Amazon.com Widgets

  ספרים חדשים - אתר טקסט    ⚞  שנת 2006  ⚟

 | 2019 | 2018 | 2017 | 2016 | 2015 | 2014 | 2013 | 2012 | 2011 | 2010 | 2009 | 2008 | 2007 | שנת 2006 | 2005 | 

|  אוגוסט 2019 |  יולי 2019 |  יוני 2019 |  מאי 2019 |  אפריל 2019 |  מרץ 2019 |  פברואר 2019 |  ינואר 2019  |  דצמבר 2018 |  נובמבר 2018  |  אוקטובר 2018 |  ספטמבר 2018 |

» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» פרויקט נחום גוטמן
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005
» ספרים בינואר 2007
» ספרים בדצמבר 2006
» ספרים בנובמבר 2006
» ספרים באוקטובר 2006
» ספרים בספטמבר 2006
» ספרים באוגוסט 2006
» ספרים ביולי 2006
» ספרים ביוני 2006
» ספרים במאי 2006
» ספרים באפריל 2006
» ספרים במרץ 2006
» ספרים בפברואר 2006
» ספרים בינואר 2006
» ספרים בדצמבר 2005

גודל אות רגילגודל אות גדול יותרגודל אות גדול מאוד

| כולם | ספרים בחודשים |
| אודות טקסט | יצירת קשר |
פרטיות בטקסט

ספרים חדשים בפורמט RSS


» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים בספטמבר 2006       חזור

שלושה מהם
מאת: אהרון מגד

ההוצאה:

אחוזת בית

שלושה מהם מאגד שלושה רומנים מהחשובים ביותר של אהרן מגד, שפורסמו בעבר, ועברו התקנה לכתיב עברי עכשווי ותיקונים מזעריים בידיו של המחבר: החי על המת (1965), מחברות אביתר (1973) ועל עצים ואבנים (1974).

כמו רבים וחשובים אחרים, גם את ספריו של אהרן מגד, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2003, קשה למצוא בחנויות הספרים, שבהן כל החדש הרי זה משובח. "אחוזת בית" מבקשת להחיות ספרים אלה למען הקוראים הצעירים.

כדי להכיר להם את יצירתו העוסקת ברובה באנטי-גיבורים העוסקים בענייני רוח ובספרות, אנשים מתבלטים וכאובים, שלא מרפים משאלות תכלית הקיום בכלל ותכלית קיומו של היוצר בפרט.

שלושה מהם
שתפו אותי

הקובץ מלוּוה בהקדמה מאת אמיר גוטפרוינד בה הוא כותב על חשיבותו של מגד ועל הרלוונטיות של יצירתו, מסביר מדוע הוא אוהב את ספריו, וגם עומד על זיקת כתיבתו שלו אל יצירתו של מגד.

בקובץ שלושה מהם מגד מתגלה מחדש: לשונו העדכנית, סגנונו הספרותי המזהיר, תובנותיו העמוקות על החברה, קריאתו החריפה את המצב הישראלי, הבנתו את האדם כאינדיבידואל על רקע חברה קולקטיבית.

הדובר בעל עצים ואבנים, היושב בארצות הברית, כותב על חזותה מוליכת השולל של מציאות החיים הישראלית - על בעבוע הזיוף והשקר הנחבאים מתחת לחזיתה התמימה. זהו אחד הספרים המטלטלים ביותר שצמחו בישראל, אשר שיקף את התמורה בהלך הרוח הציבורי ואת התפכחותה של החברה הישראלית בסמוך לאחר מלחמת יום הכיפורים.

החי על המת, אחד הספרים החשובים בתולדות הספרות העברית, מסופר מפיו של סופר צעיר ומבטיח, שמוּנה לכתוב ביוגרפיה על מנהיג ציוני חלוצי דגול, אך במקום זאת כותב סיפור מתמשך של כישלון וחידלון: כישלונו-שלו בכתיבה ובחייו, ריקנותה של הבועה הספרותית היוצרת, וכישלונו הפרטי של הגיבור הציוני.

מחברות אביתר מציג יומן שהשאיר אחריו אביתר, מגיה בהוצאת ספרים, ובדפיו תיעוד מערכת יחסים בינו לסופר עברי גדול, יוסף ריכטר (גם הוא פרי דמיונו של מגד, כמובן). במבטו האירוני של מגד, הידע של אביתר אינו מהווה כוח, אלא מקור חולשה, ואביתר משתעבד לצורכי הסופר הדגול. מגד מעלה על נס את הידע, אך אינו מעניק גאולה ליודעים.

אהרן מגד (1920) מגד פירסם עד כה כארבעים ספרים, ובהם רומנים, קובצי סיפורים, ספרי ילדים, מסות, עיון ומחזות (ראו להלן רשימת כל יצירותיו). מאות מאמרים ומסות מפרי עטו, שהתפרסמו בעיתונים ובכתבי עת בארץ ובחו"ל, לא קובצו עדיין.

מתוך הספר: אהרן מגד | הקדמה למהדורה החדשה
ובהמשך אמיר גוטפרוינד | הזמנה לקריאה מחודשת באהרן מגד

דברי הקדמה למהדורה החדשה
מאת אהרן מגד

ילדותי עברה עלי במושבה קטנה בשרון, רעננה שמה, ובית אבי - המורה הראשון במושבה - היה צריף שכתליו סדוקים ורצפתו עפר מהודק, ומקהלות של צרצרים, הנחבאים בין העשבים שבחצר, היו מנסרים את הדממה בערבי האביב והקיץ, בצרצורים חרוצים, נמרצים ושוקקי חיים, שלא כצרצורים ה"יבשים וריקים", של הצרצר "משורר הדלות" שהשתקע בפינות בית אביו של ביאליק, ושממנו "נחל את שירו". שדות רחבים, מנומרים בפרחי בר - כלניות, פרגים, חרציות שמשיות, מרגניות תכולות עין - השתרעו למן רחוב החול הארוך ועד האופק, שיריעות אוהלי הבדואים משבט אבו-קישק, השחירו עליו. ובמורד הרחוב המוליך אל פלוגת הקיבוץ, הוריקה, בהדר מלכותי, חורשת אקליפטוסים רמי קומה, שבחודשי החורף ניקוו במרכזה מי הגשמים ויצרו אגם רחב, וזוהר היה שפוך על החורשה והאגם, מעין זה שקרן מתוך "זוהר" ו"הברֵכה" של ביאליק, בכרך שיריו שהייתי מוריד מן המדף בכוננית ביתנו, וקורא בו שוב ושוב.

נוף ילדותי זה ליווה אותי כל שנותי, כמו בארה של מרים שהלך עם בני ישראל במדבר, והוא התגלגל בספרַי ממקום למקום ומצורה לצורה: פעם במושבה בגליל התחתון, כמו ב"עשהאל", פעמים אחדות בזִכרון יעקב, כמו ב"על עצים ואבנים", ב"דודאים מן הארץ הקדושה", או ב"הגמל המעופף ודבשת הזהב", פעם בראש פינה, כמו ב"פרספונה זוכרת", וכן בשתיים-שלוש מושבות אחרות. היה בזה מעין מבט של געגועים אל ארץ ישראל הישנה, שאותן מושבות ותיקות שרדו עדיין את הדורסנות הגורפת של ההווה, המוחקת את כל עקבות העבר, ושימרו מקצת מיופייה.

שישים ושש שנה עברו מאז התפרסם בדפוס סיפורי הראשון "מטען של שוורים ", שבשעתו נכתב עליו שהוא "הסיפור הראשון בעברית על פועלי נמל יהודים מאז אלפיים שנה". ועכשיו, משהחליטה "אחוזת בית" על הוצאת כל כתבי שמספרם מגיע לארבעים - בכמה כרכים, עלה על לִבי רעיון קונדסי שהדרך הטובה ביותר לציון מאורע זה, תהיה לכנס יחד את כל גיבורי הרומנים והסיפורים שלי לעצרת אחת, שבה יתאפשר להם לפגוש אלה את אלה בפעם הראשונה מעבר לכריכות הספרים, שחצצו ביניהם מאז בריאתם, וגם אני עצמי אוכל, בפעם הראשונה, לצפות בהם מן הצד כשהם חבורים בכפיפה אחת: האם יאירו פנים זה לזה? יתנכרו זה לזה? האם ישלחו רסן לייצרי איבה, קנאה, נקם, שהיו כלואים בהם בעודם בין הדפים? האם הסופרים שביניהם - מספרם לא מועט - יונס מן "החי על המת", יוסף ריכטר מ"מחברות אביתר", המשורר היידי פויגלמן מן הספר הקרוי על שמו, משולם יריב מ"יום האור של ענת", יעקב לוינשטיין מ"עוול", המשוררת גבריאלה גת מ"פרספונה זוכרת", ועוד האם אלה ינצלו את ההזדמנות הנדירה להתעמת פנים אל פנים עם המבקר זעום העפעפיים נפתלי שץ מ"הגמל המעופף ודבשת הזהב", זה שהשתכן מעל לדירתו של הסופר קלמן קרן, והתעמר ברובם במאמרי הביקורת הזעפניים שלו?

ומצד שני - הלוא ייתכן שאני עצמי, שבראתי אותם והבאתי אותם לעולם והיו בידי כחומר ביד היוצר - אהיה מטרה להתקפותיהם, על כך שלא הבנתי אותם כראוי, שלא נהגתי בהם בכבוד, ששמתי אותם לצחוק, ומי בכלל ביקש ממך לפרסם אותנו ברבים?

אני מעביר אותם אפוא תחת מבטי, כבקרת רועה עדרו - יותר מל"ו מניינם, רובם לא צדיקים גמורים - ורואה איך מתקבצים יחד הנידחים שבהם, אלה שהחברה דחתה אותם, או זילזלה בהם, או התעלמה מהם, החל במירטל מ"בכי", שחי חיים של בדידות עשוקה בשולי הקיבוץ הקטן, ועד הספרן התל-אביבי שאין לו שם, מ"עד הערב", שהתהלך כזר בעירו, ללא אדם המבין את נפשו; אני רואה את קורבנות העוול שאין לו שילם, הנעלבים ואינם עולבים, כמו אביתר לויטין, זה המגיה מ"מחברות אביתר", שהסופר הנודע יוסף ריכטר, הנערץ עליו, השפילו ללא רחם; או כמו יעקב לוינשטיין מן הרומן "עוול", שמשורר צעיר ושחצן גנב ממנו את שירו האחד, כבשת הרש שלו, ופירסמו בשמו שלו; ורואה את אלה שנעקרו משורשיהם באדמה, ברצונם או שלא ברצונם, ומשעה שגלו העירה, כאילו ניתקו ממקור חיותם, כמו שלומיק מ "חדוה ואני", שעזב את הקיבוץ ותעה בדרכי החיים, או עשהאל, מן הרומן בשם זה, שגדל במושבה גלילית ונקלע לחברה בוהמית בתל אביב, שהיתה זרה לו; וכמוהו גם אותו תימהוני, בן בלי שם, מ"מקרה הכסיל", ש"אגודת הרשעים" דחתה אותו והמלחמה גאלה אותו, כביכול.

אני מעביר את מבטי על כל אלה, שאין אחד מהם דומה לרעהו, ובכל זאת, מוטטיס מוטנדיס, יש קווי דמיון ביניהם. האם אני, יוצרם, הנני "המכנה המשותף " שלהם? האם אלה גילויי פנים שונים שלי? "פרסונות" שלי, שאני מסתתר מאחוריהן? או - מאחר שראשיתו של כל רומן או סיפור שכתבתי היא בדמות בדיונית של אדם ששבה את דמיוני - האם "בחרתי" באלה ולא באחרים, משום קִרבת נפש שלי אליהם? אמפתיה? הזדהות עם מצוקותיהם? או בשל אשליה רומנטית שאם אהיה להם לפה ואפרסם אותם בעולם - אוציא אותם מאלמוניותם? או שמא - מכיוון שרובם גידולי ההוויה הישראלית, וכל אחד מהם צמח ממנה ובה, הם משקפים, גם ללא כוונה מלכתחילה, את התמורות שחלו בה במרוצת שישים השנים האחרונות, והם מהווים מעין מטאפורה, כדעת מבקרים אחדים, של "המצב הישראלי"? כמו סופרים רבים לפני, גם אני, לאחר כך וכך ספרים שכתבתי, שואל את עצמי: מה בסופו של דבר הועלת בכתיבתך? הבאת גאולה לעולם? הפחתת, ולו כהוא זה, את שיעור הרוע שבו? והלוא יודעים אנו שגם הספרות ההומניסטית לעילא ולעילא לא מנעה מאלה שהעריצוה לחולל את הזוועות הנוראות ביותר! אבל שאלות אלו ייתכן שאינן לעניין, שהרי רובן הגדול של יצירות הספרות אינן מכוונות כלל לתיקון העולם או האדם; הן נוצרות מתוך מניעים מסוימים, ולא למען מטרות מסוימות. ואף על פי כן, בדיעבד - מקננת בחובו של יוצרן תקווה סמויה, שאולי, אולי, הן תחוללנה, מתוך הזדהות הקורא עם גורל גיבוריו, או עם רחשי לִבו שלו, או עם יפי הלשון וצליליה, שינוי מה - כמו מים השוחקים סלע - במערך תחושותיו והבנותיו, שינוי שאפשר שיהיה בו גם משום תיקון כלשהו בעולמם של בני אדם.

הרומן "החי על המת" שיצא לאור ב-1965 (ב"ספריה לעם " של הוצאת "עם עובד") ונדפס מאז בעשר מהדורות נוספות, הוא ספרי השישי בסדר הכרונולוגי. קדמו לו קובץ הסיפורים "רוח ימים" (1950), הרומן הסאטירי "חדוה ואני" (1954), קובץ הסיפורים "ישראל חברים" (1956), הרומן "מקרה הכסיל" (1959), ושלוש הנובלות ב"הבריחה" (1962).

"החי על המת" הוא רומן אירוני על יחסם המורכב, האמביוולנטי, של בני "דור המדינה", אל הדור החלוצי, ה"הרואי", שלפני קום המדינה. במסגרתו העלילתית עומד למשפט הסופר יונס, שהתחייב לכתוב ביוגרפיה על אחד מגיבורי העליות הראשונות, דוידוב, ובגלל רגשי אשמה ונחיתות כלפי גיבורו זה, לא עמד בהתחייבותו, אך הוסיף לקחת מקדמות על חשבון הספר שלא נכתב. האיפכא מסתברא הגרוטסקית שבעלילה זו, היא בכך שהביוגרפיה כמו נכתבת מאליה, מצירוף וידוייו של הסופר המסבירים מדוע לא כתבהּ. כששבתי וקראתי את ספרי זה, ראיתי שאם כי בעשרות השנים האחרונות התרחקנו יותר ויותר מן ההוויה והאידיאלים של דורו של דוידוב - עבודת כפיים והסתפקות במועט, והשאיפה לחברה של שוויון ושיתוף - הרי גם עכשיו, ואולי דווקא עכשיו, אנחנו נאחזים בזיכרון אותה תקופה, אם מתוך געגועים אליה, ואם על מנת לשפוט על פיה את הכישלונות והקלקולים של ההווה.

שני הספרים, "על עצים ואבנים" ו"מחברות אביתר", הופיעו במהדורותיהם הראשונות בשנת 1973. בראשון מתוודה פקיד ממשלתי צעיר, בן למשפחה מראשוני זכרון יעקב, על "חטאיו" בארץ ומחוצה לה, חטאים של ישראלי מתוחכם ותחבולן, ונעדר כבוד עצמי, המוציא שם רע לארצו. הספר השני מורכב מארבע מחברות שנכתבו בידי המגיה המלומד אביתר לויטין, והן ספוגות מרירות ועלבון כלפי הסופר הנערץ עליו, יוסף ריכטר, שזילזל בו והשפילו. לא השתנה הרבה, אם בתחום המושגים המוסריים ואם בתחום היחסים הספרותיים, מאז הופיעו שני הספרים. לא שיניתי בהם, פרט לתיקונים אחדים הנוגעים לביטויים אנכרוניסטיים, ולהגזמות מסוימות בתיאורים ובדיאלוגים.

תקוותי שלא יארך הזמן ולאחר כרך זה יופיעו הכרכים הנוספים, שיכללו את רוב יצירותי מאז שנות העשרים שלי ועד עתה, אשר חלקם אינם מצויים עוד בשוק ואינם זמינים לקוראים הצעירים. ואני אסיר תודה למנהלת והעורכת של הוצאת "אחוזת בית", שרי גוטמן, שבזכות יוזמתה, שקידותה ומסירותה, מתוך אהבת הספרות לשמה, התאפשר מפעל מבורך זה, נדיר בסוגו בימים אלה.

אהרן מגד
תל אביב, אוגוסט 2006

הזמנה לקריאה מחודשת באהרן מגד
מאת אמיר גוטפרוינד

מבוא למבוא

ספרי הראשון, "שואה שלנו", ראה אור באפריל 2000, כחודש לפני יום העצמאות, והייתי בטוח שעד יום החג כבר אשובץ בין מדליקי המשואות בטקס החגיגי בהר הרצל. כאשר חלף החג תוך התעלמות ממני, התחלתי להבין שאת התואר סופר יש לצבור, אט אט, אני מבפנים והעם מבחוץ. הזמן עמד לצדי, מאורעות טובים אירעו, וכאשר חלף יום עצמאות נוסף, אף על פי ששוב לא נקראתי להדלקת משואה, כבר יכולתי לומר לעצמי - אתה סופר, סופר ככל הסופרים, דבר לא יערער את ביטחונך. אז פגשתי לראשונה בחיי את אהרן מגד.

הוזמנתי לאירוע ספרותי לכבודו. האירוע התקיים בירושלים, שנינו היינו תל-אביבים, וכך הזדמן לי להיות נהגו. בדרך, דיברנו על דא והא. ענייני ספרות, עניינים אחרים. היינו שני סופרים, בהחלט שניים. ואז, כבדרך אגב, סיפר לי מגד שכאשר החלה חנה סנש לכתוב, היא פנתה אליו, שיביע את דעתו על יצירתה, כיוון שידעה כי כבר פירסם דבר או שניים. הוא המשיך לדבר, הרי מבחינתו לא אמר דבר מה יוצא דופן, אבל אני... לפתע חשתי כמה זעיר ופירורי הוא תואר הסופר שלי לעומת זה של האיש היושב לצדי, החגור בחגורת הבטיחות ומספר לי על חנה סנש, שפנתה... שביקשה...

סיפור זה נועד להמחיש את הקושי שהיה לי לכתוב מבוא זה. מצד אחד, הרצון, השמחה, לפתוח קובץ שיהווה אשנב ליצירתו המוקדמת של היוצר הפורה והמיוחד הזה, אהרן מגד, ומצד שני, שפע המחשבות מן הסוג של "מי אני?" אחרי הכול, חנה סנש... שביקשה... במשך כתיבת מבוא זה מצאתי עצמי כמי שיושב על כיסא מספרה, מן הסוג הישן, ומנסה להרים ולהוריד את גובהי, עד שישתקף לי במראה הגובה הנכון. לא לכתוב כמתבטל לפני מגד, מה פתאום, אך גם לא להתעלם ממעמדו המיוחד בעינַי. איני סבור שהצלחתי להגיע לגובה "נכון" של הכיסא, חרף מאמצַי, ואת המבוא תלווה עלייתו וירידתו - עם הקוראים סליחה.

מבוא
תכלית המבוא היא לנסות ולפתות את הקורא העכשווי, להבהיר מדוע שפר עליו גורלו ובמקום שייאלץ לבחור בחנות הספרים מתוך אחד ממִגדלי העותקים של פרי החודש המו"לי האחרון ("סיפור אהבה מופלא, נוגע ללב" לצד "הסיפור של כולנו" לצד "אם אהבתם את... ודאי תאהבו את..."), יוכל לבחור, כאוהב ספרים, יצירה מן המוקדמות של אחד היוצרים המעניינים בספרות העברית.

הרי זו שערורייה לא קטנה - אוהב הספרות העברית יתקשה להניח יד על יצירות "הקדמונים" כגון ברנר, שופמן וגנסין, וגם יצירות שהמר גורלן לראות אור בשנות השמונים של המאה הקודמת זמינות כמעט אך ורק במדפי ספריות ציבוריות או בחנויות "יד שנייה", על פי תעריפים המקובלים בבורסת היהלומים. ספר זה שבידיכם מציע את הבלתי אפשרי - קיבוץ של יצירות שעמדו במבחן הזמן, עם ריח דפוס טרי בין הדפים. במוחי מזדחלת תקווה, שמפעל זה יצליח, יימשך, ויגרור אחריו מו"לים נוספים.

איני רוצה לעסוק ביצירות מגד כחוקר ספרות, אלא אך ורק כאוהב ספרות, כקורא וככותב. כלומר, איני רואה עצמי כמדריך הטבע בשמורה, זה שיודע את שמות הפרחים, אלא אך ורק כמטייל, זה שרק מצביע עליהם ואומר - "תראו איזה יופי!" איני מתיימר גם להקיף במבוא זה את כל יצירתו של אהרן מגד, בעיקר כיוון שטרם קראתי את כל ספריו. איני אשם - כתיבתו של מגד נמשכת ברציפות מאז שנת 1938, ובשנים האחרונות הוא מפרסם כמעט בכל שנה יצירה נוספת, רעננה, מלוטשת. מבחינה זו דומה הניסיון לקרוא את כל יצירותיו של מגד למרוץ של אכילס והצב.

מנגד, נדמה לי שאני יכול לזקוף לזכותי קריאה ברבות מיצירותיו. על כן התייחסתי במבוא זה למכלול יצירות מגד שקראתי, מאז ימי נעורַי, ועד הימים האחרונים ממש ("פרספונה זוכרת", משנת 2000, שקראתי רק עכשיו כיוון שבתקופה הנ"ל הייתי עסוק בהכנות לטקס הדלקת המשואות בהר הרצל).

המבוא מתייחס לאפקט הכללי של מגד עלי, כקורא וככותב. הוא מנסה להעביר משהו מאהבתי ליצירות, מתוך תקווה שתדבק גם בקורא.

ראשית, אולי, אכרות את הענף שעליו אני יושב.
לוּ היו פונים אלי ומבקשים שאבחר שלוש מיצירותיו המוקדמות של מגד עבור כרך חלוצי זה, ודאי גם אני הייתי בוחר בראש ובראשונה את "החי על המת" (1965), יצירה המתחרה על התואר "הספר האהוב עלי בספרות העברית". אבל לאחריה הייתי דורש את "פויגלמן" (1987) הנפלא, ומתעקש שייכלל בכרך החלוצי, ללא פשרות. והיצירה השלישית? כאן היה נפתח משא ומתן קשוח. "על עצים ואבנים" (1973), היה מועמד ראוי לרשימה שלי, וגם ל"מחברות אביתר" (1973) הייתי נעתר. עם זאת, לא הייתי מוותר בקלות על "עוול" (1996), ומנסה לשבץ ברשימה את "הגמל המעופף ודבשת הזהב" (1982), שסצֶנות המין הצנועות והמעטות שבו חיממו את עיני בימי נעורי. במחשבה נוספת עולים בדעתי עוד ספרים, שבלעדיהם לא יכלה רשימתי להיות שלמה. טוב להיזכר שאיש לא פנה וביקש ממני לבחור את היצירות, וגם משא ומתן לא נפתח.

במה מתייחדות היצירות שנבחרו לכרך זה? שלוש היצירות עוסקות בעשורים הראשונים לחייה של מדינת ישראל, ומתבוננות בתהליכים ובזרמים המתרחשים בה בגלוי ובסמוי. שאלה חשובה ראשונית היא - האם הן רלוונטיות לימינו? האם הן מסוגלות לרגש את הקורא העכשווי? והתשובה החשובה היא - כן. מגד עוסק בעיקר בדרכיהם של בני אדם זה עם זה, ברצונם להיבדל מן הזולת ולהתנחם בו, להשתחרר מכבלי החברה ולמצוא בה מגן, להטיל ספק בכול ולהימלט מכל ספק. מכיוון שכך, הרי גם אם היצירות נטועות עמוק בתוך זמנן, טעמן לא אבד כלל וכלל.

העיסוק ביחסים שבין אדם לאדם ביצירות שבקובץ, משולב ללא הפרד בעיסוק בדמותה ופניה של המדינה. מגד היה בין הראשונים בספרות דור המדינה אשר העמידו דמויות אכולות ספק, המייצגות ביקורת כלפי המתרחש. בעת פרסום הספרים, טרם הוסר צלו של האיום הממשי, הבלתי פוסק, על עצם קיומה של ישראל, וטרם קהו בה התחושות של תוהו ובוהו סוציאלי, בין גלי העלייה, כור ההיתוך, המעברות, החלומות ושִברם. בהוויה שכזו נזקקה המדינה אך ורק למיתוסים מחזקים, לספרות של גבורה, ביטחון ויציבות. גיבורים גוררי מחרשות ונפילים מכריתי אויב בדַבְּרם שלום היו המוצר המבוקש, לא דמויות ספקניות או דמויות המייצגות בעצם קיומן דבר מה שונה מהראוי. אהרן מגד היה בין הראשונים אשר כפרו בעיקר גדול זה.

אם אצטרך, במבחן אסוציאציה, להשליך את המחשבה הראשונה שמעלות בי יצירות מגד, הרי שתהיה זו המחשבה על אודות הפער הגדול בין ההתרחשויות החיצוניות בעלילה לבין ההתרחשויות בעולמן הפנימי של הדמויות. הדמויות שרויות תמיד בסכסוך נפש, במערבולת יצרים, במחשבות מפוצצות גולגולת. ובחוץ? אקלים תרבותי, עולם של שיחות ומחשבות. כמעט אין מעשים דרמטיים. גם המשגלים, תקוות כל קורא, נפתחים ברמז ומסתיימים במשפט תיאור אחד יפה. נסכם זאת כך - ספק אם הבמאי קוונטין טרנטינו ("ספרות זולה", "כלבי אשמורת") יבחר יצירה של אהרן מגד כבסיס לאחד מסרטיו הבאים. אני אישית, בניגוד לטרנטינו, אוהב את הפער הזה, את האיפוק והדממה שבהם מתרחש הכול. לא פעם אני רואה אדם, פוסע חמוץ-פנים או נסער, והוא נדמה לי כאחד מגיבורי מגד שקפץ אל הרחוב.

גיבוריו האופייניים של מגד הם אנשי ספר. אקדמאים, יוצרים, מבקרים, חוקרים. חייהם מתנהלים בין דירות ישנות, דוממות, במרכזי עריה של ישראל, ובכל דירה כזו יימצא הפטיפון או הרדיו שישמיע יצירות קלאסיות, ויימצא הריהוט הכבד, השקט. בתוך ההדר הצנוע הזה מתקיימים ייסורים אינסופיים, רחשים צפעוניים, הרס עצמי, הרס הזולת, קנאה מְחתת. אני קורא לזה "הגיהינום בדירת שני חדרים פלוס הוֹל".

וזאת ייאמר - בעולמו של אהרן מגד אין נחת ואין מנוחה. גיבוריו מסתובבים בעולם, מיוסרים ומייסרים, חסרי יכולת להבין את המתרחש בחייהם ולנתח דרכים להיחלץ ממצבם. למרות התרבותיות, הנימוס, הנטייה להפנים את המחשבות ואת הכאב, הרי שהמגע בין נפש לנפש הוא פראי, מכאיב, חסר רחמים. הלמדנים, האמורים לייצג קו של תרבות, רוגע, התרחקות מהבלי העולם, מצטיינים בדרך כלל ביצרים עזים של קנאה, נקמנות, פנקסנות רגשית וחשבונאות חסרת סוף. נפשם נרצחת בייסורים, נרצחת ורוצחת. ואין תקווה לנשמות המתענות. האם יסתכן הקורא במרה שחורה בעקבות הקריאה? ספק. בדרכיה המוזרות של הספרות, לפחות אצלי, מתלווה תמיד חיוך פנימי שקט לחוויית הקריאה בקורותיהם של גיבורי מגד. אולי בגלל שמשהו בדמויות הללו מזכיר לי בדיוק את אותם טיפוסים שאני מתלהב לתאר בכתיבתי, ואולי בגלל שדווקא גיבורים אלה של מגד מאפשרים לנו, הקוראים, לחוש רחוקים מהם, מחייהם, מגורלם, ממדינתם, שהם בעצם מדינתנו, גורלנו, חיינו...

גיבוריו של מגד אינם מסתגלים למציאות. לעתים הם מוצאים פינה נוחה להתחפר בה (למשל משרה טובה שאינה כרוכה במאמץ), אך זו אינה משחררת אותם מהתבוננות חשדנית במתרחש בחוץ - הבורגנות והחלוציות המגולגלות זו בזו, המדינה המתעצבת לפי טעמם של בעלי הכוח, והפער בין דיבור למעשה. הם מנתחים באזמל חסר חמלה את מה שעיניהם צופות בו, וגם הומור וסאטירה מבצבצים בתוך דבריהם.

"דורָאנגו, קולורדו" הן המילים הפותחות את הרומן "על עצים ואבנים", ועלילתו הולכת ונמשכת עד חבל ברטאן שבצרפת. כמה רחוקות אבני הפולחן הקדמוניות בערפל של ברטאן מנופי ארץ ישראל, וכמה רחוקים מהם היערות העצומים של שמורות קולורדו, אך העצים והאבנים המופיעים בשם הרומן הם עציה ואבניה של ישראל, ומה שנפרש בין המקומות הזרים הללו הוא סיפורה של מדינת ישראל - אנשיה, תרבותה, קלקוליה... חריף אף יותר הוא הרומן "החי על המת". סופר, או מעין סופר, מתקשה, או אינו יכול, או אינו רוצה, להשלים ביוגרפיה שהתחייב לה תמורת תשלום הגון, סיפור חייו של אברשה דוידוב, איש-מיתוס רב עלילות. גבורתו העלובה של אותו סופר, העומד במריו, עומדת אל מול גבורתו העלובה, ההולכת ונגלית, של אותו גיבור מיתולוגי. את שניהם טובל מגד בסיר רותח, ואנו איננו חשים שהביקורת נכתבת על אודות מציאות שהתקיימה לה לפני עשרות שנים.

מה המחשבה השנייה שמעלות בי יצירות מגד במבחן האסוציאציה? אוצרות הידע. כל אחת מיצירותיו היא גן-שפע של עובדות מרתקות ופריטי מידע שאין למצוא כמותם באמצעים המקובלים, גם לא בעידן האינטרנט, אפילו נפעיל את ה"גוּגל" במלוא כוח מנועיו. חשוב להבהיר - מגד אינו מעמיד בין דפיו הררים בלתי לעיסים של מידע, ואינו מחצצר באוזניו של הקורא "אתה אינך יודע כלום". המגע עם הידע העצום הוא מקור נוסף להנאה, וגם אם בדרך כלל איננו פונים אל הספרות בגלל הרצון ללמוד, במקרה של מגד אי-אפשר להתעלם מערך מוסף זה. תחושתי האישית היא כאילו עמדתי מול "גוף ידע" עצום, עולם המגרה את הסקרנות, והוא חלק אינטגרלי של העלילה, לא מופע ראווה של פרטים הנשתלים בה בעקבות תחקיר ממוקד. העולם היהודי, כלומר התנ"ך, הפירושים, ההגות היהודית למיניה וההיסטוריה היהודית הם עניין מרכזי בגוף הידע של מגד, אך גם האמנויות השונות, תרבויות זרות, חדשות וקדומות, שפות חיות ושפות מתות, מעשים היסטוריים, ענפי מדע, אגדות ומיתוסים.

בעיקר הייתי רוצה להסב את תשומת הלב אל השימוש שעושה מגד במרחבים המתים שבין הלטינית ליידיש, שבין התרבויות הכנעניות למיתולוגיות העתיקות (מבחינת שליטתו בהם, הרי שאני מנחש שאהרן מגד יכול היה להיות המרגל שלנו בוותיקן, לייצג אותנו בפולמוס ימי-ביניימי בחצר המלך מול יהודי מוּמר, או להסתנן בהצלחה ללוח ההרצאות בכנס בנושא התרבות האכדית). במקרה זה, כך אני חש, הידע אינו אך ורק מפגן של עושר תרבותי, אלא דרך הבעה לרגשות פרא. הלטינית והיידיש, השפות הכנעניות והתרבויות המסופוטמיות הנשכחות, הן אלה שמְחיוֹת את הפרימיטיבי שבגיבורי הספרים, או לפחות רומזות על קיומו, והפרימיטיבי הזה, בפראותו, חי יותר מכל השכבות המודרניות, המנומסות. פסלי עשתורת שבורים, ביטויים בלטינית נוקשה, פואמות יידיש שעולמן נעלם - הם המבטאים את שוטֵי האש המצליפים בין אדם לאדם, בין האדם לרשות, בין בני זוג, בני משפחה, ידידים, קולגות מקצועיים. על פני השטח - דממה ונינוחות, אך תחתיו, האכזריות הראשונית ביותר.

כשאהרן מגד מתאר כיצד אחד מגיבוריו, דלפון חסר הבנה בכלכלה, נמשך תמיד לדפי הבורסה בעיתון, ובמיוחד מתענג על טורי המספרים של בורסת המתכות, כלומר מעצם העובדה שקיים בעולם שוק לבדיל ושוק לנחושת, והמחירים שם עולים ויורדים, אני יודע שברגע זה הסופר מתאר את תענוגו שלו. ומניין לי ביטחון שכזה? כיוון שזהו רגע מן הסוג של "כולנו רקמה אנושית אחת", כי גם אני, זר לכל מחשבה כלכלית, מוקסם תמיד מטורי המספרים הללו, ועוקב באדיקות אחר מחירי הקקאו ומחירי הסויה, כמו גם מחירי המתכות, והללו, מעצם קיומם, מעוררים בי תחושה נעימה, חסרת פשר ותכלית.

הידע והמידע בעולמו של אהרן מגד מעניקים עונג, אך כמעט שאין בהם תועלת אחרת.

תפישה זו באה לידי ביטוי בעיקר בספר "מחברות אביתר", השלישי בין היצירות המקובצות בספר זה. הספר בנוי כמין מחקר, המציג יומן יובשני שהשאיר אחריו פלוני אלמוני, מגיה בהוצאת ספרים, ובדפיו תיעוד מערכת יחסים בינו לבין אחד מגדולי הסופרים העבריים, יוסף ריכטר (זה וזה לא היו ולא נבראו, שניהם פרי דמיונו של אהרן מגד, וכך גם מערכות היחסים הענפות בספר, הסופרים, המבקרים, המשוררים והאחרים. לרגעים עולה בדעתי היוצר הפורטוגלי פרננדו פסואה, עם עולם ההטרונימים שלו, כלומר אוסף הדמויות שברא, כולן בצלמו ובדמותו, והן עוסקות זו בזו, מבקרות זו את זו, כותבות זו על זו וכיו"ב). בספר זה "הידע הוא כוח", שהרי בקיאותו וידיעותיו של אביתר אמורות להעניק לו כוח ביחס לכוכב הספרות העולה, יוסף ריכטר. באירוניה של אהרן מגד, הכוח הוא מקור החולשה, ואביתר משתעבד לצרכיו של הסופר הדגול, ומשמש משרת מיוסר של גחמותיו. אהרן מגד מעלה על נס את הידע, אך אינו מעניק גאולה ליודעים.

ולמי הגאולה אצל מגד?
ניתן להצביע על כמה טיפוסי נגאלים, אך זה המעניין ביותר, לדעתי, הוא האישה. שוב ושוב, בדפוס כמעט קבוע, כאילו הוא מתאר לאורך שנים אישה אחת בדרכים הרבה, מציב אהרן מגד את האישה בכל יצירה שלו כמאחז של עוצמה, של תפקוד, של הבנת החיים. שני טיפוסי נשים מופיעים אצלו, הפוכים כמעט. האחת ממצה היטב את חייה בזכות מתינותה, שלוותה, חוכמתה הרגועה. השנייה היא רוח סערה, ממריאה לשחקים, יוצרת, פרועה, צבעונית, רעשנית. לשתיהן, כל אחת בדרכה, חיים אפשריים, נסבלים. שתיהן, כל אחת בדרכה, ממקדת אליה את יצר הגברים, וביצירות מגד, ככל שהנשים מתבגרות, כך מצטללת מיניותן, ויופיין משתבח.

אחד הדברים הגורמים לי שוב ושוב לקרוא "תראו איזה יופי", במהלך הקריאה ביצירותיו של מגד, היא השליטה במידת ההזדהות שמקיים מגד בין גיבורי ספריו ובין קוראיו. הרי סופר הבוחר להעמיד במרכז עלילותיו גיבורים "פגומים", חייב לתת את הדעת על יכולת הזדהותו של הקורא עמם (הרי אפילו בעת כתיבת ביוגרפיה של סטלין רצוי שיצליח הכותב לקָרב לרגעים אל לב הקורא את מצוקותיו של יוֹסיף הפעוט).

כמי שכאמור מכנה את עצמו סופר כבר כמה שנים, אני עוקב בהשתאות אחר שליטתו של אהרן מגד בממד זה של הכתיבה. בכוונוּן עדין הוא מקרב ומרחיק את הקורא מגיבוריו, על ידי מילים שנאמרות, מחשבות שנהגות, מעשים שנעשים. תהליך הקירוב וההרחקה מתרחש לאורך כל היצירה, ולעתים הוא עדין, אִטי, ולעתים מתרחש בקצב הבעיטה. משפט דוקרני אחד - וההזדהות מתנפצת (למשל, יותם, גיבור "נקמת יותם", שמטיח בעורך הראשי את דפי התרגום שעליו עמל, למרות שסך הכול הוטל דופי לגיטימי בעבודתו, מושך מאיתנו הזדהות. זו מתחסלת באבחה כאשר כעבור עמודים אחדים הוא מהרהר במה שאירע, והדפים המתעופפים באוויר נדמים לו "כמו נוצות מתוך כסת קרועה לאחר הפרעות בעיר ההריגה"...).

מיצירה ליצירה אני עוקב אחר שכלול יכולת שליטה זו. בספריו האחרונים של אהרן מגד, די לנו בקריאת העמוד הראשון, ואנו חשים כמי שנכנס לנבכי נפש גיבוריו, ובקריאת העמוד השני והשלישי כבר מתעדנת ההיכרות, מקבלת תווי גוף ופנים (אלי, אלי, עוד שישים שנה של כתיבה ואני שם).

עיניו המתבוננות של אהרן מגד מלוות אותנו תקופה ארוכה מאוד, ועשרות ספריו יצרו יקום מיוחד, עם חוקיו וגיבוריו. איני יודע איזה תפקיד בדיוק לקחתי על עצמי בכתיבת מבוא זה. להלהיב את הקורא? להסביר חלקים מיצירתו של מגד? לסייע לקורא העכשווי להתגבר על אי-אלו מעקשים הנובעים ממרחקי הזמן?

למרות שפתחתי כראוי בפסקה המוקדשת ל"תכלית" המבוא, איני בטוח שלשם תכלית זו נכתבו הפסקאות שלאחריה. הניעו אותי אהבתי ליצירות, החשיבות שאני מוצא בהן, הרצון לשתף באהבתי קוראים אחרים, אך לא ברור מה בין אלה לבין התכלית. וממילא, בעוד רגע קט יעבור הקורא לעיקר העיקרים, ספרי אהרן מגד המקובצים כאן, ומכל מילותַי אולי תישאר עננה אחת נעלמת. די בכך.

אמיר גוטפרוינד
אוגוסט 2006

© כל הזכויות שמורות לאחוזת בית הוצאה לאור

שלושה מהם - אהרון מגד


לראש העמוד

מומלצים: ספרים | כתב עת ספרים | עולם חדש | רמקולים | זכות הילד לכבוד
| סמיוטיקה | מטר | רמות | Tom | דלילה | גד ויספלד | מיקרוטופינג

ספרים חדשים באוגוסט 2019:
אולטימטום, אי אפשר לברוח מהשמש, אלוהים אתה שם? זאת מרגרט, אמש, לילה אחרון, בין המולדות, במקום גרניום, גיא בן הינום, גשם חייב לרדת, דוניא, האוויר שאת נושמת, האיש שלא שרף את קפקא, האישה שלא הייתה, האלמנה השחורה, הזנה רעילה, הכד השחור: רומן משפחתי, הכלה מאיסטנבול, המיסה של האתאיסט, המשהו הזה, הסבך, השועלים של שמשון, וינה 1900 , חוק 5 השניות, חיים לנצח, יפים כמו שהיינו, לֻזוּמִּיַאת: התחייבויות וחובות מופרים, לא העזנו לדעת, לאהוב מחדש, לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, מבוסס על סיפור אמיתי, מסע דילוגים, מרלנה, נהר הקרח, נשים ללא גברים, סודות, סוכרי יוסי - אמזלג, סטארט אפ, סער ופרץ, ספר געגועים, עגלות , עוד לילה אחד, עינה של האורקל, על מקום הימצאה, עצי לבנה ומסילות ברזל, פול אוסטר 4321, פיצות,איקאה ודילמת האיש השמן, ציפור בעיר קדושה, רומן, רשימת המוזמנים, שמיים שאין להם חוף.

ספרים חדשים

סמיוטיקה - בניית אתרים, עיצוב אתרים