Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים באוגוסט 2006       חזור

פני המקום
מאת: דורית פלג

ההוצאה:

כנרת זמורה ביתן

דינה, אם חד הורית, פוגשת את אלוהים בקו 5, והם עוברים לגור יחד ברחוב בלפור בתל אביב. דורית פלג מוסיפה חוליה ישראלית, מקורית ומרתקת לשרשרת הספרים האהובים עליה, יצירות בהן מתנהל דיאלוג בין האדם לאלוהיו: איוב, פאוסט, האמן והמרגריטה, אחשוורוש היהודי הנודד, ועכשיו הרומן החדש והשביעי שלה: פני המקום.

דינה חיה את חלום ההי-טק ואת שבר בועת הדוט.קום. היא אם חד הורית המתגוררות בלב תל אביב, וצופה בה מבעד לפריזמה חברתית מלאת חמלה ומודעות בהומלסים, במשוגעי העיר, בעוני ובעליבות.

היא מתארת את תל אביב כפי שמעולם לא נראתה בספרות - רחוקה מהנהנתנות שמיוחסת לה, תל אביב על כיעורה ועל יופיה, שיש בה רק רגעי חסד נדירים.

פני המקום
שתפו אותי

"לא חשבתי על אלוהים עד שראיתי אותו. מולי על הספסל באוטובוס. היו לו זיפים בהירים ושתי שיניים מלוכסנות שנחשפו כשהוא צחק ועיניים די יפות בצבע כחול. לא, שחור. לא, חום. אלוהים ביקש ממני אש. אחר כך הוא שאל אם האוטובוס עוצר בפינת מזא"ה ואני אמרתי שכן, רק שבלילה כדאי לצלצל קודם כי אם הנהג לא רואה אף אחד בתחנה הוא לוחץ על הגז."

לילה אחד בקו חמש, בדרך הביתה, נפתחת בפני דינה דלת המאירה את עולמה באור אחר. בזה אחר זה, חרף התנגדותה העיקשת, דברים מתחילים ללכת לאיבוד: תחילה בן הזוג, אחר כך העבודה, אלבומי תמונות, סניף הבנק, הכסף שהיה בו, ודאויות, בתים, הורים, יצירות אמנות, הכל חומק בין אצבעותיה ונעלם, עד שנשאר רק הירח בחלון; עד שמתוך היומיום קם ומתייצב משהו שמעבר לו. ואולי היה שם תמיד.

עולמה החדש-ישן, כמו הספר עצמו, הוא בעת-ובעונה אחת מכאיב ומצחיק, עדין ובוטה, רחב-יריעה וממוקד, מופרך לחלוטין ומוחשי לגמרי. יופי ועליבות, צלילות ודמוניות, שזורים זה בזה לבלי-הפרד ויוצרים חוויה של צפייה בקליידוסקופ, המגלה את פני המקום במלוא מורכבותם.

פני המקום הוא ספרה השביעי של דורית פלג . בין ספריה נמנים הרומן 'קולה של הגברת פאני' (עם עובד) וקובץ הסיפורים 'האם היה זה ביתם' (הקיבוץ המאוחד). דורית פלג היא כלת פרס היצירה לספרות יפה לתשנ"ג ותשס"ג, ופרסים ספרותיים רבים נוספים.

פני המקום מאת דורית פלג בהוצאת זמורה-ביתן, סדרת עמודים לספרות עברית,
עורכת: נועה מנהיים, עיצוב עטיפה: אמרי זרטל, 463 עמודים.

מתוך הספר הפרק הראשון
1. פגישה בקו חמש

לא חשבתי על אלוהים עד שראיתי אותו. מולי על הספסל באוטובוס. היו לו זיפים בהירים ושתי שיניים מלוכסנות שנחשפו כשהוא צחק ועיניים די יפות בצבע כחול. לא, שחור. לא, חום.

אלוהים ביקש ממני אש. אחר כך הוא שאל אם האוטובוס עוצר בפינת מזא"ה ואני אמרתי שכן, רק שבלילה כדאי לצלצל קודם כי אם הנהג לא רואה אף אחד בתחנה הוא לוחץ על הגז. אלוהים הינהן ברצינות אבל אמר שהוא בעצם לא יורד בפינת מזא"ה, הוא רק שאל בשביל האינפורמציה. בשביל להתחיל איתי, חשבתי אז — זה היה לפני שידעתי שהוא אלוהים, אחרת כמובן לא הייתי חושבת את זה. בסך הכול הוא צריך להיות די בודד, חשבתי לעצמי.

כן. הוא היה די בודד, ובסוף הוא ירד בפינת בלפור, איפה שאני גרה, ואחר כך חזרנו למזא"ה כי שם יש פאב ואפשר לשתות קפה. ובירה. אלוהים שתה שתי כוסות ודי השתכר. הוא אמר בהתנצלות שהוא לא רגיל לשתות, ומשום מה האמנתי לו עוד אז. היה בו משהו תם, לא תמים אלא תם, כמו הבחורים האלה בחליפות שלושה (ארבעה?) חלקים בסרטים האמריקאים שעובדים בבורסה ואחר כך קורה להם משהו, בדרך כלל עם שחרחורת, ואז הם עוברים לשורטס וטישרט ואחר כך הם מתמלאים דם. אבל בסוף הבחורה שלהם. לא חשבתי על כל זה באותו רגע, כמובן, ואילו הייתי חושבת בהחלט הייתי מקווה שלא נגיע לזה, כי אני שונאת אלימות מכל סוג וכשמגיעים לזה בסרט אני סוגרת את הווידיאו. אלוהים היה רק החלק הראשון, התם והנחמד, כשהם מקסימום גונבים את המפית במסעדה, ונראה שגם זה לא עבר לו בראש. בסך הכל הוא נראה בודד מאוד, גם בפאב, וכשמישהו נכנס לו בזרוע שהיתה מונחת על מסעד הכיסא הוא ביקש סליחה. הבחור אפילו לא שמע אותו, הוא היה כל כך שפוך. אחרי ששתה את חצי הבירה השנייה אלוהים התרווח על הכיסא והסתכל סביבו, די בעניין, אפילו בסקרנות הייתי אומרת, כאילו לא היה במקום כזה אף פעם, אבל זה היה מוגזם, אפילו בשבילו.

אחר כך הוא הסתכל בי, גם כן בעניין, אבל בלי הסקרנות. זאת אומרת, לא שלא עניינתי אותו, אבל נראה שלא הייתי בשבילו בבחינת חידוש. לא שזה היה רע, המבט שלו דווקא היה נחמד כשהסתכל עלי, רק את שתי השיניים פחות אהבתי מאת יתר הפרצוף, אבל אי-אפשר הכל. אלוהים הסתכל עלי ואמר שכואב לו הגב, הוא נתפס לו לפני כמה ימים ושום דבר לא באמת עוזר. הצעתי לו שיאצו ואחר כך מסז´, כי חשבתי שאולי שיאצו זה יותר מדי מתקדם בשבילו, ומסז´ קיים עוד מאז הרומאים. או קודם, מי יודע. הוא חייך אלי ואמר שזה נחמד שאכפת לי. אין מה להתפלא על זה שהוא שילם על הבירות כי בלי שלושה שקל וחצי גם אלוהים לא היה עולה על קו חמש.

אחר כך הלכנו החוצה והוא ליווה אותי לפינת בלפור, אז כבר הלכתי איתו עד התחנה הבאה ואז פתאום הוא אמר שהוא חושב שהוא ילך ברגל ופנה לאוליפנט ושם, באמצע הרחוב, ליד הבית היפה עם שני הדקלים, הוא עלה בסערה השמימה. רק אז הבנתי שזה בעצם היה אלוהים.

די הצטערתי בהתחלה. בכל זאת לא כל יום פוגשים אותו ואם כבר אז יש די הרבה שאלות שהייתי יכולה לשאול אותו, למשל למה כל כך מחורבן פה למטה ולמה הוא סידר את הדברים כל כך גרוע, ולמה איך שאתה לא מסתובב אתה לא יוצא בסדר, לפני שהתחתנתי הייתי צריכה לקחת כדורים (ואבֶן, אם אתם דווקא רוצים לדעת) כדי לישון בלי לצרוח באמצע הלילה ושכל השכנים ידעו שיש לי חרדות ואחר כך לא היה לי זמן לנשום, בפרט מאז שנולד הילד, ובאיזשהו שלב כבר הפסקתי לדעת שזאת אני שקמה בבוקר, אבל לעומת זאת קמתי. ועוד איך. גם עכשיו הילד חיכה לי או יותר נכון הבייביסיטר, ידעתי שהוא יתעורר עוד מעט כי הוא מתעורר כמו שעון בשתים-עשרה, שתיים וארבע וחצי, ועכשיו היה רבע לשתיים. אז התחלתי לרדת בבלפור לכיוון הבית. בעצם לא הצטערתי כל כך, די היה לי ברור שהוא לא היה עונה לי על השאלות שלי, לא בגלל שלא היה רוצה אלא בגלל שהוא בעצמו נראה עוד יותר מופתע ממני מהצורה של העולם הזה, ולהסתדר הוא לא הסתדר כל כך טוב, בטח לא יותר טוב ממני, וחוץ מזה ידעתי שהוא עוד יחזור. הוא נראה יותר מדי בודד.

בבית נירי כבר בכה וצעק מתוך שינה והבייביסיטר לקחה מהר את הכסף ונעלמה, אני לא מאשימה אותה. זה לא קל להרגיע ילד לא שלךְ ולמען האמת גם את שלך לא קל להרגיע, מה אני יכולה להגיד לו? העולם הוא ברירת מחדל. לא, אני לא אומרת לו את זה, אל תדאגו. לא יודעת אם זה צביעות או מה אבל את זה אני לא מסוגלת להגיד לו. צריך לפחות כמה שנים להאמין שטוב פה כדי שיהיה אפשר לסבול את כל השנים שבאות אחר כך, כשהידיעה הולכת ויורדת עליך כמו משקל טהור, וחוץ מזה אני חושבת שהוא באיזשהו מקום כבר יודע, אחרת למה הוא בוכה מתוך שינה.

לפני כמה ימים ראיתי אותו במסיבת יום הולדת. כל הילדים האחרים רצו והשתוללו, הוא ישב ושיחק לו בריכוז עצום עם איזה אוטובוס. זה נכון שהוא לא כל כך הכיר אותם, הוא בעצם חבר של הבן הקטן והיומולדת היה של הגדול ורוב החברים היו שלו, ובעצם גם לגבי הקטן אני לא בטוחה שאפשר בדיוק להגיד חבר, הם עוד צעירים מדי לזה בגיל שלוש וחצי, אבל איך שלא יהיה הוא לא ממש השתתף בשמחה — בכל אופן נראה לי שהילדים שמחו. מישהו הרי מוכרח לשמוח. לפחות על דבר אחד אני שמחתי, שכשניצן (זה החבר שלו, או בערך) ניסה לחטוף לו את האוטובוס הוא לא נתן לו. בדרך כלל הוא נותן ובוכה. הוי, נירי.

עכשיו הוא נרגע, ואני הלכתי לעשות לי כוס קפה. בעצם לא רציתי קפה אבל זה ההסכם בינינו, שמותר לי ללכת מהמיטה שלו רק כדי לעשות לעצמי כוס קפה, אסור לי בשום אופן להתיישב ליד המחשב וחס וחלילה ללכת למיטה. אבל זה הסכם סביר כי בסופו של דבר הוא נרדם ואז גם אני יכולה ללכת לישון. בינתיים הרתחתי את המים וחשבתי על אלוהים.

הוא באמת נראה בודד. חשבתי לעצמי ומיד נזפתי בי שלא אעז לחשוב על לאסוף אותו כמו שאוספים חתולים עזובים, כי אין לי כוח בשום אופן לטפל בעוד מישהו, מה גם שאין לי שום נטייה לאסוף חתולים עזובים ואף פעם לא עשיתי את זה. ואז פתאום, כשהורדתי את הכפית נסקפה לכוס, תפסתי את מה שלא תפסתי עד אותו רגע, וזה שהוא אמנם נראה בודד אבל בכלל לא בטוח שהוא סובל מזה.

אז מה אני מרחמת עליו? שאלתי את עצמי ועירבבתי את הסוכר. מה אני בכלל חושבת על לאסוף אותו הביתה וכל מיני שטויות כאלה, מה גם שהוא לא ביקש כלום? כשהתחלתי לשתות ראיתי שהחלב החמיץ ושפכתי הכל לכיור, אבל בינתיים הבנתי מה העניין. ריחמתי עליו כי הוא נראה בדרך הביתה, כמוני. כמו כולם. אבל כולם יודעים שזה רק כאילו. הביתה. בעצם אף אחד מאיתנו, כולל אלוהים, מסתבר, לא באמת מרגיש שהוא חוזר הביתה. כולנו בדרך לאיזה בית שאנחנו קוראים לו ככה ואולי אפילו יש שם מישהו או אנשים שאנחנו באמת אוהבים, עד כמה שאנחנו מסוגלים לפחות. אבל הביתה זה איזה מקום שאיכשהו איבדנו לפני הרבה זמן ועכשיו אנחנו לא יודעים למצוא את הדרך אליו. בגלל זה כל מי שחוזר לבד מאוחר בלילה באוטובוס מעורר אצלי אוטומטית צביטה בלב, ואני יודעת שאם הייתי רואה את עצמי חוזרת לבד בלילה בקו חמש מדיזנגוף סנטר גם אני הייתי צובטת לי את הלב, ואולי אפילו הייתי שואלת אותי מה השעה, רק כדי שלא יֵצא שאף אחד לא מדבר איתי. אין שום דבר שלא הייתי נותנת כדי לחזור הביתה, עם נירי כמובן, אבל יותר ויותר התחלתי להבין לאחרונה שכנראה גם זאת פיקציה, ואולי אף פעם לא היה בית, רק ההרגשה שיש. אבל אם הרגשתי ככה אי-פעם, אם זה היה פעם מובן מאליו, מה זה משנה אם באמת היה או לא. בעצם מה שאני מתגעגעת אליו זה ההרגשה, הבנתי פתאום, ומה יוכל עוד אי-פעם לתת לי את ההרגשה הזאת רק אלוהים יודע.

ואז נזכרתי שבעצם פגשתי את אלוהים והוא בעצמו נראה כאילו היה רוצה לדעת שבאמת יש לו בית לחזור אליו, בית במובן העמוק של המילה, כי כמובן היו לו כל השמים להתפרש עליהם, אם באמת הוא שם, מה שלא נראה מאוד סביר. בכל אופן הוא נראה בדיוק באותו מצב, בחור לא יותר מדי צעיר בקו חמש, די עייף, רוצה הביתה לחזור אליו, סופית. וזה דיכא אותי יותר מכל הדברים האחרים, כי אם גם לאלוהים אין יותר לאן לחזור, איזו תקווה נשארה לנו.

אז עוד לא ידעתי שאפתח מערכת יחסים די מורכבת עם אלוהים, אבל אני אומרת לכם מראש שלבעיה הזאת, שהיא לדעתי העמוקה ביותר בגורל האנושי, אין ולא יהיה פתרון.

בבוקר יום א´ הזברה קמה, פשטה את הפיג´מה והלבישה לנירי את האוברול הירוק עם כפתורי המתכת שהוא הכי שונא, בגלל שכל האחרים היו בכביסה.

הוא בכה וצעק כרגיל אבל מהבכי הזה אני לא מתרגשת, הוא סתם מניפולציה. בסוף שיחדתי אותו בעוגייה עם שוקולד, שזה משהו שאני שונאת לתת לו בבוקר ובכלל כי הוא כמעט לא אוכל אוכל בריא. יש רק שלושה סוגי קורנפלקס שהוא מוכן לאכול ומין שניצל די מתועב מוכן מראש שהוא משום מה אוהב. זו בטח אשמתי בגלל שאני כמעט לא מבשלת, אבל כנראה קל יותר לחיות עם רגשי אשמה. לא, זה לא נכון, לפעמים אני מבשלת אורז ושניצל אמיתי ואז הוא בדרך כלל לא נוגע בזה. ואז בדרך לגן פגשנו את אלוהים שוב.

הוא נראה די מתנצל ואפילו מבויש קצת, כאילו עכשיו כבר נהיה ברור שמהתחלה מה שהוא רצה זה להתחיל איתי, אבל אז ידעתי כבר שהוא אלוהים וזכרתי גם שאני בת ארבעים ואחת, אפילו שאני נראית די טוב, והוא נראה בחור בערך בן עשרים ושמונה-תשע, משהו כזה. אולי גם הוא רק נראה טוב. בכל אופן, לעזאזל, הוא היה אלוהים, אז לא היה מה לחשוב על זה. אבל היה סתם נחמד לפגוש אותו, אפילו במיוחד נחמד לפגוש מישהו שאת יכולה להיות בטוחה, אבל לגמרי, שהוא לא צריך ממך כלום.

גם זאת היתה טעות, הסתבר אחר כך. אפילו אלוהים צריך ולא מעט, מסתבר. אמרתי לו שאנחנו בדרך לגן, מה שהוא גם הבין לבד, והוא שאל אם הוא יכול ללוות אותנו ואמרתי שכן. נירי משך לי ביד ושאל אותי מי הדוד הזה, כי למרות שאיילת מבקרת אותי על זה שלימדתי אותו להגיד דוד ודודה על כל מי שהוא לא מכיר השארתי את זה ככה, זה בסך הכל מאוד נוח, לא צריך להיכנס לעניין הגיל וזה גם מאפשר לדלג על הרבה הסברים, למשל שהעולם מתחלק למעבידים ולעוזרות. הכללות זה בכלל דבר נוח, כשמדובר בבני אדם. אמרתי לו שזה חבר שלי ואלוהים חייך חיוך גדול והינהן חזק מעלה-מטה ונראה מבסוט, ונירי לא שאל יותר, אף על פי שראיתי שהוא דחף אותו דחיפה קלה שילך מאיתנו, כי נירי לא אוהב שאנשים אחרים, ובפרט גברים, מתקרבים אלי יותר מדי.

הוא אפילו לא אהב כשיוני היה מחבק אותי ותמיד היה דוחף אותו להפריד בינינו, בעצם לפעמים היה דוחף אותו ולפעמים אותי, תלוי בעד מי הוא היה באותו יום. ביקשתי מאלוהים שיחכה לי בחוץ בזמן שאני מכניסה את הילד לגן כדי לא לסבך את העניינים והוא הינהן שוב, וחיכה בשקט בחוץ בערך רבע שעה, שזה הזמן שלוקח לי בדרך כלל מרגע שאני מורידה לנירי את המעיל ואת התרמיל הקטן שלו ועד שהוא נכנס לעניינים ושוכח ממני, ואז הלכתי. כמעט שכחתי שמישהו מחכה לי בחוץ וזה די היה שוק לראות אותו שם פתאום, נשען אל הגדר החיה בפינת החניון וקוטף עלעלים בפיזור נפש. היי, אמרתי לו והוא התנער קצת בבהלה ושאל לאן אני הולכת עכשיו. לעבודה, אמרתי לו, מה אתה חושב. והוא הציע שאקח יום חופש.

אני לא יודעת למה בדיוק הסכמתי. עם כל הכבוד, הוא לא נראה כאילו הוא יכול לממן לי את החיים וימי חופש זה דבר שאני אוגרת בקפדנות אין-קץ כדי שאוכל לקחת שני שבועות בשנה, אחד עם נירי ואחד בלעדיו, לנסוע לאנשהו ולשטוף את הראש, לרוב לסיני. גם לשם אני לרוב נוסעת לבד, אל דאגה, יושבת לי על שפת הים ומסתכלת במים. מוקדם בבוקר ובשקיעה אני אוהבת לראות את ההרים, בייחוד בשקיעה כשההרים אדומים ממול ושחורים מאחור, ולהיזכר בשקט בזמנים שעבדתי שם, בנואיבה, כשהכל היה מאוד אחרת ולא עניין אותי אם יש או אין לאן לחזור. ואז אלוהים אמר, די בביישנות כמו קודם, שיש לו מכונית ואם אני רוצה אנחנו יכולים לנסוע לים.

בינואר? שאלתי והוא אמר כן, ואז פעם ראשונה מזה שנה נדמה לי הרמתי את הראש וראיתי שבעצם יום נורא יפה בחוץ, אחד מהימים הקיציים האלה שיש לפעמים באמצע החורף, ופתאום החלטתי שמה פתאום אני מבזבזת את החיים שלי לריק ואמרתי שכן.

המכונית לא היתה סובארו אבל משהו דומה, אני לא מאוד מתמצאת במכוניות, משהו יפני נדמה לי, לא מאוד מהודרת אבל גם לא גרוטאה. משהו שבדיוק התאים לו, עם המראה חליפת-שלושה-חלקים אבל בלעדיה, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. נסענו בכביש החוף עד שהגענו למחלף החדש שעכשיו סידרו בכניסה להרצליה ושם הוא פנה והבנתי באיזשהו שלב שאנחנו נוסעים לנוף-ים, בעצם לסידני עלי. סידני עלי זה חוף שאני מאוד אוהבת, שוב בגלל זיכרונות ישנים של זמנים אחרים, בכלל אני מאוד אוהבת ים. אין דבר שמרגיע אותי ומשכיח ממני את הצרות כמו הים. כשהגענו למעלה לראש הצוק הוא עצר וירדנו למטה בכביש שפעם היה שביל. רק אחרי כמה רגעים תפסתי שהוא לא נעל את האוטו, אבל אחר כך אמרתי לעצמי מה, בשביל מה הוא אלוהים. אף אחד לא יוכל לגנוב לו את האוטו. ופתאום הרגשתי כאילו משקל כבד ירד לי מהלב, כאילו משהו שחיכיתי לו כל הזמן בלי לדעת אפילו סוף סוף קרה, שסוף סוף לא צריך לדאוג יותר לשום דבר, וירדתי בקלילות את יתר הירידה, כמעט בדילוגים, אף על פי שאני שונאת את הכביש החדש והרחב הזה שלא השאיר כמעט שום דבר מהוואדי.

כשהגענו לחוף הורדנו את רוב הבגדים ונשארנו בטישרט ומכנסיים, כי באמת היה יום כל כך קיצי שלא היה צריך יותר. ואז הוא שאל אותי אם יש כאן קיוסק שאפשר לקנות בו גלידה, וראיתי שמה שהוא רוצה זה שיהיה לו את הטעם של הגלידה בפה, כמו כשהיינו ילדות ואבא היה קונה לנו ארטיק כל שבת כשהיינו הולכים לחוף השקט, ופתאום תהיתי אם גם אלוהים היה פעם ילד, אולי, אבל לא היה לי נעים לשאול אותו שאלה כל כך אינטימית. אמרתי לו שיש קיוסק אבל בחורף הוא סגור, כי כמעט אף אחד לא בא לפה בחורף. ובאמת לא היה אף אחד חוץ מאיתנו ומאיזה בחור שגר שם חורף וקיץ באיזו מערה על הצוק, ובאופן מפתיע גם שתי נשים מבוגרות (בעצם גם אני כבר מבוגרת, אבל רוב הזמן אני לא זוכרת את זה) ששכבו על החול נשענות על המרפקים עם הרגליים פשוטות קדימה ודיברו.

הן לא הפריעו לנו ואנחנו לא הפרענו להן. בעצם הרגשתי כאילו אף אחד לא יכול להפריע לי כרגע וגם אני לא יכולה להפריע לאף אחד. אין הפרעה. מה שיוצא דופן אצלי בצורה שקשה לתאר, כי רוב הזמן אני מרגישה כאילו עצם החיים הם הפרעה אחת גדולה. אפילו הדברים הטובים מפריעים, כלומר, אלה שאמורים להיות טובים, אבל גם הם בעצם יותר מייגעים משהם כל דבר אחר.

אלוהים נראה די מבויש, כאילו לא נעים לו לפתוח ולומר משהו שכל הזמן יושב לו על קצה הלשון, עד שאמרתי לו שיוציא את זה כבר והוא נשם עמוק ושאל, אם אני מרוצה מהעולם שהוא ברא. בעצם זה לא בדיוק ככה, הוסיף מהר, אבל לא הסביר מה בדיוק לא ככה, אם הוא לא בדיוק ברא את העולם או שלא הוא בדיוק ברא אותו, אבל לא שאלתי אותו כי גם ככה נראה שהוא לא מרגיש נוח ובכל מקרה לא זה היה העיקר, וכבר כמה שנים שאני משתדלת להתעסק רק עם העיקר, כי גם לזה אין אפילו עשירית מהזמן שצריך.

עכשיו הגיע התור שלי לקחת נשימה עמוקה, ומאוד הפתעתי את עצמי כשבמקום התשובה המאוד מורכבת שהתכוונתי להתחיל לפתח אמרתי פשוט לא. לא מאוד חד-משמעי אבל לא מאשים או משהו, פשוט לא. מה שנכון נכון, אמרתי לעצמי, ואני לא מוכנה לשקר או למרוח רק כדי שהוא ירגיש יותר טוב, אני לא מוכנה להיות אחראית גם עליו.

נראה שזה לא ממש גרם לו אושר אבל מצד שני לא נראה שזה בא לו בהפתעה. במילים אחרות, היה נדמה שהוא די ידע את התשובה מראש ורק חיכה לאישור. ויותר הוא לא שאל כלום. למה אתה שואל דווקא אותי, שאלתי.

כי אותך פגשתי אתמול בלילה באוטובוס, הוא ענה וצחק, חושף את שתי השיניים ההן שלו. אבל הוא ראה שאני יודעת שזאת לא תשובה ואז הוא אמר, שהוא רוצה לחיות איתי.

זה הכה אותי בהלם. זה באמת הכה אותי בהלם. היו הרבה דברים שציפיתי להם בחיים, את רובם לא קיבלתי ואלה שקיבלתי בהחלט לא היו מה שחשבתי, אבל זה שאלוהים ירצה לבוא לגור איתי, ועוד בבלפור ארבע-עשרה, זה משהו שאפילו לא העליתי בדעתי מעולם.

אלוהים עדיין נראה מבויש קצת אבל עקשן. אתה בכלל חיית פעם עם מישהי? שאלתי אותו, בעיקר כדי להרוויח זמן.

תארי לעצמך, אמר אלוהים, אבל ככה שמיד הרגשתי שמאחורי הביטחון הזה מסתתרת חששנות גדולה. הוי, נאנחתי. עוד אחד. עוד תמוי נפל עלי. לא, אמרתי לו בתוקף, אין לי מקום וגם לא כוח לאף ילד חוץ מהילד שיש לי. הוא ילד אמיתי, ואין לי ראש לילדים מזויפים. מבוגרים שילכו הביתה. ואז אלוהים הסתכל בי, ונזכרתי שאין לו לאן ללכת. גם לו לא.

ואיך אני אסביר את כל זה לנירי, אמרתי באנחה.

אני אסביר לו, אמר אלוהים בשמחה.

לא שאלתי שאלות. אם הוא יודע, שיסתדר. ואם לא, הוא יעוף.

ואז הוא חייך מין חיוך קטן, כמעט הייתי אומרת ערמומי אבל אצל מישהו כל כך תם זה נראה יותר נוגע ללב, וכעבור רגע הוא עשה דבר שבהחלט הפתיע אותי, הוא שלח את האצבע וליטף לי את הזרוע, ככה, מלמטה למעלה.

אחרי זה לא היה הרבה יותר מה להגיד. הסכמנו שהוא יבוא לחיות אצלי ושנתחלק לגמרי בהוצאות (הוא הציע אפילו לשלם שכר דירה, אבל אמרתי לו שמאחר שאני לא משלמת כלום, לפחות בינתיים עד שיוני ואני נגיע למצב שנוכל לגעת בעניין הגירושים, אני לא אקח ממנו כסף, אבל שאם אצטרך אודיע לו). הוא שוב נראה מרוצה. גם אני הייתי מרוצה אם היו נותנים לי דירה בלב העיר בלי תשלום. כמעט הוספתי שהוא יהיה אחראי על הארנונה, אבל עזבתי את זה.

ככה אלוהים נכנס לתוך החיים שלי.

עוד לא ידעתי איך נסתדר מבחינת שינה, אבל בסופו של דבר לא היתה עם זה שום בעיה. הוא אפילו היה בסך הכל בסדר גמור במיטה, גם אם בלי הפתעות, בדיוק כפי שהיה ניתן לצפות ממראה החליפה-שלושה-חלקים שלו. הבעיות לא התחילו כאן. וגם לא אצל החמים ואצל האמא שלי, שהתרגלו כבר מזמן לזה שיותר טוב לא לשאול אותי שאלות, בגלל התשובות שמקבלים. הבעיות התחילו או אולי יותר נכון לומר המשיכו בקטע של לחזור הביתה. במובן הזה שום דבר לא השתנה, אפילו שבאיזשהו מקום כן ציפיתי שזה יהיה אחרת, לא יכולתי להימנע מזה, זה די מובן בהתחשב בנסיבות. יום אחד אפילו פגשתי אותו שוב במקרה בקו חמש, כשחזרתי מהעבודה והוא חזר מאיפה שזה לא היה ששם בילה את הימים שלו, ושנינו לקח לנו רגע שהסתכלנו אחד ישר בשני עד שתפסנו שאנחנו חיים ביחד, כלומר, שאני זה אני והוא זה הוא. זה היה נורא. אם בשביל זה הוא ירד לפה, זה היה פספוס גמור. גם הוא הבין את זה. משהו (אתנחתא) היה חייב להשתנות.

אני.

אבא היקר, כתבתי במחברת שלי שאני תמיד שומרת ליד המיטה, אבא היקר, לאן לקחת את הבית שלנו והאם הוא בכלל היה אי-פעם. שלך באהבה. אבא לא ענה, כרגיל. ואז תפסתי שבשביל מה בעצם אני חיה עם אלוהים, ותפסתי אותו בכתפיים ואמרתי לו, שאני חייבת לקבל על זה תשובה ועכשיו. הוא ניסה להתחמק ואז הבהרתי לו שאם לא אין לו מה לחפש אצלי יותר. ואז הוא אמר, מה הטעם לשאול את אבא שלך שאלה שאפילו אני לא יכול לענות עליה.

כי זה האבא שלי, אמרתי.

לזה לא היה לו מה להגיד. אבל בינתיים נהיה חמישה לארבע ורקפת כבר הזהירה אותי פעמיים שלא אאחר שוב לקחת את הילד מהגן והייתי מוכרחה לרוץ. אבל הזהרתי אותו שאני לא מתכוונת לשכוח. בארבע וחצי כשחזרנו היה ריח נהדר של תבשיל בחלל הדירה והשולחן היה ערוך עם הכלים הכי יפים ועם פרחים באמצע. איך הוא הספיק לעשות את כל זה, חשבתי בלבי כי עד עכשיו הוא לא הראה שום סימנים של נסים ונפלאות, אם כבר אז להפך. אבל היה כל כך יפה ונעים שלא היה לי לב להתעקש על השאלה שלי ולקלקל הכל ונירי גם מאוד התרגש למראה השולחן ושאל מי האורחים, ואני אמרתי שאף אחד ואלוהים אמר שדווקא כן.

ובאותו רגע ראיתי את אבא שלי יושב ליד השולחן, בדיוק כמו שהיה בפעם האחרונה שראיתי אותו, עם אותו חתך ישן לאורך הלחי ואותו חיוך שלושת רבעי עצוב. לא נראה שהאוכל מאוד מעניין אותו, אבל הוא שתה לאט כוס סודה. ואני פשוט ישבתי שם כמו אידיוטית כל הארוחה והסתכלתי בו ולא יכולתי להוציא הגה מהפה, שלוש מנות וקינוח, ובסוף הארוחה הוא לא היה שם יותר. רק כוס הסודה עמדה על השולחן, חצי מלאה. ואלוהים ישב במקום שלו עם חיוך מעצבן מרוח לו על הפרצוף כי עקרונית הוא יצא בסדר ולא היה לי מה לבוא אליו בטענות, אף אחד לא הפריע לי לשאול מה שרציתי, ולכן רק סיננתי לו שאני יודעת שהוא סידר את זה ככה, והוא משך בכתפיים בחיוך תמים, ונירי שאל סידר מה ואני אמרתי, את השולחן.

© כל הזכויות שמורות לכנרת זמורה ביתן הוצאה לאור

פני המקום - דורית פלג


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים