» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במרץ 2006       חזור

חוות העלמות
מאת: שולמית לפיד

ההוצאה: כתר לכנרת נתייחד מקום חשוב בשירה, בספרות ובאמנות של ארץ ישראל. שירים רבים נכתבו על הכנרת, רובם הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות העברית בארץ. יעקב פיכמן כתב את "על שפת ים כנרת", צבי בן יוסף כתב את "יש לי כנרת", אלכסנדר פן כתב את "כנרת כנרת", ויעקב אורלנד כתב את "היו לילות", יעקב שרת כתב את "כנרת אחרת", ומרדכי הוניג כתב את "קסם על ים כנרת", שזכה לאין ספור ביצועים קוליים. אבל המשוררת שכתבה על הכנרת יותר מכולם, שאהבה את הכנרת וחיה ממש על שפת האגם, וגם קבורה בבית העלמין של קבוצת כנרת, היא רחל בלובשטיין, הלא היא רחל המשוררת. אך איש עדיין לא כתב על חוות העלמות.

בנוניה סילֶס, בת הזקונים של פאניה סילס, גיבורת הרומן "גיא אוני", מתעורר רצון עז להרחיק מהחיים המגוננים של בית אמה בראש פינה. השנה 1912, וחנה מייזל אך זה הקימה בכינרת את חוות העלמות המפורסמת שלה, שבה היא מבקשת להכשיר עלמות צעירות לחיי אדמה. נוניה עוזבת את בית אמה בשל אהבתה למתניה בן שלום ומצטרפת לחווה כחניכה. שם היא פוגשת צעירות אחרות בנות גילה, בהן רחל המשוררת. חלקן, כמוה, מגששות אחר עצמאותן וחלקן מבקשות להשתלב בחזון ההתיישבות של הקהילות החלוציות השונות.

ארץ ישראל של תחילת המאה העשרים היא קרקע פורייה לתפיסות עולם מהפכניות, לדעות בדבר חברה חדשה ומתחדשת ולרעיונות על אודות תפקידה של האנושות ומקומו של היהודי.

הרומן חוות העלמות פורש בפני הקורא סיפור עוצר נשימה של יצרים ורעיונות, של עובדות היסטוריות ושל בדיון. כמו ב"גיא אוני", קודמו, מפליאה שולמית לפיד לגולל בו את סיפורה של תקופה מכרעת בחיי היישוב בארץ על ידי תיאור מסע ההגשמה העצמית של יחידים: המרד שלהם בעבר, הפקפוק שלהם בהווה ותשוקתם לעצב את העתיד בדמותם.

על שולמית לפיד מתוך לקסיקון הספרות העברית החדשה

ילידת תל-אביב. למדה לימודי המזרח התיכון וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. שמשה כיושבת-ראש אגודת הסופרים בישראל. זכתה בפרס ראש הממשלה ליצירה ב-1987, פרס המכון הבינלאומי לתיאטרון ב-1988 ובפרס ניומן.

. מספריה: "שלוות שוטים", "גיא אוני", "כחרס הנשבר" וסדרת ספרי ליזי בדיחי - "מקומון", "פיתיון", "התכשיט", "חול בעיניים" ו"פילגש בגבעה".

על חוות העלמות באתר בית יגאל אלון

חוות העלמות היא חוות הכשרה לצעירות שיסדה חנה מייזל ב-1911ימי העליה השניה. חנה אמרה: "מתלוננים כל הזמן על המתיישבות היהודיות במושבות ואיש אינו עושה מאומה לשינוי הדברים". היא רצתה להכשיר נשים לעבודה בגן הירק, בלול, ברפת ובמחלבה. "מטרתי, להכין פועלות חקלאיות מאומנות, ומתיישבות חקלאיות לדוגמה, נשים שתעזורנה לבעליהן האיכרים, תקשורנה אותם לקרקע".

ארתור רופין נענה לאתגר. בחצר-כנרת הקצו לחנה ולשש התלמידות הראשונות שני חדרים וחלקת קרקע קטנה. בתקופה הראשונה היו חנה והבנות כפופות להנהלת החצר, אולם כעבור שנה, הוכרה עצמאותן. מספר התלמידות גדל ל-15-14 והן גידלו בעצמן ירקות, הובילו אותם בעגלות לשוק בטבריה, לחיפה וגם לדמשק ברכבת. גם במשק בית ובמטבח קיבלו הבנות הכשרה.

בין אילו שהכשירו עצמן בחווה היו גם: רחל המשוררת, לאה מירון, שרה מלכין רחל כצנלסון (שז"ר) ואחרות, שהפכו מנהיגות בתנועת הפועלות בארץ. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקימה חנה מייזל את ביה"ס החקלאי לצעירות בנהלל, על אותם יסודות חינוכיים.

במסגרת שיפוץ חצר-כנרת, חודש "בית העלמות" וקיימת בו תערוכת צילומים יפה. מומלץ לבקר בסביבה בבית הקברות בכנרת, בביתניה עילית, בדגניה-א'.

חוות העלמות מאת שולמית לפיד בהוצאת כתר, עורך: שמעון אדף, על העטיפה:
Lerlle, Henri (1848 -1929): The Harvesters
עיצוב עטיפה: סטודיו שוקי דוכובני, 308 עמודים.

באדיבות הוצאת כתר
הפרק הראשון מהספר חוות העלמות

1
נוּניָה נפלה, נפצעה והתאהבה. היא עבדה בחלקה החדשה עם שני הפועלים; הם עוקרים אבנים והיא, במעדר, עוקרת סִדריוֹת. לטאה ברחה והרגל שקעה בתוך חול רך, אולי מחילה של חפרפרת. נפצעו כפות הידיים, הברכיים, ודם נזל גם מהאף. מתניה ניגש, הרים אותה בזרועותיו ונשא אותה הביתה. ככה היו אמא ואבא מעבירים אותה למיטה כשהיתה תינוקת ונרדמה בחצר או בדיר. ראשה היה מוטה לאחור בגלל הדם מהאף והיא הביטה במתניה מבעד לעיניים הכמעט עצומות. אין הרבה הזדמנויות לראות ראש מן הזווית הזאת. לראות מלמטה את הגרגרת והלסת, נחיריים וריסים וגבות, את עורק הצוואר ואת הרווח שבין התלתלים למצח. בזרוע אחת חיבקה את מתניה ובשנייה החזיקה במכנסיו, חשה בשרירים המתנועעים מתחת לאריג הגס, האפור, ריחו מגיע אליה, ריח אדמה וזיעה, ומרפרף גם הבל דק מן הסירחון הזה של גברים העובדים הרחק מהבית. פיו פעור ונשימה חמוצה-מתוקה מסתלסלת באוויר שבין פניו לפניה. זהיר הוא הולך, מביט מראש על כל מדרך רגל. לרגע מבטיהם נפגשים ובדל חיוך חולף ונעלם על פניו, והעיניים הקווקזיות השחורות הופכות לאדומות, כעיני כלבים בלילה. רוצה היתה להישאר כך בזרועותיו לנצח. מה חבל שרק כשלושים מטרים מפרידים בין החלקה לבית.
"כבר מגיעים," הוא אומר.

מבין הבתים הישנים בראש פינה נותר רק הבית שלהם, שם, במדרון, בית שחור הבנוי מאבני בזלת. אחרון נשאר מהבתים שהיו פעם הכפר ג'עוני. מעליהם, על הרכס, הבתים הלבנים של המושבה. החֶלקה החדשה שלהם אדמותיה למעלה, ואילו הבית החדש ייבנה בחלקה שלמטה ושביל יחבר בין שני הבתים.

אמא עמדה בדלת, דרוכה וחשדנית, כדרכה. כשהגיעו לפתח אמרה למתניה, "בוא, תשכיב אותה כאן," מורה לו על הספה. המילים שלה היו סוף פסוק שמשמעו "ועכשיו תסתלק".
"תודה, מתניה!" קראה אחריו נוניה, מקווה שהספיק לשמוע אותה.
פאניה הביאה קערה עם מים ומגבות, בקבוקונים ואבקות, ובעודה מנקה את הפצעים שאלה אם איבדה את ההכרה ואם יש לה כאבים בצלעות או בראש; הידיים רכות, מרפרפות כנוצות על הפצעים, והקול יבש וענייני. צריך הרבה יותר מזה כדי שאמא שלה תיבהל. זה כמעט שלושים שנה היתה פאניה סילֶס "הרוקחת" של הגליל, "כמעט רופאה", ורוב ימות השנה נדדה בדרכים, מוכרת וקונה תרופות, וכשצריך גם מקבעת עצם ונותנת זריקה ותופרת פצע. למורת רוחן של שתי הבנות, נוניה ותמרה, נעדר גם אביהן, סשה, הרבה מהבית, נוסע לדמשק, לביירות, לחַלַבּ, מצייר תיירים גרמנים ואנגלים, מצייר מסגדים ושווקים, בשובו הביתה מביא שטרות ומטבעות שפאניה ממיינת ומצליחה להמיר. אפילו מטבעות אלבניים הצליחה להמיר, כשנסעה לפני שנה ליפו. אם אבא היה עכשיו בבית, הוא היה מלטף, מנשק, מנחם ומצחיק.

"איך זה קרה?" שאלה פאניה.
"נפלתי."
"הייתי צריכה לסלק אותם מזמן."
"מה הם אשמים?"
"הם לא יודעים לעבוד."
"כמו חמורים הם עובדים."
"אני עם הפרינציפים שלי."
"הפרינציפים" היו לא להעסיק פועלים ערבים. האידיאל היה לא להעסיק פועלים כלל. נוניה לא רצתה להתווכח עם אמא. מאז הודיעה להורים כי נרשמה לחוות הלימודים של חנה מייזל והיא עוברת לכינרת לקראת שנת הלימודים של 1912, כל שיחה נגמרת במריבה. היא עצמה את עיניה וחזרה למתניה. לחיוך שחלף ביניהם, לזרועות הנסיך השחור הנושאות נערה מעולפת לחוף מבטחים ואל מגע גופו תחת ידיה הפצועות. משאו לא היה כבד. רזה היא כפתיל חֵלֶב, ורק מי שבאמת הכיר אותה ידע שהפתיל הזה עשוי מפלדה.

נוניה פוחדת רק מן הלילות. "תנשמת" מכנה אותה תמרה אחותה, והשם נדבק . בלילות, מאז היתה בת עשר או שתים-עשרה, אף אחד אינו זוכר מתי זה התחיל, מעוררים אותה משנתה שאריות היום, בבלי דעת, בלי להותיר אחר כך זיכרון, והיא קמה לכבס, לבשל, לנקות, מעשית ויעילה.
"הכנת את הבצק, נוניה!" אומרת לה אמא, מופתעת.
"היה לך חם בלילה?" שואל אבא למראה הווילון הרטוב על החלון.
מה זה? פאניה וסשה מתלחשים, מחליטים להיות קשובים ללילות. רחש נשמע, אוושה, וסשה נוגע בכתפה של פאניה וכבר שניהם על הרגליים. נוניה מוציאה מהתיבה של הילדים חיתולים, ממלאת כד בחלב, לוקחת לחם, יוצאת מהבית והולכת לעבר המושבה. לאן, בשעת לילה כזאת? סשה מצביע על השמים. ירח של אמצע תשרי מלא ובוהק ועננים שוחים עליו. בחלון של זלצר אור קלוש, ולעבר הבית הזה נוניה הולכת. דבורה'לה, חברתה של נוניה, ילדה בן ופאניה היתה המיילדת. ההורים בטבריה, בבית החולים של דוקטור טוֹרַנס. האב חולה בקדחת צהובה והאם יושבת לידו. האחיות הגדולות, אחת בקנדה ושתיים בניו יורק. שוכבת היולדת, כמעט ילדה בעצמה, לבד בבית, היא והתינוק. בשובה מהלידה סיפרה פאניה כי הבעל, יעקב, הלומד בבית המדרש למורים בירושלים, כתב לדבורה'לה: "אם לא אספיק להגיע ללידה, תני שם לילד." "נשמה טובה," העירה פאניה בכעס.

נוניה נכנסת בשקט לתוך הבית, וסשה ופאניה מציצים מבעד לחלון.
"הבהלת אותי," אומרת לה דבורה'לה. התינוק שוכב לידה במיטה.
"ששש... הבאתי חלב ולחם."
"לילה, נוניה. אוכַל בבוקר."
"כוס חלב את רוצה?"
"מים."
נוניה מביאה ספל מים לדבורה'לה ועוזרת לה להתיישב ולשתות. "איפה החיתולים המלוכלכים?"
"בפח."
"הבאתי חיתולים נקיים. את אלה אכבס." וכבר היא בחצר עם הדלי, מכבסת את החיתולים ותולה אותם לייבוש על הגדר. את הפח הריק היא מחזירה למקומו. דבורה'לה פוקחת עיניים, אומרת "תודה, נוניה", ונרדמת.

"איפה קנקן החלב?" שואלת תמרה בבוקר. "מישהו ראה את קנקן החלב?"
"נוניה לקחה אותו לדבורה'לה," אומרת פאניה.
נוניה מביטה בה מופתעת.
"גם לחם לקחת לה, נוניה?" שואלת תמרה. "אמש היו שתי כיכרות ועכשיו יש רק אחת."
"אולי דָוִד ועזריאל לקחו לחם כשיצאו לחלקה?" עונה נוניה בהיסוס.
"מילא, להיום יספיק," עונה תמרה.
"הייתי אצל דבורה'לה בלילה?" שואלת נוניה את הוריה, עיני האיילה קרועות לעברם בפחד.
"כן, נונוצ'קה."
"מה עשיתי?"
"הבאת לה חלב ולחם וחיתולים וכיבסת את החיתולים של התינוק."
"ראיתם אותי? עקבתם אחרי?"
"כן. דאגנו. לא ידענו לאן את הולכת."
"אני לא זוכרת!" היא קוראת ופורצת בבכי. "מה זה?!"
"עשית מצווה, נוניה," אמרה תמרה.
"אני לא זוכרת כלום!"
"אולי תקשרי פעמון קטן לרגל, וכשתקומי בלילה נשמע אותך ונחזיר אותך למיטה?" "מה אני, עז?" צוחקת נוניה בעוד הדמעות זולגות על לחייה. "תורידו את הפעמון שתלוי על העמוד ברחוב הראשי, תלבישו אותו עלי, ואל תשכחו להוסיף מצנפת של משוגעים, שיהיה ברור לכולם במי ובמה מדובר."

לפעמון קטן על הרגל הסכימה לבסוף אחרי שהוריה נשבעו לה בהן צדק כי לא יעקבו אחריה אם וכאשר תצא מהבית. כשיצאה שוב לשיטוטי הלילה שלה הורידה בזהירות את הפעמון, לבל תעיר את הישנים. מעשי הלילות היה בהם היגיון. מלאכות שלא הושלמו במשך היום מצאו את תיקונן בלילה. טבק שצריך לייבש ולא הספיקו, מַחלִיה - אותו שק ששמים על צוואר הבהמה כשאינה ליד האבוס - שצריך למלא.

"מה זה?" תובעת נוניה תשובה מהוריה, "מה זה?" ולהם אין תשובה. אינם יודעים. מעולם לא שמעו על תופעה שכזאת, ועם מי ייוועצו, ואולי מוטב לא לספר על זה לאף אחד, יֵצא לה שם של משוגעת, לילדתם. הם מחליטים כי ישגיחו עליה אך ימעיטו בהערות על "חיי הלילה" שלה, כדי לא להבהילה. אולי זה יעבור, תופעה חולפת של גיל ההתבגרות.
"אני משוגעת?" היא מתחננת באוזני תמרה שתאמר לה את האמת.
"לא. בוודאי שלא. חשבי על כל הדברים שעשית בלילות. יש לך מצפון. המצפון מעיר אותך בלילות. רגש החובה. את למד-וַוניק, נוניה."
"תמרה!" גוערת נוניה באחותה.

הדברים מרגיעים ליום-יומיים ואחר כך - חרצני זיתים על הרצפה, מתחת למזרן צימוקים, אש בוערת בתנור האפייה, ובבוקר נוניה אינה זוכרת שקמה בכלל מהמיטה. פחד טמיר מחריד את הלב: מה עוד עשתה ואינה יודעת, מה יודעים עליה האחרים והיא אינה יודעת על עצמה. האם עליה להתבייש במשהו? להסתתר מפני האנשים במושבה? הרי בסופו של דבר מישהו יראה אותה, לצחוק ולקלס תהיה, ישדכו לה חירש או שוטה.

במשך היום היא עובדת עם מתניה וגד, עוקרת סִדריוֹת, עשבים שוטים, נהנית להביט בערימות הקוצים והשיחים הגדלות והולכות, קופצת לגרש עכברי שדה, מכינה לפועלים את הפיתות על התנור שבנתה כאן מאובניים שיריעת פח מונחת עליהם. היא שבעת רצון מעבודתה, יודעת שהיא חזקה ומועילה ובאה לכלל החלטה: זאת אני. בתוך הסך הכול של ה"אני" הזה כלולים הלילות. ולא יועילו חרדות וחיבוטים ובושה וחרטות. לאחד שומה על האף, לשני חטוטרת, ואני תנשמת.

עתה היא שרועה על המיטה, רגליה וידיה חבושות, וחושבת על מתניה. איך לכהרף עין מבט רפרף על מבט, יד נגעה ביד. האם גם הוא חש עונג, ערגה. התחבושות מרחיקות אותו ממנה, אמא תמיד חוצצת בינה לבין החלומות. כבר אינה ילדה קטנה. היא בת תשע-עשרה. וכל חברותיה כאן במושבה כבר נשואות ואמהות לילדים קטנים. הן מדברות על עיבור והליכה למקווה ואירוסים וחתונות, איך פני הכלה פרחו בסומק או החווירו בעילפון, ואיך חבל הטבור התאחה, וכיצד סוף-סוף להגיע לכך שהילד יהיה "נקי", ואם כשהיא בנידה מותר לו - ואינן אומרות את המילה המפורשת - וצוחקות כשהן מכסות במטפחת את הפנים, כמעט מתעלפות מבושה וצניעות, ולה נותר רק לדמות, ואינה מעיזה, כן, ראתה פרים וסוסים וכלבים, אינה בורה. ואינה רוצה למות בבתוליה. היא מרחרחת את השמלה, אולי נותר בה ריחו, אך מה שמגיע לנחיריה הוא ריח הבוץ על אמרת שמלתה וצחנת התמיסות שמרחה עליה אמא. היא עוצמת עיניים וכך, בחושך שיצרה, המנוקד בזהרורי אודם, היא מרגישה שוב את זרועותיו המחבקות אותה.

אל מתניה התוודעה משפחת סילס כשבא מסג'רה עם אחיו גד לחפש עבודה בראש פינה. אחרי הפסח נולד בנה השני של תמרה ופאניה קנתה לבתה ונכדיה את שלוש מאות הדונם של בַּנוֹביץ, שעזב לאמריקה בברכתו של "המשרד הארצישראלי" ובכספו. היא פדתה את הנחלה והבית מידי הפקידוּת, הקוּשאן שלו נרשם על שמה, והעבירה את האדמה לידיו של עזריאל חתנה, נחושה לעזור לו ולבתה תמרה ככל שביכולתה כדי שיישארו אִתה בראש פינה.

טעות גדולה עשתה פאניה כשהניחה לנוניה להתלוות למניה וילבושביץ' בביקורה הראשון בארץ. מניה חיפשה נערה בת המקום היודעת את כל השפות המדוברות כאן, גם טורקית וגם ערבית, גם לדינו וגם יידיש, ופאניה, בגאוות אם, הניחה לנוניה להתלוות לגבירה ופמלייתה, והסוף היה שנוניה חזרה הביתה עם חלומות על קומונה של פועלים עברים ושומרים עברים. וכי הם עצמם אינם פועלים עברים ושומרים עברים? "ומה הייחוס הגדול?" שאלה פאניה, "בכך שהפועלים נודדים ממקום למקום, אינם נאחזים באדמה הניתנת להם, מכשירים את האדמה ומניחים לאחרים להתיישב עליה? הגניוס היהודי! לנדוד! להישאר במקום אחד, זאת הגבורה. ברעב, במחלה, בעכברים, בארבה, ולא לזוז. הנודדים הללו היום הם ביהודה, מחר בגליל, ומחרתיים באוסטרליה או באמריקה. איכרים אינם נוטשים את אדמתם אחרי בצורת או שיטפון, אחרי שהעדר נשדד או הקמה נשרפת."

ואחרי שהבעל, אהוב נעוריה, מת במלריה, ואחריו גם תולי, הבן שילדה ליחיאל.
את זה לא אמרה. היא ידעה שבני משפחתה יודעים מה עובר בראשה. יחיאל סילֶס המת עדיין חי אִתם בבית. כולם היו רשומים כסילס. משה ובלה, ילדיו של יחיאל, בעלה הראשון, ותמרה, ילדתה שלה, ונוניה, ילדתו של סשה בעלה, היושב עכשיו בדמשק ומוכר את ציוריו לתיירים, חוזר בחגים ושוב עוזב, שולח כסף הביתה, שק אורז, חבילה של קוביות סוכר, קַרבּוֹל או כינין, מחכה ללבה שיתרצה, כפי שחיכה יחיאל בזמנו, ללב הזה שהתקשה והיה לאבן אחרי מותו. היתה כלא היתה הנערה שניגנה בפסנתר אצל אוליפנט, שדקלמה עם אימבר את קרילוֹב לרגלי עץ האגוז, שרכבה על סוסה לצפת להביא קמח ליתומיו של יחיאל.

הבניין נותר כפי שהיה בימיו של יחיאל. בחצר גידלה ירקות וגידרה חלקה שהפכה למכלאה עבור הסוס, הפרה והתרנגולות. סשה הביא אִתו ארגז ובו שמיכה וכר, ספרים, ומעט הבגדים שהיו לו. כַּן הציור עמד ליד החלון ועל הגומחה בקיר הוא שׂם את הפַּלֶטָה והצבעים והמכחולים. הם התחתנו אחרי שפאניה התעברה, אך הוא הוסיף להיות אורח בבית שהיה ביתו של יחיאל, אף שבו גדלו בתה תמרה, בתו נוניה וילדיו של יחיאל שהיו לילדיו. חמש שנים קודם לכן, לאחר שנים של נדודים בדרכים, של קניית תרופות ומכירתן, נתווסף לפאניה עסק חדש בדמותה של מצלמת קודאק ששלחו לה אחיותיה מאמריקה. לאחר שפאניה התאלמנה פחדה תמיד שמא לא יהיה לחם בבית והיא וילדיה הקטנים יושלכו לרחוב ויזדקקו לחסדי זרים. היא לא יכלה לעמוד בפיתוי לעשות לביתה עוד משהו ועוד משהו, להוסיף עוד פרוטה לחסכונותיה. רק כשהיה לה גרוש אחד יותר מהנחוץ הרגישה מוגנת ומגוננת. היא החלה לעבוד כצלמת בחתונות ובאירוסים, במסיבות יובל בבתי ספר ובמשפחה. מזיכרון יעקב נותרה תמונה "היסטורית" שלה שבה היו מצולמים שלושים וחמישה מבני המושבה שכולם, עד האחרון בהם, היגרו לאמריקה. פאניה נהנתה מהאומנות החדשה שלמדה, חבויה בתוך הווילון השחור, רואה ואינה נראית, נבדלת מהציבור ובכל זאת חלק ממנו, משהה את קצב הזמן, מקפיאה לרגע את התלאות והדאגות, מנציחה רגע של קורת רוח, מודעת לכך שהיא-היא שתהיה מקור ההנצחה החגיגית הזאת.

באחת החתונות בצפת ניגש אליה הכלֵיזמר והציע לה שאם ממילא היא כבר בחתונות ובשמחות, מדוע לא תלווה אותו באקורדיון. נגן הקלרנית צבי-הירש פייפר נסע לאמריקה, ששת אלפים פראנק נתן לו הברון כדי שיעזוב את הארץ. והשותף השני, שליימלה דנציג, מת בחורף שעבר, קדחת שחור השתן, לא עלינו, והעסקים מאז לא מה שהיו. כשאמרה לו שאינה יודעת לנגן באקורדיון הציץ בה בחשדנות, הרי הכול יודעים שהיא פּיאניסטקָה. "והרי אין פיאנו כאקורדיון," אמרה. "וכי מה ההבדל?" שאל, "א גרויסע פיאנו וא קלַייניטשקע פיאנו," וכל הטרחה שלה כקליפת השום. כשתגיע לשמחות תשים בעגלה את האקורדיון ביחד עם המאשינקע של הפוטוגרפיה. שודדים מכפר קנה שדדו את המצלמה של מוישה פחטר, והוא עצמו יצא בשן ועין, לא עלינו. "אבל אין לי אקורדיון," טענה פאניה.
"מה שייך," אמר הכלֵיזמר, "האקורדיון של שליימה דנציג נשאר אצל האלמנה שלו, ובגרושים תסכים למכור אותו, המַסכּינה."
"אין לי גרושים לאקורדיון," אמרה פאניה.
"ניקח בהשאלה, ונשלם כשירווח," אמר הכלֵיזמר.
"מה שם כבודו?"
"גדליה קמניץ, דִי כלֵיזמר גדליה. והגברת, פאניה מה?"
"סילס. פאניה סילס. מראש פינה. והוא קרוב של הקמניץ מהמלון ביפו?"
"הלוואי!"
"ובכן, רב קמניץ, לנגן באקורדיון איני יודעת, וגרושים לקנות אקורדיון אין לי. ובכל אופן תודה."

כעבור שבוע הביא קמניץ את האקורדיון לביתה בראש פינה. בלי שום התחייבות כמובן, וגם האלמנה, נעבעך, אינה דורשת כלום בינתיים.

חודש ימים עמד האקורדיון על הארגז ליד הסמובר. פאניה מסתכלת בו, והוא מסתכל בפאניה. תמרה זכרה עדיין את אִמה המנגנת בפסנתר בבית הפקידוּת, ומדי פעם ביקשה, "תנסי, אמא." ובמוצאי שבת אחת פתחה את האקורדיון וניסתה. ואחר כך, מדי ערב, נלחמה במפוח ובבסים. את רב גדליה המשיכה לפגוש בשמחות. שלום, שלום, מה שלום, מה שלום, הוא מנגן והיא מצלמת. כשהתקרב ל"ג בעומר, עונת החתונות, הודיעה לו שהיא מוכנה לנסות. הוא לימד אותה מנגינות שהיו מקובלות על הציבור שלו, עשו חזרות, ואחר כך כתב מודעות והדביק אותן על חנויות ובתי כנסת בצפת, בטבריה, במושבות:

חתונות, אירוסין, שמחות
כלֵיזמרים ופוטוגרפיה באחריות
לפנות לגדליה קמניץ,
פה עה"ק צפת.

כשהגיעו ההזמנות כבר לא היתה דרך חזרה. גדליה קמניץ ופאניה סילס הפכו לצמד. את ה"גרושים" לאלמנה שילמה מדי חודש עד שפרעה את חובה כעבור כשנה. וכך נוספה פרנסה ויכלה, בנוסף לרוקחות ולצילום ולנגינה ולכסף ששלח סשה מפעם לפעם, לחסוך עוד כסף ולקנות את הנחלה של בנוביץ לבתה תמרה ולבעלה עזריאל.

היא התלבטה אם לבנות את הבית לתמרה בצמוד לביתה או על החלקה של בנוביץ, והחליטה לחכות לשובו של סשה ולהתייעץ אִתו. מחד גיסא רצתה שתמרה ובני ביתה ימשיכו להתגורר אִתה, ומאידך גיסא היה זה עדיין "הבית של יחיאל", וכך רצתה שיישאר. ובינתיים, עד שתחליט, עקרו עזריאל חתנה ונוניה בתה, ושני הפועלים מסג'רה, מתניה וגד, את הסלעים שנועדו לבניין והניחו אותם בפאת החלקה, כפי שהורתה להם.

המתניה הזה שיבש את דעתה, את השכל הישר והאיזון הנפשי שהגיעה אליהם אחרי שנים רבות כל כך של התרפאות. מתניה הרעיל את קורטוב הנחת שזכתה בו סוף-סוף אחרי הנישואים של תמרה והולדת הנכדים. ובמו ידיה הביאה את הצרה הזאת על עצמה. עיוורת היתה וחירשת. נודדת עם העסקים שלה ברחבי הגליל, בעוד תמרה טרודה בבית עם התינוקות והבישול והכביסה, ובינתיים יוצאת נוניה לשדה עם עזריאל ומתניה וגד לעקור סלעים וסִדריוֹת, כפי שעשתה היא בזמנה, אלא שהיא היתה אז בת שש-עשרה בסך הכול וכבר נשואה ליחיאל, שהיה אב ואח ואהוב, ועל כתפיה היה מוטל גורלם של ילדיו של יחיאל, בלה ומשה, והתינוקת שלה, תמרה, ואחיה המשוגע לוליק, ואילו נוניה כבר בת עשרים, יפהפייה שחרחורת נהדרת שמראֶהָ הענוג מטעה, ורוב חברותיה של נוניה נשואות וחלקן אמהות. וכי מה חשבה, שפרק ההתאהבות ידלג על בתה? שתישאר בבית והיא וסשה יסוככו עליה עד זִקנה ושׂיבה?

ומה טענה תטען? הבחור מתניה בנוי לתפארת, חסון ונאה, ככל בני קווקז, לחייו אדומות, עיניו שחורות, ואביו "מסודר", ממונה על האורוות בסג'רה ודירה לו בתוך החצר, ואחיו הבכור נפח שהפרנסה מצויה לו תמיד, ובני המשפחה גרי צדק טובים וישרים וחרוצים ושומרי מצוות, מה טענה תטען?

הסוד, הסוד שהלך אִתה כל ימיה, הסוד שנקבר ב-1882, עם עלייתה ארצה, עם הולדת תמרה, עם מותו של יחיאל, זחל כנחש מתחת לאבן והרעיל עתה את ימיה ואת לילותיה. שוב היא עומדת למשפט, אשמה וחפה, לבדה כפי שהיתה כשרק הצעקות שלה נשארו בחלל האוויר, הדים של רצח הוריה, הדים של רצח גופה ונשמתה. ואחר כך הילד הזה ברחמה, הילד השנוא, הלא אשם, בנו של קוזק שלא זכרה את פניו, והפנים הקטנים של בתה, תינוקת שלא עשתה עוול, תמים כמו השחר, כמו עשב אחרי הגשם, כמו טליה לחה, והרחמים הגדולים ההופכים לאהבה עזה לברייה הזעירה היונקת את חלבה, זכה מדעת, תלויה בה לחלוטין, עד כלות.

ועכשיו הפועל הזה מסג'רה, בנו של איכר קווקזי אדוק באמונתו ובאהבתו את אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, המתניה הזה שדם הקוזק ההוא זורם בעורקיו, המתניה הזה, בנו של פַּעמוֹנַר הכנסייה לשעבר, שבאלף ואחד נימים סמויים שאינו יודע עליהם כלל נושא בחובו את זכר ריחה של הקטורת, ואת טעם דמו של האיש ההוא על לשונו, ועשן הנרות עוד הולך אתו, והנשים הכורעות ברך ומצטלבות וחרדת הקודש של אבותיו ואבות אבותיו כשנישקו את ידי הכמרים, המתניה הזה שאמונתו אחרת ודבקותו באדמה אחרת, ושונה הוא זקנו, ומבט עיניו וכפות הידיים החזקות והנעליים שלרגליו והאופן שבו הוא שותה את המים כשנוניה מביאה את הגַ'רָה לשדה, והענווה שבה הוא מקבל מפאניה את הארבעה וחצי לשבוע, מתחת לעור נמצא מתניה אחר, מתניה שהיא מכירה, מתניה שרצתה לשכוח, מתניה שחיכה לה עשרים שנה כמו בשורה רעה שהלב מפרפר לקראתה, שיודעים שתבוא ובכל זאת מקווים, מקווים שלא תבוא.

מיום שנולדה עקבה פאניה אחרי בתה תמרה, איפה, במה, ירשה מראה או תכונות מהרוצח ההוא שלא זכרה כלל, אפילו איך נראה לא ידעה, זכרה רק כוח הבא להורגה בָּלוּל בצרחות הוריה, ואחר כך באו המאמצים להיות מכאן ורק מכאן, למחוק את השם, למחוק את הזיכרונות משם, לבנות חיים חדשים ואחרים, במולדת חדשה ושפה חדשה, ולגדל בדואית קטנה המתרוצצת יחפה על אדמה בוערת וקוצים ומקשקשת ערבית בלולה בעברית וצרפתית ויידיש, ורק היופי שלה, שיער בצבע שיבולים ועיניים בצבעי זכריני מרמזים על מולדת אחרת, אף שאלה היו גם הצבעים שלה וגם ממנה יכלה לרשת אותם. היא עקבה אחרי תמרה בחרדה עד שהיתה כבת שש או שבע, כפי שאם מחפשת בילדה עקבות של מחלה שלקו בה הוריה או סביה, ואחר כך הפחד התעמעם ונשכח כמעט, ורק כשהפכה לנערה יפהפייה וחזקה, טובת לב ונדיבה, והאהבה בינה לבין עזריאל פרחה עד שהעמידו להם חופה, נשמה לרווחה. כולם במושבה ידעו שאביה של תמרה נרצח עם הוריה בפוגרום ושיחיאל סילס נתן את שמו לתינוקת היתומה. איש לא ידע על נסיבות הולדתה, אף לא תמרה עצמה, ולא היו מכתבים ולא היו תצלומים, היה עבר שנמחק כלא היה והיו חיים חדשים וקשים וצרכים דוחקים כמו לחם וגג ובגד, וברבות הזמן גם הרצון לחנך, להרחיב את הדעת ולהעניק השכלה.

סשה, בעלה השני, הוא שהכניס ספרים הביתה, וקרא לילדים משלים ושירים, צייר להם רוזנים ומכשפים וטירה על הר וגמדים ביער, וניגן במסרק ונייר שירי ילדים ושירי עם ולימד אותם הלכות נימוסים. סשה הוא שקידש על היין בערב שבת ולקח את הילדים לבית הכנסת בליל יום הכיפורים, ל"כל נדרי", ובשמחת תורה. סשה נשאר עם הילדים כשהיא נסעה לקנות תרופות בביירות או לקבל משלוח שהגיע לנמלי הים של חיפה או עכו או יפו. וסשה הוא שהציע לה בעדינות להוציא את משה מהתלמוד תורה ולשלוח אותו ואת בלה, ילדיו של יחיאל המת, לבית הספר ביחד עם תמרה ונוניה, כיוון שהם גדלים כפראים ובבית הספר בראש פינה יש מורים טובים והם חייבים לרכוש השכלה מסודרת.

פאניה התנפלה על הספרים של הילדים כצמא שהגיע לנווה מדבר. כתבה אתם ושיננה אתם והתאהבה בכללי הדקדוק ובהגיית העיצורים, למדה מילה אחרי מילה ב"בראשית ברא" וב"תחזקנה ידי", מה זה "מחוננים עפרות" ומה זה "שומה בכף" ומהם "טפחות" ו"מסד", וגילתה עולם הבנוי רבדים-רבדים של לשון שלא ידעה על קיומה והיא עשירה ועמוקה כמִכרה שהיה חבוי עד כה בלבו של הר שעל שביליו דרכה שנה אחרי שנה ולא ידעה על קיומו. פאניה התאהבה בעברית והתאהבה בעצם הלימוד, קראה כמכושפת את "אהבת ציון" ו"עיט צבוע" ו"אשמת שומרון", ומיוסף פרידמן לקחה בהשאלה את חוברות "השילוח", ומשה שלח לדוד, בנה של תמרה, את אגדות אנדרסן, את "מפצח האגוזים" של א.ת.א. הופמן, את "אוליבר טוויסט" של דיקנס, את "אייבנהו" של וולטר סקוט. היא התעורררה משנת החורף שלה והוציאה את קרילוב וטולסטוי ופושקין מהארגז שלה; רועדת כאישה שפגשה לפתע גבר שהיתה מאוהבת בו בנעוריה, עדיין חשה החמצה ואשמה ואף בוגדנות.

"אני כמו פסנתרנית שעד כה האזינה רק לקונצרטים של כנרים," אמרה לסשה. המוח שהיה עסוק בגרושים ובפראנקים התעורר אל נוף חדש-ישן, נוף שאהבה פעם יותר מכול, ופחד חדש הרעיד את הלב, הפחד המבורך שעוררו בו היופי והחוכמה והגאונות. מן המקום שהגיעה אליו עתה לא רצתה לחזור.

ואז הגיעו מתניה ואחיו גד. היא הזמינה לביתה את האב, אברהם בן משה, כאשר גם סשה היה בבית, שלא יטענו אחר כך לא ידענו, לא על כך הסכמנו, ובא הקווקזי הזה עם שני בניו, והיא הוציאה את המֵחַם ועל השולחן הניחה אורז בצימוקים, נוהגת באיש ובבניו כבאורחים, נאמנה לאמונתה שכבוד מוליד כבוד. שאלותיו של סשה התירו את לשונו של בן משה והוא סיפר כיצד ברחו מרוסיה אחרי עלייתו של הצאר אלכסנדר השלישי יימח שמו, תחילה לווילנה ואחר כך לאודסה, ואיך עזרו להם שם "חובבי ציון", והאדון דיזנגוף בראשם, לעלות לארץ ישראל, ואיך הפקידוּת שבכאן גם היא עזרה ברוך השם ונתנה להם את החוּשָה במטולה שבה גרו חמש שנים, בלי רפת ובלי חצר מגודרת, ואיך העדרים רמסו את השעורה והחיטה והחִמצה, ואיך כל האינוֶונטַר נגנב או התקלקל או נעלם, ואיך אלמלא עזרתם של הקוּרַקינים והיֶגוֹרוֹבים, שערבו להם אצל קַלוַוריסקי, המנהל של יק"א בגליל, לא היו עומדים שוב על הרגליים, ובינתיים, כשיש כבר מגורים בסג'רה ומשרה נאה כמנהל האורוות של קלווריסקי, ובעוד הבן הבכור עובד כנפח והעבודה מצויה והוא מצליח לפרנס את אשתו ואת ילדיו, הנה הבנים ה"קטנים", שחכרו חלקה וקיוו להוציא לחם מן הארץ, רעה גדולה באה עליהם, יצאו לחרמש והתנפלו עליהם בדואים מערטושא ושדדו את צמד הפרדות ואת החמור, ולא הקַאימַקאם של טבריה ולא הווילַאיַת בביירות ולא הז'נדרמים ולא המוכתר, ואפילו לא קלווריסקי, אף אחד לא הצליח למצוא את האשמים ולהביאם לדין, ובינתיים, עד שירווח, "אודה לכבודה אם תואיל בטובה להעסיק את הבנים, מתניה וגד, ואני מבטיח לכבודה שהם פועלים חזקים וטובים ויעשו עד גמר את כל מה שיוטל עליהם לשביעות רצונה, והקורקינים והיֶגורובים, המכירים את המשפחה, יוכלו לערוב לכבודה שהבנים שבכאן חרוצים והגונים ממש כפי שתיאר באוזניה".

בין תה לתה הציעה פאניה שלושה פראנקים לשבוע ובין תה לתה ביקש אברהם בן משה שישה פראנקים לשבוע, ולבסוף התפשרו על ארבעה וחצי. האוכל, הכביסה, הטלאת הבגדים, על חשבון האיכר, כנהוג. ביום ראשון התייצבו שני הפועלים החדשים, מתניה וגד, לעבודה בשדה של פאניה סילס, ביחד עם חתנה עזריאל ובת הזקונים שלה נוניה.

© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור

חוות העלמות - שולמית לפיד