» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באפריל 2006       חזור

פומפיי
מאת: רוברט האריס
Pompeii - Robert Harris

ההוצאה: כנרת שבוע לוהט בשלהי אוגוסט. היש מקום טוב יותר ליהנות בו בימי הקיץ האחרונים מאשר מפרץ נאפולי היפהפה? לכל אורך החוף נופשים עשירי הקיסרות הרומית בווילות המפוארות שלהם. הצי הגדול בתבל עוגן בשלווה במיסֶנוּם. התיירים מוציאים את כספם באתרי הקיט של בּאיֵי, הרקולאניום ופומפיי. רק אדם אחד מוטרד. המהנדס מאריוס אטיליוס פרימוס הופקד זה עתה על האקווה אוגוסטה, אמת המים העצומה המביאה מים חיים לרבע מיליון איש בתשע ערים סביב המפרץ. מעיינות מתגלים אכזבים לראשונה מזה דורות.

קודמו בתפקיד נעלם, ועתה מתגלע משבר בקו הראשי בן שישים המיל של האוגוסטה - היכן שהוא מצפון לפומפיי, במורדות הר הווזוביוס. אטיליוס - הגון, מעשי, מוסרי - מבטיח לפּליני, המלומד המפורסם המפקד על הצי, שביכולתו לתקן את אמת המים לפני שייבש המאגר. אבל בדרכו אל הווזוביוס הוא מגלה, שיש כוחות שאפילו למעצמת-העל היחידה בעולם אין שליטה עליהם.

רוברט האריס נולד ב-1957, בנוטינגהם, אנגליה, הוא עיתונאי וסופר. כתב ספרים רבים, בהם רבי-המכר: "מוכרים את היטלר" (הדר), "אניגמה" (מחברות לספרות), "ארץ אבות" ו"ארכנגלסק" (זמורה-ביתן). הוא חי בברקשייר עם אשתו וארבעת ילדיו.

ביקורות מחו"ל
מרתק עד אימה. ספר שהולם בקורא בלהט.
קשה לדמיין מותחן מהנה יותר." לונדון סאנדיי טיימס

מאנגלית: מרדכי ברקאי, עיצוב עטיפה: אמרי זרטל, 319 עמודים.

מתוך הספר: מרס, 22 באוגוסט
יומיים לפני ההתפרצות

Conticinium
[שעה 04:21]

בדרך כלל קיים מתאם טוב בין עוצמת ההתפרצויות לבין אורך תקופות הרגיעה שקדמו להן. כמעט כל ההתפרצויות ההיסטוריות הגדולות במיוחד התחוללו בהרי געש שהיו רדומים במשך מאות שנים." ז´אקמארי ברדינצֶף, אלכסנדר ר´ מק´ברני,
וולקנולוגיה (מהדורה שנייה)

הם עזבו את אמת המים שעתיים לפני עלות השחר והעפילו באור הירח אל הגבעות החולשות על הנמל - שישה גברים בטור עורפי, המהנדס בראשם. בעצמו טילטל אותם ממיטותיהם - כל כולם איברים נוקשים, פנים זעופות ומטושטשות - ועתה שמע אותם מלינים עליו מאחורי גבו, קולותיהם נישאים רמים יותר מששיערו באווירו החם והדומם של הלילה.

"שליחות מטופשת," מילמל מישהו.
"ילדים שיתעסקו בספרים," אמר אחר.
הוא הרחיב את צעדיו.
שיפטפטו, חשב.

כבר הרגיש את התהוות חום הבוקר, הבטחה לעוד יום ללא גשם. הוא היה צעיר ממרבית האנשים בצוות העבודה שלו וקומתו נמוכה משל כל אחד מהם: דמות מוצקה ושרירית עם שיער חום גזוז. קתות כלי העבודה שנשא על כתפו - קרדום בעל להב ארד כבד ואֵת של עץ - שיפשפו את עורפו צרוב השמש. עם זאת אילץ את עצמו למתוח את רגליו החשופות ככל שיכול, בטפסו בזריזות ממדרך כף רגל למשנהו. רק כשנמצא גבוה מעל מיסֶנום, במקום שבו התפצלה הדרך, הניח את מטענו והמתין להצטרפות אנשיו. הוא מחה את הזיעה מעיניו בשרוול כותונתו. אילו שמי לילה זוהרים, לוהטים, יש להם פה בדרום! גם סמוך כל כך לאור היום השתרעה כיפת כוכבים גדולה לעבר האופק. הוא ראה את הקרניים של השור ואת החגורה והחרב של הצייד. גם שבתאי היה שם והדובה והמערך שנקרא הבוצר שתמיד עלה וזהר לקיסר בעשרים ושניים באוגוסט, אחרי חגיגות הווינָליה, ואותת שהגיע הזמן לבצור את ענבי היין. מחר בלילה יהיה הירח במילואו. הוא הרים את ידו אל מול השמים, אצבעותיו קהות הקצוות שחורות וחדות על רקע מערכי הכוכבים הנוצצים - הוא פישק וקמץ ושוב פישק אותן - ולרגע נדמה לו שהוא הצל, הלא-כלום; האור הוא החומר.

מן המפרץ למטה נשמעו מתזי החתירה של משמר הלילה בבצעו את סיוריו בין הטרירֶמות העוגנות בו. הפנסים הצהובים של כמה ספינות דיג הבליחו על פני המפרץ. כלב נבח, שני ענה לו. אחר כך הגיעו אליו קולות הפועלים שהעפילו לאטם בשביל תחתיו: המבטא המקומי הצורם של קורַקְס המשגיח - "הסתכלו, האקווריוס החדש שלנו מנופף בידו לכוכבים!" - והעבדים עם בני החורין, שווים לרגע בכעסם אם לא בשום דבר אחר, פולטים פרצי צחוק תוך כדי התנשמותם הכבדה.

המהנדס שמט את ידו. "עם שמים כאלה," אמר, "לפחות איננו צריכים אבוקות." פתאום שוב נדרך עוז, רכן לאסוף את כלי עבודתו וחזר והכתיף אותם. "חייבים להמשיך לנוע," רטן לתוך החשכה. שביל אחד יביא אותם מערבה, יעקוף את הקצה של אוניית מלחמה רומית בעלת שלוש מערכות משוטים מכל צד. הבסיס הימי. האחר פונה צפונה לעבר עיר הקיט באַיֵי שלחוף הים. "אני חושב שכאן נפנה." "הוא חושב," לעג קורקס.

יום קודם הגיע המהנדס למסקנה שהדרך היעילה לטפל במשגיח היא התעלמות. בלי מילים הפנה את גבו לים ולכוכבים והחל לעלות במסה השחורה של צלע ההר. מה היא מנהיגות, ככלות הכול, אם לא הבחירה העיוורת של דרך אחת על פני אחרת והיומרה הבוטחת שהבחירה מבוססת על היגיון?

השביל כאן היה תלול יותר. היה עליו לטפס בצדו, נעזר מדי פעם בידו החופשית לקדם את עצמו. רגליו מחליקות, משחררות מטר אבנים מתגלגלות ברעש מטה אל תוך החשכה. מי שצפו בגבעות החומות האלה, שנחרכו בדלֵקות קוצים של קיץ, סברו שהן צחיחות כמו אדמת מדבר, אבל המהנדס ידע אחרת. עם זאת הביטחון שמילא אותו קודם החל להתרופף, והוא ניסה להיזכר איך נראה השביל באור הבוהק של אחר צהרי יום אתמול, כשסייר בו לראשונה. הנתיב המפותל המאפשר בדוחק מעבר פרד. הקצורות של עשב חרוך. ואז, במקום שהקרקע התיישרה, בהרות של ירוק חיוור באפלה השחורה - סימני חיים שנתגלו כנבטים של קיסוס המתפשטים לעבר סלע.

אחרי שהעפיל עד מחציתו של שיפוע וחזר וירד, נעצר תחתיו וחג לאטו במעגל שלם. בין שעיניו הן שהורגלו ובין שהשחר היה קרוב עתה, בכל מקרה כמעט לא נותר להם זמן. האחרים נעצרו אחריו. הוא שמע את התנשמותם הכבדה. הנה מזדמן להם עוד סיפור לקחת עמם חזרה למיסנום: איך האקווריוס החדש גרר אותם ממיטותיהם והצעיד אותם בגבעות באישון לילה וכל זה בשליחות מטופשת. טעם אפר עמד בפיו.

"איבדנו את הדרך, עלם חמודות?"
שוב קולו המלגלג של קורקס.
הוא עשה את הטעות ובלע את הפיתיון: "אני מחפש סלע."
הפעם הם לא טרחו כלל להסתיר את צחוקם.
"הוא מתרוצץ כמו עכבר בסיר לילה!"
"אני יודע שזה כאן איפה שהוא. סימנתי בגיר."

עוד צחוק ואז הוא נפנה אליהם: קורקס הגוץ רחב הכתפיים; בֶקו ארך-האף שהיה טייח; מוסא השמנמן שמומחיותו הנחת לבנים; ושני העבדים פוליטֶס וקורווינוס. אפילו צלליותיהם המטושטשות נראו מלגלגות עליו. "טוב, תצחקו. אבל אני מבטיח לכם: או שנמצא אותו לפני עלות השחר או שכולנו נצטרך לחזור הנה מחר בלילה. זה כולל גם אותך גַוויוס קורקס. אלא שבפעם הבאה תצטרך להיות פיכח."

דממה. אחר כך רקק קורקס והתקדם חצי צעד. המהנדס נדרך לעימות. המתח נצבר והלך זה שלושה ימים, מאז הגיע למיסנום. לא חלפה שעה בלי שקורקס ינסה לערער את מעמדו בעיני האנשים.

אם נתעמת, חשב המהנדס, הוא ינצח - הם חמישה נגד אחד - הם ישליכו את גווייתי מן הצוק ויגידו שמעדתי בחשכה. אבל איך יתקבל ברומא הדבר - אובדנו של אקווריוס שני באקווה אוגוסטה בפחות משבועיים?

זמן ארוך עמדו פנים אל פנים, לא יותר מפשע ביניהם, קרובים כל כך שהמהנדס חש את ריחו העבש של היין בהבל פי יריבו הקשיש ממנו. אבל אז פלט אחד האנשים - זה היה בֶקו - צעקה נרגשת והצביע. מעבר לכתפו של קורקס נראתה אבן, מסומנת במרכזה בצלב לבן עבה.

אָטיליוס היה שם המהנדס - מרקוס אטיליוס פרימוס, אם לציינו במלואו, אבל סתם אטיליוס סיפק אותו. כאדם מעשי מעולם לא התפנה לעסוק בכל אותם תארים שבני ארצו היו מתהדרים בהם ("זאב", "פנתר", "יפה" - במי לכל הרוחות הם מנסים לשטות?). מלבד זאת, איזה שם היה מכובד יותר בתולדות מקצועו מזה של בני שבט אטיליה, מהנדסי אמות מים זה הדור הרביעי? אבי סבו גויס על ידי מרקוס אגריפה מחטיבת הבליסטראות של הליגיון השנים-עשר, "פולמינָטָה" ("המנגחת"), וניגש לבניית האקווה יוליה. סבו תיכנן את האניו נובוס. אביו השלים את האקווה קלאודיה והביא אותה לגבעת אסקווילין ברומא על פני שבעה מיל של קמרונים והניח אותה ביום חניכתה כשטיח כסף לרגלי הקיסר. ועתה נשלח הוא, בשנתו העשרים ושבע, דרומה לקמפניה, מופקד על האקווה אוגוסטה.

שושלת שיוסדה על מים!

הוא נעץ מבט בחשכה. אכן, מפעל אדיר היא האוגוסטה - אחד ממבצעי ההנדסה הגדולים שנעשו מעולם. כבוד יהיה לפקד עליו. איֿשם הרחק, בצדו האחר של המפרץ, גבוה על הגבעות מכוסות האורנים של האָפֶנינוס, לכדה אמת המים את מעיינות הסרינוס והובילה את המים מערבה, תיעלה אותם במעברים תתֿקרקעיים עקלקלים, הסיעה מעל גיאיות על פני שורת קשתות, דחפה לרוחב עמקים בצינורות גדולים - כל הדרך עד מישורי קמפניה, משם דרך צדו המרוחק של הר וזוביוס, אחר כך דרומה לחוף של ניאפוליס ולבסוף לאורך השִדרה של חצי האי מיסנום עד לעיר המאובקת של הבסיס הימי, מרחק שישים מיל בקירוב, בשיפוע ממוצע של שתי אצבעות בכל מאה יארד לכל אורכה. היתה זו אמת המים הארוכה ביותר בתבל, ארוכה אף מכל אמות המים העצומות של רומא ומורכבת מהן הרבה יותר, כי בעוד שאחיותיה בצפון השקו כל אחת רק עיר אחת, מוביל המים המפותל של האוגוסטה - ה"מטריקס", כפי שכינו אותו, "קו האם" - היניק לא פחות מתשע ערים סביב מפרץ ניאפוליס: ראשית פומפיי בקצה בליטה ארוכה, אחר כך נולה, אָקֶרי, אטֶלה, ניאפוליס, פוטיאולי, קומֵי, באַיֵי ולבסוף מיסנום.

וזאת היתה הבעיה, לדעת המהנדס. האוגוסטה נדרשה לעשות יותר מדי. לרומא היו, ככלות הכול, יותר מחצי תריסר אמות מים: במקרה של תקלה באחת יכלו האחרות למלא את הגירעון. אבל כאן למטה לא היה שום מקור מילואים, בייחוד לא בבצורת הזאת שנכנסה עתה לחודשה השלישי. בארות שסיפקו מים במשך דורות הפכו פירים של אבק. נחלים יבשו. נהרות נעשו דרכים שאיכרים הוליכו בהן את בהמותיהם לשווקים. אפילו האוגוסטה גילתה סימני תשישות, מפלס המאגר העצום שלה ירד מדי שעה, וזה מה שהביא אותו לכאן, אל צלע הגבעה, לפני עלות השחר, בשעה שהיה אמור להיות במיטתו.

מנרתיק העור התלוי על חגורתו העלה אטיליוס גוש מבריק של עץ ארז עם משען סנטר מגולף בצדו האחד. גרעין העץ היה חלק ובהיר מחיכוך סנטרי אבותיו. סופַר שאבי סבו קיבל אותו כקמע מוויטרוביוס, אדריכלו של אוגוסטוס האלוהי, והאיש הזקן טען כי רוחו של נפטון אל המים שוכנת בו. דעתו של אטיליוס לא היתה פנויה לאלים - נערים שכנפיים ברגליהם, נשים רוכבות על דולפינים, קשישים שבהתלקח זעמם מטילים חזיזי ברקים מראשי הרים - כל אלה היו סיפורים לילדים, לא לגברים. במקומם הוא שם את מבטחו באבנים ובמים ובנס היומיומי שהתרחש מעירוב שני חלקי בוץ רווי בחמישה חלקי פוטֶאולָנום - החול האדום המקומי - שיצר חומר שבשקיעתו במים קיבל לכידות קשה מאבן.

עם זאת - שוטה הוא מי ששולל את קיומו של המזל, ואם הנכס המשפחתי הזה עשוי להביא לו אותו... הוא העביר אצבע על קצה העץ. הוא נכון לנסות כל דבר פעם אחת.
את פרקי ויטרוביוס השאיר מאחוריו ברומא. לא שהיתה לכך חשיבות. הוא הוזן בהם מילדות, כפי שנערים אחרים שיננו את וירגיליוס. עדיין ידע לצטט פסקאות שלמות בעל פה.
"בסוגי הקרקעות שתוארו לעיל יימצאו, כסימנים, הצמחים הבאים: סוף, ערבה, אלנוס, שיח אברהם, קנה, קיסוס ושאר צמחים דומים שאינם יכולים לצמוח ללא לחות..."
"קורקס, שם!" פקד אטיליוס. "קורווינוס, שם. בֶקו, קח את המוט וסמן את המקום שאגיד לך. אתם השניים: פִקחו עיניים."

קורקס נעץ בו מבט בעוברו.
"אחר כך," אמר אטיליוס. המשגיח הצחין מכעס כמעט בעוצמה שהסריח מיין, אבל יהיה להם די זמן לסגור את החשבון כשיחזרו למיסנום. עכשיו עליהם למהר.
מעין מלמלה אפורה סיננה את אור הכוכבים. הירח צנח. חמישהֿ-עשר מיל מזרחה, בנקודת האמצע של המפרץ, ניתן להבחין בפירמידה המיוערת של הר וזוביוס. השמש תעלה מאחוריו.
"אם אין בנמצא מעיינות נובעים, עלינו לחפשם מתחת לפני הקרקע ולכנסם יחד. יש ליישם את השיטה הבאה: לפני זריחת החמה יש לשכב אפרקדן במקום שבו יש לערוך את החיפוש המבוקש, ובעת שמניחים ותומכים את הסנטר על גבי הקרקע, יש להעיף מבט על פני השטח שמסביב. בדרך זו, כאשר הסנטר נייח, המבט לא יעלה לגבהים העולים על הדרוש, אלא יגיע לגובה מוגבל ושווה בשטח הסובב."

אטיליוס כרע על העשב החרוך, רכן קדימה ומיקם את בול העץ על הקו שנמתח ממנו אל צלב הגיר במרחק חמישים צעדים. אחר כך הניח את סנטרו על המשען ופרש את זרועותיו. האדמה עדיין היתה חמה מיום אתמול. חלקיקי אפר נישאו אל פניו כשהשתטח. אין טל. שבעים ושמונה ימים ללא גשם. העולם הלך ונשרף. בזווית עינו ראה את קורקס מחווה תנועה מגונה בהבליטו את מפשעתו - "לאקווריוס שלנו אין אישה, אז הוא מנסה לזיין את אמא אדמה!" - ואז, הרחק לימינו, האפיל הווזוביוס ואור בקע משפתו. אלומה של חום טפחה על לחיו של אטיליוס. הוא נאלץ להרים את ידו לסוכך על פניו מהאור המסנוור כשהסתכל אל מעבר לצלע הגבעה.

"יש לחפור במקומות שבהם יעלה אד מסתלסל ועולה אל האוויר. סימן זה אינו ניכר במקומות יבשים..." "ראית אותו מהר," נהג אביו לומר לו, "או שלא ראית אותו כלל." הוא ניסה לסרוק את השטח מהר ובאורח שיטתי, מעתיק את מבטו מגזרה אחת של הקרקע לשכנתה. אבל הכול נראה מתערבב - שטחים שרופים חומים ואפורים ורצועות של אדמה אדומה שכבר מתחילה לרטוט בשמש. מבטו התערפל. הוא התרומם על מרפקיו, מחה כל אחת מעיניו באצבע וחזר והשעין את סנטרו.

שם!

זה היה דק כמו חוט דיג. לא "מסתלסל" ולא "עולה", כפי שהבטיח ויטרוביוס, אלא מתוח, קרוב לקרקע, כאילו אנקול נתפס בזיז סלע ומישהו מנסה לשחררו. זגזג הנע לעברו. ונמוג.

הוא צעק והצביע - "שם, בֶקו, שם!" - והטייח הזיז את עצמו לעבר הנקודה. "חזרה. כן. שם. סַמֵן!" הוא קפץ על רגליו ומיהר אליהם כשהוא מסלק מקדמת כותונתו את האבק האדום והפיח שדבקו בה, מחייך ונושא ברמה את בול עץ הארז המָגי. השלושה התקבצו סביב המקום, ובקו ניסה לתקוע את המוט באדמה, אבל הקרקע היתה קשה, ולא היה אפשר להחדיר את המוט די הצורך.

אטיליוס חגג. "ראיתם? ודאי שראיתם. הייתם קרובים יותר ממני."
הם תלו בו מבט קפוא.
"זה היה מוזר, שמתם לב? התרומם ככה." בכף יד שטוחה החווה תנועות חיתוך אופקיות אחדות באוויר. "כמו קיטור שעולה מקדרה שטילטלו אותה."
הוא הסתכל באחד ואחר כך בשני בחיוך שהיה יציב ואחר כך התכווץ.
קורקס הניד את ראשו לשלילה. "העיניים שלך משטות בך, עלם חמודות. אין שום מעיין כאן למעלה.
אמרתי לך. אני מכיר את הגבעות האלה זה עשרים שנה."
"ואני אומר שראיתי אותו."
"עשן." בטש קורקס ברגלו באדמה היבשה, מעלה ענן אבק. "דלקת קוצים יכולה לבעור ימים תחת פני הקרקע."
"אני יודע מהו עשן. אני יודע מהו קיטור. זה היה קיטור."

השניים העמידו פני עיוורים. ככל הנראה היו כאלה. אטיליוס כרע על ברכיו וטפח על הקרקע האדומה היבשה. אחר כך החל לחפור בידיים חשופות, מחדיר את אצבעותיו תחת האבנים, דוחף אותן הצידה ומושך בפקעת חרוכה ארוכה המסרבת להיעקר. משהו החל כאן. הוא היה בטוח בכך. איך התאושש הקיסוס לחיים מהר כל כך, אם אין פה מעיין?

בלי לפנות לאחור אמר, "הביאו את הכלים."
"אקווריוס..."
"הביאו את הכלים!"
הם חפרו כל הבוקר בעוד השמש מטפסת לאטה מעל הכבשן הכחול של המפרץ ומותכת מצלחת צהובה לכוכב לבן של גז. הקרקע חרקה ונמתחה בַחום כמו המיתר של אחת ממכונות המצור הענקיות של אבי סבו.

נער עבר לידם, מושך בחבל עז כחושה בדרכו העירה. הוא היה הנפש החיה היחידה שראו. מיסנום עצמה השתרעה מוסתרת מעיניהם היישר מעבר לשפת הצוק. מדי פעם צפו ועלו משם צליליה - מטחי פקודות מבית הספר הצבאי, דפיקות וניסורים מן המספנות.

אטיליוס, כובע קש ישן משוך על פניו, עבד קשה מכולם. אפילו כאשר האחרים הסתלקו מדי פעם להתפרקד בכתם מוצל מזדמן הוא המשיך בהנפת קרדומו, הקת חלקלקה מזיעתו וקשה לאחיזה. בועות התהוו בכפות ידיו. כותונתו דבקה לגופו כמו מעטה עור נוסף. אבל הוא נזהר מלגלות חולשה לעיני אנשיו. אפילו קורקס נאלם דום אחרי זמן מה.

המכתש שהצליחו לחפור הגיע לעומק שתי קומות אדם, והיה רחב דיו לאפשר לשניים מהם לעבוד בתוכו. אמנם היה שם מעיין, אבל הוא נסוג כל אימת שהתקרבו אליו. הם חפרו. האדמה בצבע החלודה בקרקעית המכתש התלחלחה. ומיד יבשה באור השמש. הם חפרו רובד נוסף והתהליך חזר על עצמו.

רק בשעה העשירית, כשהשמש עברה את הזנית, הכיר אטיליוס לבסוף בתבוסתו. הוא הביט בכתם המים האחרון פוחת ומתאדה, זרק את קרדומו אל מעבר לשפת המכתש והעלה את עצמו אחריו. הוא הסיר את כובעו והשיב בו רוח על לחייו הלוהטות. קורקס ישב על אבן והביט בו. לראשונה הבחין אטיליוס שהוא גלוי ראש.

"המוח שלך יתבשל בחום הזה," אמר לו. הוא חלץ את פקק החֵמֶת שלו, טיפטף מעט מים לכף ידו והתיז אותם על פניו ועל עורפו ושתה. המים היו חמים - לא מרעננים, כאילו בלע דם. "אני נולדתי כאן. החום אינו מציק לי. בקמפניה זה נקרא קריר." קורקס כיחכח ורקק. הוא החווה בסנטרו הרחב בכיוון הבור: "מה עושים בזה?"

אטיליוס העיף מבט בבור - חתך מכוער בצלע הגבעה. תל גדול של אפר מקיף אותו. מצבת הזיכרון שלו. האיוולת שלו. "נשאיר את זה כך," אמר. "נכסה בקרשים. כשיֵרד גשם, המעיין יעלה. אתה תראה." "כשיֵרד גשם, לא נצטרך מעיין."
הגיוני, נאלץ אטיליוס להסכים.
"נוכל להניח צינור ממנו," אמר מהורהר. הוא היה רומנטיקן כשדובַר במים. בדמיונו החלה להתרקם לפתע אידיליה פסטורלית שלמה. "נוכל להשקות את כל צלע ההר. יכולים לצמוח כאן פרדסי לימונים. זיתים. אפשר לבנות טרסות. ענבי יין..."
"ענבי יין!" קורקס הניד את ראשו לשלילה. "אז עכשיו אנחנו חקלאים! הקשב לי, מומחה צעיר מרומא. תן לי להגיד לך משהו. באקווה אוגוסטה לא היה כשל כבר יותר ממאה שנה. ולא יהיה בה כשל עכשיו. אפילו לא כשאתה אחראי לה."
"נקווה." המהנדס כילה את שארית מימיו. הוא חש שפניו מוצפות סומק מהשפלה, אבל החום חיפה על חרפתו. הוא הידק נמרצות את כובע הקש על ראשו והנמיך את שוליו להגן על פניו. "בסדר, קורקס, אסוף את האנשים. סיימנו כאן היום."
הוא אסף את כליו ויצא לדרך בלי להמתין לאחרים. הם יכולים למצוא את דרכם חזרה.

היה עליו להקפיד היכן יניח את כף רגלו. כל צעד הפיץ לטאות נמלטות אל תוך השיחים היבשים. זאת אפריקה יותר מאשר איטליה, חשב, וכשהגיע אל שביל החוף התגלתה תחתיו מיסנום, מנצנצת באובך החום כמו עיר של נווה מדבר, מתנשמת - כך נדמה - במתואם עם הציקדות.

מפקדת הצי הקיסרי המערבי היתה ניצחון האדם על הטבע, שכן על פי תנאי המקום שום עיר לא היתה אמורה להתקיים כאן. לא היה שום נהר להסתמך עליו, רק כמה בארות או מעיינות. אבל אוגוסטוס האלוהי קבע שהקיסרות צריכה עיר נמל לחלוש ממנה על הים התיכון, והיא קמה, התגלמות העוצמה הרומית: צלחות הכסף הנוצצות של מעגניה הפנימיים והחיצוניים, החרטומים המוזהבים וירכתי זנבות המניפה של חמישים ספינות מלחמה מבריקים בשמש אחר הצהריים המאוחרים, מגרש המסדרים החום המאובק של בית הספר הצבאי, גגות הרעפים האדומים והקירות המסוידים של העיר האזרחית הנישאת מעל יער התרנים המחודדים שבמספנה.

עשרת אלפים ימאים ועוד עשרת אלפים תושבים אזרחים נדחסו לתוך רצועת היבשה הצרה בלא מים חיים. רק אמת המים הפכה את קיומה של מיסנום לאפשרי.
הוא שב והגה בתנועה המוזרה של הקיטור ובאופן שבו המעיין נראה ממהר לחזור לתוך הסלע. ארץ מוזרה.
הוא הביט בצער בבועות שבכפות ידיו.
"שליחות מטופשת..."
הניד בראשו, עיפעף בעיניו לנקותן מזיעה וחידש את צעידתו היגעה למטה, העירה.

Hora undecima
[שעה 17:42]

"שאלה בעלת משמעות מעשית לחיזוי היא כמה זמן חולף בין נביעת מַגמה חדשה להתפרצות שבעקבותיה. בהרי געש רבים עשוי רווח הזמן הזה להתבטא בשבועות או בחודשים, אבל באחרים הוא עלול להיות קצר הרבה יותר, לפעמים ימים או שעות."
וולקנולוגיה (מהדורה שנייה)

בווילה הורטנסיה, המעון הגדול בחוף שבעיבורה הצפוני של מיסנום, נעשו הכנות להמתת עבד. עמדו להשליכו למאכל הצלופחים.

לא היה זה נוהג זר בחלק הזה של איטליה, מקום שלאחוזות בית גדולות רבות סביב המפרץ היו חוות דגים משוכללות. הבעלים החדש של וילה הורטנסיה, המיליונר נומריוס פופידיוס אַמפליאָטוס, שמע לראשונה עוד כנער על האציל האוגוסטיאני וֶדיוס פוליו שהיה מטיל עבדים גולמניים לברכת הצלופחים שלו כעונש על שבירת כלים, והוא הזכיר זאת תכופות בהערצה כהמחשה מושלמת לעוצמה. עוצמה ודמיון ותבונה וסגנון מסוים.

וכך, כאשר מקץ שנים נהיה גם אמפליאטוס בעליה של חוות דגים - במרחק מילים אחדים במורד החוף ממגוריו הישנים של ודיוס פוליו בפאוסיליפון - וכאשר גם אחד העבדים שלו השחית פריט רכוש יקר ערך, מדרך הטבע נזכר בתקדים. אמפליאטוס עצמו נולד עבד וחשב שכך אמור להתנהג בן אצולה. העבד הופשט עד אזור חלציו, ידיו נכפתו מאחורי גבו, וכך הוצעד אל שפת הים. סכין פתחה חתכים בשתי שוקיו להקיז דם בכמות מושכת, וגם הותז עליו חומץ שנאמר עליו שהוא מטריף צלופחים.

היתה זו שעה מאוחרת של אחר הצהריים, חמה מאוד.
לצלופחים היה מִכלא משלהם, בנוי במרחק ניכר מיתר ברכות הדגים כדי להחזיקם מופרדים, והגישה אליו היתה באמצעות כבש בטון שהתארך לתוך המפרץ. צלופחים מן הזן הזה נודעו בתוקפנותם, אורך גופם כקומת אדם ורוחבם כגוף אדם ולהם ראשים פחוסים, זרבוביות רחבות ושיניים חדות כתער. חוות הדגים של הווילה היתה בת מאה וחמישים שנה, ואיש לא ידע כמה יצורים יש במבוכי המנהרות ובשטחים המוצלים שנבנו בקרקעית הברכה. בוודאי עשרות, אולי מאות. הצלופחים העתיקים יותר היו מפלצות, וכמה מהם ענדו תכשיטים. על אחד, שעגיל זהב הוצמד לסנפיר חזהו, סופר שהיה חביבו של נירון קיסר. הצלופחים האלה היו אימתו העזה ביותר של העבד משום שזה זמן רב - אמפליאטוס הפיק הנאה מן האירוניה - הוא היה מופקד על האכלתם, והוא זעק ונאבק עוד בטרם נדחף אל הכבש. הוא ראה את הצלופחים בפעולה בכל בוקר כשהשליך להם את מזונם, ראשי דגים וקרביים של עופות - איך פני המים רטטו, אחר כך נעכרו כשחשו את בוא הדם, ואיך הגיחו ממחבואיהם להיאבק על מזונם, קורעים אותו לגזרים.

בשעה האחת-עשרה, למרות החום המחניק, ירד אמפליאטוס מעדנות מן הווילה בלוויית בנו המתבגר קֶלסינוס, מנהל משק ביתו סקוטאריוס, אחדים מלקוחותיו העסקיים (שהגיעו עמו מפומפיי והסתובבו במקום מעלות השחר בתקווה לזכות בארוחה) וקהל של כמאה עבדים זכרים שיפיקו, כך סבר, תועלת מן החיזיון. אשתו ובתו נצטוו להישאר ספונות בחדריהן: זה אינו מראה שנועד לנשים. כיסא גדול הוצב בשבילו וקטנים יותר לקרואיו. הוא אפילו לא ידע את שם העבד שסרח. הלה הגיע אליו כאחד מעובדי משק הדגים כשאמפליאטוס רכש את הווילה בתחילת השנה במחיר מצוין של עשרה מיליון.

דגים מכל המינים גודלו בהוצאות ניכרות לאורך קו החוף של הבית - לברקים על בשרם הלבן-הצמרי, בורים אפורים שהצריכו קירות גבוהים סביב הברכה שלהם כדי למנוע בעדם מלנתר אל החופש, דגי סנדל, תוכי וזהובי ראש, כסיפים וזאבי ים.

אבל היקרים מכל האוצרות המימיים של אמפליאטוס - רעד חלף בו כשנזכר כמה שילם בעדם, והוא אפילו לא אהב דגים - היו המוליות האדומות, ברבוניות בעלות גדילי זקן הידועות בקשיי גידולן, שצבען נע בין ורוד חיוור לכתום. ואת אלה הרג העבד. בזדון או מחוסר מיומנות, אמפליאטוס לא ידע, גם לא היה אכפת לו: הם נתגלו בשעה מוקדמת אחר הצהריים מקובצים יחד במותם כפי שהיו בחייהם, שטיח ססגוני צף על פני מימי הברכה. כמה מהם עדיין היו בחיים כשאמפליאטוס הובהל לראות את המחזה, אבל הם הוסיפו למות גם בעודו צופה בהם, מתהפכים כמו עלים בעומק הברכה וצפים להצטרף אל היתר. הורעלו עד אחד. הם היו מכניסים ששת אלפים האחד במחירי השוק - פי חמישה משוויו של העבד עלוב הנפש שהיה אמור לטפל בהם - ועכשיו היו ראויים רק לשרפה. אמפליאטוס השמיע מיד את גזר דינו: "השליכו אותו לצלופחים!"

העבד זעק כשגררו ודחפו אותו אל שפת הברכה. לא היתה זו אשמתו, הוא צעק. לא היה זה האוכל! המים גרמו לאסון. שיקראו לאקווריוס.

האקווריוס!
אמפליאטוס צימצם את עיניו אל מול בוהק הים. היה קשה להבדיל בין הצלליות של העבד המתפתל, שני האחרים האוחזים בו והרביעי שהחזיק באנקול סירה כמו חנית ותקע אותו בגב הנידון - כל הארבעה היו דמויות קיסמים באובך החום ובבוהק הגלים. הוא הרים את זרועו במחווה של קיסר, אגרופו קמוץ, אגודלו מקביל לקרקע. הוא חש את עצמו אלוהי בכוחו ועם זאת מלא סקרנות אנושית פשוטה. רגע השתהה, טעם את התחושה, אחר כך סובב באחת את שורש כף ידו והורה באגודלו כלפי מטה. שיקבל את המגיע לו!

הזעקות פולחות האוזניים של העבד הנאבק על שפת ברכת הצלופחים נישאו משפת הים על פני הטרסות וברכת השחייה לתוך הבית הדמום שהנשים הסתגרו בו.

קורֶליה אמפליאטה רצה לחדר השינה, הטילה עצמה על המזרן ומשכה את הכר על ראשה, אבל לא היה מנוס מן הקול. היא, שלא כאביה, ידעה את שם העבד - היפונַקס, יווני - ידעה גם את שם אמו, אַטיה, שעבדה במטבח, וזעקות השבר שלה, משהחלו, היו נוראות אף משלו. לאחר רגעים אחדים לא יכלה עוד קורליה לשאת את הקינות. היא זינקה על רגליה, חצתה בריצה את הווילה השוממה ומצאה את האישה המקוננת שקרסה למרגלות עמוד בגן הפנימי.

בראותה את קורליה, נאחזה אטיה בשולי חצאיתה של גברתה הצעירה, מיררה בבכי על רגליה המסונדלות וחזרה שוב ושוב על הטענה שבנה אינו אשם, שצעק אליה כאשר לקחו אותו - אלה המים, המים, משהו לא כשורה במים. מדוע אין איש שומע לו?

קורליה ליטפה את שערה האפור של אטיה וניסתה להשמיע באוזניה מילות ניחום ככל יכולתה. יותר מזה לא היה בכוחה לעשות. לשווא תעתור לאביה לחנינה, ידעה זאת. הוא אינו שומע לאיש, פחות מכול לנשים, ופחות מכל הנשים לבתו. ממנה ציפה לציות ללא תנאי. התערבות מצדה אך תגביר את ודאות מותו של העבד. על תחינות אטיה יכלה להשיב רק זאת, שאין בכוחה לעשות דבר.

בשומעה זאת הזדקפה פתאום הזקנה - לאמיתו של דבר היתה בשנות הארבעים לחייה, אבל שנות עבד נחשבו בעיני קורליה כשנות כלב והיא נראתה בת שישים לפחות - הזדקפה וניגבה את עיניה.
"אני חייבת להשיג עזרה."
"אטיה, אטיה," אמרה קורליה רכות, "מי יעזור לך?"
"הוא צעק אקווריוס. שמעת אותו? אני אביא את האקווריוס."
"איפה מוצאים אותו?"
"ייתכן שהוא נמצא ליד אמת המים שבמורד הגבעה, במקום שעובדים אנשי המים."
עתה קמה על רגליה, רועדת אך נחרצת, שולחת סביב מבט פראי. עיניה אדומות, שערה ובגדיה סתורים, מראֶהָ כאישה שנטרפה עליה דעתה, וקורליה ידעה שאיש לא ישים לבו אליה. יצחקו לה או יגרשו אותה באבנים.

"אני אבוא איתך," אמרה, ולשמע זעקה איומה נוספת משפת הים, הרימה קורליה בידה האחת את שולי חצאיתה ובשנייה תפסה את מפרק ידה של הזקנה, ושתיהן חצו בריצה את הגן, חלפו על פני השרפרף הריק של השוער, יצאו בדלת הצדדית והגיחו לתוך החום המסנוור של הדרך הציבורית.

מסוף האקווה אוגוסטה השתרע מאגר תתֿ-קרקעי עצום, מרחק כמה מאות צעדים מדרום לווילה הורטנסיה, חצוב במדרון המשקיף אל הנמל וידוע מימים שקדמו לכל זיכרון אנושי בכינוי "פיסקינה מיראביליס" - "ברֵכת הפלאים".

מבט מבחוץ לא גילה בה דבר מופלא כלשהו, ומרבית תושבי מיסנום עברו לידה בלי לזַכותה במבט נוסף. על פני השטח הופיעה כבניין עשוי לבנים אדומות, נמוך ובעל גג שטוח, מעוטר בקיסוס ירוק בהיר, גוש רחובות אורכו, חצי גוש רוחבו, מוקף חנויות ומחסנים, מסבאות ודירות, חבוי ברחובות האחוריים המאובקים של הבסיס הימי.

רק בלילה, בהידום המולת התנועה וצעקות הסוחרים, ניתן לשמוע את הרעם התת-קרקעי העמום של מים נופלים, ורק אם נכנסת לחצר, פתחת את דלת העץ הצרה וירדת כמה צעדים אל הפיסקינה עצמה, יכולת להתרשם ממלוא הדרו של המאגר. התקרה המקומרת נסמכה על ארבעים ושמונה עמודים, כל אחד מהם חמישים רגל ויותר גובהו - אם כי מרבית אורכם היה שקוע במימי המאגר - והד אמת המים ההולם בפני המים די היה בו להרעיד את עצמותיך.

המהנדס יכול לעמוד כאן שעות, להאזין בעודו שקוע במחשבות. רעש האוגוסטה היה באוזניו לא המיה חדגונית רצופה אלא נעימה של עוגב מים ענקי: מנגינת הציוויליזציה. היו חללי אוויר בגג הפיסקינה ובשעות אחר הצהריים, כאשר הרסס הקוצף זינק באור השמש וקשתות רקדו בין העמודים - או בערבים, כאשר נעל את המקום למשך הלילה ולהבת הלפיד שבידו השתקפה על פני המים השטוחים כמו זהב שהותז על עץ הובנֶה - ברגעים שכאלה כלל לא הרגיש כמי שנמצא במאגר אלא כשרוי במקדשו של האל היחיד הראוי להאמין בו.

הדחף היחיד שמילא את אטיליוס כשירד מן הגבעות ונכנס לחצר בסיום עבודת אותו אחר צהריים, היה לבדוק את מפלס המאגר. זה הפך אצלו הרגל כפייתי. אבל כשביקש לפתוח את הדלת, מצא אותה נעולה ונזכר שקורקס נשא את המפתח על חגורתו. הוא היה עייף כל כך שבפעם הזאת לא חשב על כך עוד. הוא שמע את ההמיה הרחוקה של האוגוסטה - היא פועלת: זה מה שחשוב - כעבור זמן, כאשר ניתח את פעולותיו, הגיע למסקנה שאין לו יסוד ממשי להטיל על עצמו אשמת התרשלות כלשהי בתפקידו. לא היה דבר שיכול לעשותו. נכון, המאורעות יכלו להתפתח אחרת מבחינתו האישית - אבל לכך יש חשיבות מעטה בהקשר הרחב של המשבר.

הוא נפנה אפוא מן הפיסקינה וסקר את החצר השוממה. אמש הורה לכבד ולסדר את המקום בעת היעדרו ועתה נוכח בשביעות רצון למצוא שהדבר נעשה. היה לדידו משהו מרגיע במראה חצר מסודרת כיאות. הערמות המוקפדות של יריעות העופרת, קנקני הסיד, שקי הפוטאולנום, הקטעים האדמדמים של צינור הטֶרָקוטה - כל אלה היו מראות של ילדותו. גם הריחות - חריפות הסיד, אבק החֵמר השרוף שהושאר כל היום בשמש.

הוא נכנס אל המחסנים, שמט את כלי עבודתו על הקרקע וחילץ בתנועה סיבובית את כתפו הכואבת, אחר כך מחה את פניו בשרוול כותונתו ושב אל החצר בדיוק בעת שהאחרים התאספו בה. הם פנו היישר אל ברז השתייה בלי לשים לב אליו, ועמדו בתור להרוות את צימאונם ולהתיז מים על ראשיהם וגופיהם - קורקס, אחריו מוסא, אחריו בֶקו. שני העבדים ישבו בצל והמתינו באורך רוח עד שבני החורין יסיימו. אטיליוס ידע שבמהלך היום כורסם מעמדו. אבל הוא עדיין יכול לעמוד בעוינותם. הוא כבר התמודד עם דברים גרועים יותר.

בצעקה הודיע לקורקס שהאנשים סיימו את עבודת יומם, נענה בקידה לגלגנית והחל לעלות בגרם מדרגות העץ הצרות אל דירת מגוריו.

החצר היתה מרובעת. צלעה הצפונית היתה חומת הפיסקינה מיראביליס. במערב ובדרום היו המחסנים והמשרדים של מִנהלת אמת המים. במזרח היה אגף הדיור: מתחם מגורים לעבדים בקומת הקרקע ומעליו דירת האקווריוס. קורקס ושאר בני החורין התגוררו בעיר עם משפחותיהם.

אטיליוס, שהשאיר את אמו ואת אחותו ברומא, חשב שבבוא העת בוודאי יביא גם אותן למיסנום וישכור בית שאמו תנהל עבורו. אבל בינתיים ישן בדירת הרווקים הצרה של קודמו אֶקסומניוס שכמה מחפציו הועברו בהוראתו לחדרון הנוסף שבקצה המסדרון.

מה קרה לאקסומניוס? זה היה, כמובן, הדבר הראשון שאטיליוס שאל בהגיעו לנמל. אבל לאיש לא היתה תשובה, ואם היתה, הם לא התכוונו למסור לו אותה. חקירותיו נתקלו בשתיקה זועפת. דומה שאקסומניוס הזקן, סיציליאני שניהל את האוגוסטה קרוב לעשרים שנה, יצא בוקר אחד את ביתו ומאז לא שמעו עליו דבר.

במצב רגיל משרד הקורָטור אקוורום ברומא, שחלש על אמות המים באזורים אחת ושתיים (לאטיום וקמפניה), היה מעדיף להניח זמן מה למצב כפי שהוא. אבל לאור הבצורת והחשיבות האסטרטגית של האוגוסטה ולאור העובדה שהסנאט יצא לפגרת הקיץ בשבוע השלישי של יולי ומחצית חבריו נמצאו בווילות הקיט שלהם סביב המפרץ, סבר המשרד שמן התבונה יהיה לשגר מחליף לאלתר. אטיליוס קיבל את הזימון באִידֵי אוגוסט לפנות ערב, שעה שעמד בסיום ביצועה של מטלת תחזוקה שגרתית באניו נובוס. הוא הונחה אל הקורטור אקוורום בכבודו ובעצמו, אקיליוס אַוויולה, במעונו הרשמי על גבעת הפָלָטין, ושם הוצע לו המינוי. אטיליוס היה נבון, נמרץ, להוט - הסנטור ידע איך להחמיא לאדם כשרצה להשיג דבר מה - ללא אישה או ילדים שירתקו אותו לרומא. האם יוכל לצאת למחרת היום? אטיליוס נענה, כמובן, מיד להצעה, כי ראה בתפקיד הזדמנות גדולה לקידומו. הוא נפרד ממשפחתו והספיק לעלות על המעבורת היומית מאוסטיה.

הוא החל לנסח מכתב הביתה, שהיה מונח עתה על כוננית הלילה לצד מיטת העץ הקשה. בהתכתבות לא הצטיין. מידע שגרתי - הגעתי, הנסיעה היתה טובה, מזג האוויר חם מאוד - כתב בכתב יד של תלמיד בית ספר, וזה היה המרב שידע להפיק. לא היה בכך אפילו רמז להתרגשות הגדולה שמילאה אותו: התחושה הלוחצת של אחריות, חששותיו ממחסור במים, הבידוד שהטיל עליו מעמדו. אבל הן נשים - מה הן יודעות? - לבד מזאת הוא חונך לחיות את חייו על פי התורה הסטואית: לא להשחית זמן על הבלים, לעשות את המוטל עליו בלי לייבב, להיות יציב בכל הנסיבות - כאבים עזים, שכול, מחלה - ודבקות באורח חיים פשוט: מיטת שדה ושמיכה.

הוא ישב על קצה המזרן. העבד השרת פילו הניח בחדרו כד מים וקערה, פירות, כיכר לחם, קנקן יין ופרוסת גבינה לבנה קשה. הוא התרחץ בקפדנות, כילה את כל האוכל, יצק קצת יין במים ושתה. אחר כך, עייף אף מכדי לחלוץ את נעליו ולפשוט את כותונתו, השתרע על המיטה, עצם את עיניו ומיד גלש לאזור הדמדומים שבין שינה לעֵרות שבו שוטטה בלי הרף אשתו המתה וקולה קורא אליו - מתחנן, דוחק: "אקווריוס! אקווריוס!"

לאשתו אך מלאו עשרים ושתיים שנה כשצפה בגופה המופקר ללהבות של אש האשכבה. האישה הזאת היתה צעירה יותר - בת שמונה-עשרה אולי. עם זאת די היה בחלום שהשתייר בתודעתו ובדמיונה של נערה זו לסבינה כדי לגרום ללבו לנתר. אותה כהות שיער. אותו לובן עור. אותה חושניות גוף. היא עמדה תחת החלון וקראה.

"אקווריוס!"

הקולות הרמים הוציאו גברים אחדים ממרבצם בצל, ועד הגיעו לתחתית המדרגות הספיקו אלה ליצור חצי מעגל סביבה. היא לבשה טוניקה לבנה רפויה, פתוחה לרווחה בצוואר ובשרוולים - לבוש המיועד לרשות הפרט, המגלה טפח מן הדשנות והלובן של זרועותיה החשופות וקימורי שדיה, לבוש שאישה מכובדת לא תופיע בו בפומבי. עתה הבחין שאין היא לבדה. שפחה נלוותה אליה - קשישה כחושה רועדת ששערה האפור הדק היה חלקו אסוף, חלקו משתלשל על גבה.

היא היתה חסרת נשימה, ממלמלת - משהו על מוליות אדומות שמתו אותו יום אחר הצהריים בברכות הדגים של אביה ועל רעל במים ועל אדם שמשליכים אותו לצלופחים ועל כך שהוא חייב לבוא מיד. היה קשה לתפוס את כל מה שאמרה.
הוא הרים את ידו לקטוע את דיבורה ושאל לשמה.
"אני קורליה אמפליאטה, בתו של נומריוס פופידיוס אמפליאטוס מווילה הורטנסיה," הציגה את עצמה בקוצר רוח, ולשמע שם אביה, הבחין אטיליוס שקורקס וכמה מן האנשים החליפו מבטים. "אתה האקווריוס?"
"האקווריוס אינו פה," אמר קורקס.
המהנדס השתיקו בהינף יד. "אני האחראי על אמת המים, כן."
"אז בוא איתי."

היא צעדה אל השער ונראתה מופתעת להיווכח שאטיליוס אינו בא אחריה. האנשים החלו ללעוג לה. מוסא חיקה אותה בטלטול מותניו ובנענוע ראשו בחנחון: "אוה, אקווריוס, בוא איתי...!"
היא פנתה לאחור ודמעות תסכול נצצו בעיניה.
"קורליה אמפליאטה," אמר אטיליוס באורך רוח ולא בלי אהדה. "ייתכן שאינני יכול להרשות לעצמי לאכול מולית אדומה, אבל אני מניח שאלה דגי ים. אינני אחראי לים."
קורקס גיחך והצביע עליה. "שמעת זאת? היא חושבת שאתה נפטון!"
שוב פרץ של צחוק. אטיליוס השתיק אותם בתקיפות
. "אבי מוציא להורג מישהו. העבד זעק לאקווריוס. זה כל הידוע לי. אתה תקוותו היחידה. תבוא איתי או לא?"
"המתיני," אמר אטיליוס. הוא הורה בראשו לעבר הזקנה שהליטה את פניה בידיה ובכתה בראש מושפל.
"מי זאת?"
"אמו."
האנשים שתקו הפעם.
"אתה רואה?" קורליה נגעה בזרועו. "בוא," אמרה חרישית, "אנא."
"אביך יודע איפה את?"
"לא."
"אל תתערב," אמר קורקס, "זאת עצתי."

עצה טובה, חשב אטיליוס, כי אילו התערב אדם בכל פעם ששמע על התאכזרות לעבד, לא היה נותר לו זמן לאכול או לישון. ברכה של מי ים מלאה מוליות מתות? אין זה נוגע לו. הוא הביט בקורליה. אבל היצור האומלל ביקש במפורש לקרוא לו.
סימנים, אותות, נבואות...
קיטור שהיטלטל כמו חוט של חכה. מעיינות שזורמים חזרה לאדמה. אקווריוס שנבלע באוויר הלוהט. רועים לרגלי המורדות של הר וזוביוס סיפרו שראו ענקים. בהֶרָקולָנֶאום, לפי מה שסיפרו, ילדה אישה תינוק שלו סנפירים במקום רגליים. ועכשיו ברכה מלאה מוליות אדומות מתות במיסנום במהלך אחר צהריים אחד, בלי סיבה נראית לעין.

חייבים להבין ככל האפשר את ההיגיון שבדברים.
הוא גירד באוזנו. "כמה רחוקה הווילה הזאת?"
"אנא. כמה מאות צעדים. לא רחוק בכלל." היא משכה בזרועו, והוא נתן לעצמו להימשך. היא לא היתה קלה להתנגדות, הקורליה אמפליאטה הזאת. אולי עליו לפחות להשיבה למשפחתה? אין זה בטוח לאישה בגילה ובמעמדה להסתובב ברחובות עיר ימית. הוא קרא מעבר לכתפו לקורקס להצטרף, אבל קורקס משך בכתפיו - "אל תתערב!" הוא חזר ואמר - ולפני שהבין מה מתרחש היה אטיליוס מחוץ לשער, ברחוב, והאחרים נעלמו מטווח ראי

יתו.

היה זה הזמן - כשעה לפני דמדומי הערב - שבו הים תיכונים החלו לצאת מבתיהם. לא שנגרע הרבה מחום העיר. אבני המרצפות להטו כמו לבנים מן המשרפה. זקנות ישבו במרפסות על שרפרפים, מצננות עצמן במניפות, בשעה שהגברים עמדו במסבאות, לגמו והחליפו דברים. בֶסיאנים ודלמטים עבותי זקן, מצרים שעגילי זהב באוזניהם, גרמנים אדומי שיער, יוונים וקיליקיאנים שעורם כגון הזית, נובים מגודלי שרירים שחורים כמו פחם ועיניהם אדומות מיין - אנשים מכל ארצות האימפריה, כולם מיואשים או שאפתנים או טיפשים דיים להיות מרותקים עשרים וחמש שנה מחייהם למשוטים כדי לזכות לבסוף באזרחות רומית. מאי-שם במורד העיר, מעם קו המים של הנמל, נישאו נעימות רוגעות של עוגב מים. קורליה עלתה מהר במדרגות, שולי חצאיתה אסופים בשתי ידיה, סנדליה הרכים סופגים את קול מגעם באבן, השפחה רצה בראש. אטיליוס פתח את צעדיו אחריהן. "´כמה מאות צעדים,´" רטן לעצמו, "´לא רחוק בכלל.´ כן, אבל כל צעד הוא כלפי מעלה!" הזיעה הדביקה את כותונתו לגבו.

הם הגיעו לשטח מישורי, ולפניהם התרוממה חומה ארוכה גבוהה, צבעה אפרפר ובה שער מקומר שעליו שני דולפינים מפורזלים מנתרים לנשיקה. הנשים נחפזו להיכנס בפתח הנטול שומרים, ואטיליוס, אחרי מבט סביבו, בעקבותיהן - צלל באחת ממציאות רועשת ומאובקת לעולם שקט של כחול שעצר את נשימתו. טורקיז, לפיס לזולי, אינדיגו, ספיר - כל אבני החן הכחולות שאמא טבע העניקה - נפרשו לפניו ברבדים, מבדולח מי אפסיים, למים עמוקים, לקו אופק חד, עד השמַים. הווילה עצמה השתרעה למטה על כמה טרסות, גבה אל צלע גבעה, פניה אל המפרץ, בנויה אך ורק למען הנוף העילאי הזה. קשורה למזח עגנה ספינת פאר של עשרים משוטים, צבועה ארגמן וזהב, עם שטיח סיפון תואם.

נותרה לו שהות מועטה להתרשם מדברים אחרים מלבד הכחול העוטף הכול לפני שהמשיכו לנוע, הפעם קורליה בראש, מוליכה אותו כלפי מטה בין פסלים, מזרקות ומדשאות מושקות, על פני רצפת פסיפס שדמויות יצורי מים משובצות בה, והלאה החוצה, לטרסה של ברכת שחייה, כחולה גם היא, מוקפת קירות שיש, בולטת בכיוון הים. כדור מתנפח נחבט קלות באריחי הדפנות, כאילו נעזב באמצע משחק. לפתע הוא נדהם להיווכח עד כמה נטוש נראה הבית הגדול, וכאשר קורליה הצביעה על המעקה, והוא הניח את ידיו בזהירות על מגן האבן והתרומם מעליו, ראה מדוע. רוב בני הבית התקהלו לאורך שפת הים.

נדרש לו זמן מה לחבר את כל חלקי התמונה. ברקע היתה חוות דגים, כפי שהניח, אך גדולה הרבה יותר מששיער - ועתיקה על פי מראָה, כנראה נבנתה בשנותיה האחרונות של הרפובליקה, כאשר המדגֶה היה לאופנה - שורה של קירות בטון מתמשכים מן הסלעים וסוגרים ברכות מלבניות. דגים מתים צבעו את פני המים באחת מהן. סביב הברכה המרוחקת ביותר הביטה קבוצת אנשים במשהו במים, ואחד מהם דקר אותו באנקול סירה - אטיליוס נאלץ לסוכך על עיניו כדי להבחין בנעשה - וככל שמבטו התמקד, חש בחור שנבעֶה בקיבתו. המראה הזכיר לו את רגע ההרג באמפיתיאטרון - את דממתו - את שותפות החטא הארוטית שבין ההמון לקורבן.

מאחוריו החלה הזקנה לפלוט קולות - יבבה חרישית של יגון וייאוש. הוא פסע לאחור ופנה אל קורליה בטלטול ראשו. הוא רצה להימלט מן המקום. נכסף לשוב אל העניינים המהוגנים, הפשוטים, המעשיים של מקצועו. כאן לא היה דבר שיכול לעשותו.
אבל היא ניצבה בדרכו, קרובה מאוד. "אנא," אמרה, "עזור לה."
עיניה היו כחולות, כחולות אף יותר משהיו עיני סבינה. כאילו לכדו את כחול המפרץ ושילחו אותו בו. הוא היסס, הידק את לסתותיו, הסתובב ובאי-רצון שב והפנה את מבטו אל הים.

הוא הנמיך את מבטו מקו האופק, בעוקפו במתכוון את המתרחש בברכה, שב והביט לעבר החוף וניסה להעריך את המראה כולו בעין מקצועית. נראו שם סכרים של עץ. ידיות של ברזל לפתוח אותם. סורגי מתכת על כמה מן הברכות למנוע קפיצת דגים מתוכן. כבשים. צינורות. צינורות.

הוא השתהה רגע, אחר כך שב והסתובב לסקור את צלע הגבעה. הגלים הגואים ושוקעים זרמו מבעד לשבכות מתכת הקבועות בצד הפנימי של ברכות הדגים, מתחת למפלס המים כדי למנוע את התעפשותם. זאת ידע. אבל צינורות - הוא ייגע את מוחו והחל לתפוס - הצינורות, מתברר, מביאים מים מתוקים מן היבשה, לערבבם במי הים ולעשותם מהולים. כמו בלגונה. לגונה מלאכותית. התנאים המיטביים לגידול דגים. והדגים הרגישים ביותר לגידול, מעדן השמור לעשירים מופלגים בלבד, היו המוליות האדומות.

"איפה מתחברת אמת המים לבית?" שאל בשקט
קורליה טילטלה את ראשה. "אינני יודעת."
זה צריך להיות גדול, חשב, מקום בממדים כאלה...

הוא כרע ליד ברכת השחייה, העלה חופן מהמים החמים, טעם אותם בעיקום פנים וגילגל אותם בחלל פיו כמו מומחה יינות. הם היו נקיים ככל שיכול לשפוט. אבל ייתכן שאין לזה משמעות. הוא ניסה להיזכר מתי באחרונה בדק את הזרימה באמת המים. לא מאז ערבו של היום הקודם, לפני ששכב לישון.

"מתי מתו הדגים?"
קורליה שלחה מבט אל השפחה, אבל זו היתה שקועה בעולמה. "אינני יודעת. אולי לפני שעתיים." שעתיים!
הוא קפץ מעל חומת המגן אל הטרסה שמתחתיו ושם את פעמיו אל החוף.
למטה, על שפת המים, לא קיים השעשוע את אשר הבטיח. אבל מה כן מקיים הבטחות בימים אלה? אמפליאטוס חש במידה גוברת והולכת שהגיע לנקודה - האם זה הגיל או העושר? - שבה התעוררות הציפייה ללא ספק מהנה יותר מריקנות המימוש. זעקת הקורבן, פרץ הדם, ואז - מה? בסך הכול עוד מוות.

ההתחלה היתה החלק הטוב ביותר: ההכנה האטית שבעקבותיה הגיע קטע ארוך שבו העבד פשוט צף, רק פניו מעל מפלס המים - שקט מאוד, נזהר שלא לעורר עניין מצד מה שמתחתיו, מתרכז, חותר ברגליו. משעשע. אבל גם כך הזמן התמשך בחום, ואמפליאטוס החל לחשוב שכל העניין הזה עם הצלופחים היה מוגזם, ושוודיוס פוליו לא היה אנין טעם כפי שתיאר לעצמו. אבל לא: תמיד אפשר לסמוך על האצולה! ממש כשהתכוון לפרוש, הורגש פרפור במים, ואז - פלופ! - הפנים נעלמו כדי לשוב ולהופיע לרגע כמו מצוף של דייג, במבע מצחיק של הפתעה, ולהיעלם אחר כך סופית. במבט לאחור היתה ההבעה הזאת השיא. מה שהתרחש אחר כך היה משעמם ולא נוח לצפייה בחום השמש השוקעת של אחר הצהריים. אמפליאטוס הסיר את כובע הקש שלו, השיב בו רוח על פניו ושלח מבט אל בנו. בתחילה נראה קלסינוס מסתכל היישר קדימה, אבל במבט שני נמצא שעיניו עצומות, מה שהיה אופייני לנער. הוא תמיד נראה עושה את מה שציפו ממנו, אבל אז התברר שהוא ציית מכנית, בגופו בלבד: תשומת לבו היתה במקום אחר. אמפליאטוס דחף אצבע אל בין צלעותיו, ועיני קלסינוס נפקחו

בחטף.

במה הגה? בהבלים מזרחיים כלשהם, ניתן להניח. הוא האשים בכך את עצמו. בהיות הנער בן שש - זה היה לפני שתים-עשרה שנה - הקים אמפליאטוס בפומפיי, במימונו, מקדש לפולחן איזיס. כעבד לשעבר לא היה מעודד בניית מקדש ליופיטר הטוב והגדול מכולם או לאֵם ונוס או לכל אחת מיתר אלוהויות המגן המקודשות ביותר. אבל איזיס היתה מצרייה, אֵלה מתאימה לנשים, לסַפָרים, לשחקנים, לבַשמים וכיוצא בהם. הוא העניק את הבניין בשם קלסינוס כדי לצרף את הנער למועצת השלטון של פומפיי. כוונתו התממשה. הוא לא הביא בחשבון שהנער יתייחס לכל זה בכובד ראש. אבל זה מה שקרה, ובזה הגה גם עכשיו ללא ספק - באוזיריס אל השמש, בעלה של איזיס, שנרצח בכל ערב עם השקיעה בידי אחיו הבוגדני, סֶט משליט החושך. ובכך שכל בני האדם במותם מובאים למשפט לפני שליט ממלכת המתים, ואם נמצאים זכאים זוכים בחיי נצח וקמים לתחייה בבוקר, כמו הורוס יורשו של אוזיריס, השמש החדש הנוקם, מביא האור. האומנם מאמין קלסינוס בכל הקשקוש הזה המתאים לילָדות? האומנם חושב הוא שהעבד האכול למחצה, למשל, עלול לחזור ממותו עם השקיעה כדי לנקום את נקמתו עם שחר? אמפליאטוס נפנה לשאול אותו זאת בדיוק כאשר צעקה מאחוריו הסיחה את תשומת לבו. תנועה נרגשת התעוררה בקרב העבדים הנאספים ואמפליאטוס הסתובב בכיסאו. אדם שלא זיהה נראה יורד במדרגות הווילה, מנופף בידיו מעל ראשו וצועק.

עקרונות ההנדסה היו פשוטים, אוניברסליים, לא אישיים - ברומא, בגאליה, בקמפניה - ואת זאת אהב בהם אטיליוס. גם בריצתו ידע לשוות לנגד עיניו את מה שלא יכול לראות. הקו הראשי של אמת המים נמצא במעלה הגבעה שבעורף הווילה, קבור כשלוש רגליים תחת פני השטח, מתמשך בציר צפוןֿ-דרום מבאיי עד הפיסקינה מיראביליס. ומי שהיה בעלי הווילה כשהאקווה אוגוסטה נבנתה לפני מאה שנה ויותר, דאג כמעט בוודאות שיהיו שתי שלוחות ממנה. אחת נשפכת למכל גדול לספק את צורכי משק הבית, ברכת השחייה ומזרקות הגן: אם נגרם זיהום בקו האם, ייתכן שיארך יום עד שיתפשט בכל המערכת, תלוי בגודל המכל. אבל השלוחה האחרת מתַעֶלֶת חלק ממימי האוגוסטה ישירות לחוות הדגים, ושם הם מציפים את הברכות: כל בעיה באמת המים - תוצאתה שם תהיה מיידית.

התמונה המורכבת של ההרג מולו החלה להצטייר בקווים ברורים: אדון הבית - אמפליאטוס, אפשר להניח - קם בתדהמה מכיסאו, והצופים, עתה בגבם אל הברכה, הפנו כולם את מבטיהם אליו ברדתו בריצה בקטע האחרון של המדרגות. הוא המשיך בריצתו אל כבש הבטון של חוות הדגים, האֵט בהתקרבו אל אמפליאטוס, אבל לא עצר.

"הוצא אותו!" אמר כשחלף לידו.

אמפליאטוס, פניו הצרות מכחילות, צעק משהו אל גבו, ואטיליוס הסתובב תוך כדי ריצה לאחור, ובהרמת כפות ידיו חזר ואמר: "פשוט הוצא אותו, אנא." פיו של אמפליאטוס נפער לרווחה, אבל אז, מבטו עודנו נעוץ באטיליוס, הרים לאט את ידו - מחווה מסתורית, אך זו הניעה שרשרת של פעולות, כאילו המתינו כולם למחווה כזאת בדיוק. מנהל משק הבית הכניס שתי אצבעות לפיו, שרק לעבר העבד שהחזיק באנקול הסירה והחווה בידו תנועה כלפי מעלה, שבעקבותיה סבב העבד על עקביו, הטיל את קצה מוט הסירה אל מפלס ברכת הצלופחים, לכד משהו באנקול והחל לגרור אותו.

אטיליוס הגיע כמעט עד הצינורות. במבט מקרוב הם היו גדולים יותר משנראו מן הטרסה. צינורות טרקוטה. זוג. קוטרם יותר מרגל. מוצאם מן המדרון, משם חצו שניהם יחד את הכבש, נפרדו על שפת המים והתמשכו בכיוונים מנוגדים לאורך צדה של חוות הדגים. משטח בקרה גס היה קבוע בכל אחד מהם - חתיכת צינור רופפת, שתי רגליים אורכה, חתוכה לרוחב - וכשהגיע אליהם ראה שאחד מהם הוזז ולא הוחזר למקומו כיאות. אזמל היה מונח בקרבת מקום, כאילו מי שהשתמש בו הופרע בפעולתו.

אטיליוס כרע, דחף את האזמל לתוך המגרעת ובתנועות מעלה מטה החדיר אותו כמעט עד הסוף. שם סובב אותו והצד הקהה נתן לו רווח מספיק להכניס את אצבעותיו מתחת למכסֶה ולהסיר אותו. הוא הרים ודחף אותו מעל הצינור, בלא להתחשב בכובד נפילתו. פניו היו עתה היישר מעל המים הזורמים, והוא הריח זאת מיד. הריח שהשתחרר מחללו הסגור של הצינור היה חזק דיו לגרום לו קבס. צחנה מובהקת של ריקבון. של ביצים רקובות.
הבל פיו של הָדֶס.
גופרית.

העבד היה מת. זה היה ברור גם ממבט מרחוק. אטיליוס, שפוף ליד הצינור הפתוח, ראה את הגווייה נמשית מברכת הצלופחים ומכוסה בשק. הוא ראה את קהל הצופים מתפזר ומתחיל לצעוד לאטו אל הווילה, בו בזמן שהשפחה אפורת השיער פילסה את דרכה ביניהם בכיוון ההפוך, כלפי מטה בכיוון הים. האנשים נמנעו מלהסתכל לעברה, השאירו מרווח סביבה, כאילו היתה נגועה במחלה קטלנית כלשהי. בהגיעה אל המת, השליכה ידיה אל על והחלה להתנועע בשקט מצד אל צד. אמפליאטוס לא הבחין בה. הוא צעד בכוונה ברורה לעבר אטיליוס. קורליה היתה מאחוריו עם צעיר שנראה בדיוק כמוה - אחיה, ניתן להניח - ועוד כמה אנשים. אחדים מהגברים נשאו סכינים בחגורותיהם.

המהנדס שב והסב את תשומת לבו למים. האם דמיונו מתעתע בו או שהלחץ פוחת והולך? עתה, כשפני המים היו חשופים לאוויר, פחת הריח במידה ניכרת. זועף, טבל את ידיו בזרם וניסה לאמוד את עוצמתו. המים התפתלו והשתרגו תחת אצבעותיו כמו שריר, כמו גוף חי. פעם, בהיותו ילד, צפה בהריגת פיל במהלך המשחקים - החיה הוכרעה על ידי קשתים וחניתאים עוטי עור ברדלס. אבל מה שנחרת בזיכרונו במיוחד לא היה הציד אלא הדרך שבה מאלף הפיל, שכנראה ליווה את בהמת הפרא הענקית מאפריקה, השתופף לידו כאשר כבר רבץ גוסס באבק ולחש לאוזנו. כך חש עכשיו. אמת המים, האקווה אוגוסטה הגדולה, נראתה גוססת בידיו.

"אתה באחוזה שלי," אמר קול.
הוא נשא את עיניו וראה את אמפליאטוס מנמיך את מבטו אליו. הבעלים של הווילה היה גבר בשנות החמישים לחייו. קצר קומה אבל רחב כתפיים ואומר כוח. "באחוזה שלי," חזר אמפליאטוס. "האחוזה שלך, כן, אבל המים הם של הקיסר." אטיליוס קם על רגליו, מקנח את ידיו בכותונתו. בזבוז נוזלים יקרים כל כך, בעיצומה של בצורת, כדי לפנק את הדגים של אדם עשיר, הצית את חמתו. "אתה צריך לסגור את הסכרים לאמת המים. יש גופרית במערכת והמוליות האדומות מתעבות כל זיהום. זה..." הדגיש את המילה "...מה שהרג את הדגים היקרים שלך."
אמפליאטוס, בהטיית ראש קלה לאחור, הגיב על העלבון במשיכת אף. היו לו פנים אציליות, נאות למדי.
עיניו כחולות מן הגוון של עיני בתו. "ומי אתה בדיוק?"
"מרקוס אטיליוס, האקווריוס של האוגוסטה."
"אטיליוס?" הקדיר המיליונר את פניו. "מה קרה לאֶקסומניוס?"
"הלוואי שידעתי."
"אבל אקסומניוס, אני מניח, עדיין האקווריוס?"
"לא. כמו שאמרתי, עכשיו אני האקווריוס." מצב רוחו של המהנדס לא היה נתון לגינוני כבוד. אדם בזוי, טיפש ואכזרי - בהזדמנות אחרת אולי היה שמח להעביר לו את ברכותיו, אבל עכשיו לא היה פנוי לזה. "אני חייב לחזור למיסנום. יש מצב חירום באמת המים."
"איזה מצב חירום? האם זה אות מבשר רעות?"
"אפשר לומר."

אטיליוס נפנה ללכת, אבל אמפליאטוס נע בזריזות וחסם את דרכו. "אתה פוגע בכבודי," אמר, "באחוזה שלי. לעיני משפחתי. ועכשיו אתה מנסה להסתלק בלי התנצלות?" פניו קרבו לאלה של אטיליוס עד כי הלה ראה את אגלי הזיעה המבצבצים על קו שערו המידלדל. הוא הדיף ריח מתוק של שמן כרכום, המשחה היקרה ביותר. "מי הרשה לך לבוא הנה?"

"אם פגעתי בך באופן כלשהו..." פתח אטיליוס, אבל נזכר בגווייה העטופה קרעי שקים וההתנצלות קפאה בגרונו. "סור מדרכי."

הוא ניסה להידחק, אבל אמפליאטוס לפת את זרועו ומישהו שלף סכין. הוא הבין - עוד רגע, הינף אחד - והקץ לכול.
"הוא בא בגללי, אבא. אני קראתי לו."
"מה?"
אמפליאטוס נסב אל קורליה. מה היה עלול לקרות אילו היה מרים ידו עליה, זאת לא יֵדע אטיליוס לעולם, כי באותו רגע פרצה זעקה נוראה. האישה אפורת השיער קרבה ובאה על הכבש. פניה, זרועותיה ושמלתה גואלו בדם בנה וידה הורתה ישירות קדימה, הבוהן והזרת החומות הגרומות שלוחות כבעווית. היא צעקה בשפה שאטיליוס לא הבין. אבל לא היה צורך: קללה היא קללה בכל לשון, וזו כוונה ישירות אל אמפליאטוס.

הוא הרפה מזרועו של אטיליוס ונפנה אליה, קולט את כל עוצמת הקללה במבע של שוויון נפש. ואז, כאשר רפה פֶרֶץ המילים, פָרַץ בצחוק. לרגע השתררה דממה, אחר כך הצטחקו גם יתר הנוכחים. אטיליוס שלח מבט אל קורליה, שהחוותה לעברו ניד ראש כמעט בלתי נתפס ורמזה בעיניה לעבר הווילה - אני אהיה בסדר, נראה שהיא אומרת, לך - ואלה היו הדברים האחרונים שראה או שמע בשעה שהפנה את גבו אל הזירה והחל לעלות אל הווילה - מגמא בבת אחת שתי מדרגות ושלוש - במרוצתו ברגלי עופרת, כאדם הנמלט בחלומו.

© כל הזכויות שמורות לזמורה ביתן הוצאה לאור

פומפיי - רוברט האריס
Pompeii - Robert Harris