» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באוגוסט 2006       חזור

אם החיטה - חורים במסך וירטואלי
מאת: מיקי בן כנען

ההוצאה: ספרא בשיתוף הקיבוץ המאוחד גמדה תל-אביבית בונה הליקופטר בשיטת "עשה זאת בעצמך", ונקלעת לשורת אינטריגות-אינטרנט חובקות עולם. היא הופכת למולטי מיליונרית לאחר שהיא ממציאה שיטה להדברת שדות חיטה באמצעות טלפתיה, תוך שימוש באתרי פורנו ככלי יעיל להשמדת המזיקים. במסעה הבל-ייאמן היא פוגשת נגן פיקולו ערום וגבוה במיוחד, המעורר בה ריגושים רומנטיים; זוג זקנים שנפלו לבור שיצר טרקטור בכביש אספלט תל אביבי, ומגיעים דרכו אל צידו השני של כדור הארץ; צמד בדואים צעירים ההופכים למנהלי חברה חובקת עולם; ואגרונומית איטלקייה המגדלת עצי זית בהרי הרוקי. בסופה של העלילה מביאה הגמדה את ברכת השפע לאנשי העולם השלישי הגווע ברעב, ואלה מכתירים אותה בתואר "אם החיטה". בהתבוננות נוקבת, דקה ומשעשעת מציגה מיקי בן כנען את החברה הישראלית במהתלה וירטואלית חדה כתער.

לספר מצורף נספח מאויר על ידי "אם החיטה" (היא הגמדה המספרת את הסיפור) המהווה עדות פרטית לסיפור, בו ניתן להתרשם מהדמויות המחוללות את העלילה דרך זווית הראיה של הגיבורה. כריכת הספר אם החיטה מעוצבת כקופסא אטומה הממתיקה סוד וזאת מתוך כוונה להעניק לקוראים חווית קריאה אחרת מהמקובלת, ולהוות אנלוגיה לדמות המספרת.

מיקי בן כנען היא אמנית פלסטית, תפאורנית ומעצבת תלבושות בתיאטרון. הקימה יחד עם הבמאי אילן רונן את קבוצת הצעירים של הבימה בה שימשה כמעצבת של הקבוצה. בין עבודותיה: "מלחמת אחים" הבימה, "מעגל הגיר הקווקאזי" הבימה, "מסטר קלאס" הבימה, "מילכוד 22" הבימה "מנדרגולה" הבימה, "דבר מצחיק קרה לי בדרך לפורום" הקאמרי, "פיקניק בחוסמסה" קאמרי, בעלת מיזם סטרטאפ לפיתוח פטנט רפואי., הציגה תערוכות יחיד רבות של עבודותיה בארץ ובעולם. זכתה בפרסים לא מעטים.

הרומן השני שלה: הקרקס הגדול של הרעיונות, ראה אור בהוצאת אחוזת בית (2011).

הספר יוצא בשיתוף של הוצאת ספרא (הוצאת הספרים של איגוד הסופרים)
והוצאת הקיבוץ המאוחד.

"אם החיטה - חורים במסך וירטואלי" מאת מיקי בן כנען מוקדש באהבה לכל יוצאי הדופן באשר הם. אלה שנולדו כך ואלה שגורלם גזר עליהם להצטרף במועד מאוחר יותר.
עיצוב הספר, הציורים והאיורים על ידי המחברת, כריכה קשה, 260 עמודים + נספח מאויר מאת המחברת.

מתוך הספר דף הפתיחה
ובהמשך: "הליקופטר"

על עמודו הראשון של המסמך נפרש מכתב קצר אשר נחשד בעיניהם כהתנצלות של מי שמנסה להצניע כוונות נסתרות. כתב יד ילדותי ומסודר גדש את הדפים. שורות ארוכות וצחות פיתלו עלילה עקלקלה בלתי מתקבלת על הדעת. הם קראו בו בהשתאות.

רבותי המכובדים!

בעמודים המצורפים טרחתי כמיטב יכולתי לפרוש תמונה אמינה של האירועים אשר הביאוני עד הלום. מצאתי שלא די בתיאור סכמתי כדי להבהיר את הרקע או המניע לאירוע זה או אחר ולפיכך נטלתי לעצמי חירות להמחיש את הממד הנפשי המצטבר בסיפור חיי. לעתים נדירות אף התיימרתי להשלים פיסות חיים אשר לא הייתי עדה להתרחשותן בגופי אך ידעתין מעדות שמיעה. מצאתי כי בלי כל אלה לא אצליח לסבר את דעתו של איש בהשתלשלות המופלאה. היו סמוכים כי כל האנשים המופיעים בעדות זאת קיימים והמעשים המיוחסים להם אכן אירעו. שלכם המשימה לאמתם עם המציאות. אני מודה כי ברגע אחד או שניים נסחפתי וחטאתי בחירות ספרותית - כזאת החודרת לרשות הפרט. מקרים אלה מובהקים וניכרים ממבט ראשון ואין ספק בלבי כי תזהו אותם ותדעו להתייחס אליהם בהתאם. הנכם רשאים להשתמש במסמך הזה להגנתי, כולו או מקצתו. אודה לכם אם תשתמשו בידע שיתגלה לכם בדיסקרטיות ולא תתפתו להפיצו ברבים במקרה בו אין הכרח לעשות כן. (בוודאי תבינו כי ההגנה אינה הסיבה היחידה בעטיה חיברתי את המסמך הזה. זאת גם דרכי לנסות לעשות סדר בנפשי, ולמצוא טעם בחיי).

מערכה ראשונה
הליקופטר

מאז שאני זוכרת את עצמי, חשקתי בהליקופטר אדום.
כלי רכב חד מושבי, פרופלור, זנב קצר - נוסק לאוויר בזריזות ומשאיר אחריו בחטף את זיכרון האני שהייתי שם.

ישובה על כיסא עץ בכיתה, פלג גופי העליון מעוך אל השולחן - חולמת הליקופטרים. פרוסת חצי מחברת עמוסה בפסוקים מרשימים כמו "אמא באה", "דנה ודני הולכים לגן", "שלום כיתה א'" - רק ששורשי האותיות הסופיות משוכים אל מעל לשורות, מפנים מקום ללהקות צפופות של הליקופטרים קטנים ואדומים. מורי ומחנכי שיערו שהחיבה הזאת לאובייקטים אווירודינמיים תחלוף בהדרגה: "גחמת ילדות שתתפוגג אל חשכת עולם המבוגרים" אך לא! אצלי גחמות הילדות לא חלפו והזיית ההליקופטר האדום הלכה והתחשלה, כזיכרון של מאכל המתחבב ככל שמתבגרים (בורשט למשל).

משנתבקשתי בתחינה ובכל לשון למגר הליקופטרים ממחברותי נעתרתי לעסקה אשר על פיה אואיל לצמצם את גודלם ביחס לאותיות כדי שלא יפריעו למלאכת הכתיבה, ומיד שכללתי סוג חדש של כלי תעופה שהיה כה זערורי עד כי לא ניכר כלל שהוא שם. עשרות רבות של נקודות קטנטנות, אדומות, פיזרתי בשקדנות של נמלה. כל נקודה כזאת הייתה הליקופטר מושלם.

מחנכי המצוינים לא שיערו כי בין "דנה באה" ו"אבא ודני הלכו לים" ריחפו לפחות עשרים הליקופטרים מעל אופק קו השורה התכול.

ביום שישי אחד של חודש נובמבר, ביום הולדתי החמישים ושמונה, קניתי לי הליקופטר אדום. איש לא היה שם כדי לחלוק איתי את החוויה; לא מפני שלא רציתי בכך, פשוט לא היו לי חברים - או לפחות לא כאלה שיראו את האירוע בעין יפה.

(הרי אם אין לך אנשים שאתה יכול לחלוק איתם שנים של גחמת ילדות סימן הוא שאין לך חברים). זינקתי מהמיטה בשש בבוקר, זוכרת במתיקות את המתנה המצפה לי בממגורת המכס בנמל חיפה. נעמדתי לזמן קצר תחת זרם המים החמים -שגרמו לגופי להעלות אדים ולהאדים כסרטן, ונוטפת נעמדתי אל מול המראה.

גופי הערום ניבט אלי מאחורי שכבת אדים.

אשה קטנה, ניתן לומר נמוכה במיוחד. (כשאני יושבת על כיסא סטנדרטי, אני מתקשה לחוש את כל כף רגלי על הרצפה).

גופי נשקף אלי חסון וצפוף, ראשי גדול אך במעט להתאים לרוחב כתפי.

"לא הייתי נותנת לך חמישים ושמונה," גהרתי לעבר בבואתי בחיוך קטן. "יום הולדת שמח לך יקירתי."

בשנים בהן אני שוהה בגפי למדתי לדבר אל עצמי בחיבה. זה הכרחי אם את חיה לבדך ושואפת להישאר שפויה.

הנסיעה לנמל ארכה בדיוק שעה ורבע. היה קל למהר בכבישים מוקדמים של בוקר. בשער עצר אותי שומר מנומנם ובדק את מסמכי. "עוד לא פתחו את המשרד גיברת," הודיע כשהוא מניף את המחסום לאוויר, "תחכי שם בחוץ." אני תמהה - מי הם האנשים הבוחרים לשבת שעות ליד שער ולפקח על תנועה פנימה או החוצה? בכלל, מהו היצר הגורם לאדם מבוגר להחליט כי הדבר שהוא מעוניין להגשים בחייו זה לכפות חוקים על זולתו? במהרה נמצאנו המחשבה הזאת ואנוכי ישובות מול פקיד המכס התורן.

"באתי לשחרר פריט מהמכס."
הפקיד לא הגביה את עיניו מהעיתון אותו משמש בשקיקה. יד ימינו חצתה את השולחן מושיטה לי טופס למילוי. חרחור של מכונת אספרסו בקע מגרונו כשנשם.
הוא היה מצונן.

גיל: 58
מין: נקבה
מצב משפחתי: רווקה
כתובת מגורים: גזר 52 תל אביב
מקצוע: לבורנטית
פריט המכס ביבוא אישי: H45730/11 AIR

כל אימת שאני נאלצת למלא טופס פרטים אישיים, אני שוקעת במחשבות עגומות על חיי. ייתכן כי זו הסיבה שאחרי כמחצית השעה של משמוש בדפי העיתון הרים הפקיד את ראשו ושאל: "נו?"

עיניו היו ריקות כעיניהם של אנשים שכרגע סיימו את קריאת העיתון היומי שלהם. הושטתי לו את הטופס וחייכתי. הוא פנה נמרצות לכיוון המקלדת ונקש עליה במיומנות יצירה מוסיקלית שנמשכה כדקה -מהמדפסת החל להיפלט טופס השחרור להליקופטר שלי. "אין לו מושג," הרהרתי, "מה הוא הפריט אותו הוא משחרר."

החרק המעופף שלי היה ערכה להרכבה עצמית שאיתרתי באינטרנט - הליקופטר למידות אדם אחד - מוצר מכני ברוך כנפיים שפותח במיוחד לטובת כאבי ברכיים של חקלאים אשר נידונו לחוות נרחבות במיוחד. החפץ הזה שווק בעיקר לחברות חקלאיות רשומות וידע לרבוץ בחן על גגון של מכונית משפחתית, להתפרק לשלושה חלקים (הזנב, הפרופלור, והגוף) ולצרוב תצלומים דיגיטליים מן האוויר.

שנה לפני הרכישה בפועל, שנתבצעה באמצעות תקשורת אלקטרונית, רשמתי את "הכפתור", חנות גלנטריה קטנה וריקה שהשאירו לי הורי המסכנים, כחברה חקלאית בשם: Kaftor.com ובניתי לכבודה אתר אינטרנט - נעזרת בספר הדרכה של תוכנה ותיקה לבניית אתרים בשם 4..Go live 0 אם במקרה היית נקלע לאתר הזה היית יכול להזמין בו און ליין: שירותי ריסוס, שקים של זרעים, חומרי הדברה ידידותיים לסביבה (כמו למשל נוזל העשוי מצמח הלבנדר, או אזדרכת הודית) והדרכה מקיפה ויסודית בחקלאות אורגנית. היית יכול להזמין. רק לא היית מקבל. מה שכן היית מקבל זה מייל ש: "מודים לך על פנייתך אלינו. לשמחתנו אנו בשלבי התרחבות והתמזגות עם חברה אחרת. באופן זמני שירותים אלו עוברים השתכללות ואינם ניתנים יותר במתכונתם הישנה. נשמח לחזור אליך כשנסיים לשכלל." לעומת זאת: "אם תואיל לרשום את שמך על הטופס המצורף נשמח להחתים אותך על כתב העת האלקטרוני שלנו העוסק בקשר בין גידולים אורגניים ותופעות טלפתיות. כל זה תמורת הסכום הזעום של 95.99$ לחודש" (שזה מחיר מבצע בכרטיס אשראי). כמובן שאיש לא הזמין את כתב העת. לדעתי איש לא הגיע לאתר. הסיכוי שמישהו יבקר באתר הזה היה שקול לסכנה להיטרף על ידי זברה ברכבת ישראל. אבל הוא עשה את שלו. הוא עשה את הרושם האוטומטי על סוכן המכירות של חברת "יקימורה מיני גושי" -חברה המחזיקה בפטנט רשום למנוע ריחוף שניזון מסולר - שנטתה לחשוב שאם יש אתר - יש ישות.

לפיכך, ללא עיכובים, יכולתי לפרוט לחמישים מנות את התשלום על ה- H45730/11 AIR, בצבע אדום ולהציבו על הגג, בין עציצי הירקות האורגניים שלי, בדיוק שישה שבועות אחרי התשלום הראשון.

לעתים יקרה שמפגש אקראי יהפוך לקירבה שלא שוערה מראש. יקרה שנסיבות חיים הפכפכות יחברו זרים לאשליה של שותפות גורל. האנשים יחושו חמימות גדולה כאילו גילו אחים אובדים או הורים נידחים - להם נכספו כל חייהם. טבעם של מקרים אלו הוא כטבעה של הבטחה אשר עוצמתה מתקיימת מן הידיעה כי לא תתממש לעולם.

גודלו של המארז היה כפסנתר כנף (מהסוג הקרוי "בייבי") - עשוי לוחות עץ מהוקצעים שעליהם כתובת גדולה ביפנית. לפיכך כששאלו אותי הסבלים - אחרי שהעלו את הארגז במדרגות והניחו אותו בזהירות על הגג: "מה זה גיברת?" עניתי: "פסנתר כנף."

תשובה שעוררה שיחה מוכרת על "הילד שלומד פסנתר." על "כמה שזה חשוב להנחיל מוסיקה לילדים כי זה מחנך אותם למשמעת." על "קונצרט שהילד נתן לפני הכיתה וכמה הוא מוכשר. ואיך אנחנו רוצים לתת לילדים שלנו את שנמנע מאיתנו בעבר ומוכנים לעבוד בפרך כל החיים כדי לממן את זה."

אחד מהם - שהיה נמוך וצפוף - שלף מכיסו תצלומים של 'הילד הפסנתרן' והתיישבנו שלושתנו בסלון על מנת להתפעל מהתמונות וללגום תה. במעמד זה הסתבר כי הגבוה נשוי לאחותו של הצפוף, וכי שניהם גרים באותו בניין. בשבוע שעבר התלקחה תגרה בין שתי הנשים, הנוגעת לניקיון חדר המדרגות. אשתו של הגבוה - שהיא בדרך כלל יצור רגוע ומשולל הורמונים - נופפה בסחבה רטובה לעומת רעייתו של הנמוך כשהיא צועקת כלפיה משהו שנשמע כמו: "סנובית שמאלצת את הילד ללמוד פסנתר רק בשביל להפריע לשכנים."

הילד, שהציץ בזהירות מגרם המדרגות של הקומה העליונה, החליט מרגע זה לסרב לנגן תו נוסף על הפסנתר ואפילו שניסו לרצותו ואמרו ש"היא לא אמרה את זה עליו" וש"היא אמרה את זה על מישהו מהטלוויזיה" - לא זז מדעתו.

אביו של הילד, כלומר הנמוך, נקש בערב על דלת מגורי אחותו והודיע לה ולבעלה ש"אם הם לא יחזירו עד סוף החודש את הרצון של הילד לנגן - כמו שהם ידעו כל כך יפה לקחת אותו ממנו - אז הוא, אשתו וכל המשפחה ייקחו את הפסנתר ויעקרו לעיר אחרת, כי אולי רחוק מהפה המלוכלך של אחותו יחזור לילד הרצון." האחות חשה חולשה ונשענה על משקוף הפתח בעודה אוחזת בפומפייה המיועדת לקרצוף גזר, בעלה ניגש לתמוך בה ובעשותו כן התרעם בלבו על האח שמתעמר באשתו, ובעודו מוביל אותה בחמלה גדולה אל הכיסא הקטן ליד המקרר, סינן בכעס כלפי הנמוך ש"אם לא ישתוק, יקלף לו את הקרחת עם הפומפייה." שתי התשדורות המנוגדות, האחת: חמלה ועדינות כלפי האשה, והשנייה: אלימות מילולית שמעליה רוכב בגאון עלבון הקרחת - גרמו לנמוך להתבלבל עד כדי כך שהחל לנופף בידיו ולפלוט לחלל הברות חסרות משמעות שעיקרן אוויר מטבחי מרוכז.

הגבוה שמט את אשתו המייבבת על הכיסא ופנה להרגיע את הנמוך, אך זה, מחמת בלבול ותמיהה לנוכח התגובה הבלתי רצונית שנקט לו גופו, חש עתה נבגד פעמיים. לפיכך התעשת ואמר בפנים חמורות: "עד סוף החודש אנחנו עוברים דירה!" או אז הסתובב, יצא, וטרק את הדלת מאחוריו, מותיר את גיסו בתוך סמיכותה של המריבה ששקעה לאטה להצטבר על מרצפות המטבח ואיימה להישאר שם לנצח.

הגבוה, שישב שפוף על הספה שלי, החל ממרר בבכי. הוא השמיע קולות חנוקים ורטובים, כתפיו רעדו והוא התכווץ לחבילה קטנה בקצה השמאלי. מבוכה נפלה על הנמוך והוא ניסה לנחמו בטפיחות עזות על הכתף, אך הגבוה המשיך בשלו ובכיו רק עלה וגבר. הנמוך ניסה להרגיעו כשאמר: "חיים, די, תירגע. מה קרה חיים? יהיה בסדר."

אבל חיים לא הצליח לכבות את המנוע הבוכה שבתוכו. למרות שניכר עליו שהוא מנסה. ואז עלה רעיון במוחו של הנמוך והוא צלצל הביתה.

"יניבי? תשמע - זה אבא - לדוד חיים שוב יש התקפת בכי - כמו שהיה בחתונה של... כן כן... אז אתה מוכן אולי לנגן לו את מה שניגנת אז שהרגיע אותו?"

הנמוך הוריד את השפופרת והפעיל את הדיבורית. מתוך המכשיר בקעו מקרטעים הצלילים הראשונים של הרומנסה מתוך הקונצרטו לפסנתר מס' 20 ב-D מינור אופוס 466 של וולפגנג אמדאוס מוצרט. ראשו השח של חיים התבצבץ מבין כתפיו האבלות, הרעד בגוו פסק והוא נרגע כשעיניו האדומות בוערות אל המכשיר.

הנמוך מחא כפיים בהתרגשות לחיים וגם ליניבי בן העשר שנפל בפח וניגן למרות כוונותיו המוצהרות.

"יניבי, הצלת את דוד חיים, כל הכבוד!"
"הנגינה שלך כמו דבש על הלב שלי," איוושש דוד חיים לתוך הדיבורית.
"יאללה בי" אמר יניבי וטרק.
"ברוך השם" אמר הנמוך.
"הכל בזכותך גיברת" אמר חיים. "עכשיו הכל הסתדר במשפחה שלנו. הכל בזכותך."
"תראי איך הם החיים האלה, עכשיו אנחנו כבר נפרדים כמו מכרים ותיקים", אמר הנמוך בהבעה פילוסופית על פניו ונראה לרגע כמו נקבת קרפיון לפני הטלה. טפחתי לאב הגאה על כתפו והבעתי הערכה לפועלו החשוב. אמרתי שאין ספק שהילד יידע בעתיד להעריך את המאמץ שהושקע בו, וברור שהוא יתייצב איתן על המסלול שיגדל לו שיעור קומה אנושי ורגישות אמנותית, אשר תשתלם כלכלית בבגרותו. נפרדנו בחיבוקים. עיניו של חיים התלחלחו כשאמר: "ניפגש בקרוב. עכשיו את במשפחה שלנו." והנמוך הודיע שהוא חייב להביא אלי, אחרי השבת, את הילד שינגן עבורי על הפסנתר החדש. התרגשתי והסכמתי איתו בחום. וכמובן שלא ראיתי אותם שוב לעולם.

בטבורה של גינת הירק שלי, על הגג בקומה החמישית של הבניין בגזר 52, ניצבה עתה תיבת העץ הבהירה ועליה מחייכים סימנים ביפנית. מאבק קצר עם המברג הצהוב קרע את המכסה לטובת הצצה פנימה: שלל חלקי פח אדומים נצץ לעומתי. כולם ארוזים וקפודים בניילון עבה ומפצפץ - אל דופן התיבה שעונה מזוודת עץ דובדבן ממורקת, בתוכה סדורים ברגים ומחברים. ספר הוראות הרכבה ביפנית ובאנגלית (עוביו כשתי קומות של עוגת חתונה) נשען כמכסה מלמעלה. בדיוק נמרץ כפי שהבטיח לי אתר האינטרנט של חברת "יקימורה מיני גושי" מטוקיו.

כיסא שגררתי מחדר המגורים חרץ את הרצפה מצרצר נרגנות. העפלתי והתבוננתי בתכולת הארגז, מאמצת את נעימות לוחות העץ החמימים אל בטני - מתקפלת לכל אורך קוצר קומתי פנימה - "כל הכבוד 'יקימורה מיני גושי' נפלאים שלי" - חילצתי את ספר ההוראות והחילותי לעיין בו.

על העמוד הראשון נפרש תצלום פנורמי של שדה חרוש - אשר בזניתו מרחף החרק האדום שלי - מתחתיו התבוסס בבוץ גבר יפני ארוז בחליפה וכף ידו נקניקית שלוחה לעומת השמים. (לך תבין יפנים).

בעמוד השני היו תצלומים צבעוניים של כלים המסייעים בהרכבה ובהמשכם פירוט שקדני של תכולת המזוודה.

שלוש מאות שבעים וארבעה עמודי טקסט שצפו אל אישוני, חדרו אל מסדרונות מוחי והצטברו בתוך אולם מרווח שעל כתליו כתובה המילה - "לעוף".

הרכבת ה'מכונה' תארך עשרה ימים למרכיב יחיד לפי חלוקת עבודה מדויקת של ארבע שעות ביום ויש להקפיד על ההוראות. המכשיר יתחבר בדרך אחת בלבד ומסוימת. כשתחול טעות היא תתברר מסירובו של החלק הבא להתמזג." לכריכה האחורית הודק קרטון סגול מנוילן ועליו המלצות למדיטציה מיוחדת בתחילת העבודה - נשימות וכיוצא באלה (לך תבין יפנים).

© כל הזכויות שמורות לספרא, הקיבוץ המאוחד הוצאות לאור

אם החיטה - חורים במסך וירטואלי - מיקי בן כנען