» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בספטמבר 2006       חזור

שחקנים
מאת: ישראל המאירי

ההוצאה: אבן חושן בראשית שנות השמונים, על רקע החרפתה של מלחמת לבנון, חוזרת קבוצת שחקנים צעירים מימי האוניברסיטה ומתאחדת כדי להעלות מחזה, שעניינו פרשייה מימי מלחמת העולם השנייה. אנשי הקבוצה, המתכנה "קבוצת ליאון" (על שם גיבור המחזה), נקלעים לסבך של יחסים אירוטיים סוערים, מאבקים אישיים, בריתות ובגידות היוצרים מפנים בלתי צפויים בעלילה, עד לסיומה המפתיע, הגובה מחיר כבד מכולם. דמותו של ליאון גיבור המחזה, מהפכן חוצה גבולות אותו מגלם שחקן ערבי נוצרי יליד יפו, מבוססת על דמות היסטורית - ליאון תג'ר דודה של אשתו של ישראל המאירי.

תג'ר יליד בולגריה 1903, היה קומוניסט פעיל גם לאחר עלייתו ארצה ב-1922. בשל פעילותו זו גורש ב-1933 ע"י הבריטים חזרה לבולגריה עם אשתו ושני ילדיו. הוא הוכרז כגיבור לאומי בולגרי לאחר שהוצא להורג ב-1941 על נסיון להצית מאגר דלק נאצי ליד סופיה. משפחתו מתגוררת בארץ. ההיסטוריון דר' גור אלרועי, אחד מקרובי משפחתו, חקר את פרשת חייו.

ישראל פנקס, עורך הספר: "ישראל המאירי, מתגלה שוב, כמספר בעל עוצמה, היודע כוחה של עלילה מהו. הפעם בחר להפעיל את דמויותיו במסגרת סיפורית מובהקת, עם זיקת מה לרומן הבלשי. יש בהם, בדפים אלה של המאירי, משהו מיוסר המעלה על הדעת, במידת מה, את 'חתונת הדמים' של לורקה. אלא שזו מתרחשת לא באנדלוסיה אלא בין בית עזוב ביפו - שבו מתקיימות החזרות - לבין בית צנוע במושב שקט בגליל, שהשֶקט בו מדומה לפחות כשורשיהם של עצי הזית העבותים המקיפים אותו והמתפתלים באלימות נסתרת מתחת לפני השטח. כך סבוכים גם היחסים בין הדמויות, הממצות את תפקידיהן הגורליים עד תום. בהמאירי של 'שחקנים' יש, ללא ספק, גם דבר מה מן המשורר. הגרעין השירי שלו נמצא אי-שם בין דיאלוג הילדים במוסד הטיפולי בגליל לבין מונולוג הסיום ההזוי, הנוגע ללב, של הגיבור הראשי. ראו מה יכולה לעשות פרוזה ישראלית במיטבה!"

ישראל המאירי יליד 1948 מלמד ספרות ותיאטרון ומנחה סדנאות יצירה באוניברסיטת חיפה ובמכללת אורנים. פרסם עד כה שמונה ספרי סיפורים ורומנים השזורים באלמנטים ביוגרפים. האחרון שבהם, "סימביוזה" ("הספריה לעם", עם עובד 2000), תורגם לצרפתית וגרמנית וזכה לביקורות משבחות. מחזותיו הוצגו ב"הבימה", בתיאטרון חיפה ובפסטיבל עכו. בוגר החוגים לספרות ותיאטרון, אוניברסיטת ת"א ובעל תואר דוקטור מאוניברסיטת חיפה.

נולד והתחנך בקבוץ גבעת חיים, כיום מתגורר עם משפחתו במושב אמירים שבגליל.

שחקנים מאת: ישראל המאירי, בהוצאת אבן חושן נופך - סידרת פרוזה, בעריכת ישראל פנקס, 207 עמודים.

מתוך הספר הפרק הראשון

אני מסיר את האיפור. לוקח ספוגית צמר-גפן, מרטיב בנוזל ניקוי, מועך בארבע אצבעות אל מרכז המצח. סוחט כלפי מטה. העפעף נרעד בעצבנות. הנחיר השמאלי מאדים, מתרחב, כשהוא בא במגע עם האלכוהול שבנוזל. מעביר את הספוגית לקמט בצד הפה. מוחק את קו ההדגשה הכהה ששמתי לפי הוראות המאפרת. הבמאי אמר לה שצריך להקשיש את סטנלי המלצר, התפקיד שלי. תפקיד קטן, קטנטן. שום דבר שיכול להשפיע על הסיפור הגדול, של האבא והבנים. בלי קושי אפשר לספר אותו גם ללא המלצר, לוותר על חמש הדקות שלו על הבמה, כשהוא מתרוצץ וטורח - קצת סביב הבן הצעיר, עוזר לו להתחיל עם בחורה במסעדה, ואחר כך סביב האבא, הסוכן, תומך בו כששני הבנים עוזבים אותו להתמוטט בשירותים. לטרחנות של חמש דקות סביר ללהֵק שחקן מזרחי שנראה טוב. טוב מדי, החליט הבמאי. חשש כנראה שאגנוב פוקוס מהבלונדיני המשחק את הבן, טירון מבית ספר למשחק. אז זהו. זה מה שקורה כשאתה מנסה לחזור לבמה אחרי יותר מחמש שנים. אתה מגלה שממחלקת החיילים והמאהבים המסתובבים על הבמה בחזה חשוף, הגעת למחלקה האפורה הזאת של שוערים, משרתים, מלצרים, חסרי גיל וסקס.

אני משליך את גוש הצמר-גפן עם המייק-אפ, צבע האיפור והזיעה, לערימה מתחת לשולחן. לוקח ספוגית חדשה, מרטיב בנוזל וחוזר למראה. לפחות שתיים מן הנורות סביבה אינן פועלות. ככה זה, מתלוננים תמיד השחקנים, עם חדרי האיפור הדפוקים האלה בפריפריה. אבל לי לא איכפת, לא מפחי האשפה שלא רוקנו, ולא מן הנורות השרופות. לא כאן, בגליל, אזור שחייתי בו כמעט חמש שנים. עניינים אחרים מעסיקים אותי כאן. הייתי דרוך בקטע הקטן שלי הרבה יותר מאשר בבכורה בתל אביב. מי בכלל מתייחס בתל אביב לשחקן בן שלושים וארבע המבצע ב'מות הסוכן' את תפקיד סטנלי המלצר, כשמאחוריו כמה תפקידי מאהבים וחיילים וסתם בחורים טובים. אבל כאן הייתי תחת מעקב. של זוג עיניים אחד לפחות. הרגשתי בעיניים האלה, כמובן. הרגשתי כל שנייה מחמש הדקות שלי על הבמה.

ומייד לאחר שהקטע שלי נגמר, ירדתי לחדר המעופש הזה עם שולחן אחד צר וארוך ושורת מראות, חדר האיפור של שחקני המִשנה. אני אמור כמובן לחכות לסוף, לעמוד בשורה עם כולם ולהשתחוות לפני העולים החדשים שלא הבינו מילה, החיילים שלא קנו כרטיס והמושבניקים שהתעוררו רק כדי למחוא כפיים.

"חייב להתחפף," לחשתי למנהלת ההצגה.

היא גיחכה: "בחורה?"

"בטח," אמרתי, קרוב, נוגע בה, בכתף, בשיער, כפי שאני עושה תמיד לבנות המשדרות את זה, גם כשהן מכוערות, או נשואות. משחק עם הדימוי הסקסי, שכבר לא ישרת אותי כשחקן. אבל אולי גם היא משחקת, ודאי יודעת שאני נשוי, שה'בחורה' שאני חייב להגיע אליה עכשיו היא בעצם אשתי. שגרה כאן קרוב. עם הילד שלי.

הוא נכנס ועומד מאחורי כשאני מצמיד את הספוגית למצח ומסיר בעזרתה, מימין לאף, עוד פס שנראה כמו בשר נא. אני מסתכל עליו דרך המראה המוכתמת עם הנורות השרופות, עומד מתחת לניאון הדלוח, ידיו בכיסי מעיל-הרוח הכחול. הוא נראה כמו מורה בבית ספר תיכון כאן, או כמו קיבוצניק, או סתם כמו בן אדם אינטליגנטי שמכיר כל קטע במחזה, גם כשהוא נראה צדדי, מיותר, אבל מבין, או למד באוניברסיטה, שאין דבר כזה תפקיד גדול או תפקיד קטן, זה רק השחקן, הכול תלוי בשחקן, ושרוצה להגיד לי כמה מוצלח הייתי בתפקיד, כמה הרשמתי וריגשתי ושתמיד הוא יזכור את המלצר שלי.

"תמשיך-תמשיך, בֶּני. תגמור עם האיפור," אני שומע מאחורי את הקול הזה, המוכר, מין קול צרוד, מיובש מסיגריות. "אני כבר הולך. אל תפריע לעצמך."

ואני ממשיך. מסיר פסי איפור וזורק ספוגיות. קצת מתבייש בעניין הזה, שאחרי הכול די מתאים לי; הצורך לספר לעצמי סיפור קטן, כדי להזיז הצידה את האמת.

כי לא כדי להחמיא לי על המשחק הגיע לכאן. ידעתי כמובן שיבוא, הרגשתי בו שם, באולם, צופה בי, עוקב אחרי. המיובש הזה, קובי. אשכנזי, בטח. היה קצין באיזו סיירת. גר בווילה בראש פינה עם אישה יפה, די צעירה, שחקנית לשעבר. זה בערך כל מה שידעתי עליו. בגלל זה, כנראה, בחרו בו לטפל בי. בנוּ. בסיפור שלנו. בגלל העיסוק של האישה, ובגלל הסביבה. כי הלא זה סיפור של שחקנים. שהתחיל כאן בסביבה.

"תודה שקפצת לבקר," אני אומר.

יש לו כאן מינוי? תהיתי. עם אשתו? שנדמה לי פעם ראיתי תצלום שלה, די חושפני, אולי מאיזה סרט, בטח התפשטה בסרטים. איך ידע שלא תהיה לי סבלנות לחכות לקידת הסיום?

אבל הוא יודע, קובי. הכול. זה במקצוע כנראה. אם אפשר לקרוא לזה מקצוע. אם משחק הוא מקצוע. הוא לפחות בנה לו וילה רצינית, עם חדר שינה מעוצב, שם הוא נוחת בלילה עם כל העובי שלו על חתיכה לוהטת, ונוהג, אני זוכר, בשברולט חדשה.

אני בסיטרואן משבעים ושש.

והוא יודע כי בגללו ירדתי לחדר האיפור. דיברנו בטלפון. הסכמתי. עשיתי החלטה.

אחרי שכל זה, החשבונות, החרטות, הקנאה, הגעגועים, הכול נמחק. ונשאר רק הילד.

עליו חשבתי, רק עליו, כשקובי הוציא את יד ימין מהכיס והכניס אל פתח מעיל-הרוח הכחול שלו; אילו היינו בסרט, היה ודאי לובש מעיל שחור כבד, והיד, בכפפת עור שחורה, היתה נשלפת משם, יש להניח, עם אקדח. אבל רק מעטפה חומה, מוארכת, הוא שולף ומניח על שולחן האיפור הארוך, במרחק של חצי מטר ממני.

ונסוג בחזרה אל החיוורון הדלוח הזה, כשאני אומר:
"אבל, כמו שאמרתי לך, אני לא מבטיח שום דבר."

אני גומר. הפנים במראה נראים נקיים פחות או יותר. עגולים, די יפים, אני חושב. או יודע. שחומים-בהירים. אדומים עכשיו מהאלכוהול. מלמעלה בוקעים צלילי סקסופון וחליל. רכים, עצובים. את המוסיקה של ההצגה הזאת אני דווקא אוהב. אני חוטף את ז'קט הג'ינס ואת תיק-הצד שלי, ודרך כניסת השחקנים, שריח שתן חזק עולה ממנה, יוצא אל הרחוב. שורות של בלוקים אפורים. רוב החלונות חשוכים. תחנת אוטובוס ולידה טלפון ציבורי שעבר התעללות קשה. השפופרת, תלויה על חוט הנמשך מהכבל המסולסל, מתנדנדת ברוח.

הרוח מצליפה בפנים הבוערים.
מתכווץ, ממשש את המעטפה בתוך כיס הג'ינס. מקיף את בניין התיאטרון ובמגרש החניה עובר בין אוטובוסים של הצבא, המועצה האזורית, משאית התפאורות והוואן שהביא את השחקנים מתל אביב. אני באתי הפעם בסיטרואן הדפוקה שלי, שעכשיו אני נכנס לתוכה. מדליק אור. מוציא מכיס המעיל את המעטפה. פותח, בודק את הצ'ק. סוגר. מכניס עמוק לתיק. מכבה את האור הקטן, מתניע. מדליק פנסים. ויוצא בתנופה לאחור.

© כל הזכויות שמורות לאבן חושן הוצאה לאור

שחקנים - ישראל המאירי