Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בפברואר 2006       חזור

אהבות ציון
מאת: אבנר הולצמן

ההוצאה:

כרמל

כותרת הספר מרמזת על חוט השני המקשר בין פרקיו. מלבד הקידה המחויכת שהיא מחווה ליצירה שפתחה ב-1853 את מסורת הרומן העברי, כוונתה להצביע על תכונת יסוד עקשנית המסתמנת בספרות העברית לפחות מאז שהופיע ספרו הנודע של אברהם מאפו. רוב הסופרים והיצירות הנדונים כאן אחוזים בסיפור-העל הציוני, בין אם מתוך אהבת ציון כפשוטה ובין אם מתוך ביקורת או התנגדות כלפי היבטים שונים של העלילה ההיסטורית שעניינה גאולת היהודים מן הגלות והוצאת הגלום מן היהודים.

הספר כולו ממחיש עד כמה הספרות העברית של הדורות האחרונים לא חדלה להתחבט בשאלת טיבה ומשמעותה של המהפכה ההיסטורית, שהוליכה את העם היהודי מתקווֹת האמנציפציה אל תהומות החורבן, ומהתפצלויות לשוניות וגיאוגרפיות אל כינונה מחדש של ריבונותו המדינית במולדתו העתיקה.

אהבות ציון
שתפו אותי

בכותרת זו יש גם משום התרסה גלויה כנגד מגמות מתרחבות בחקר הספרות העברית בימינו, הנוטות להדגיש דווקא את אשמת שומרון. הספר מבקש לאשר את קיום הקשר האמיץ ואף ההכרחי בין הספרות העברית לבין הציונות, ועם זאת להמחיש עד כמה הייתה ספרות זו פלורליסטית, מורכבת וביקרותית ולא שופר תעמולה פשטני. הפצעים הנחשפים בה הם, לכן, פצעי אוהב, וגם המיוסרות שבאהבותיה הן בסופו של חשבון אהבות ציון.

בספר נאספו ארבעים מאמרים, הדנים בקֶשת רחבה של סוגיות, יוצרים ויצירות מן הספרות העברית של הדורות האחרונים. צירופם יחד על-פי סדר היסטורי הופך אותם לכעין פרקים בתולדות הספרות העברית מתקופת ההשכלה ועד שלהי המאה העשרים.

אבנר הולצמן הוא פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. ספריו האחרונים: תמונה לנגד עיני (2002); הספר והחיים | מסות על מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (2003); מפת דרכים | סיפורת עברית כיום (2005). מן הספרים האחרונים בעריכתו: כתבי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, א-ו (2004-1996); חיים נחמן ביאליק: השירים (2004); ממרכזים למרכז | ספר נורית גוברין (2005).

להלן רשימת המאמרים בספר ובהמשך באדיבות כרמל:
פתח הדבר מתוך הספר
הזהב וסִיגיו, בין חיים נחמן ביאליק לאביגדור המאירי
נתן אלתרמן ופולמוס 'שתי הדרכים'

חלק ראשון: בגולה
+ שירת הקרע שבלב: על החדר בספרות העברית
+ השיבו לנו את הילדות: התלוש כילד
+ סיפורי י"ל גורדון: מסאטירה להומור
+ 'נגד הזרם' לישעיהו ברשדסקי: צומת בתולדות הרומן העברי
+ ניצנים ואנחות: חייו ויצירתו של שלום יעקב קצנלנבוגן (יש"ק)
+ הלשון ככלי, כאתגר וכנושא: על סיפורו של י"ד ברקוביץ 'ביד הלשון'
+ אנטומיה של תלישות: על סיפורו של י"ד ברקוביץ 'מלפפונים'
+ שבע פנים ב'כחום היום': לפרשנות האידיליה של טשרניחובסקי
+ פואטיקה, אידיאולוגיה, ביוגרפיה, מיתוס: חקר ברנר, 1971-1996
+ בין תחייה עברית לנֶצח הגלות: מרדכי אהרנפרייז - סופר רבֿלשוני

חלק שני: בארץ ישראל
+ אמת חדשה מארץ ישראל: על התודעה העצמית בספרות העלייה השנייה
+ ארץ כבדה בחזון ותירוש: עמק יזרעאל בספרות העברית
+ עפולה כמשל: ברקוביץ, שנהר והעיצוב הספרותי של המעשה הציוני
+ ירושלים המנדטורית בספרות העברית
+ בין שמים וארץ: על הסיפורת הארץֿישראלית של יצחק שנהר
+ הרומנים התיעודיים של אביגדור המאירי
+ הזהב וסִיגיו: בין חיים נחמן ביאליק לאביגדור המאירי
+ מדוע האדימו מימי הנהר? על הסיפור 'אורשה' מאת ג. שופמן
+ שירי השואה של יעקב פיכמן: במעגלי כיליון וצמיחה
+ נתן אלתרמן ופולמוס 'שתי הדרכים'

חלק שלישי: דור תש"ח
הסיפורת של 'דור בארץ'
+ דימויו הספרותי של הצבר: הפולמוס שאינו נגמר
+ לעבר האדם או מֵעֵבר לספרות: אוכמני, שמיר והוויכוח
   על ריאליזם סוציאליסטי בספרות העברית
+ בין עולים לוותיקים בראי הסיפורת העברית
+ אנשים אחרים הם: דיוקנה של שארית הפליטה בסיפורת של דור תש"ח
+ מסולמה של אונייה אל הקווים הקדמיים:
   לתולדות דימויָם הספרותי של הלוחמים העולים
+ יום תחיית איֿאז ובריאתֿישֿמתֹהו: על 'שירת ארץ העברים' לאהרן אמיר
+ 'רחוק מפנינים' למשה שמיר: בין זמן למרחב
+ הביוגרפיה שלא נכתבה: 'החי על המת' - מפתח ליצירתו של אהרן מגד
+ הביקורת כעדות אישית

חלק רביעי: מן הספרות הישראלית
+ קרוב ואסור לנו שם: ירושלים החצויה בראי הספרות הישראלית
+ הספרות הישראלית בעשור השני
+ אדישות, יראה, עוינות: הספרות הישראלית מתבוננת במשפט
+ נושא השואה בסיפורת הישראלית: גל חדש
+ דרכו של אהרן אפלפלד אל הקובץ 'עשן'
+ בין שירה ופרוזה ביצירת יהודה עמיחי
+ מקומות נפרדים: בין סיפור למסה ביצירת שולמית הראבן
+ ודאי כבר היו דברים מעולם: בין עמוס עוז לדוד מלץ
+ הזיכרון כקלידוסקופ: עיון ברומן 'שושן לבן, שושן אדום' מאת דוד שיץ
+ גם לפרייליות יש עוד מה לומר

+ הערה ביבליוגרפית
+ מפתח השמות

מספר עמודים בספר: 623 עמ', כולל מפתח שמות , הציור שעל העטיפה: ארם גרשוני, לחם ומים, 2005 עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין

פתח הדבר מתוך הספר:
בספר זה נאספו ארבעים ממאמריי, הדנים בקֶשת רחבה של סוגיות, יוצרים ויצירות - רובן פרוזה ומקצתן שירה - במרחב הספרות העברית של הדורות האחרונים. המאמרים נכתבו במשך שנים רבות ולא נועדו מלכתחילה להיכרך יחדיו בספר, ובמבט ראשון בולט בהם, אכן, גיוון רב הן בנושאי העיון והן בשיטותיו. הסופרים הנדונים כאן מהם מרכזיים וחשובים (יל"ג, טשרניחובסקי, ברנר, שמיר, עמיחי, עוז, אפלפלד) ומהם שכוחים או נידחים (י"ש קצנלנבוגן, ישעיהו ברשדסקי, מרדכי אהרנפרייז). חלק מן המאמרים פורשׂים יריעה רחבה עד כדי ניסיון למפות דור או תקופה בתולדות הספרות העברית (ספרות העלייה השנייה, 'דור בארץ', 'דור המדינה'), ואחרים לעומתם מתמקדים בסופר אחד על מכלול יצירתו (יצחק שנהר, שולמית הראבן) או בקטע מסוים מתוכה (סיפורי יל"ג, הרומנים התיעודיים של אביגדור המאירי, שירי השואה של יעקב פיכמן, שיריו האוטוביוגרפיים של גבריאל פרייל) או אף ביצירה אחת הזוכה לעיון פרשני מדוקדק ('נגד הזרם' של ברשדסקי, 'אורשה' של ג. שופמן, 'החי על המת' של אהרן מגד, 'שירת ארץ העברים' של אהרן אמיר, 'שושן לבן, שושן אדום', של דוד שיץ).

יש מאמרים העוקבים אחר ייצוגיו המשתנים של מקום בספרות (עמק יזרעאל, עפולה, ירושלים המנדטורית וירושלים החצויה), או אחר גילומיה הספרותיים של חוויית מפתח (הלימוד בחדר, דמות התלוש, נושא השואה, העלייה ההמונית, הפגישה בין ניצולי השואה לארץ ישראל, פרשת הגח"ל במלחמת העצמאות, ההתייצבות מול מערכת המשפט). אחדים מהם מתעדים פולמוסים רעיוניים החושפים את מחשבת הספרות העברית בכמה מצמתיה (הוויכוח על 'שתי הדרכים' בשואה; הוויכוח על דמות הצבר; הוויכוח על הריאליזם הסוציאליסטי בספרות העברית). אחרים עוקבים אחרי דיאלוגים אישיים וספרותיים בין צמדי סופרים בתקופות שונות (שנהר וברקוביץ, ביאליק והמאירי, עמוס עוז ודוד מלץ), או משחזרים קטעים בתולדות הביקורת והמחקר של הספרות העברית (חקר ברנר, חקר האידיליה של טשרניחובסקי, סופרים כמבקרי ספרות).

עם זאת, מבעד לשוני ולגיוון מסתמנים במאמרים אלה קווים של שיתוף ושל המשכיות, העשויים להצדיק את כינוסם בכפיפה אחת. נראה לי שהתכונה הבולטת של הספר כולו היא ההתעניינות בספרות לא בזכות איכויותיה האסתטיות בלבד, אלא מתוך רצון לזהות את קשריה המסועפים למציאות שמתוכה נוצרה ועליה היא מגיבה. המושג 'מציאות' עשוי לכלול בתוכו את הביוגרפיה הפרטית של הסופר, את האנשים הממשיים ששימשו לו מודלים לדמויותיו הבדויות, את המקומות והמרחבים הגיאוגרפיים שנעשו למקומות ספרותיים, את התהליכים והאירועים ההיסטוריים המשתקפים ביצירה, את האידיאולוגיות החברתיות והפוליטיות שעיצבו את תודעת המחבר והשפיעו על כתיבתו, את מקומו בקרב אחיו הסופרים ובתוך המסורת הספרותית ואת רוח התקופה שבה פעל ויצר. רשת הזיקות הזו שבין יצירות הספרות לבין עצמן ובינן לבין זמנן, מקורותיהן והקשריהן היא היוצרת גם את קשרי הקשָרים הגלויים והסמויים בין המאמרים שנאספו כאן. צירופם יחד בארבעה שערים עלֿפי סדר היסטורי הופך אותם, אפוא, לכעין פרקים לא רצופים בתולדות הספרות העברית מתקופת ההשכלה ועד שלהי המאה העשרים.

הֶקשר מאחד נוסף, ממוקד, ולטעמי משמעותי אף יותר, נרמז מתוך כותרת הספר. מלבד הקידה המחויכתֿקמעא שהיא מחווה ליצירה שפתחה לפני כמאה וחמישים שנה את מסורת הרומן העברי, כוונתה להאיר תכונת יסוד עקשנית המסתמנת בספרות העברית לפחות מאז שהופיע ספרו הנודע של אברהם מאפו. אכן, רוב הסופרים והיצירות הנדונים כאן אחוזים באופן כזה או אחר בסיפור העל הציוני, בין אם מתוך אהבת ציון כפשוטה ובין אם מתוך ביקורת ואף התנגדות כלפי היבטים שונים של העלילה ההיסטורית שעניינה גאולת היהודים מן הגלות והוצאת הגלות מן היהודים. עלילה זו לעיתים מונחת כאן על פני השטח ממש, כגון בפרק הסוקר את הספרות על ההתיישבות בעמק יזרעאל בבחינת ייצוג של אחד המיתוסים הציוניים הבסיסיים. לעיתים היא חבויה ונרמזת, כגון בדיון באידיליה 'כחום היום' של טשרניחובסקי, הניתנת בין היתר לפרשנות אלגורית לאומית. לעיתים מוצג הסיפור הציוני דרך צדדיו האמביוולנטיים או האירוניים, כגון בפרק על ישעיהו ברשדסקי, שיצירתו מתבוננת בניכור בלבטיהם של חובבי ציון ברוסיה בשלהי המאה הי"ט, או בפרק על הביקורת שמתחה הספרות על היחס לאנשי הגח"ל, שרידי השואה, במלחמת העצמאות.

לעיתים מבצבץ סיפור זה במפתיע, כגון בפרק על הסופר הצעיר והשכוח יעקב שלום קצנלנבוגן, שביטא בסיפוריו את כיסופיו הציוניים העזים עד מותו המוזר בדמי ימיו. לעיתים מבקיע הסיפור הציוני מתוך ניגודיו, כגון בפרק על אביגדור המאירי, שנהפך במהלך מלחמת העולם הראשונה מפטריוט הונגרי מובהק ליהודי לאומי בעל הכרה. לעיתים מוצגת עלילת העל הציונית מתוך הזרה חריפה, כגון בפרק על סיפורי יצחק שנהר המציגים מעין גִרסת נגד אירונית לסיפורי ההתיישבות של העלייה השלישית, או בפרק על 'שירת ארץ העברים' של אהרן אמיר, מניפסט כנעני אוטופי שהוא בבחינת שיר אהבה לארץ המתאמץ להעלים כל סממן של התחייה הלאומית היהודית המתרחשת בה. בין כך ובין כך, הספר כולו ממחיש עד כמה הספרות העברית של הדורות האחרונים לא חדלה להתלבט בשאלת טיבה ומשמעותה של המהפכה ההיסטורית הכבירה, שהוליכה את העם היהודי מתקווֹת האמנציפציה אל תהומות החורבן, ומהתפצלויות לשוניות וגיאוגרפיות אל כינונה מחדש של ריבונותו המדינית במולדתו העתיקה.

כותרת הספר היא, לכן, במידת מה גם התרסה כנגד מגמות מתרחבות והולכות בחקר הספרות העברית בימינו, הנוטות להדגיש דווקא את אשמת שומרון, ומציגות ספרות זו באופן פשטני כזרועה הארוכה של הציונות, בבחינת כלי שרת של תנועה קולוניאלית דורסנית ומניפולטיבית שהותירה אחריה שובל ארוך של נרמסים ומדוכאים מבית ומחוץ. המאמרים המכונסים כאן מבקשים לאשר, אמנם, בפה מלא את קיום הקשר האמיץ ואף ההכרחי בין הספרות העברית לבין הציונות להלכה ולמעשה, אך עם זאת להמחיש עד כמה הייתה ספרות זו פלורליסטית, מורכבת וביקורתית בעמדותיה כלפי סיפור העל הציוני ולא שופר תעמולה פשטני בשרותו. הפצעים הנחשפים בה הם, לכן, פצעי אוהב, ואהבותיה, גם כאשר הן מיוסרות מאוד, הן תמיד בסופו של חשבון אהבות ציון.

הזהב וסִיגיו
בין חיים נחמן ביאליק לאביגדור המאירי

א. קִרבה והסתייגות
ספר השירים הראשון של אביגדור המאירי, שהופיע בבודפשט בשנת 1912, הפנה אליו את תשומת לבם של אחדים מראשי המדברים בספרות העברית באותה העת. בין הבחנות היסוד שנקבעו במאמרי הביקורת על ספר זה, ואשר היו עתידות ללוות את שירת המאירי לכל אורכה, הייתה ההצבעה על הזיקה בינה לבין שירת ביאליק. פ' לחובר, למשל, שתיאר את זיקתו של המאירי בשיריו אל הנושאים הלאומיים הציבוריים ואל הפתוס הנבואי, לא ראה בכך אלא חיקוי בלתי מוצלח של ביאליק:

אמנם בכל אלה היה לו ביאליק למורהֿדרך, ואולם בין ביאליק ובינו יש רק דבר אחד קטן: מה שאצל ביאליק הוא טבעי ומובן מאליו, עושה רושם פה כדבר מלאכותי קצת, כאילו נעשה בכוונת מכוון; מה שאצל ביאליק בא בכח טבעי כפרץֿמים המתפרץ פתאם ומכה ודוחף אותך ממקומך ברעש איתנים, נמשך והולך פה לאט לאט ובא בזחילה של צנור.

ומוסיף לחובר, בטון שלא נעדר ממנו שמץ של זלזול: 'בתור משורר מתחיל לא קשה למצוא אצל פייארשטיין זה עקבות השפעות שונות של ביאליק ואחרים', ולחיזוק דבריו הוא מביא דוגמה אחת: שירו של המאירי 'החיוורת עדיֿעד', שניכרים בו קווי דמיון ל'עיניה' של ביאליק. ההנחה המובלעת בדברים אלה, כאילו קשה למשורר עברי מתחיל בעשור השני של המאה העשרים להימלט מהשפעתו הכובשת של ביאליק, היא נכונה במידה רבה (יוכיחו, למשל, ביכורי שירתם של אורי צבי גרינברג ואברהם שלונסקי), אבל ספק אם ניתן להחילה כה בפשטות על אביגדור המאירי. טעמיה של הסתייגות זו קשורים בנסיבות המיוחדות שמתוכן צמחה שירתו: ריחוקו הגיאוגרפי והמנטלי באותן שנים מן המתהווה במרכזי הספרות העברית; העובדה שהיה נטוע אז עמוק בעולמה של הספרות ההונגרית; העצמיות המובהקת המתגלה בדרכי ההבעה שלו, בין לטוב בין למוטב, כבר משיריו הראשונים; מרכזיותם של יסודות אוטוביוגרפיים ביצירתו, גם בשירים שלכאורה מהדהדים בהם מוטיבים ביאליקאיים. בין אם לפנינו, כהשערתו של לחובר, סימני השפעה ישירה ובין אם לאו, הרי עובדה אחת, מכל מקום, אינה מוטלת בספק. אביגדור המאירי עצמו היה רגיש מאוד לכל ניסיון להציגו כמושפע מיצירת ביאליק, וראה צורך לשלול בתוקף כל סברה כזאת. כך, למשל, פתח ואמר במכתב אל המשורר שמעון גינצבורג:

תשובתי על שאלתך הכוללת: מי הם המשוררים העברים והעולמיים שהשפיעו עלי - היא:
מבין העברים רק יל"ג.
ומבין העולמים: היינה, פטיפי, רילקה ואדי אנדרה.

ההתעלמות המופגנת מביאליק, תוך היאחזות ביל"ג, היא ברורה ומכוונת, אבל המשך הדברים מגלה תמונה מורכבת יותר. מתברר כי לאורך אותו מכתב, המפתח את הקביעות שצוטטו לעיל ודן בהרחבה בשאלת החיקוי וההשפעה בספרות בכלל, מזכיר המאירי את שמו של ביאליק בהקשרים שונים לא פחות משמונה פעמים כמו בעל כורחו, ודומה כי רוחו של ביאליק מרחפת על פני המכתב כולו.

בהזדמנות אחרת, כאשר הוצגה להמאירי שאלה ישירה בדבר מידת השפעתו של ביאליק על יצירתו, השיב את התשובה הנפתלת הבאה:

אחד מצפיעי הביקורת שלנו מסדר אותי במשב של הבלֿפה שבביטול האין, ש'שירי מצביעים על השפעה ברורה של שירת אוריֿצבי גרינברג'. כנראה אין מוקדם ומאוחר בתורת האסתטיקה העברית החדשה, ואם כן, מדוע לא תהא ניכרת גם השפעת ביאליק ביצירותי?

המאירי רומז כאן לטענה שהשמיע לא פעם, לפיה התגבש דיוקנו כמשורר כבר בתחילת דרכו, ומכאן שלא יכול היה לקלוט השפעות משמעותיות משירת ביאליק, שהתוודעותו אליה הייתה מאוחרת, יחסית. אבל אופייני ומאלף הוא ניסוחה המעורפל של תשובתו, שסימן שאלה בסיומה והיא ניתנת לפירושים שונים.

המתח בין האמירה הגלויה לבין החבוי מאחוריה, המשותף לשתי דוגמאות אלה, חורג הרבה מעבר לסוגיית ההשפעה, והוא מאפיין את כל עמידתו של המאירי בפני ביאליק האיש ויצירתו. בכל התבטאויותיו בנושא זה חוזרת ומתגלה אותה היטלטלות קבועה בין ניגודים: משיכה ודחייה, הערצה וטינה, התבטלות והתנשאות, הכרת טובה וביקורת. גם אם ניתן להתווכח על מידת ההשפעה המיוחסת לשירת ביאליק על המאירי, הרי אין ספק שבמובן רחב יותר הייתה נוכחותו של ביאליק בעולמו של המאירי עמוקה ומתמדת, מתסיסה ומדריכת מנוחה. נוכחות זו מצאה את ביטויה במשך כארבעים שנה, בחיי ביאליק ולאחר מותו, בכתיבתו של המאירי מכל הסוגים: במאמרי הערכה ופולמוס, בשירים, בנאומים ובמכתבים. המסמך המרכזי בכל אלה הוא, כמובן, ספר זכרונותיו יוצא הדופן, 'ביאליק עלֿאתר', הפורש בהרחבה ובסדר כרונולוגי את מהלך קשריהם של השניים במשך עשרים שנה ויותר. ערכו של ספר זה כתעודה מרכזית להבנת יחסו של המאירי אל ביאליק אינו מוטל בספק, אך בשל אופיו הסובייקטיבי ומרחק הזמנים ממנו נכתב ראוי להתייחס בזהירות לחלק מן העובדות הכלולות בו, ובמיוחד יש מקום לפקפק באותנטיות של השיחות בארבע עיניים בין ביאליק להמאירי המשוחזרות בו.

אותו מתח שבין תחושת הקִרבה וההערכה לבין הפקפוק המסתייג לא היה נחלתו של המאירי לבדו. אף שנשמרו רק ארבע התבטאויות קצרות של ביאליק בנושא זה, שני מכתבים ושני קטעי נאומים, די בהן כדי להיווכח בגישתו האמביוולנטית המהססת כלפי אביגדור המאירי ושירתו. מעבר להבדלי הגיל, המעמד הספרותי והמשקל הסגולי מסתמנת מבחינה זו תבנית סימטרית ביחסיהם של השניים לאורך כל פרקי היכרותם. בדיקת שורשיה, גילוייה והשלכותיה של מתיחות הדדית זו עשויה לסייע בהכרת אישיותו ותפיסותיו הספרותיות של אביגדור המאירי, ובמידת מה גם לתרום להבנת גישתו של ביאליק כלפי השירה העברית המודרניסטית, שהמאירי היה אחד ממייצגיה המובהקים.

ב. ההתוודעות (1910-1913)
מסכת הקשרים האישיים והספרותיים בין ביאליק לאביגדור המאירי נחלקת לשלושה פרקים בלתי רצופים, הנבדלים זה מזה באופיים ובמקומות התרחשותם: פרק ההתוודעות, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה; תקופת אודסה, אחרי סיום המלחמה, שבה חודש ונתהדק הקשר בין השניים עד ליציאתם יחד מרוסיה בקיץ 1921; תקופת ארץ ישראל, מאז עלייתו של ביאליק בֿ1924 ועד מותו כעבור עשר שנים, שהיא האינטנסיבית ביותר ביחסיהם, בעיקר מצידו של המאירי. לשלוש התקופות האלה יש לצרף את השנים שאחרי מותו של ביאליק, שבהן הוסיף המאירי לכתוב עליו ולהזכירו מפעם לפעם בנימה שונה אבל במתיחות פנימית שלא פחתה.

התוודעותם של ביאליק והמאירי זה לזה נמשכה על פני שלבים אחדים. ראשיתה, כנראה, בשנת 1910, כאשר התעוררה התעניינותו של ביאליק במשורר הצעיר אביגדור פייארשטיין בזכות שיר קטן שלו שהגיע לידיו וכבש את לבו. שמעון גינצבורג, שישב אז באודסה והיה עֵד להתלהבותו של ביאליק מן השיר, העלה זאת לימים על הכתב:

בצהרי יום אחד נכנס ביאליק לביתו כמעט מתוך ריצה, משולהב פנים, כולו קורן. [---] והוא ממהר, כענןֿברכה טעוןֿגשם, להריק את בשורתו: - 'פייטן עברי צעיר וחדש מצאתי - מי מלל ומי פלל! - בארץ הגר. כתבֿיד נתקבל משם, ובעברי על השירים לא האמנתי למראה עיני. רצונך לשמוע שני בתים משיר?' והוא התחיל מדקלם בקול החזה שלו החמים, הנפשי, מתכופף קצת כפורט על הכנור: 'ותשאלו בחפזי: מה חפצי?/ מאום./ לבבי מעטֿקט בי שכור. ומעטֿקט עגום.// ותשאלו בחפזי: אי מחוז?/ מאום./ למענכם פה נראיתי לרגע;/ ודרכי סתום.' כל אותו היום לא יכול לשוב למנוחתו. משהו כאילו העיק על נפשו. לפנות ערב כשיצאנו לשוח באחד הכרים הפתוחים [---] הפסיק פתאום משיחתו, העיף עיניו אל זוהר השקיעה ולחש כמו לעצמו: 'לבבי מעטֿקט בי שכור/ ומעטֿקט עגום...

את התלהבותו מן השיר הזה ביטא ביאליק עוד פעמיים לפחות: בפגישתו הראשונה עם המאירי, בשנת 1913, שבה ציטט לפניו את הבית הראשון ('ביאליק עלֿאתר', עמ' 10-11); וכן בהרצאתו על השירה הצעירה בתמוז תרפ"ז שבה, בתוך שאר דבריו על אביגדור המאירי הזכיר כי 'השיר הראשון, שנדפס ב"שבוע" הגליצאי, היה שיר קטן, שמתוך הקריאה הראשונה בו ידעתיו עלֿפה'.

השיר 'מאין לאין', שביאליק דקלם באוזניו של גינצבורג שניים משלושת בתיו, לא היה הראשון שפרסם המאירי, אך מבין שיריו המוקדמים הוא בולט בייחודו, בטון המינורי ובציוריות המאופקת המאפיינים אותו, והן התכונות שקסמו בו, כנראה, לביאליק. בצדק הדגיש אפוא איתמר יעוז קסט במבואו למבחר שירי המאירי, כי

ביאליק נמלא התלהבות, עד כדי זכירת השורות בעלֿפה, למקרא אחד השירים המינוריים, הבלתיֿאופייניים לתדמית הכללית הנכרכת בעקביו של המשורר - והוא עצמו שוקד על טיפוחה - היא תדמית המשורר הזועם, בעל השליחות הלאומית.

לעומת החיבה הבלתי מסויגת שרחש ביאליק לשיר זה ודומיו שלל נמרצות את שיריו הלאומיים של המאירי, מצא בהם זיוף ומלאכותיות ואף יעץ לו, לימים, להשמיטם מן המהדורות החדשות של ספריו - עצה שהמאירי ראה כעלבון עמוק ('ביאליק עלֿאתר', עמ' 72-73), אך באורח פרדוקסלי אופייני נענה לה בסופו של דבר, כפי שמוכיחה ההשוואה בין קובצי שיריו. לא ייפלא, לכן, שכאשר קיבל ביאליק בשנת 1912 את ספר השירים הראשון של המאירי הייתה התרשמותו ממנו מעורבת, כפי שסיפר באותה הרצאה בשנת תרפ"ז:

אחרי כן הגיעתני מחברת שלמה של שיריו ושם במידה ידועה נתאכזבתי במקצת, כי ראיתי שהירושה 'הגליצאית' היתה מרובה על אותו החדש שהכניס. אבל למרות כל זה, ההרגשה של חדש שהיא קבועה עמו נתעצמה ונתחזקה בלבי יותר.

ספר זה שמור בבית ביאליק ובראשו ההקדשה הבאה: 'לגאון חובינו [כך!] ח.נ. ביליק/ באהבה יהודית ובברכה עלובה/ אביגדור פאירשטין הכהן'.

אביגדור המאירי, שישב באותה תקופה בבודפשט, שמע לראשונה את שמו של ביאליק בשנת 1911, כאשר ידידו ופטרונו הסופר יוסף פטאי מסר לו לקריאה חוברת ובה הפואמה 'מתי מדבר'. 'החוברת היתה מאורע בחיינו', כתב המאירי בספר זכרונותיו (עמ' 14), ותיאר בהרחבה את הרושם העז שהותיר בו השיר.

כשנתיים לאחר מכן התקיימה פגישתם הראשונה פנים אל פנים, בקונגרס הציוני האחד עשר שהתקיים בווינה בספטמבר 1913 והמאירי השתתף בו כעיתונאי. עדות יחידה לפגישה זו מצויה ב'ביאליק עלֿאתר' (עמ' 10-14), ולפיה גילה ביאליק סקרנות רבה כלפי המשורר הצעיר, חקר אותו על היקף לימודיו והתאכזב מאוד לשמוע על בקיאותו בגמרא ופוסקים, שכן קיווה למצוא בו 'משורר עברי שלא למד בחדר ובישיבה', המשוחרר מכבלי המליצה. זו הייתה פגישתם היחידה של השניים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ורק כעבור חמש שנים, משנסתיימה, שבו והתראו.

ג. תקופת אודסה (1918-1921)
זמן קצר לאחר מהפכת פברואר 1917 השתחרר המאירי מן השבי הרוסי, בו נפל כשנה לפני כן כאשר נלחם כקצין בשורות הצבא האוסטרוֿהונגרי. תחילה הגיע לקיוב, ובתוך זמן קצר התאושש ממוראות המלחמה והשבי בסיועם החומרי והרוחני הנדיב של מו"לים וסופרים עברים, ובראשם א"י שטיבל, דוד פרישמן ושושנה פרסיץ. בֿ1918 הגיע לאודסה, משאת נפשו מאז, ובשלוש שנות שבתו בה חידש את פעולתו הספרותית במלוא היקפה בכתיבה, בעריכה ובתרגום, והשתלב בחבורת הסופרים של אודסה שהתרכזה סביב ח"נ ביאליק.

את חייו באודסה, ובתוכם מגעיו עם ביאליק, תיאר המאירי בספר מיוחד, וכן הקדיש לתקופה זו את הפרק האחרון ברומן השבי שלו, 'בגיהנום של מטה', ופרקים אחדים בספרו על ביאליק. עלֿפי מקורות אלה, שהם אמנם חד צדדיים, נטוו בין השניים קשרים קרובים, כמעט אינטימיים. לראשונה זכה המאירי, לדבריו, לנהל שיחות ארוכות עם ביאליק, ובהן אף ניאות ביאליק לחשוף בפניו מסודות יצירתו. מן הצד השני, מסופר שם, התעניין ביאליק מאוד בכתיבתו של המאירי, וזה היה כה נפעם מהערותיו הקולעות על יצירותיו עד שהכתיר אותו כ'מבקר היחידי בעולמנו הספרותי', ושינה לפחות אחד מסיפורי המלחמה שלו בעקבות הערות אלה ('ביאליק עלֿאתר', עמ' 20-22).

אבל לא רק גילויים של קירבה הדדית אִפיינו את יחסי השניים בתקופת אודסה. אביגדור המאירי, שעוד לפני בואו לאודסה היה סבור כי ההערצה האופפת את ביאליק מופרזת ביחס לערכה העולמי של שירתו, חיפש חיזוקים להרגשתו זו ושָׂשׂ כמוצא שלל רב על כל חולשה אנושית שגילה בדמותו של המשורר הנערץ. בקטע אפולוגטי ארוך ('ביאליק עלֿאתר', עמ' 50-52) תירץ, אמנם, את היטפלותו לחולשותיו של ביאליק - 'כתמי השמש', כלשונו - ברצון להציג תמונה מלאה של אישיותו על אורותיה וצלליה, אך דומה כי יותר משניתן ללמוד מספרו זה על ביאליק יש בו עדות על דימויו העצמי ויומרותיו הספרותיות של המאירי עצמו שהיו, כידוע, גבוהות ביותר. הוא הדין בהערכותיו של המאירי על טיבם של שירי ביאליק. רק שיר אחד, 'בין נהר פרת ונהר חידקל', זכה לשבחים בלתי מסויגים מפיו (עמ' 46). כל שאר השירים הנדונים ב'ביאליק עלֿאתר' מלוּוים בהערות מסתייגות בדרגות שונות, עד כדי פסילה גמורה. על שירי האהבה של ביאליק, למשל, אומר המאירי כי 'מצד אחד - הם פרובינציאליים, מקרא בשביל שוליותֿתופרות בנות ששֿעשרה, שבעֿעשרה, ומצד שני הם גסים בפשטות' (עמ' 71). שלילית לא פחות היא דעתו על 'מגילת האש', שלדבריו אף יעץ לביאליק להשמיטה מספריו (עמ' 31, 78). תחום אחר שהמאירי מציג כנקודת תורפה של ביאליק הוא היקף השכלתו העיונית הכללית, שלפי התרשמותו לקתה בחסר. המאירי מודה, אמנם, בחריפות האינטואיציה הביקורתית של ביאליק, אך חש יתרון מה עליו בכל הנוגע לבקיאות בתרבות אירופה, ומבליט זאת שוב ושוב (עמ' 17, 20, 23, 29, 115-116).

מתחים והשגות אלה, שניצניהם נתגלו באודסה, היו עתידים להתעצם בארץ ישראל ולפרנס את כתיבתו של המאירי על ביאליק במשך שנות העשרים. תקופת אודסה נסתיימה ביולי 1921, לאחר שביאליק ומשה קליינמן הצליחו להשיג במוסקבה, בסיועו של מקסים גורקי, היתרי יציאה לשתים עשרה משפחות סופרים עברים, ובהם אביגדור המאירי ואשתו. לאחר הפלגה משותפת מאודסה ושהייה קצרה בקושטא נפרדו הדרכים. ביאליק יצא לברלין לשקם את עסקי המו"לות שלו והמאירי עלה לארץ ישראל, ומייד המשיך בה בפעילות ספרותית ועיתונאית אינטנסיבית. פגישתם הבאה התקיימה כעבור כשלוש שנים, עם עלייתו של ביאליק ארצה.

ד. היובל
בטבת תרפ"ג (ינואר 1923), עוד בטרם עלה ביאליק לארץ ישראל, צוין בהבלטה רבה יובל החמישים שלו בכל רחבי העולם היהודי, והוליד מספר עצום של דברי ברכה והערכה. גם אביגדור המאירי צירף את קולו אל קהל המברכים וחיבר לרגל המאורע מכתב פומבי, שיר אחד ושני מאמרים. בדיקה משווה של ארבעה פריטים אלה מגלה סתירות מאלפות ביניהם, שיש בהן הד ברור לסבך הרגשות המנוגדים שחש הכותב כלפי ביאליק.

ראשון הופיע מאמר ששמו מדבר בעד עצמו, 'בענן הקטורת'. עיקרו של מאמר זה - התקפה חריפה ביותר על פולחן האישיות סביב ביאליק, נושא שהציק להמאירי מכבר והחריף לרגל חגיגות היובל. הטענה המרכזית היא כי ריבוי הכתיבה על ביאליק מונע גישה פשוטה וישירה אל יצירתו, מכסה אותה בשכבות של קילוסים מפי חסידים שוטים, מטשטש את גרעינה האמיתי וחוסם את הדרך בפני מי שבאמת יש להם מה לומר, כמו המאירי עצמו. הרטוריקה השוצפת האופיינית להמאירי מתגלה במאמר זה במלוא עוצמתה, בשילוב עם רמיזות ליצירת ביאליק המעמידות זהות סמויה בין השניים. כאשר המאירי קובל, למשל, על ה'נבלים' ששבחיהם מזויפים, דבריו מסתמכים בבירור על פתיחת שירו של ביאליק 'דבר':

ופתאום רואה אתה, שמיֿשהם באו והתעללו בך מאחוריך, הביטו לתוך גליונך, שאתה חפץ לכתוב עליו ולרשום בו את אשר עליך להגיד, הביטו וגנבו ממך את המלים הבודדות [---] צירפו את המלים הללו זו בצד זו, גבבו אותן כרוקחֿמזויף את כל מיני הסממנים ביחד [---] וכשאתה בא להשתמש לרגשותיך הסוערים במלה אחת או שתיים [---] הרי שומע אתה צחוק פראים לעגני: 'כבר מלתך אמורה'.

כמי שרואה עצמו בר סמכא בספרות העולם, קובע המאירי כי גדולתו של ביאליק היא, אחרי ככלות הכל, יחסית בלבד: אין הוא 'גיתה יהודי', ולא 'שקספיר שלנו', ואף לא 'פושקין העברי', כטענת מעריציו. זהו ביטוי נוסף לנטייתו הקבועה של המאירי למעט את דמותו של ביאליק ולהעמידו במקומו, כביכול.

והנה זה פלא, כעבור שנים עשר ימים בלבד הצטרף המאירי אל אותה מסכת תשבחות שכה קטרג עליה ב'דואר היום'. בגיליון החגיגי של 'הארץ' פורסמה רשימתו 'לביאליק' בתוך שורה ארוכה של מאמרים, רשימות, שירים ומכתבי ברכה לחתן היובל. 'על סף יובלך החמשים הלזה עומדים אנו נשוליֿנעל לפני היכל צערך היהודי [---] להגיש לך את מזבחֿלבנו הממורט והמחונך חנוכתֿנצח בדמך הרותח לברכה', כתב המאירי בלשון היפרבולית ובנימה של שפלות רוח, הכרת תודה והערצה ללא גבול, וכך לאורך הרשימה כולה. זהו, אפוא, הצד השני של המטבע: אהבה כנה לביאליק המתקיימת בצִדם של הסייגים, המרירות והתסכול ומדי פעם מאפילה עליהם.

כתוספת למאמר ב'הארץ' ניתן לראות את הברכה הקצרה 'לביאליק האב', שפורסמה בשבועון הירושלמי 'על המשמר' בעריכת א"ז בןֿישי בזו הלשון: 'בטנא בכורי פרי נפשנו קחה נא/ ברכה מזמרת ארצנו, המחכה לבואך/ בידים שטוחות אלי חיקה המבורך'. אף שהמאירי הוא רק אחד מעשרה סופרים החתומים על הברכה, הרי חותם סגנונו טבוע בה בבירור ויש לשער שהוא ניסח אותה. באותו גיליון של 'על המשמר' פרסם המאירי את שירו 'אחי, הוי תובל קין', ובראשו ההקדשה: 'מנחה לביאליק הידיד'. השיר כתוב כמונולוג מפיו של יובל, שהיה 'אבי כל תופש כינור ועוגב' (בראשית ד, 21) המופנה אל אחיו, תובל קין, 'לוטש כל חורש נחושת וברזל' (שם, 22), ומעצב את מערכת היחסים ביניהם על השתמעויותיה הסמליות. אם ניתן לראות בשיר זה רמזים ליחסי ביאליק והמאירי כפי שנתפסו בעיני האחרון, הרי יש להדגיש את שוויון מעמדם של שני גיבורי השיר, העשוי לרמז על הערכתו העצמית האמיתית של המאירי, שלא כהתבטלותו המופגנת במאמרו ב'הארץ'. ביאליק עצמו ראה אכן את השיר כמכוון אליו, לדברי המאירי, ואף שיבח אותו על שנינותו ('ביאליק עלֿאתר', עמ' 77).

ה. בארץ ישראל (1924-1934)
היחסים בין ביאליק להמאירי בארץ ישראל נפתחו בסכסוך שגרם לניתוק זמני של הקשרים ביניהם. ראשיתו בהרצאה של המאירי במושבה עקרון, שבה אמר דברים שהיו עשויים להתפרש כדברי זלזול בביאליק. עד שהגיעה השמועה על כך אל ביאליק עצמו הסתלף הסיפור וצבר תנופה, ודברי המאירי הצטיירו כמסכת השמצות שעליה זעם ביאליק בצדק. בסופו של דבר יושרו ההדורים, כמתואר בפירוט ב'ביאליק עלֿאתר' (עמ' 80-85), ודומה שהפרשה לא הותירה משקעים בתודעת השניים. על רקע זה, כנראה, שיגר ביאליק להמאירי מכתב, ובו דברים החושפים לראשונה באופן ישיר ובלתי אמצעי את יחסו כלפיו, שעיקרו - חיבה סלחנית מתוך הכרת אופיו הסוער והתחשבות במטען הייסורים שהוא נושא עמו:

יקירי המאירי,
רואה אני מתוך מכתבך כי ארץֿישראל לא רפאה אותך משגעונך. אדרבה, היא עוד הוסיפה עליו כזרת וחצי. ואולם, הלא יודע אתה כי חביב אתה עלי אפילו בשגעונך, כי יודע אני מה שאין אתם יודעים: 'לדון את כל אדם לכף זכות'. ויהיו יסוריך כפרתך.

כעבור כשנה הופיע ספר שיריו של המאירי 'חלב אם', והוא שלח אותו לביאליק בצירוף ההקדשה: 'לח"נ ביאליק/ באהבה הנושנה'. ביאליק השיב במכתב חם ונדיב, המכיל את הביטוי המרוכז והחשוב ביותר להבנת יחסו להמאירי:

תל אביב, י"ז אלול תרפ"ה, 6/9/25
למר אביגדור המאירי בירושלים - שלום וברכה!
קבלתי בתודה את מחברתך היפה, ראשית כתביך, מחברת 'חלב אם', ואני אומר לך בלב שלם ובפה מלא: 'בסימן טוב ובמזל טוב', ויהי רצון שאזכה לקבל ממך בעִתה גם את המחברת העשרים ואחת, אמן ואמן. ובאמת אומר לך, כי שִמחתי להופעת כתביך יש בה מעין השמחה של מי שרואה קרובתו הבוגרת ויפת התואר שבאה לה כבר עת דודים ונכנסה סוף סוף לחופה. הן אתה ידעת כי שיריך הקטנים הראשונים שהגיעו לידי משכו את לבי לכשרונך, ומאז ועד היום לא חדלתי מתור אחריך ומספור את צעדיך. לא כל הֶקף תפיסתך קרוב ללבי במדה אחת, אבל תחומך אינו תחום זר לנפשי. ולעתים, בנוח עליך הרוח הטהורה, יש אשר גם יהמה לבי לך, ואמונתי בכשרונך תתחזק. מאמין אני, כי כור היסורים אשר נצרפת בו כחו יגדל להוציא לאור את כל גרגרי הזהב הטהור מכליות רוחך ולהסיר ממך את כל בדיליך.

והנני האומר לך שלום וברכה בלב שלם.

מאחורי לשונו המטפורית של ביאליק חבויות במכתב זה מספר הבחנות ביקורתיות קולעות: הכרה בקִרבה מסוימת של שירת המאירי אל יצירתו שלו, ועם זאת ראיית החידוש שבה; הבחנה בחלוקתה הפנימית לסוגים תימטיים שונים; הצבעה על הבדלי הרמה הניכרים בין השירים; מודעות לחשיבותו של היסוד האוטוביוגרפי בעיצובה של שירה זו. בייחוד בולט במכתב השילוב בין שבחים והסתייגויות כמעט בכל משפט, וכך אפילו המבנה התחבירי נמצא משקף את גישתו הדו ערכית של ביאליק אל שירת המאירי.

מה שאמר ביאליק ברמז במכתבו אל המאירי חזר ואמר במפורש כעבור חודשים אחדים בהרצאה הנודעת על הספרות העברית הצעירה שנשא בניוֿיורק בניסן תרפ"ו. כמו סופרים אחרים זכה גם המאירי לפִסקה אחת בהרצאה זו:

אביגדור המאירי הכניס טון חדש. לא הכל אצלו אמת לאמיתה. לפרקים זוהי אך 'ספרות'. אבל ספרותנו חייבת לו תודה על הטון החדש שהכניס. אולם הוא פחות מושפע מהריבולוציה הרוסית, אף על פי שהיה ברוסיה. הטון החדש שלו הוא יותר הונגרי, מסבת ההשפעה של ספרות הונגריה. יש בו כח, מעוף, בו מתחילה השירה החדשה. הוא עזב את השבילים הכבושים, הישנים, והלך בדרכים חדשות - ובזה חשיבותו.

'חדש' היא מלת המפתח בפִסקה זו, והיא חוזרת ומופיעה במשפטים שהקדיש ביאליק להמאירי בהרצאתו הבאה על השירה הצעירה כעבור כשנה. פיתוח נוסף של הבחנה זו ערך לימים דב סדן בהרצאותיו, כשהצביע על חמשת האבות של השירה העברית המודרניסטית: אברהם בן יצחק, יהודה קרני, דוד פוגל, אביגדור המאירי ויוסף צבי רמון. האופן שבו תיאר סדן את תכונות שירתו של המאירי נמצא מאשש את קביעותיו האינטואיטיביות של ביאליק: 'הוא הדין באביגדור המאירי, שנמצא גם הוא בתחום ההשפעה של השירה המודרנית, ונפתחה לפניו ההשפעה של השירה המודרנית ההונגרית'. וסדן מוסיף:

ועם המאירי חשנו נעימה מאד מתגרה של מי שגדל באוירה אחרת, במזג אחר. היו משוררים לפניו ממוצא הונגרי, אבל כל אלה - תרבותם השירית העיקרית היתה גרמנית בלבד. מה שאין כן הוא - תרבותו היתה גם הונגרית.

קביעה חשובה נוספת בדברי ביאליק על המאירי היא ההבחנה בין 'ספרות' לבין אמת. האשמתו של המאירי בספרותיות יתירה (כלומר: מלאכותיות, נטייה להפרזות, חוסר אמינות ריאליסטית) הייתה רווחת במאמרי הביקורת שנכתבו עליו מאז הופעת ספרו הראשון, אך משבאה מצידו של ביאליק פגעה בו במיוחד. כתגובת נגד מיידית תקף המאירי את שירו של ביאליק 'ינסר לו כלבבו', שנכתב במהלך אותו ביקור בארצות הברית, ובביקורתו שהושמעה, לדבריו, באוזני המשורר עצמו, השתמש באותם נימוקים עצמם: 'זה רק ספרות' ('ביאליק עלֿאתר', עמ' 114).

זמן קצר לאחר מכן ייסד המאירי את ירחונו 'המחר', שבו הופיעו התקפותיו הבוטות ביותר על ביאליק. העילות להתקפה היו מגוונות, ובדרך כלל פעוטות, והשצף שחוללו חרג מכל פרופורציה. כך, למשל, יצא המאירי בחמת זעם לתקוף את התנגדות ביאליק להצעתו של איתמר בןֿאב"י להעביר את הכתב העברי לתעתיק לטיני. לשם כך גייס לעזרתו את ההיסטוריה היהודית כולה ושילב בדבריו עקיצות אישיות כגון 'ביאליק אינו מבין אפילו את שיחת החולין של גיתה'. במקום אחר באותה חוברת לגלג על המדיניות המו"לית של ביאליק בהוצאת 'דביר'. במאמר נוסף תלה את כל הקלקלות המוסריות בארץ ישראל ב'אהבה הנוראה לביאליק', המעוותת כביכול את כושר השיפוט של אלה האחוזים בה. שמו של ביאליק שורבב גם למאמר שעסק בסכסוך סביב פתיחת מסעדה בשבת, ובו האשימוֹ המאירי בקנאות דתית חשוכה.

ניתן לפרש התקפות אלה ואחרות כחלק ממלחמת הדורות הספרותית שניטשה באותן שנים בין ביאליק ובני דורו מזה לחבורת 'כתובים' מזה, וכחלק מנטייתם הכללית של משוררים צעירים באותה עת למרוד בביאליק בדרכים שונות; אבל במקרהו של אביגדור המאירי סביר להניח כי המניעים היו בעיקר אישיים. המאירי, שהונע כל ימיו על ידי תחושת קיפוח, והתלונן בלא הרף על שאין מכירים בערכו, תירץ זאת לפחות באופן חלקי בנוכחותו הדומיננטית של ביאליק שאינה מותירה, כביכול, מרחב מחיה לאחרים. הדברים נאמרים בגלוי במכתביו מאותן שנים, כגון במכתב למנחם ריבולוב, שבו הסביר את דלות התגובה על הופעת מהדורת כתביו בכך ש'ביאליק היה לאלהים וחבריו לתקופה לאלילים'. וכך העיד ידידו י' סערוני:

נוכחותו הנוהרת של ביאליק הציקה להמאירי: הוא גדול יותר מדי! 'שוליו מלאים את ההיכל' והשאר נדחקים לקרן זווית. על שתיקתו המהוללת של אביר השירה אמר: 'שקר! ביאליק אינו שותק כלל. כל שנותיו הוא מפרסם את עצמו. ביאליק, ביאליק, ביאליק! אנו כותבים וכותבים ואיש לא שם לב וביאליק אינו טובל עטו ופרסומו מלא עולם!

למרות כל זאת מתברר כי אפילו אז לא נפגעה הידידות בין ביאליק והמאירי. באותם חודשים בהם פרסם את התקפותיו הגסות ביותר על ביאליק ייסד המאירי את תיאטרונו הסאטירי 'הקומקום', ובאחד ממכתביו מאותו זמן העיד כי 'הסופר היחידי העוזר לי לכל הפחות בעצות - הוא: ביאליק'. בזכרונותיו אף הצהיר: 'את "הקומקום" ייסדתי לשני אנשים, שהאיש שביניהם היה ביאליק' ('ביאליק עלֿאתר', עמ' 139), ותיאר את רוב הנאתו של ביאליק מן התוכניות הסאטיריות. קִרבה הדדית זו, שיכלה להישמר בתוך סערת ההתקפות, אף היא חלק מן המתח הפרדוקסלי המאפיין את יחסי השניים. סלחנותו של ביאליק כלפי התקפות אלה מעידה, כמדומה, כי לא התייחס אליהן בכובד ראש, אולי מתוך הכרתו את הטמפרמנט הגועש והאימפולסיבי שהוליד אותן.

התחנה המשמעותית האחרונה במסכת הקשרים בין ביאליק והמאירי היא פרשת הוצאתו לאור של 'ספר השירים' הגדול מאת המאירי, בעריכתו של ביאליק. עצם נכונותו של ביאליק להתמסר למלאכה זו היא אות להכרתו בערכם הבסיסי של השירים, אבל דרך עבודתו כפי שתוארה על ידי המאירי משקפת את יחסו הספקני כלפי רבים מהם: 'תיקן ומחק, ומחק את המחיקה, ושוב תיקן, ותמיד בסימן ספקֿספיקא: "להשמיט!" ואחרי כן: "לאֿלא!". או: "פאסקודסבו! [ניווּל] - ואולי לא?"'. הספר ראה אור כשנה לפני מותו של ביאליק, כאשר כבר התענה בייסורי מחלתו. הפרק האחרון בזכרונותיו של המאירי, המוקדש לתיאור שנה אחרונה זו, הוא היחיד בספר הכתוב ברוח של הזדהות מלאה עם ביאליק, ובו נעלמים המתחים המאפיינים את הספר כולו.

ו. בלי ביאליק
תגובתו הנסערת של אביגדור המאירי משנודע לו דבר מותו של ביאליק תוארה בזכרונותיו של ידידו י' סערוני:

באותו לילה, אחרי חצות, כשפשטה ב'שלג הלבנון' השמועה על מותו של ביאליק והמסובים המשיכו ללגום וללעוס כאילו לא קרה דבר, התעורר אביגדור ופלט זעקת אימים: 'לא, לא! זה שקר!' רצנו שנינו למערכת 'הארץ', שם אישרו את הידיעה. המאירי החוויר, ספק כפיו והתנודד: 'אוי ואבוי לי!' ומשום מה עבר לאידיש: 'ניטאָ ביאליק, ניטאָ!' (אין ביאליק, איננו!). עיניו בהו ובאזני כל מי שנפגש בדרכו - מטאטאיֿרחוב, זוגות נאהבים, שוטרים, משוטטים שנדדה שנתם - תקע קריאת חרדה: 'ביאליק איננו!'

תחושת האובדן שירדה על המאירי במות ביאליק האפילה על רגשותיו האחרים כלפיו. את צערו ביטא בשני שירים: 'הִי', שנכתב ימים אחדים לאחר מותו של ביאליק, ו'קונכייתך השרה'. הראשון הוא שיר קינה קונוונציונלי, שכל אחד מבתיו נפתח במלים 'אללי לנו' או 'אללי לך', ונמנים בו כל מי שהתייתמו במות המשורר. השורות 'אללי לנו,/ כי אין מי יוציא זהב/ מסיגי רפשנו הדשן;' רומזות אל המטפורה שביאליק השתמש בה במכתבו אל המאירי, ובה דימה את ייסוריו לכור שבכוחו לטהר את שירתו מפסולתה. כהמשך לרעיון זה באות שורות הסיום של השיר: 'ושבעתים אללי לי,/ כי את שירֿנִהְיִי זה האמלל מאד/ אין למי להראות', המגדירות במפורש את מקומו של ביאליק בעולמו של המאירי כסמכות ספרותית עליונה, למרות הכל.

השיר השני, 'קונכייתך השרה', המעודן מקודמו לאין ערוך, הוא, כמדומה, אחד היפים בשירי המאירי בכלל. השירה, המדומה לקונכייה הומה, היא הזֵכר שמותיר המשורר בעולם, היא תכלית קיומו והיא השארת הנפש שלו, אומר השיר בנימה אלגית מהורהרת. אף שהוא מכוון אל דמותו של ביאליק, יש בו חשבון נפש של כותבו, שמותו של ביאליק מעיר בו מחשבות על חייו ושירתו שלו.

ביאליק המשיך אפוא גם לאחר מותו לשמש להמאירי מוקד התייחסות קבוע. שמו נזכר תכופות במכתביו של המאירי, בדרך כלל מתוך געגועים אבל לעתים גם בנימה של ביקורת. הופעת הספר 'ביאליק עלֿאתר' בשנותיו האחרונות של המאירי מעידה כי נוכחותו של ביאליק לא פסקה להעסיקו במשך שנים רבות, והמתיחות שהייתה כרוכה בכך לא פגה עד סוף ימיו.

נתן אלתרמן ופולמוס 'שתי הדרכים'

א. 1954 - ראשית הוויכוח
כתיבתו של נתן אלתרמן על השואה וספיחיה היא, כידוע, מסכת רחבה ומגוונת, שנפרשה במשך שלושים שנה ומעלה הן בחטיבה הקנונית של שירתו והן בכתיבתו בעניינים אקטואליים בשירה ובפרוזה. ראשיתה בימי 'רגעים', הטורים המחורזים של שנות השלושים, ואחריתה בפובליציסטיקה של שנותיו האחרונות שכונסה בכרך 'החוט המשולש'. קטע אחד מתוך מסכת זו יתואר להלן, והוא פולמוס ציבורי בן שני שלבים שניהל אלתרמן בשנים 1954-1955 במסגרת 'הטור השביעי'. הפולמוס הקיף אחדות מן השאלות הבסיסיות הנוגעות לדרכי התגובה של היהודים בשואה, אבל התמקד בסוגיית ההערכה של פעולת היודנראטים, מועצות היהודים שנתמנו על ידי הגרמנים לנהל את ענייני הקהילות בשטחים שתחת שלטונם.

הפרשה החלה ביום כ"ז בניסן תשי"ד (30.4.1954), יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שבו פרסם אלתרמן ב'דבר' את הטור 'יום הזיכרון והמורדים'. זהו שיר הכתוב כמונולוג של מורדי הגיטאות המתים - אותה עמדה של מתים דוברים הרווחת כל כך בשירת אלתרמן - שמפיהם מושמע הטיעון הבא: הנטייה להפוך את מעשי ההתקוממות והמרד לסמל עיקרי ולמוקד הזדהות יחיד עם זיכרון השואה, אף שהיא נטייה מובנת, יש בה התעלמות מן המציאות לאמיתה, עיוות של פרופורציות, וחמור מכל - סילוף זכרם של המוני היהודים שהלכו אל מותם בלא לגלות התנגדות אקטיבית. תגובת היהודים בשואה, אומר השיר, הייתה מורכבת ורבת פנים, ואין מקום להפרדה הפשטנית המקובלת בין גיבורים שלחמו בנשק לבין כל האחרים. המרד הוא אמנם נקודת שיא, מופת של התעלות נפש, אבל לא בו עיקר מהותה של התקופה. לנוכח המציאות של תקופת השואה, החורגת מכל ניסיון אנושי קודם, בְּטֵלָה משמעותם המקובלת של מושגים כמו כבוד וגבורה. היו כבוד וגבורה לא רק בעמידתה של המחתרת הלוחמת אלא בכל גילויי החיים והמוות של העם היהודי, ואפילו בקרב מי שהתנגדו לפעולתה של המחתרת, ואין להעמיד אותם אלה כנגד אלה, ואין לפאר צד אחד באופן המבזה בהכרח את הצד האחר.

שתי שורות בשיר, ובמיוחד שלוש מלים מתוכן, הן שהיו עתידות לעורר את עיקר הקצף:

הַלָּלוּ שֶׁנָפְלוּ נִשְׁקָם בַּיָּד אוּלַי לֹא יְקַבְּלוּ אֶת הַמְּחִצָּה בֵּינָם לְבֵין מוֹתָן שֶׁל הַקְּהִלוֹת וְעַד לְגִבּוֹרֵי הַפַּרְנָסִים וּשְׁתַדְלָנִים.

בשלוש המלים האחרונות רמיזה ברורה אל אנשי היודנראטים, שהדימוי הקיבוצי שלהם היה באותם ימים שחור משחור, והייתה נחוצה מידה רבה של ביטחון עצמי כדי לצאת בשנת 1954 בהכרזה כזו בזכותם. ביטחון עצמי זה ותחושת הסמכות המוסרית המאפיינים חלקים נוספים של 'הטור השביעי', ניכרים בעצם ההחלטה לשים את הדברים דווקא בפיהם של הלוחמים והמורדים עצמם. זאת ועוד: מבנה השיר, זהותם של הדוברים ואחדים מצירופי הלשון בו מעלים את האפשרות שלפנינו מעין גִרסה מהופכת של טקסט מקודש כמעט, המנון הפרטיזנים מאת הירש גליק ('אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה') בתרגומו של אברהם שלונסקי.

אפשר שהעילה המיידית לכתיבתו של הטור הייתה הופעתו באותם שבועות של 'ספר מלחמות הגיטאות', כרך מונומנטלי שהיה בבחינת גולת הכותרת לשורה של ספרי עדוּת פרי עטם של אנשים מרכזיים מבין מורדי הגיטאות (צביה לובטקין, חייקה גרוסמן, רוז'קה קורצ'אק, מרדכי טננבוים). ודאי שיש בטור זה ערעור גלוי על דפוסיהן של עצרות הזיכרון, שהתגבשו והלכו באותן שנים, ואשר נטו אכן להעלות על נס את ההתקוממות הפעילה בגיטאות, במחנות וביערות, ולהצניע במידה רבה את מה שכונה 'ההליכה כצאן לטבח'. אירוע נוסף שעמד ללא ספק ברקע כתיבתו של השיר, אם כי בשלב זה עדיין לא הזכיר אותו אלתרמן במפורש, היה משפט קסטנרֿגרינוולד שעמד באותם ימים בשלב העדויות. מדובר, כזכור, בפרשה שהסעירה את הארץ בשלביה השונים לאורך רוב שנות החמישים (1952-1958). ראשיתה בתביעת דיבה שהגיש היועץ המשפטי לממשלה בשמו של הד"ר ישראל קסטנר נגד מלכיאל גרינוולד, שהאשים את קסטנר בפרשיות אחדות של שיתוף פעולה עם הגרמנים ובסיוע עקיף לרצח יהדות הונגריה, שבראשה עמד בשנות השואה. במהלך המשפט נהפך בעצם קסטנר מתובע לנאשם בפועל, והתעורר דיון ציבורי מסועף על אופיה, מעשיה ומחדליה של המנהיגות היהודית באירופה בתקופת השואה. בעקבות זאת נהפך המשפט לכעין משפט קולקטיבי של ראשי הציבור היהודי כולם, שחיזק מאוד את הסטראוטיפ השלילי שלהם. על רקע זה מקבלות המלים 'גיבורי הפרנסים ושתדלנים' אופי של התרסה כנגד הגישה ששלטה אז בשיח הציבורי.

בין התגובות על שירו של אלתרמן בלטו שתיים שהיו נרחבות וכבדות משקל, האחת מאת דוד כנעני, איש קיבוץ מרחביה, שהיה מאנשי הרוח המובהקים של תנועת השומר הצעיר, והשנייה מאת טוביה בוז'יקובסקי, מן הדמויות המרכזיות בארגון היהודי הלוחם בגטו וארשה, מחבר הספר 'בין קירות נופלים' (תש"י) וממייסדי קיבוץ לוחמי הגיטאות. לא במקרה באו שתי התגובות דווקא מן הכיוון הזה, משני אגפיה של מפ"ם באותם הימים, השומר הצעיר ואחדות העבודה, שכן היה לוויכוח היבט פוליטי מובהק, וזה היה עתיד להתגבר מאוד בהמשכו. למרות הבדלי הדגשים בין דברי השניים הקו הכללי שלהם דומה למדי. בניגוד לאלתרמן שביקש להסיר את המחיצות ולקשור כתר גבורה לכל צורות ההתנהגות של היהודים בשואה, קבעו השניים כי יש לחלק את תגובת היהודים ואת היחס כלפיה לשלוש קטגוריות נבדלות. הראשונה: המרד, כסמל וכמופת עליון של גבורה אקטיבית וכביטוי מרוכז של גאווה לאומית יהודית, אמנם של מעטים, שיש להבליט אותו מעבר למשקלו הכמותי הממשי בעיקר מתוך שיקולים חינוכיים. הקטגוריה השנייה: התנהגותם של המוני היהודים המעונים והמרומים שלא מרדו. בנקודה זו מסתמן הבדל בין השניים. דווקא טוביה בוז'יקובסקי, לוחם הגטו, הסכים עם אלתרמן וייחד מלים חמות לגילויי הגבורה הפסיבית בגיטאות ובמחנות, תוך הדגשה של גילויי השמירה על הכבוד האנושי שבאו לידי ביטוי בצורות מגוונות, החל במאבק היום יומי על הקיום וכלה בהליכה הגאה אל תאי הגזים. ואילו דוד כנעני, שלא חזה מבשרו את השואה, קבע בפסקנות כי אין שום גבורה ושום כבוד ושום נחמה במוות סתם, ואמנם אין לבזות את מי שמתו כך, אבל בשום פנים אין להעמיד אותם כמופת.

הקטגוריה השלישית, שלגביה היו השניים מאוחדים בניסוחיהם הפסקניים, היא התנהגותם של מי שניהלו קשרי משא ומתן ושיתוף פעולה עם הגרמנים, ובראשם אנשי היודנראטים, המצטיירים כבוגדים וכפושעים שתרמו במישרין ובעקיפין לרצח קהילותיהם, והיו לפיכך ראויים למותם בידי הגרמנים. כאמור, השניים מייצגים כאן תפיסה כללית שרווחה בארץ בשנות החמישים, ולטענתם חֶטאוֹ העיקרי של אלתרמן בכך שניסה לטשטש את החיץ בין ראשי הקהילות לבין הגיבורים שמרדו.

הוויכוח עם אלתרמן ניטש אפוא בשני מישורים. במישור הרעיוני, הסמלי והחינוכי השאלה היא על אילו ערכים צריך לחנך, והאם אין זה מן הראוי להציב בפני העם בישראל ובמיוחד בפני הנוער דמויות מופת של לוחמים וערכים של גבורה והקרבה שיוכל להזדהות אִתם, ואפילו יובלטו מעבר למשקלם הריאלי. במישור העובדתי לפנינו ויכוח על אופיים ומניעיהם של אנשי היודנראטים - האם אכן היו ברובם בוגדים מושחתים שפעלו משיקולים אנוכיים להצלת עצמם ומקורביהם בלבד, או שמא באמת ראו את דרכם כדרך לגיטימית ובעלת סיכויי הצלחה יותר מדרך המרד.

ארבעה שבועות לאחר הופעת הטור שפתח את הוויכוח באה תשובתו של אלתרמן, הפעם לא בשיר אלא במאמר ארוך, שבו ענה למבקריו וביסס בגלוי ובפירוט את מה שנאמר בשיר ברמז ובתמצית. שוב יצא אלתרמן בתוקף נגד הנטייה המתגבשת לצייר תמונה סכימטית שבצידה המואר המרד, הגבורה והכבוד ובצידה האפל הפסיביות, הפחד, הניוון המוסרי והבגידה. כדי לערער על התמונה הזאת השתמש אלתרמן דווקא בציטוטים מתוך עדויותיהם של המורדים עצמם, שלכאורה היו אמורות לסתור את טיעוניו, אבל מתברר שמצא בהן הוכחה ניצחת לשתיים מטענותיו העיקריות. הקטעים שהביא, בעיקר מתוך הספר להבות באפר' של רוז'קה קורצ'אק, מראים מצד אחד כי הוויכוח בשאלה אם לצאת למרד חצה את המורדים עצמם, שחששו כי במעשיהם ימיטו אסון על הציבור היהודי כולו. יותר מכך: המורדים עצמם לא פסלו אוטומטית את עצם המשא ומתן עם הגרמנים במידה שראו בו סיכוי להצלת יהודים.

מן הצד השני מתברר, שגם ראשי היודנראטים לא נהגו כאיש אחד, והיו ביניהם כאלה שהתנהגותם עוררה כבוד בקרב המורדים, המודים בכך כמעט בעל כורחם, ואשר עמדו בגאווה מול הגרמנים ונאבקו על שמירת האינטרסים של היהודים מתוך מניעים טהורים. הכללתם בתוך הסטראוטיפ הקיבוצי המפלצתי יחד עם אלה שאכן בגדו, אומר אלתרמן, היא בבחינת עוול וסילוף של זכרם.

ב. 1955 - סיבוב שני
תשובתו של אלתרמן חתמה את השלב הראשון של הוויכוח. כעבור כשנה הוא פרץ שוב, במתכונת דומה אבל בחריפות רבה יותר. הגורם שהצית אותו הפעם היה פסק הדין במשפט קסטנר, שניתן בֿ22 ביוני 1955 והכיל קביעות חמורות מאוד ביחס להתנהגותו של קסטנר בתקופת השואה, שמתוכן נחרת בזיכרון הציבורי המשפט על מכירת נפשו לשטן. פרצה סערה גדולה, ומכיוון שהיו אלה ימי מערכת הבחירות לכנסת השלישית נהפך נושא זה לאחד ממוקדי ההתנגחות הבין מפלגתית ולנושא מרכזי בנאומי הבחירות. הדבר בלט במיוחד בוויכוח בין מפלגות הפועלים. מפ"ם ואחדות העבודה הציגו את עצמן כממשיכות דרכם של מורדי הגיטאות, כדי לזכות בנכסים פוליטיים מתוקף העובדה שמעשי המרד העיקריים בוצעו אכן על ידי חברי התנועות החלוציות הקשורות אליהן. לכן הודגשה העובדה, שראשי המורדים שנשארו בחיים ועלו ארצה היו לחברים פעילים בשתי המפלגות האלה. מתוך אותה מגמה חתרו אחדות העבודה ומפ"ם לזהות בתעמולת הבחירות שלהן את ראשי מפא"י, כמי שעמדו בראש היישוב בארץ ישראל בימי השואה, עם מעשיו ומחדליו של קסטנר, ותלו במפא"י אשמות של פסיביות, חוסר אונים, הפקרה ואף גרוע מזה. דוגמה מקרית אחת לניסיון הגלוי להיבנות מתהילת המרד במישור האלקטורלי היא כותרת ידיעה מ'על המשמר' (10.7.1955) על נאום בחירות של חייקה גרוסמן, מגיבורות גטו ביאליסטוק: 'חייקה גרוסמן: יתנו המוני העם אמונם במפלגתם של מרדכי אנילביץ וחבריו'. וניתן להביא דוגמאות בוטות אף יותר, כגון נסיונה של מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, לספח אליה בדיעבד את מרדכי אנילביץ תוך הטלת שיקוצים שונים במנהיגי השומר הצעיר.

רק טבעי היה שנתן אלתרמן, בעל העמדה הברורה בוויכוח זה, יתעורר להשמיע את דברו בפולמוס הרחב שניטש בעקבות פסק הדין. תגובתו אמנם לא איחרה לבוא בחמישה טורים רחבי יריעה. הראשון בהם, 'מסביב למשפט', חוזר על הטיעון הבסיסי שהעלה אלתרמן בשלב הראשון של הפולמוס, כלומר: אין חיץ חד וברור בין דרך המרד לדרך הכניעה. המורדים עצמם הכירו לעתים בצורך להידבר עם הגרמנים, והיו אחוזי לבטים בשאלת האחריות שהם נוטלים על עצמם לגורלו של הציבור היהודי כולו. גם הפעם חיזק אלתרמן את תוקפם של דבריו בציטוטים מתוך כתביהם של ראשי המורדים, בעיקר מתוך יומנו של מרדכי טננבוים, מפקד המחתרת בגטו ביאליסטוק.

בעקבות טור זה באו שתי תגובות תקיפות בכתב ב'למרחב', בטאונה של מפלגת אחדות העבודה', מאת משה כרמל ומאיר בןֿגור, ועוד אחת בעלֿפה, והיא כבדת המשקל מכולן, מפי יצחק (אנטק) צוקרמן באסיפת בחירות של אחדות העבודה בתלֿאביב. כשם שאלתרמן חיזק את עמדתו בעזרת הסתמכות על דברי המורדים, כך שלושת המתווכחים עמו ניגחו אותו במובאות משירתו שלו. שירים כ'תפילת נקם' ו'המחתרת' מתוך 'שמחת עניים', או הפזמון 'דרך דרך נתיבה' המוקיע בגידת איש ברעהו, נתפסו בעיניהם כפרי עטו של אלתרמן האמיתי, הטהור, הנצחי, ואילו את עמדתו בוויכוח זה נטו לבטל כסטייה תמוהה ומצערת, אך חולפת בסופו של דבר. טענתם המרכזית של בןֿגור וכרמל היא במישור הערכי והחינוכי. לא ייתכן, אמרו איש איש בסגנונו, לטשטש את משמעותם של מושגי יסוד כמו נאמנות, גבורה והקרבה. הצורך לחנך דור שערכים אלה יהיו נר לרגליו מחייב הבלטתם של המרד ושל מחולליו דווקא משום שהיו כה מעטים, ודווקא כניגוד לחוסר האונים, ההשלמה או שיתוף הפעולה שהיו נחלתם של כל האחרים. יצחק צוקרמן תקף את אלתרמן במישור העובדתי. היו שתי דרכים ברורות ומנוגדות, קבע בפסקנות בנאומו הנרגש. הוא וחבריו מעולם לא גרסו שתדלנות, והוא מסרב להיכלל בקטגוריה אחת עם אנשי היודנראט, שאחדים מהם אף הוצאו להורג כבוגדים על ידי המחתרת. המרד, לדבריו, היה צעד הכרחי ומוצא יחיד שיש בו שמירה על הכבוד האנושי והגאווה הלאומית, ולכן הוא חייב לשמש מופת לעתיד.

לא קל היה לאלתרמן, שנכח באסיפה ושמע את הדברים, להתווכח עם סמכותו המוסרית של איש טהור ונערץ כיצחק צוקרמן. משהו מלבטיו בעניין זה נחשף כעבור שנים רבות כשפורסמו קטעים מפנקס בעזבונו הקשורים לפולמוס שלפנינו. המוטיב המרכזי העובר בקטעים אלה הוא עניין שאולי קופח והובלע במידת מה בטורים שפורסמו בלהט הפולמוס, והוא גילוי חוזר ונשנה של הערצה והשתאות לנוכח דמויותיהם ומעשיהם של הלוחמים והמורדים, כמין משקל נגד למה שהיה עשוי להתפרש כביקורת עליהם. הרשימות מתארות אותם שוב ושוב כ'גיבורים וטהורי לב', 'אנשים נעלים וגיבורים', 'דמויות גדולות ומופלאות', 'גבורת נפש טהורה ואמיצה', 'טוהר לב וגדולת נפש' וכיוצא בכך. עם זאת אין אלתרמן נרתע מן הוויכוח, ובאחד מאותם קטעים הוא אומר:

לדעת כי הוויכוח הוא עם אנשים נעלים וגיבורים אלה, אבל הוויכוח עמהם ויכוח הוא, למען גדולתם זו של לוחמים יהודים צעירים, למען שלמותה של גדולתם הוא הוויכוח הזה, למען לא תהיה גבורתם הטהורה נושאת עוול בקרבה כלפי זולתה וניזונה מן הטשטוש ומן השיגרה המליצית.

ואמנם, בטור 'עוד על שתי הדרכים' אלתרמן השיב ליצחק צוקרמן בכבוד אבל בתוקף, בחזרו בניסוחים שונים על טיעוניו ובהביאו דוגמאות רבות למה שנראה לו כעוול וכתיאור מסולף של אנשי היודנראטים, שיש לתקן אותו. בטור המסכם את הסִדרה התמודד אלתרמן עם השאלה הקשה שהועלתה פעמים רבות במהלך הוויכוח עמו, בעיקר בדבריהם של כרמל ובןֿגור, והיא שאלת הלקח לדור, כלומר הזכות להבליט ולהעלות על נס משיקולים חינוכיים דמויות ומעשי מופת של לוחמים ומורדים מעבר לפרופורציות האמיתיות שלהם, וכנגד זאת לשלול את פעולתם הלא הרואית של מי שנקטו דרכים אחרות. לדבריו, אם יש לקח עיקרי שראוי להפיק ממצבם של היהודים בשואה ומדרכי הפעולה שהיו פתוחות לפניהם, הרי אין הוא נעוץ דווקא במה שהפריד בין הלוחמים לבין הפרנסים, אלא להיפך - במה שגזר עליהם הגורל המשותף בתוקף היותם בגלות, במציאות הנוראה של בדידות וחוסר אונים בלא נשק להגן על עצמם, בסיטואציה של אימה מתמדת, בהיותם כולם יחד מרומים ומוּלכים שולל בכוח תקוות שוא. ובקצרה: בלא מולדת ובלא עצמאות על כל מה שנגזר מהן. זהו הלקח האמיתי העולה מן השואה, לדעת אלתרמן, וכך נקשרה לבסוף עמדתו בפולמוס זה אל התפיסה ההיסטורית והאידיאולוגית הכוללת של 'הטור השביעי'. עיקרה של תפיסה זו בראיית הקמתה של מדינת ישראל, ביסוס העצמאות הלאומית ונצחונה של האידיאולוגיה הציונית כיעדה, שיאה ותכליתה של ההיסטוריה היהודית בדורות האחרונים.

בנקודה זו הסתיים עיקרו של הפולמוס. היו לו עוד הסתעפויות צדדיות, כגון מאמרו של מתי מגד ב'דבר' (12.8.1955), שכותרתו, 'על האמת ההיסטורית והסמלים החיים' מרמזת על מגמתו, המחייבת יצירת סמלים, ובו הוא מגיב על עקיצה סמויה שאלתרמן שלח כלפיו באחד משלבי הפולמוס. אלתרמן עצמו חזר אל הנושא בעקיפין כעבור כשנתיים, בטור שכתב לאחר רצח ישראל קסטנר, ובו אמר דברים קשים על עצם קיומו של המשפט ובמיוחד על ניסוחו של פסק הדין. הוא המשיך, כאמור, לעסוק בהיבטים אחרים של השואה וספיחיה עד סוף ימיו.

ג. הפולמוס ממרחק השנים
בעשרות השנים שחלפו מאז התחולל פולמוס זה נוצרה פרספקטיבה מסוימת, המאפשרת לבחון אותו במבט כולל יותר. השאלה המרכזית המתבקשת בהקשר זה היא: האם ממרחק הזמן יש בידינו להכריע מי צדק, האם במהלך השנים הוכחה צִדקתה של אחת התפיסות שהתנגשו בו, או שמא זהו מסוג הפולמוסים הקבועים והמתחדשים תמיד, שאין בהם תשובה אחת וכל צד דבק באמונתו.

את התשובה יש לחלק לשניים, ותחילה למישור העובדות, שבו ההכרעה ברורה למדי. בשנים שחלפו מאז התקיים הפולמוס, עם ההתפתחות הגדולה של מחקר השואה ותיעודה, וביחוד מאז ראשית שנות הששים של המאה העשרים, התרחב מאוד היקף הידע גם בנושא היודנראטים, דרכי הפעולה שלהם, אופיים ומניעיהם של האנשים שעמדו בראשם, סוגי הקשרים ביניהם לבין המחתרות הלוחמות ועמדותיהם כלפי שאלת שיתוף הפעולה. כל הידע הזה נצבר, מעובד ומתפרסם בכמה אפיקים מקבילים. נאספו ופורסמו מקורות ראשוניים: תעודות, פרוטוקולים, מסמכים ששרדו. פורסמו יומנים של ראשי היודנראטים; נכתבו מונוגרפיות על אחדים מראשי הקהילות, חלקן בהיקף רחב; נערכו עשרות מחקרים על היבטים שונים של פעילות היודנראטים, ומסקנותיהם פורסמו בכתבי העת המוקדשים לחקר תקופת השואה; הופיע ספרו הגדול של ישעיה טרונק, שהוא המחקר המקיף והמרכזי בנושא זה; נערכו כינוסי חוקרים שדנו בשאלת העמידה היהודית בשואה ובתוכה הפרובלמטיקה של היודנראטים; הופיעו ומוסיפים להופיע ספרי זכרונות השופכים אור על פרשיות הקשורות בפעולתם של יודנראטים רבים.

התמונה המצטיירת מתוך שפע החומר הזה היא מורכבת ומרובת פנים, אבל לפחות מסקנה אחת ניתן לגזור ממנה בוודאות. כדברי יהודה באואר: 'דומה שניתן להגיע כיום למסקנה אחת חדֿמשמעית לחלוטין, והיא, שאין מקום להכללה כלשהי ביחס למדיניות היודנראטים, לא בפעילותם בקרב היהודים ולא במגעיהם עם הגרמנים'. מחקר השואה נמצא, אפוא, מאשר במלואה את טענתו של אלתרמן בדבר היעדרן של שתי דרכים ברורות ומנוגדות. יותר מכך: לעיתים מדהימה ממש הזהות בין ניסוחיהם המאוחרים של חוקרים לבין אלה של אלתרמן מאמצע שנות החמישים. די בדוגמה אחת מסוג זה, מתוך הרצאה של ישעיה טרונק בכינוס חוקרים בירושלים בשנת 1968:

מסקנה: התיאוריה שהשתרשה בהיסטוריוגראפיה של החורבן מיד לאחר המלחמה ביחס לשתי שיטות מונוליטיות ומנוגדות בגיטאות, מצד אחד שיטת היודנראטים שגרסו הכנעה ומצד שני שיטת ההתנגדות - טעונה רוויזיה לאור המקורות. היו נציגים בולטים של המחתרת היהודית - למשל בביאליסטוק - שגרסו, בדומה ליושבי ראש מסוימים של יודנראטים, את התכסיס שיש אפילו להקריב קרבנות 'בהתנדבות', ובלבד להשהות את חיסולו הסופי של הגטו. אצל קבוצות התנגדות מסוימות היו ספקות ביחס לזכותן המוסרית לסכן את הכלל על ידי התפרצות מזוינת, כדי שיחידים יוכלו להבטיח לעצמם בשל כך סיכוי של הצלה. אסור למתוח קו מפריד וחד למדי בין שתי השיטות.

הדברים מדברים בעד עצמם, ולא נותר אלא להשתאות לחריפות האינטואיציה של אלתרמן, שאמר את הדברים בבהירות רבה כבר בשלב מוקדם כל כך, כאשר נחשבו כמעט לדברי כפירה ותמהונות לא רק בעיני בני הפלוגתא שלו.

ראוי להזכיר מחקר אחד חשוב לענייננו, המאשש ביתר שאת את תפיסתו של אלתרמן, שנערך על ידי אהרן וייס מן המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, שעסק בנושא היודנראטים מזה שנים רבות. וייס בדק את התנהגותם של ראשי היודנראטים בֿ146 יישובים בדרום מזרח פולין לאור קו אדום מוסרי מסוים שהציב, והוא הסגרת יהודים לידי הגרמנים. התברר כי כשלושה רבעים מבין ראשי המועצות לא עברו את הקו האדום הזה, לפחות עד שנת 1942 - מסקנה הממוטטת את הסטראוטיפ המקובל של ראשי היודנראטים. על אף כל הסיוגים הנלווים למסקנות אלה אין ספק שיש בהן אינדיקציה ברורה לקיומו של פער גדול בין התדמית לבין המציאות, וגם בנקודה זו נמצאים דבריו של אלתרמן מחוזקים מן הבחינה העובדתית. ברור, אם כן, כי צדק אלתרמן גם בתביעתו לריהביליטציה של אלה מבין ראשי היודנראטים הראויים לכך.

החלק השני של התשובה לשאלה שהוצגה לעיל נוגע לממד הערכי והחינוכי של הפולמוס, שלגביו המסקנה הרבה פחות חדה וחלקה. ניתן לכאורה לומר, כי הכיוון הברור המסתמן במחקר השואה מחלחל בדרכים שונות גם אל התודעה הציבורית ואל מערכת החינוך. ככל שמתבהרות ומוסברות הנסיבות הבלתי אפשריות שנמצאו בהן היהודים, חוסר האונים האובייקטיבי שלהם, הדילמות האיומות שעמדו בפני ראשי הקהילות, מתברר העיוות שבהנגדה החדי מדי בין המורדים לבין ההמונים שהובלו כביכול כצאן לטבח. נראה כי נקודת המפנה מבחינה זו הייתה משפט אייכמן, על מסכת העדויות שנפרשה במהלכו ושפע הפרסומים שבעקבותיו. דומה שהנטייה לשפוט ולהסתייג מן הפסיביות והכניעה, כביכול, של ראשי הקהילות ומדרכי שיתוף הפעולה של ראשיהן פחותה כיום לאין שיעור מכפי שהייתה בשנות החמישים.

לעומת זאת במישור הערכים והסמלים, 'הלקח לדור' בלשונו של אלתרמן, מתברר ולא במפתיע כי תוספת הידע וההבנה לא חתמה את הוויכוח בנושא זה ולא שינתה את דפוסיו. זהו פולמוס המתעורר מדי פעם מחדש בהקשרים שונים, והמשתתפים בו נוקטים עמדות דומות מאוד לאלה של אלתרמן ובני הפלוגתא שלו. די להזכיר את אחד הסיבובים האחרונים של פולמוס זה, שהתרחש בתחילת שנת 1983 סביב פרשת ההפסקה של סיורי החיילים במוזיאון יד ושם בעקבות ההתבטאות של אחד המדריכים במקום, יחיעם וייץ, בזכותם של ראשי הקהילות ונגד ההפרדה החדה בינם לבין הלוחמים והמורדים. בחינת עמדתו של וייץ כפי שהעלה אותה על הכתב מגלה את זיקתו הישירה לדבריו של אלתרמן בפולמוס 'שתי הדרכים', שהוא אף מזכיר אותו ברמז, אם כי ניסוחיו בוטים בהרבה מאלה של אלתרמן. ואילו מי שקמו לתקוף את דברי יחיעם וייץ השתמשו בנימוקים דומים מאוד לאלה של משה כרמל, מאיר בןֿגור, יצחק צוקרמן, טוביה בוז'יקובסקי ודוד כנעני בוויכוח עם אלתרמן, והדגישו את הצורך לחנך את הנוער, קל וחומר את חיילי צה"ל, על ערכי גבורה ועל דמויות גיבורים מקרב המורדים. לא במקרה היו אלה אנשים מרכזיים מן הקיבוץ המאוחד, שהם ממשיכיהם הרעיוניים הישירים של בני הפלוגתא של אלתרמן, שדחו בתוקף רב את המגמה שהסתמנה בדבריו של יחיעם וייץ.

מבחינה זו מדובר בוויכוח ללא הכרעה, מכיוון שהוא מעוגן בתשתית השקפת העולם של המשתתפים בו משני הצדדים, ואינו מותנה בהוכחה עובדתית כזו או אחרת. ממד זה של פולמוס 'שתי הדרכים' עתיד, כנראה, ללוות אותנו בגלגולים ובשמות שונים עוד שנים רבות.

© כל הזכויות שמורות לכרמל הוצאה לאור

אהבות ציון - אבנר הולצמן


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים