאתו, כמו שקורה לעתים קרובות, עדיין הוחזקו מגשימיו בני ערובה. לשניהם היה נהיר שכדי להוסיף להזינו (מוזר כיצד הוא מהרהר בכישרון שלו כחיית טרף הדורשת הזנה) נזקקו זה לזה, וכשהאחד נאחז, התקשה האחר להרפות. ולפעמים שאל אותה, "האם אנחנו עדיין זקוקים לזה...?" אך היא הבהירה שאם יישלף ה"לילה" מעולמם היא לא רואה סיבה להישאר כאן, מסבירה בלהט שהיא קרובה, קרובה מאוד, עוד כמה ימים, שבועות, אולי חודש אחד. קרובה לאן? לילה אחר אמרה לו שהיא קונה בחזרה שבבים מזיכרונה. "ספק השירות" כינתה אותו בחיבה, ואמרה שלקנות זיכרונות זה ממכר, תמיד רוצים למלא עוד, להחזיר לערימה המתגבהת עוד פירור אחד שאבד. "וזה ייגמר בקרוב," נשבעה, "עכשיו ממילא מאוחר מדי להפסיק."

קצת אחרי חמש עזב את המשרד, מציין לעצמו ברוגז שיום העבודה לא נוצל, לחלוטין לא. יותר מדי עובדים חולים, הקליטה בסלולרים נוראית, שני התסריטאים הנלהבים מערד ביטלו את הפגישה משום שנתקעו ארבע שעות באוטובוס בפאתי העיר. בעוברו בצעדים חרישיים ליד משרדו המואר של המנכ"ל היה נדמה לו שהוא מודע לכישלון. השמועות האחרונות היו שהמנכ"ל עומד לפַנות את מקומו, ובמשרדים ניכרה תכונה רבה וכבר נמנו שמות של כעשרים מחליפים. ימים שלמים הקדיש להתכוננות לקראת המנכ"ל החדש, ורקם מזימות ממזימות שונות כדי לשאת חן בעיני כל אחד מהמועמדים שהועלו. ככלל, רחש בוז כלפי אנשים שמפאת שאננות או אמונה ביכולותיהם לא ייחדו די מחשבה להתרחשויות עתידיות. נערי התפנוקים הללו - כמה עלובים היו בעיניו - עסוקים רוב הזמן בענייני חולין. יום אחד עוד יעברו עליהם מכבשי התעשייה ויפיצו אותם לכל עבר. הוא אינו מתכוון להיעלם, אלא לשרוד ולהעפיל מעלה. אנשים דוגמתו, אם הם שורדים ממילא מעפילים מעלה. נהג לשבת בחדרו ולחבל תחבולות נגד כל תמורה אפשרית בחברה בשנים הקרובות, וגם קנה בקיאות בחידושי התעשייה בעולם, ובעיקר בענייני האינטרנט. הרהר בהנאה בנאום הקצר שיישא בעת הפגישה הראשונה עם המנכ"ל החדש.

עובדת חדשה וצעירה - מספרים שרק השתחררה מחיל האוויר - שחורת שיער, לבושה בחליפת משרד חורפית ונעולה במגפי עור, התנדבה להסיע אותו כמעט עד ביתו; היא גרה לא רחוק, וממילא אולי יעבדו יחד בקרוב, כלומר אם אחד הערוצים יואיל לרכוש את הפרויקט של בוקובוזה ואגבסה. הוא בחן אותה, והבין שירצה לעבוד אתה. הג'יפ הסגלגל שקיבלה כמתנת שחרור חצה את העיר הדוממת ושניהם בתוכו, קשובים ל"שעה בחורף עם ניל יאנג". מבעד לשמשה ראה את טיפות הגשם. כאשר השהה את מבטו בין האספלט לטיפות נראה המרחב מוצף חרקים הרוטטים כמוכי שיגעון. היכן כל הבזקי האור שפיזזו כאן עד זה לא כבר? שלטי החוצות הארגמניים, אורות בתי-העסקים, אלומות פנסי הרחוב, הסגול הבהיר של מועדוני ההימורים. כיצד קרה שהעיר נראית כפרוור שכבר בשמונה בערב ארז את היום?

מדי ערב בשעה שבע היו הוא והחולמת מתיישבים לארוחת ערב. מעין מסורת משותפת שביקשו לכפות על הזמן הפנוי מדי העומד לרשותם. בעבר היו מקפידים להזמין מדי שבוע מכרים מהעבודה לסעודות ערב, אולם הסעודות לא היו מהנות, והם חשו זרים בהן. במאמציו לשאת חן ולרַצות את כל המוזמנים, ובמאמציה להתעניין במכריו, היה משהו מעושה שהעיק על כולם. אך אף-על-פי שכל סעודה הכבידה יותר מקודמתה, השתדלו לא לנתק את הקשרים עם החוג הקטן של ידידיהם, לרפד את עולמם באנשים. בהדרגה התחמקו מכריהם מההזמנות, או לפחות היה נדמה להם שהם מתחמקים, והמנהג הופסק.

בחנות המכולת קנה באגט וגבינת שמנת וחמאה הולנדית וירקות. בעל החנות חבש שוב את כובע הבוקרים הצבעוני שלו. שבועות לא הסיר אותו. הם החליפו שלום קר. לרוב, בעל המכולת אינו נוהג בחביבות יתרה בלקוחותיו הצעירים, אך לזקנים נותן כבוד. כאילו ביקש לרמוז לצעירים שהוא אינו מקבל עליו את תפקיד הסוחר הקטן והחביב.

בביתם נשאבו מיד להכנת הארוחה. ובעת שעבדו יחדיו חלפו ביניהם מילים רבות, והשיחה קלחה. היה נדמה שהחומה שגבהה ביניהם והעימות הכבוש בסוגיית הלילות מפַנים מקום לקִרבה. אחרי ככלות הכול, שני מורעבים מעוניינים להכין סעודה. בעת ההתעסקות במזון חשו מוגנים, חוזרים לתפקד כגוף אחד. החולמת רקחה רוטב לפסטה, והוא בחש בכף בסיר, מייעץ לה להוסיף עוד קצת שמנת. החולמת קבעה שכבר הוסיפה די ושהיא לא אוהבת את נטייתו למזון שומני מדי. את ההרצאה הקצרה הזו ידע לדקלם. "אולי קצת סוכר?" שאל. "זה רעיון..." הנהנה בהתלהבות והוסיפה סוכר לקערה. הוא קצץ עגבניות ומלפפונים ובצל, והחולמת שאלה אם פיזר קצת פלפל חריף, וכעבור דקתיים שאלה שוב, כי "לפעמים אתה לא זוכר אותו," והוא פירט את שלל תבליני הסלט. הם מתחו את ההתעסקות עוד ועוד, משפטים קצרים, שאלות נבלעות בתשובות יבשות שהזמינו שאלות נוספות וגם בהן לא היה די. "איפה זה? אולי תוסיף עוד קצת! חבל שלא קנינו..." בכל ערב מחדש היו ממהרים להיזרק לעיסוק המגונן הזה, חוששים להיפרד ממנו.

הלילה ירד עליהם והחולמת איבדה עניין במזון, ואילו הוא השתעשע במזלג, משחק במזון, מחלק אותו לקבוצות קטנות, עורֵם אותו ומפרק, חומק ממבטה המצפה. בשעה הזו נדמה שגופה כבר נתון ל"לילה", עורג אליו, והמילים החלולות שמוטלות ביניהם, כאבנים קטנות המעלות קצף בנהר להרף עין ושוקעות במצולותיו, נועדו רק למלא את החלל. בחודשים הראשונים, כשעוד היו שותפים ל"לילה", עיקרה התלהבותם המשותפת כל עניין אחר, ולאחרונה השתקעה במקום ההוא, נשבתה בקסמיו המרהיבים, ואילו הוא התאווה להחזיר משהו מהזמן שקדם לעולם הלילה, משני האנשים שהתגוררו פעם ממש כאן, בדירה הזו. וכאשר ביקש להעלות איזה זיכרון רדום ולעורר בה חום, אהדה, התנכרה לשותפותה בזיכרונותיהם. "נוסטלגיסט" כינתה אותו.

והנה חזרה המועקה. אין ערב בלעדיה. היא מקהה את התנגדותו, וכמוהו כמתאגרף מדמם הנאלץ לחזור לעוד סיבוב אחד. וכשהוא נוכח לדעת כמה היא מייחלת ל"לילה" הוא מבין ממילא שלאחר שבוע של סירוב לא יוכל להנחיל לה עוד אכזבה. הרי אין לו משהו אחר להציע לה. וכאשר שוב ייענה לתחינתה תחבקו, ולשונו אולי תלחך קלות את המסדרון הנפער בין שני טורי שיניה, ויוחלפו מילים שזוג נוהג להחליף בשעת קִרבה, ויופגן שמץ של האהבה הישנה. כמה יתפתה באותן דקות להיסחף ב"אמת" המתעתעת, להפקיד את גופו בידיה, להתמכר למתיקות קולה כאשר תלחש לו שאלה שצמודים לקיר עכשיו הם שעומדים עכשיו צמודים לקיר, אותם אנשים שהיו כאן פעם, אותה אהבה, אותו עור, אותו ליטוף, אותו אופן שבו היא זורקת את גופה אליו, שיאחז בה, אותה דירה, אותה תפאורה, אותה עיר, ורק קצת זמן חלף מאז.

ודווקא בעודו חובק אותה, גופו וגופה נושקים באלף נקודות, מוקסמים ממצלולי התשוקה, הוא מודע יותר מתמיד לאופן שבו הוא מכלה אותה. זו הרי אינה האישה שהכיר, זו צלליתה. לאחר שביים את דמותם בעולם הלילה, נצרב בייסורים. וגם היא מפענחת את ייסוריו. מבעד לשיגעון מצטללים לפעמים מקטעי בהירות, ולרוב הם מאיימים יותר מהשיגעון, וכשהיא מודעת לכל אשר קורה כאן, מפרשת את ההתרחשויות בהיגיון רב, היא מקפידה לסמן את אחריותו - אין מקום להסוואות, הכול חשוף וגלוי בעולמם, יותר מדי. הוא הגה את עולם הלילה. בילדותו, בנערותו, בעיר הזו, ירושלים, שהיא לא הכירה, נברא ה"לילה". הוא ניזון מכישרונו. ועכשיו הוא מתחרט, מגדף את היום שבו חשף אותה לכישרון.

מדוע גילה לה? מדוע לא שמר את סודו? והרי נשבע לנצור אותו. באותה העת היה רחוק מאוד מהעסקים הללו. מאז הלילה ההוא בנערותו לא התפתה עוד לכישרון. ואז...? ואז היתה דקה של אובדן הגנות, דקה שלאחר מעשה האהבה. גופיהם העירומים מפותלים זה בזה, עורם נוטף את זיעת מעשה האהבה. היה קצר מדי, אבל אהבתה אליו גואה דווקא בעת חולשתו. דומה כי התאחדו לעולמי עד. הוא ליקק את עורה, צבט את שדיה, אצבעותיו בחשו בעדינות בנוזליה והיא נאנקה. כל קינות הילדות והבגרות, כל הבדידות הצבורה, נספגו בעורה, ונדמה כי לא נותר להם זכר. זו דקה שבה אין עולם חוץ מהחולמת, שבה נדמה לו שכל השנים שבהן שוטט בעולם, בן בלי בית, היו אך פרוזדור מחניק, מסדרון אפל שהובילוֹ למבטה האוהב של החולמת, לפניה, שהסומק שפשט בהן שיווה להן להט מפעים כל-כך. פתאום נפערה תהום בין החיים שהכיר לבין הדקה הזו, משולה לפער שבין הצעידה במסדרון הצר והאפל של המועדון לבין ההלם, המסנוור, המשכר, שמצפה למבקר כאשר העולם הגועש, הצבעוני, מכה את עיניו בסנוורים. דקה מסחררת שבה הסודות נשטפים באגביות שבה נושמים. הוא הרי התוודע למילותיו לאחר שכבר רכשו קיום עצמאי בעולם, לאחר שפרצופה נמתח בארשת נדהמת ועיניה בהו בו כבזר. וקול עכור לחש בו, מעתה ישתנה הכול. רצה לחזור בו, להכחיש את הכישרון, אך את הנאמר אין להשיב. כל מילה שהועברה מאדם אחד למשנהו נרשמת ביניהם, ואין החזרות. לפעמים הוא חוזר לדקה ההיא, שמסמלת את ראשיתו של המסע לעולם הלילה.

האם אדם יכול להיגמל מחלומותיו?

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

מחזיר החלומות - ניר ברעם