» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוגוסט 2006       חזור

הים
מאת: ג'ון באנוויל
The Sea - John Banville

ההוצאה: ידיעות ספרים מקס מורדן, פרופסור להיסטוריה של האמנות, חוזר אל הכפר שבו בילה בילדותו חופשה משפחתית על שפת הים. בשיבה זו אל מחוז ילדותו הוא בורח מאובדן שחווה לא מזמן ומתעמת עם טראומה רחוקה. בני משפחת גרייס, שאליהם התוודע באותו קיץ רחוק, צצו בחייו כיצורים מעולם אחר. בני הזוג גרייס, השאננים והבוטים, היו שונים מכל המבוגרים שפגש עד אז. אך ילדיהם התאומים -- מיילס השותק והחידתי וקלואי הסוערת והמפתה -- הם שהקסימו במיוחד את מקס. ההיכרות שלו עימם העמיקה ואף נעשתה אינטימית. המאורעות שהתרחשו באותו קיץ ירדפו אותו כל חייו ויעצבו את עולמו.

הים, הכתוב בסגנונו המדויק והיפהפה של באנוויל, הוא ניסיון להתפייס עם האובדן ולחקור לעומק את שאלת הזהות והזיכרון. כמו הים עצמו, הוא כובש, מרגש ומעניק תובנות חדשות למבוכיה האפלים של הנפש, וכל זאת בסגנונו הפיוטי של אמן לשון דגול.

הספר זכה בפרס הבוקר לשנת 2005. ביקורות מחו"ל:
" באנוויל הוא מאסטר, אמן השולט שליטה מוחלטת באמנותו. " (הטיימס)

" העוצמה, המוזרות והיופי הנוקב של הרומן הזה הם בחזקת פלא. " (וושינגטון פוסט)

" בספר הזה חוברים כל כישרונותיו הנדירים של באנוויל לכדי יצירת אמנות אמיתית, מדירת שלווה, טורדת מנוחה, נדירה ביופייה, אלגנטית, ובסופו של דבר, באופן מפתיע, מספקת נחמה. " (הסקוטסמן)

" הים הוא רומן מדהים ביופיו, מאתגר ומתגמל לאין-ערוך. מנחם לדעת שבקרבנו חי אמן של השפה. " (אייריש אינדיפנדנט)

" באנוויל הוא אחד מאמני הפרוזה הגדולים של דורנו. " (ספקטייטור)

ג'ון באנוויל (1945) נולד בווקספורד אירלנד,
הים הוא הספר ה-16 פרי עטו. רבים מספריו זכו בפרסים.

להלן רשימת הספרים שפרסם:

Long Lankin - Secker & Warburg, 1970
Nightspawn - Secker & Warburg, 1971
Birchwood - Secker & Warburg, 1973
Dr Copernicus Secker & Warburg, 1976
Kepler - Secker & Warburg, 1981
The Newton Letter: An Interlude - Secker & Warburg, 1982
Mefisto - Secker & Warburg, 1986
The Book of Evidence - Secker & Warburg, 1989
Ghosts - Secker & Warburg, 1993
Athena - Secker & Warburg, 1995
The Ark - Gallery Press, 1996
The Untouchable - Picador, 1997
Eclipse - Picador, 2000
Shroud - Picador, 2002
Prague Pictures: Portrait of a City - Bloomsbury, 2003
The Sea - Picador, 2005

הים מאת ג'ון באנוויל בהוצאת ידיעות ספרים,
תרגמה מאנגלית: שרון פרמינגר, 196 עמודים.

מתוך הפרק הראשון בספר

הם נעלמו, האלים, ביום של הגאות המוזרה. כל הבוקר, מתחת לשמים חיוורים, גאו המים במפרץ, טיפסו לגובה שלא נודע כמוהו, והגלים הקטנים הזדחלו על פני החול הצחיח שזה שנים לא ידע לחות מלבד הגשם וליחכו את מרגלות החוֹליות. גֵיוָותה החלודה של ספינת משא, שעלתה על שרטון בקצה המפרץ לפני זמן רב מכפי שמישהו מאיתנו היה מסוגל לזכור, בוודאי סברה שהיא זוכה בהשקה מחודשת. אני לא אשחה שוב אחרי היום ההוא. ציפורי הים ייללו וצללו באוויר כחוששות למראה אגן המים העצום הזה התופח כאבעבועת כווייה, כחול כעופרת וזורח בבוהק ממאיר. הן נראו לבנות להפליא, הציפורים, ביום ההוא. הגלים הותירו אִמרת קצף צהוב ומלוכלך לאורך קו המים. שום מפרש לא פגם בקו האופק הגבוה. לא, אני לא אשחה, אני לא אשחה שוב לעולם.
מישהו פסע עכשיו על קברי. מישהו.

הבית עדיין נקרא בית-הארזים, כמו פעם. סבך סמור של עצי ארז, חומים-כהים ומדיפים צחנת זפת, גזעיהם סבוכים כבחלום בלהות, עדיין צומח בצד שמאל, מעבר למדשאה המרושלת שמול החלון המקומר הגדול, בחדר שהיה פעם חדר המגורים, אף שגברת ואוואסור, כבעלת בית מכובדת, מעדיפה לקרוא לו חדר האורחים. הדלת הקדמית, בצדו האחר של הבית, נפתחת אל ריבוע חצץ מוכתם בשמן, מאחורי שער ברזל שעדיין צבוע ירוק, אף שהחלודה דיקקה את סמוכותיו עד שנהפך למארג רוטט. אני נדהם להיווכח כמה מעט השתנה כאן במשך יותר מחמישים השנים שחלפו מאז ביקורי האחרון. אני נדהם ומאוכזב, והייתי אומר אפילו מזועזע, אף על פי שאיני מבין למה, כי איזו סיבה יש לי לחפוץ בשינוי, אני, שחזרתי לכאן כדי לחיות בין חורבות העבר? אני תוהה מדוע נבנה הבית בצורה כזאת, כשחזיתו פונה הצדה והוא מפנה אל הכביש קיר לבן וחסר חלונות, משובץ בשברי אבנים קטנטנות.

אולי פעם, לפני שבנו את מסילת הרכבת, השתרע הכביש בכיוון אחר לגמרי ועבר ממש מול דלת הכניסה. הכול ייתכן. גברת ו' אינה בקיאה בתאריכים המדויקים, אך היא סבורה שבתחילה בנו כאן בקתה, בראשית המאה הקודמת, כלומר, במאה שלפניה (אני שוכח באיזה אלף אנחנו חיים), ואחר כך הוסיפו לה אגפים באקראי במשך השנים. ייתכן שזו הסיבה שהמקום נראה מגובב - חדרים קטנים שמובילים לחדרים גדולים יותר, חלונות שפונים אל קירות חתומים, ותקרות נמוכות מכל עבר. רצפת האורן פולטת קולות של כלי שיט, וכך גם הכיסא המסתובב שלי, שמשענתו עשויה מוטות עץ גליליים. בעיני רוחי אני רואה ימאי זקן, שעזב סוף סוף את הים, מנמנם ליד האח כשסופת חורף מרעידה את החלונות במשקופים. הו, להיות כמוהו. להיות הוא.

כשהייתי כאן לפני שנים כה רבות, בתקופתם של האלים, היה בית-הארזים בית קיץ להשכרה, לשבועיים או לחודש. במשך כל חודש יוני, מדי שנה, שרצו בו רופא עשיר ומשפחתו הגדולה והרעשנית. לא אהבנו את ילדיו הצעקניים של הרופא, שלעגו לנו ויידו בנו אבנים מאחורי מחסום השער הבלתי-עביר. אחריהם הגיע זוג משונה בגיל העמידה, גבר ואישה שלא דיברו עם איש, ובכל בוקר, באותה שעה, פסעו בדממה זועפת עם כלב הנקניקייה שלהם לאורך סטיישן-רוד, אל החוף. מבחינתנו, אוגוסט היה החודש המעניין ביותר בבית-הארזים. בחודש זה היו הדיירים מתחלפים מדי שנה, אנשים מאנגליה או מהיבשת, זוג צעיר בירח דבש שניסינו לרגל אחריו, ופעם אפילו להקת שחקנים נודדים, שמדי אחר צהריים העלתה מופע בקולנוע הפח המגולוון שבכפר. ואז, בשנה ההיא, הגיעה משפחת גרייס.

הדבר הראשון שנגלה לעיני היה המכונית שלהם, שחנתה על החצץ בחצר. דגם ספורט שחור, חבוט ומצולק, עם מושבי עור בצבע בז' והגה גדול מעץ מלוטש. ספרים בכריכות דהויות, מעוכות בפינותיהן, היו מושלכים ברישול על המדף שמתחת לחלון האחורי המשופע, לצד מפה משומשת מאוד של צרפת. דלת הכניסה של הבית היתה פתוחה לרווחה, ולאוזני הגיעו קולות מבפנים, מן הקומה התחתונה, ומן הקומה העליונה - קול רגליים יחפות רצות על קורות הרצפה וקול ילדה צוחקת. עצרתי ליד השער וצותתי בגלוי, ולפתע יצא מהבית גבר שכוס משקה בידו. הוא היה נמוך ונראה כמו משולש הפוך - כולו כתפיים, חזה וראש עגול גדול, עם שיער קצוץ ומקורזל, שחור בוהק, שהאפיר פה ושם בטרם עת, וזקן שחור ומחודד שהאפיר באותה צורה.

הוא לבש חולצה ירוקה רפויה עם כפתורים פתוחים ומכנסי חאקי קצרים, ורגליו היו יחפות. עורו היה שזוף עד כדי ברק ארגמני. רגליו, כך הבחנתי, היו חומות אפילו בקימור כף הרגל. מניסיוני, רוב האבות היו לבנים מתחת לקו הצווארון, כמו בטן של דג. הוא הניח את הכוס שלו - ג'ין תכלכל, קוביות קרח ופלח לימון - בזווית מסוכנת על גג המכונית, פתח את הדלת הקדמית והתכופף פנימה כדי לחפש משהו בתא הכפפות. בקומה השנייה, הנסתרת, צחקה הילדה שוב, פלטה צעקת בהלה מדומה, מסולסלת ופראית, ושוב שמעתי קול רגליים מתרוצצות. הם שיחקו תופסת, היא והאחר חסר הקול. הגבר הזדקף, לקח את כוס הג'ין שלו מהגג וטרק את דלת המכונית.

הוא לא מצא את מבוקשו. כשפנה לחזור אל הבית, נתקל מבטו במבטי והוא קרץ. הוא לא קרץ כמו שמבוגרים קורצים בדרך כלל, בשובבות ומתוך ניסיון למצוא חן. לא, זו היתה קריצת עמיתים, קושרי קשר, בני אחווה כמעט, כאילו הרגע הזה שחלקנו בינינו, שני זרים, מבוגר וילד, היה מלא משמעות אף על פי שהיה חסר חשיבות וחסר תוכן לכאורה. עיניו היו בעלות גון תכלת שקוף וחיוור להפליא. הוא נכנס שוב אל הבית והחל לדבר עוד לפני שעבר את המפתן. "אוך, הדבר המחורבן הזה," אמר, "נראה ש..." ונעלם. השתהיתי רגע וסקרתי את החלונות בקומה העליונה. שום פרצוף לא הופיע שם.

זה היה המפגש הראשון שלי עם בני משפחת גרייס:* קולה של הילדה שבקע מלמעלה, הרגליים המתרוצצות, הגבר כאן למטה, בעל העיניים הכחולות, ששילח לעברי את הקריצה הזאת, שהיו בה עליצות, קִרבה וגם שטניות מסוימת.

* The Graces - באנגלית גם "הגרציות" (החאריטות) - אלות החן, היופי, הפריון והכישורים האמנותיים במיתולוגיה היוונית. [כל ההערות באדום הן של המתרגמת]

בדיוק עכשיו שמתי לב לכך שאני עושה זאת שוב, שורק את השריקה הדקיקה והצוננת הזאת מבעד לשיניים הקדמיות, מנהג שסיגלתי לעצמי בזמן האחרון. ססזז, ססזז, ססזז, ככה היא נשמעת, כמו מקדחה של רופא שיניים. אבא שלי נהג לשרוק כך, האם אני נהפך לאבא שלי? בחדר שמעבר למסדרון, הקולונל בלאנדן מאזין לרדיו. הוא מעדיף את תוכניות המלל של אחר הצהריים, שבהן אנשים זועמים מצלצלים להתלונן על פוליטיקאים מושחתים, על מחיר האלכוהול ועל טרדות רב-שנתיות אחרות. "מספק לי חֶברה," הוא אומר בקצרה ומכחכח בגרונו, הוא נראה נבוך קצת ועיניו הבולטות והשלוקות חומקות מעיני, אף על פי שלא התרסתי נגדו בשום אופן.

האם הוא שוכב במיטה כשהוא מאזין? קשה לי לדמיין אותו שם, מניע את אצבעות רגליו בגרבי הצמר האפורים והעבים שלו, צווארון חולצתו פעור לאחר שהסיר את העניבה, וכפות ידיו שלובות מאחורי עורפו הזקן והמגויד. כשהוא יוצא מהחדר הוא הזקיפות בהתגלמותה,* מסוליות נעליו החומות והמבריקות, שתוקנו שוב ושוב, עד קצה גולגולתו החרוטית. הוא מסתפר מדי שבת בבוקר אצל ספר הכפר, קצוץ בלי רחמים מאחור ובצדדים, ורק כרבולת אפורה, נוקשה ונִצית למעלה. אוזניו הגלדניות, ארוכות התנוכים, בולטות לצדדים ונראות כאילו עברו תהליך של ייבוש ועישון. גם גלגלי עיניו בעלי גון עשן צהבהב. אני שומע את זמזום הקולות ברדיו שלו, אך איני מצליח להבין מה הם אומרים. אני עוד עלול להשתגע כאן. ססזז ססזז.

* באנגלית - vertical man - התייחסות לשיר-הקדשה של המשורר ו"י אודן. להרחבה, ראו Auden at Home.

בשעה מאוחרת יותר ביום בואה של משפחת גרייס, ואולי למחרת או כעבור יומיים, ראיתי שוב את המכונית השחורה, זיהיתי אותה מיד כשדילגה על הגשר המגובנן הקטן שמעל מסילת הרכבת. הוא עדיין שם, הגשר הזה, קצת אחרי התחנה. כן, עצמים ממשיכים להתקיים בעוד החיים פוקעים. המכונית נסעה לעבר היציאה מהכפר, לכיוון העיר, שאקרא לה באלימור, כעשרים קילומטר משם. אם העיר היא באלימור, הכפר הזה יהיה באלילֶס,* קצת מגוחך אולי, אבל לא אכפת לי. האיש המזוקן שקרץ לי ישב ליד ההגה, אמר משהו, צחק והטה את ראשו לאחור.

לידו ישבה אישה, כשמרפקה משתרבב מבעד לחלון הפתוח, גם ראשה היה מוטה לאחור ושערה הבהיר רטט בפרצי הרוח מן החלון, אך היא לא צחקה אלא חייכה בלבד, את החיוך השמור לו - חיוך ספקני, סובלני ומשועשע קלות. היא לבשה חולצה לבנה, הרכיבה משקפי שמש עם מסגרת פלסטיק לבנה ועישנה סיגריה. איפה אני? באיזו עמדת תצפית אני אורב? איני רואה את עצמי. הם נעלמו בן רגע, כשאחוריה הקלילים של המכונית חמקו מעבר לעיקול בכביש בפרץ עשן מַפלט. עשבים גבוהים בתעלה, זהובים כמו שערה של האישה, רטטו לרגע ושבו אל דממתם החולמנית.

* ballymore - באלי-יותר; ballyless - באלי-פחות.

פסעתי לאורך סטיישן-רוד בריקנות שטופת שמש של אחר צהריים. החוף למרגלות הגבעה היה זהוב נוצץ מתחת לכחול כהה. על חוף הים היה הכול מאוזנים דקיקים, עולם כבוש בקווים ישרים וארוכים, דחוקים בין שמים לארץ. קרבתי בזהירות אל בית-הארזים. מדוע, בילדותי, כל דבר חדש שעניין אותי היה אפוף מסתורין? הרי על פי כל בני סמכא המסתורין אינו דבר חדש, אלא דבר מוכר ששב ומתגלה בצורה שונה, כמו רוח רפאים, לא כך? תמיהות רבות כל כך נותרות בלי מענה, וזו הפעוטה שבהן. כשהתקרבתי, שמעתי צווחות חריקה קצובות. ילד בן גילי נתלה על השער הירוק, זרועותיו השתלשלו ברפיון מעל המוט העליון, ובעזרת אחת מרגליו הניע את עצמו באטיות קדימה ואחורה, ברבע עיגול מעל החצץ.

שערו היה בהיר כמו קש, כשערה של האישה שבמכונית, ועיניו היו תכלכלות כמו של הגבר. כשעברתי על פניו באטיות, וייתכן שאף עצרתי, או היססתי לרגע, ליתר דיוק, הוא נעץ את קצה נעל הפלימסול* שלו בחצץ, כדי לעצור את השער המתנדנד, והביט בי בארשת של חקירה עוינת. כך אנחנו, הילדים, הבטנו תמיד זה בזה במפגש ראשון. הסתכלתי מעבר לו, היְשר לאורך הגן הצר שמאחורי הבית אל שורת העצים המלוכסנת לצד מסילת הברזל (הם אינם עכשיו, העצים האלה, נכרתו כדי לפנות מקום לשורת בקתות מצועצעות, כמו בתי בובות) ואפילו הלאה לעבר האופק, אל המקום שבו השתרעו השדות, שהיו בהם פרות ופרצים צהובים של שיחי אולקס זעירים ומבריקים, ומגדל רחוק בודד, ואחר כך השמים עם ענני שבלול לבנים. אבל אז, בפתאומיות מבהילה, עיווה הילד את פרצופו מולי, פזל בעיניו והניח ללשונו להשתרבב על שפתו התחתונה. המשכתי ללכת, מודע למבטו הלגלגני העוקב אחרי.

* plimsoll - נעל בד עם סוליית גומי (סניקר).

פלימסול. מילה שכבר לא שומעים אותה, או לעתים נדירות בלבד, נדירות מאוד. במקור היו אלה נעלי מלחים, על שמו של מישהו, אם אינני טועה, משהו שקשור לאוניות.** הקולונל הולך שוב לשירותים. בעיות בערמונית, כנראה. כשהוא עובר על פני הדלת שלי הוא מעדן את הילוכו, חורק על בהונותיו, מתוך התחשבות באֶבלי. הוא מקפיד על כללי הטקס, הקולונל האדיב שלנו.

** קו פלימסול - הקו המציין את עומק השקיעה המרבי המותר בהטענת אונייה.

אני פוסע לאורך סטיישן-רוד.
חלק כה גדול מהחיים היה דומם אז, כשהיינו צעירים, או לפחות כך זה נראה עכשיו; דממת המתנה; דריכות. הִמתנו בעולמנו הלא-מעוצב עדיין, סקרנו את העתיד כפי שהילד ואני סקרנו זה את זה, כמו חיילים בשדה קרב, ממתינים לבאות. למרגלות הגבעה נעצרתי, עמדתי והבטתי לשלושת הכיוונים - לאורך סטרנד-רוד, שוב לאורך סטיישן-רוד, ולכיוון ההפוך, לעבר קולנוע הפח ומגרשי הטניס הציבוריים.

אין איש. הדרך שמעבר למגרשי הטניס נקראה טיילת הצוק, אף על פי שהים שחק כבר מזמן את הצוקים, אם היו שם כאלה אי פעם. סיפרו שפעם היתה שם כנסייה ששקעה על כרעיה ועל קרביה בקרקעית הים החולית, עם המגדל והפעמון ועם לשון היבשה שנעלמה גם היא, לאחר שנפלה והתגלגלה אל תוך הגלים העכורים בליל סערה ושיטפון נורא. סיפורים כאלה סיפרו המקומיים, כמו דיגנן החלבן וקולפר החירש שהתפרנס ממכירת כדורי גולף שמצא, כדי שאנחנו, הדיירים הזמניים, נחשוב שהכפר הקטן והשקט שלהם שעל שפת הים היה פעם מקום בלהות.

השלט מעל קפה סטרנד, שפרסם סיגריות נייבי-קאט עם תמונה של ימאי מזוקן בתוך גלגל הצלה או עניבת חבל (מה מן השניים?), חרק ברוח הים על ציריו החלודים ממלח, הד לַשער בבית-הארזים שהילד עדיין התנדנד עליו למיטב ידיעתי. בחלומותי הם חורקים, שער ההווה ושלט העבר, עד עצם היום הזה, עד עצם הלילה הזה. אני פוסע לאורך סטרנד-רוד. בתים, חנויות, שני מלונות - מלון גולף ומלון ביץ', כנסיית שחם, המכולת-דואר-פאב של מיילר ואחר כך "השדה", כמו שקראו לזה, מגרש של בקתות עץ, שאחת מהן היתה בית הנופש שלנו, של אבא, של אמא ושלי.

אם האנשים במכונית היו הוריו של הילד, האם השאירו אותו לבד בבית? ואיפה הילדה, הילדה שצחקה?
העבר פועם בקרבי כמו לב שני.

שמו של היועץ הרפואי היה מר טוד. זו בוודאי היתה בדיחה קלוקלת מצדו של הגורל הרב-לשוני.* אבל ייתכן מצב גרוע יותר.

* Tod - בגרמנית - מוות.

מזל שלא קראו לו מר מה-וֶת, עם המקף המחבר הזה שאינו משטה באיש. הטוד הזה פנה אל אנה בשם גברת מורדן, אבל לי הוא קרא מקס. לא הייתי בטוח שאני מרוצה מן ההבחנה הזאת או מקִרבת היתר המחוספסת שהשתמעה מקולו. המרפאה שלו, לא, סליחה, המשרד שלו, מכיוון שהוא נקרא מר ולא דוקטור, נראה כמו קן נשרים במבט ראשון, אף על פי שהיה בקומה השלישית בסך הכול.

בניין חדש, כולו זכוכית ופלדה - אפילו פיר המעלית היה צינור זכוכית ופלדה שהזכיר ברוב תחכומו גליל של מזרק, והמעלית עלתה וירדה דרכו בקול זמזום, כמו בוכנה ענקית שנמשכת ונדחפת לסירוגין - ושניים מקירותיו של חדר הייעוץ הראשי היו לוחות זכוכית מחוסמת, מהרצפה עד התקרה. כשאנה ואני התבקשנו להיכנס, הסתנוורו עיני מבוהק אור השמש של ראשית הסתיו שנשקף מבעד לזגוגיות הענקיות האלה. פקידת הקבלה, כתם בלונדי מטושטש בחלוק אחות ובנעלי בריאות חורקות (מי באמת מבחין בפקידת הקבלה במצב כזה?) הניחה את התיק הרפואי של אנה על שולחנו של מר טוד ויצאה בחריקה. מר טוד הזמין אותנו לשבת. לא הייתי מסוגל לשאת את המחשבה שאצטרך להתיישב על כיסא, ולכן ניגשתי ונעמדתי ליד קיר הזכוכית והשקפתי החוצה.

היְשר מתחתי היה עץ אלון, או אולי היה זה אשור, לעולם איני בטוח בכל הנוגע לעצים הנשירים הגדולים האלה, אבל זה בוודאי לא היה בוקיצה, כי כל הבוקיצות מתות, אלא עץ אצילי, ובכל מקרה, עלוות הקיץ הירוקה של חופתו הרחבה עדיין לא הכסיפה כמעט בכפור הסתיו. בוהַק גגות של מכוניות. בחורה בחליפה כהה חצתה במהירות את מגרש החנייה, ואפילו מן המרחק הזה נדמָה לי שאני שומע את עקביה הגבוהים נוקשים במתכתיות על האספלט.

אנה השתקפה עמומות בזגוגית שלפני, זקופה מאוד על כיסא המתכת, בשלושת רבעי צדודית, מטופלת לדוגמה, ברך משוכלת על ברך וכפות ידיים שלובות מונחות על הירכיים. מר טוד ישב ליד שולחנו כשגופו מופנה הצדה ועלעל במסמכים מן התיק הרפואי שלה. הקרטון הוורדרד של התיק העלה על דעתי את הבקרים השבריריים ההם של השיבה לבית הספר אחרי חופשת הקיץ, מגע של ספרי לימוד חדשים וריח רוחש רעות משום מה של דיו ועפרונות מחודדים. איך הנפש תועה, אפילו ברגעים הממוקדים ביותר.

סבתי מעל הזגוגית, החוץ נעשה בלתי נסבל עכשיו.
מר טוד היה גבר חסון, לא גבוה או כבד גוף, אך רחב מאוד; הוא נראה רבוע. הוא הקפיד על התנהגות מיושנת ומרגיעה ולבש חליפת טוויד עם וסט קצר ושרשרת שעון, ונעליים בצבע חום-אגוז שבוודאי היו נושאות חן בעיניו של קולונל בלאנדן. שערו היה משומן בסגנון שכבר עבר זמנו וסורק לאחור בקפידה ממצחו, והיה לו שפם קצר וזיפי ששיווה לו מראה עקשני. זעזוע קל עבר בי כשהבנתי שלמרות הניסיון המחושב ליצור רושם מכובד, יש לשער שגילו אינו עולה בהרבה על חמישים. מתי התחילו הרופאים להיות צעירים ממני? הוא המשיך לכתוב, ניסה להרוויח זמן. לא האשמתי אותו, אני במקומו הייתי נוהג בדיוק כמוהו. לבסוף הניח את העט אך עדיין לא פצה פה, והותיר רושם כן שאין לו מושג מאיפה או איך להתחיל. היה משהו מחושב בהססנות שלו, משהו תיאטרלי. גם את זה אני מבין. רופא חייב להיות גם שחקן טוב. אנה זעה בכיסאה בקוצר רוח.

"אז מה, דוקטור," אמרה בקול קצת רם מדי, בנעימת קול נוקשה ועליזה כמו של כוכבות קולנוע משנות הארבעים, "גזר דין מוות? או שהעונש שלי הוא להמשיך לחיות?"

דממה השתררה בחדר. השאלה השנונה, שבוודאי הוכנה מראש, לא עלתה יפה. חשתי דחף עז לרוץ לעברה, להרים אותה במהירות בזרועותי, כמו כבאי, ולשאת אותה משם החוצה. לא זזתי ממקומי. מר טוד הביט בה בעיני ארנבת מבוהלות וגבותיו נסקו אל אמצע מצחו.

"לא, אנחנו עדיין לא נרשה לך ללכת, גברת מורדן," אמר וחשף שיניים אפורות וגדולות בחיוך נורא. "לא, לא נרשה."

כמה רגעי שתיקה נוספים. ידיה של אנה נחו בחיקה, והיא הביטה בהן וקימטה את מצחה כאילו לא הבחינה בהן קודם. הברך הימנית שלי נתקפה פחד והתחילה לפרפר.

מר טוד פתח בהרצאה נמרצת, מלוטשת מרוב שימוש, על טיפולים יעילים, תרופות חדשות, תחמושת רבת עוצמה של כלי נשק כימיים העומדים לרשותו. באותה מידה היה יכול לדבר על שיקויי קסמים ועל תרופת האלכימאים. אנה המשיכה להביט בידיה במצח קמוט; היא לא הקשיבה. לבסוף השתתק והמשיך לבהות בה באותו מבט ארנבי נואש, נשימתו הכבדה נשמעה בבירור, שפתיו היו משוכות לאחור במעין חיוך ערמומי ושיניו נחשפו שוב.

"תודה לך," אמרה בנימוס, וקולה נשמע עכשיו כמגיע ממרחק רב. היא הנהנה לעצמה. "כן," אמרה בריחוק שהלך וגדל, "תודה לך."

כאילו שוחרר למשמע הדברים האלה, טפח מר טוד במהירות על ברכיו בשתי כפות ידיו הפרושות, קפץ על רגליו וממש דחק אותנו אל הדלת. כשאנה יצאה מן הפתח, פנה אלי, חייך אלי חיוך אמיץ, כגבר אל גבר, והחליף איתי לחיצת יד מוצקה, מהירה והחלטית, שבוודאי שמורה אצלו לבני זוג ברגעים כאלה.

השטיח במסדרון ספג את צעדינו.

המעלית, לחיצה, צלילה.

יצאנו אל היום כמניחים את רגלינו על אדמתו של כוכב חדש, שאיש אינו חי בו מלבדנו.

כשהגענו הביתה המשכנו לשבת במכונית ליד הבית במשך זמן ארוך, מתוך חשש להתמודד עם המוכר. לא אמרנו דבר, כי לפתע היינו זרים זה לזה ולעצמנו. אנה השקיפה לעבר המפרץ, שם סמרו תורני היכטות העוגנות באור השמש הבוהק. בטנה היתה תפוחה, גוש נוקשה ועגול נלחץ אל חגורת המותניים של חצאיתה. כמה ימים לפני כן אמרה שאנשים יחשבו שהיא בהיריון - "בגילי!" - ושנינו צחקנו ולא הבטנו זה בזה. השחפים שקיננו בארובות ביתנו כבר חזרו כולם לים, או נדדו, או כל דבר אחר שהם נוהגים לעשות. במשך כל הקיץ הקודר הזה הם חגו מעל הגגות במשך כל היום, לעגו לניסיונותינו להעמיד פנים שהכול בסדר, שמאום לא קרה, שהכול נמשך כרגיל. אבל הנה התפיחה הגדולה רובצת בחיקה עכשיו, תינוק מה-וֶת הגדול, מתפתח בתוכה וממתין לשעתו.

לבסוף נכנסנו הביתה כי לא היה לנו לאן ללכת. אור צהריים בהיר זרם פנימה מבעד לחלון המטבח והכול בהק בזוהר מזוגג ונוקשה, כאילו החדר נשקף מבעד לעדשת מצלמה. תחושת מבוכה כללית, קפוצת שפתיים, של כל החפצים הביתיים - צנצנות על המדפים, סירים על התנור, קרש החיתוך עם הסכין המשונן - שהסבו את מבטם כדי לא לפגוש במבטנו, שנעשה זר לפתע, נוכחות נגועה בקרבם. זהו זה, הבנתי באומללות, כך זה יהיה מעתה ואילך, לכל מקום שהיא תלך, צלצוליו חסרי הקול של פעמון המצורעים ילכו לפניה. את נראית ממש טוב! הם יקראו, באמת, אף פעם לא נראית כל כך טוב! והיא, בחיוך רחב, עוטה ארשת אמיצה, גברת קֶבֶרֶת המסכנה.

היא עמדה באמצע החדר עם מעיל וצעיף, כשידיה על מותניה, והביטה סביבה בהבעה כעוסה. עדיין היתה יפה אז, עצמות לחיים גבוהות, עור שקוף, דקיק כנייר. תמיד התפעלתי במיוחד מהצדודית היוונית שלה, מאף השנהב המגולף היורד היְשר מן המצח.

"אתה יודע מה?" אמרה במרירות נסערת. "זה פשוט לא לעניין, זה הכול."

הסבתי את מבטי במהירות, כי חששתי שעיני יסגירו אותי. עיניו של אדם הן תמיד עיניים של מישהו אחר, של הגמד המטורף והנואש שרובץ בתוכו. הבנתי לְמה התכוונה. זה לא היה אמור לקרות לה. זה לא היה אמור לקרות לנו, אנחנו לא אנשים מסוג כזה. אסונות, מחלות, מוות בטרם עת, דברים כאלה קורים לאנשים טובים, לאנשים צנועים שהם מלח הארץ, לא לאנה, לא לי. באמצע התהלוכה המלכותית של חיינו המשותפים יצא איזה טמבל מגחך מתוך הקהל המריע, החווה קידה לעגנית והושיט למלכתי הטרגית את כתב ההדחה.

היא שמה מים בקומקום החשמלי, פשפשה בכיס מעילה, שלפה את משקפיה, הרכיבה אותם וכרכה את החוט על עורפה. היא החלה לבכות, בהיסח דעת אולי, בלי קול. ניגשתי אליה בגולמניות כדי לחבק אותה, אך היא נסוגה בתקיפות. "אל תעשה מזה עניין, לכל הרוחות!" הטיחה בי. "הרי אני בסך הכול גוססת."

הקומקום רתח וכיבה את עצמו, והמים שגעשו בתוכו נרגעו בזעף. השתוממתי, ולא בפעם הראשונה, לנוכח אכזריות שאננותם של הדברים הרגילים. אבל לא, לא אכזריות, לא שאננות, אלא רק אדישות, כי איך ייתכן אחרת? מעתה ואילך אצטרך להתייחס לדברים כפי שהם, ולא כפי שאני מדמיין אותם, כי זו גִרסה חדשה של המציאות. הרמתי את קנקן התה ואת קופסת התה וקרקשתי בהם - ידי רעדו - אבל היא אמרה שלא, שהיא שינתה את דעתה, שהיא רוצה ברנדי, ברנדי וסיגריה, אף על פי שהיא לא עישנה וכמעט לא שתתה אלכוהול.

היא נעצה בי מבט עמום של ילד מרדן, עדיין במעיל ליד השולחן. דמעותיה יבשו. היא הסירה את המשקפיים, הניחה להם להידלדל על החוט, מתחת לצווארה, ושפשפה את עיניה בחלק הפנימי של מפרקי ידיה. מצאתי את בקבוק הברנדי, מזגתי כוסית בידיים רועדות, וצוואר הבקבוק ושפת הכוס נקשו זה בזה כמו שיניים. לא היו סיגריות בבית. איפה אמצא עכשיו סיגריות? היא אמרה שזה לא חשוב, שהיא לא באמת רוצה לעשן. קומקום המתכת בהק, אד מסולסל היתמר באטיות מן הזרבובית והזכיר במעומעם את השד מן המנורה. הו, מלא את משאלתי, את משאלתי האחת והיחידה.

"תורידי את המעיל לפחות," אמרתי.

אבל למה "לפחות"? איזה עניין מסובך הוא השיח האנושי.

הגשתי לה את כוסית הברנדי, והיא עמדה והחזיקה אותה אך לא שתתה. אור מן החלון שמאחורַי בהק על אחת מעדשות המשקפיים שהשתלשלו על חזה, ויצר מראה מוזר כשבבואתה הזעירה השתקפה בעדשה, כאילו היא ניצבת מול עצמה בעיניים מושפלות. לפתע פשט רפיון באיבריה והיא התיישבה בכבדות ופשטה את ידיה קדימה על פני השולחן, במחווה מוזרה ונואשת לכאורה, כשוטחת את תחנוניה לפני שופט בלתי נראה היושב מולה. הכוסית שבידה נתקלה בעץ והתיזה חצי מתכולתה. הבטתי בה חסר אונים. לרגע סחרחר עברה בי המחשבה שלעולם שוב לא אדע מה לומר לה, שכך נמשיך, בעילגות מיוסרת, עד הסוף. גחנתי ונישקתי את העיגול החיוור והקטן כמטבע שבקצה קודקודה, במקום שבו השתבלל שערה השחור. לרגע הרימה את פניה אלי במבט אפל.

"יש לך ריח של בית חולים," אמרה. "הוא צריך לנדוף ממני."

לקחתי את הכוסית מידה, הרמתי אותה אל שפתי ושתיתי בלגימה אחת את מה שנותר מהברנדי הצורב. סוף סוף הבנתי איזו תחושה הטרידה אותי מהרגע שנכנסתי הבוקר אל הבוהק הזגוגיתי במשרדו של מר טוד. מבוכה. גם אנה חשה בכך, אין לי ספק בכך. מבוכה, כן, תחושה מלאת בהלה שאין לי מושג מה לומר, לאן להביט, איך להתנהג, ודבר מה נוסף, שלא היה כעס בדיוק, אלא מין רוגז זועף, תרעומת זועפת על המצב הקשה שבו מצאנו את עצמנו למורת רוחנו. כאילו גילו לנו סוד כה מלוכלך וכה נתעב, שכמעט איננו מסוגלים להישאר זה במחיצתו של זה, ועם זאת איננו מסוגלים להשתחרר, כי כל אחד מאיתנו יודע את הדבר המאוס שידוע גם לזולתו ואנו קשורים זה לזה בעצם הידיעה הזאת. מן היום הזה ואילך הכול יהיה העמדת פנים. לא תהיה דרך אחרת לחיות עם המוות.

ובכל זאת אנה ישבה שם זקופה, ליד השולחן, כשפניה מוסבים ממני, זרועותיה פשוטות קדימה וכפות ידיה מונחות בלי זיע, מופנות כלפי מעלה, כאילו משהו עומד להישמט לתוכן.

"אז מה?" אמרה בלי להסתובב. "מה עכשיו?"

הנה הקולונל, מתגנב בחזרה לחדרו. הישיבה בשירותים היתה ארוכה הפעם. קשיי השתנה. מונח נחמד. החדר שלי הוא חדר השינה היחיד בבית שהוא "יחידה נפרדת", כפי שגברת ואוואסור מכנה זאת בעקימת שפתיים קטנה ומצטנעת. ויש לי גם נוף, או היה יכול להיות לי אילולא הבקתות המחורבנות האלה בקצה הגן. המיטה שלי מפחידה, רהיט משובח ומפואר שמתאים לדוג'ה* איטלקי, ומראשותיה מעוטרים ומלוטשים כמו כינור סטרדיווריוס.

* אציל שעמד בראשה של ונציה כל זמן היותה עיר-מדינה, והוגדר כ"ראשון בין שווים".

אני חייב לשאול את גברת ו' לגבי מוצאו של הרהיט הזה. יש לשער שזה היה חדר השינה של ההורים כשמשפחת גרייס גרה כאן. בימים ההם לא חרגתי מתחומי הקומה הראשונה אלא בחלומותי בלבד.

רק עכשיו שמתי לב מה התאריך היום. בדיוק שנה מאז הביקור הראשון שאנה ואני נאלצנו לערוך במשרדו של מר טוד. איזו מקריות. או אולי לא. האם יש מקריות בממלכתו של פלוטו, בשממה הצחיחה שבה אני תועה, אבוד, כאורפאוס בלי הלירה שלו? כבר שנה חלפה! הייתי צריך לכתוב יומן. יומן שנת מגֵפה משל עצמי.

חלום הוא שמשך והביא אותי לכאן. בחלום פסעתי בדרך כפרית, זה הכול. זה היה בחורף, בשעת דמדומים, או במין לילה מוזר מואר חלקית, מסוג הלילות שיש רק בחלומות, ושלג רטוב ירד. פסעתי בנחישות אל מקום כלשהו, הלכתי הביתה כנראה, אף על פי שלא ידעתי בדיוק איפה הבית הזה ומהו. מימיני היה שטח פתוח, שטוח וחסר כל ייחודיות, שום בית או בקתה לא נראו לעין, ועל שפת הכביש משמאלי היתה שורה כהה של עצים קודרים וזעופים. הענפים לא היו עירומים למרות העונה, והעלים העבים, השחורים כמעט, צנחו מהם בהמוניהם, עמוסים בשלג שנהפך לקרח שקוף ורך.

משהו התקלקל, המכונית שלי, לא, האופניים שלי, אופניים של ילד, כי אמנם הייתי בן גילי עכשיו אך גם הייתי ילד, ילד גדול ומגושם, כן, והייתי בדרך הביתה, כנראה הביתה, או למקום כלשהו שהיה פעם בית ואזהה אותו שוב כשאגיע אליו. היה עלי ללכת עוד שעות רבות, אך זה לא הפריע לי, כי המסע הזה היה בעל חשיבות עצומה, אם כי בלתי מובנת, מסע שאני חייב לערוך ולהשלים אותו. הייתי שליו בקרבי, שליו למדי, וגם מלא ביטחון, אף שלא ידעתי בוודאות לאן אני הולך, מעבר לכך שאני הולך הביתה. הייתי לבד בדרך. השלג ירד באטיות כל היום ולא היו בו סימנים של צמיגים, של מגפיים או של פרסות, כי איש לא עבר כאן ואיש לא יעבור.

היתה לי בעיה כלשהי ברגל, ברגל השמאלית, כנראה נפצעתי, אבל לפני זמן רב, כי לא כאב לי כלום, אף על פי שבכל צעד נאלצתי להשליך את הרגל כלפי חוץ בצורה מגושמת, במין חצי עיגול, דבר שעיכב אותי, לא באופן חמור מאוד, אך חמור למדי. ריחמתי על עצמי, כלומר, החולֵם שבי ריחם על העצמי הנחלם, על הגולם המסכן הזה, שפוסע בלי מורא בשלג עם רדת יום, כשהדרך מתארכת לפניו ואין לו מושג אם יגיע הביתה.

זה כל מה שהיה בחלום. המסע לא נגמר, לא הגעתי לשום מקום ושום דבר לא קרה. סתם הלכתי שם, שָכּול ונחוש, משתרך בלי הרף בשלג ובדמדומים הסגריריים. אך התעוררתי אל עלטת השחר (אף שכיום איני מתעורר מוקדם כל כך בדרך כלל) בתחושה שהשלתי עוד שכבה של עור מגן במהלך הלילה, ובכל זאת בהרגשה שהשגתי משהו, או לפחות התחלתי משהו חדש. ואז, מיד, בפעם הראשונה זה זמן רב ביותר, איני יודע למה, חשבתי על באלילס ועל הבית שם בסטיישן-רוד, ועל משפחת גרייס וקלואי גרייס, והרגשתי כאילו יצאתי לפתע מהחשכה אל פרץ אור שמש חיוור ושְטוף מלח. רק דקה, פחות מדקה, נמשכה הקלילות המאושרת הזאת, אך היא אמרה לי מה עלי לעשות ולאן עלי ללכת.

בפעם הראשונה ראיתי אותה על החוף, את קלואי* גרייס. היום היה בהיר וסחוף רוח, ובני משפחת גרייס התמקמו בשקע רדוד שהרוח וזרמי המים כרו בחוליות ואשר בזכות נוכחותם ההוללת במקצת העלה עתה על הדעת במה רומית. הם היו מצוידים להפליא ביריעת קנווס מפוספסת, ארוכה ודהויה, שנמתחה בין שני מוטות כדי לחסום את הרוח הקרירה, בכיסאות מתקפלים ובשולחן מתקפל קטן, וכן בסל נצרים שנראה כמו מזוודה קטנה והכיל בקבוקים, תרמוסים וקופסאות עם כריכים וביסקוויטים. הם הביאו אפילו ספלי תה אמיתיים עם תחתיות. החלק הזה של החוף היה שמור על פי הסכם שבשתיקה לדייריו של מלון גולף, שהמדשאה שלו הסתיימה ממש מאחורי החוליות, ומבטים כעוסים הופנו עתה לעבר אנשי הווילות האלה, שנדחקו בלי כל התחשבות, עם רהיטי החוף האופנתיים שלהם ובקבוקי היין, מבטים שבני משפחת גרייס התעלמו מהם, אם הבחינו בהם בכלל.

מר גרייס, קרלו גרייס, האבא, לבש שוב מכנסיים קצרים ובלייזר עם פסים צבעוניים על חזהו, שהיה חשוף, למעט שתי ציצות שיער גדולות של תלתלים זעירים בצורת זוג כנפיים מתולתלות פרושות לרווחה. עד אז, ודומני שגם מאז, לא נתקלתי באדם בעל שעירוּת מרתקת כל כך. על ראשו היה מהודק כובע קנווס, כמו דלי צעצוע הפוך. הוא ישב על אחד הכיסאות המתקפלים, אחז לפניו עיתון פתוח ובו בזמן הצליח לעשן סיגריה למרות משבי הרוח העזים שהגיעו מן הים. הילד הבלונדי, זה שהתנדנד על השער - מיילס, אולי כדאי שאעניק לו כבר שם - רבץ למרגלות אביו, שרבב שפתיים בזעף וחפר בחול בעזרת חתיכת עץ משוננת שהים ליטש ופלט. במרחק מה מאחוריהם, במחסה קיר החולית, כרעה על ברכיה נערה, או בחורה, עטופה במגבת אדומה גדולה, שמתחתיה ניסתה להיחלץ בכעס מתוך מה שיתגלה כבגד ים רטוב. היא היתה חיוורת מאוד ומלאת הבעה, פניה היו ארוכים ודקים ושערה היה עבות ושחור מאוד. הבחנתי שהיא מביטה שוב ושוב בזעף בעורפו של קרלו גרייס. כמו כן הבחנתי שהילד מיילס צופה בה בזווית העין, מתוך תקווה ברורה, שהיתה גם תקוותי, שהמגבת המגוננת עליה תישמט. אם כך, סביר להניח שאין זו אחותו.

* זהו השם היווני "חְלואֶה", ומכאן הרמיזה לסיפורו העתיק של לונגוס על אהבתם של דפניס וחלואה.

גברת גרייס פסעה לעברם על החוף. היא עלתה מן המים בבגד ים שחור, הדוק ומבריק כפרוות כלב ים, ומעליו מעין חצאית מעטפת מחומר שקוף כלשהו, שנרכסה במותניים בכפתור יחיד, התנפנפה ונפתחה עם כל צעד וחשפה את רגליה השזופות, העבות אך החטובות למדי. היא נעצרה מול בעלה, הרימה אל שערה את משקפי השמש בעלי המסגרת הלבנה והמתינה בזמן שהוא התמהמה במכוון עד שהנמיך את העיתון, נשא את מבטו אליה, הרים את ידו שאחזה בסיגריה והצל על עיניו מול האור המושחז ממלח. היא אמרה משהו, והוא הטה את ראשו, משך בכתפיו וחייך, וחשף המון שיניים קטנות, לבנות וישרות. הנערה שמאחוריו, שעדיין היתה מתחת למגבת, השליכה הצדה את בגד הים לאחר שהצליחה להיחלץ ממנו סוף סוף, הפנתה את גבה אל כולם, התיישבה על החול וקיפלה את רגליה, הפכה את המגבת לאוהל סביבה והניחה את מצחה על ברכיה, ומיילס נעץ את מקלו בחול בחבטת אכזבה.

כך הם ישבו שם, בני משפחת גרייס: קרלו גרייס ואשתו קונסטנס, בנם מיילס, והנערה או הבחורה שהייתי בטוח שהיא אינה הנערה ששמעתי את צחוקה עולה מן הבית ביום הראשון ההוא, וכל החפצים שלהם היו מונחים סביבם, הכיסאות המתקפלים, ספלי התה וכוסיות היין הלבן, החצאית החושפנית של קוני גרייס, הכובע המצחיק של בעלה, העיתון והסיגריה שלו, והמקל של מיילס, ובגד הים של הנערה, שהיה מוטל במקום שבו השליכה אותו, רך ורפוי, מעוטר גדילי חול לאורך צדו הרטוב, כמו משהו שהים הטביע והקיא מתוכו.

אין לי מושג כמה זמן עמדה קלואי על החולית לפני שקפצה. ייתכן שהיתה שם כל הזמן וצפתה בי בזמן שצפיתי באחרים. בתחילה היתה צללית, והשמש מאחוריה הפכה את שערה הקצר לקסדה בוהקת. אחר כך הרימה את זרועותיה ובברכיים צמודות שיגרה את עצמה מעל קיר החולית. האוויר ניפח לרגע את מכנסיה הקצרים. היא היתה יחפה, נחתה על עקביה והתיזה מטר של חול. הנערה שמתחת למגבת - רוז, ניתֵן גם לה שם, רוזי המסכנה - פלטה צווחת בהלה קטנה. קלואי התנדנדה קלות כשזרועותיה עדיין מורמות ועקביה נעוצים בחול, ונראה שתכף תיפול או לפחות תתיישב בכבדות, אך היא הצליחה לשמור על שיווי המשקל וחייכה הצדה בזדוניות לעבר רוז, שחול נכנס לעיניה ולכן עיוותה עכשיו את פניה כמו דג, ניערה את ראשה ומצמצה.

"קלו-אי!" אמרה גברת גרייס ביללת תוכחה, אך קלואי התעלמה ממנה, פסעה קדימה, כרעה על ברכיה ליד אחיה וניסתה לחטוף ממנו את המקל. שכבתי על הבטן על גבי מגבת, כשלחיי שעונות על כפות ידי, והעמדתי פנים שאני קורא ספר. קלואי ידעה שאני מביט בה ודומה שזה לא הפריע לה. בני כמה היינו, עשר? אחת-עשרה? נגיד אחת-עשרה, זה מתאים. החזה שלה היה שטוח כמו של מיילס, האגן שלה לא היה רחב משלי. היא לבשה גופייה לבנה מעל המכנסיים הקצרים. שערה היה כמעט לבן משמש. מיילס נאבק כדי לא לאבד את המקל, הצליח לבסוף לשחרר אותו מלפיתתה והכה בו על מפרקי אצבעותיה, והיא אמרה "איי!" וחבטה בעצם החזה שלו באגרוף קטן ומחודד.

"איזו פרסומת מצחיקה," אמר אביה מבלי שפנה למי מהם במיוחד, ואז קרא בקול מהעיתון וצחק. "דרושים שועלים חיים כאנשי מכירות לתריסים ונציאניים. רישיון רכב הכרחי. יש לפנות לתיבה עשרים ושלוש." הוא צחק שוב, השתעל, וצחק שוב תוך כדי שיעול. "שועלים חיים!" קרא. "בחיי."

הקולות נעשים עמומים כל כך על שפת הים, עמומים ובכל זאת נוקבים, כמו צליל של יריות רובה מרחוק, כנראה בגלל השפעתו המעמעמת של החול הרב. אם כי אינני יודע מתי הזדמן לי לשמוע יריות רובה.

גברת גרייס מזגה לעצמה יין, טעמה אותו, עיוותה את פניה, התיישבה על כיסא מתקפל ושיכלה את רגליה המוצקות, וכפכף החוף שלה התנדנד על כף רגלה. רוז התאמצה להתלבש מתחת למגבת. עכשיו הגיע תורה של קלואי לקפל את ברכיה אל חזה (האם כל הנערות יושבות כך, או ישבו כך, בצורת האות Z שנפלה על צדה?) ולהחזיק את כפות רגליה בידיה. מיילס נעץ את המקל בצלעותיה. "אבא," אמרה קלואי ברוגז אדיש, "תגיד לו שיפסיק." אביה המשיך לקרוא. הכפכף המתנדנד של קוני גרייס היטלטל לפי מקצב כלשהו שבראשה. החול מוכֶּה השמש שסביבי הדיף את ריחו החתולי המסתורי. על מימי המפרץ רטט מפרש לבן, נחבט אל מתחת לרוח, והעולם נטה על צדו לרגע. מישהו בהמשך החוף קרא למישהו אחר. ילדים. מתרחצים. כלב ג'ינג'י עם שיער סמור. המפרש הסתובב שוב לכיוון הרוח ושמעתי בבירור את הקנווס הרוטט והמצליף על פני המים. ואז שככה הרוח והכול דמם לרגע.

הם משחקים עכשיו, קלואי, מיילס וגברת גרייס. הילדים משליכים כדור זה אל זה, מעל ראשה של אמם, והיא רצה וקופצת ומנסה לתפוס אותו, אך לרוב אינה מצליחה. כשהיא רצה, החצאית שלה מתנפחת מאחור, ואיני יכול להסיר את עיני מהבליטה ההדוקה והשחורה בפסגה ההפוכה של חיקה. היא קופצת, שואפת אוויר, פולטת קריאות מתנשפות וצוחקת. שדיה מקפצים. המראה שלה כמעט מבהיל. יצור שנאלץ לסחוב כל כך הרבה רכסים ושקעים של בשר אינו צריך לכרכר ככה, משהו בתוכה עוד יינזק, מערך ענוג כלשהו של רקמת שומן וסחוס לבנבן. בעלה מנמיך את העיתון וגם הוא צופה בה, מעביר את אצבעותיו בזקן שמתחת לסנטרו ומחייך בקרירות, שפתיו משוכות קצת לאחור מעל השיניים הקטנות והעדינות האלה, ונחיריו מתרחבים כנחירי זאב, כאילו הוא מנסה לקלוט שמץ מריחה. מבטו הוא מבט של עוררות מינית, של שעשוע ובוז קל. דומה שהוא רוצה לראות אותה נופלת על החול ונפגעת. בדמיוני אני מכה אותו, חובט באגרופי בדיוק באמצע החזה השעיר, כפי שקלואי חבטה באחיה. אני כבר מכיר את האנשים האלה, אני אחד מהם. והתאהבתי בגברת גרייס.

רוז יוצאת מהמגבת בחולצה אדומה ובמכנסיים שחורים, כמו סייעת של קוסם שמופיעה מתחת לגלימה עטורת ארגמן, ועכשיו היא משתדלת בכל כוחה לא להביט במאומה, במיוחד לא באישה ובילדיה המשחקים.

לפתע, קלואי מאבדת עניין במשחק, פונה הצדה וצונחת על החול. בתוך זמן קצר אכיר היטב את מצבי הרוח ההפכפכים האלה, את ההזדעפויות הפתאומיות. אמה קוראת לה שתחזור לשחק, אך היא אינה עונה. היא שרועה על צדה, שעונה על המרפק, קרסוליה משוכלים, מביטה בעיניים מצומצמות אל הים שמעבר לי. מיילס מרקד מולה כמו שימפנזה, מנופף את ידיו מתחת לבתי שחיו וממלמל. היא מעמידה פנים שהוא שקוף. "מפונקת," אומרת האם בשביעות רצון כמעט על בתה עוכרת השמחה וחוזרת לשבת בכיסאה. היא מתנשפת, ומדרון חזה החלק, החולי בגונו, עולה ויורד. היא מרימה את ידה גבוה כדי להסיט קווצת שיער שנצמדה אל מצחה הלח, ואני מתביית על הצל הנסתר מתחת לבית שחיה, כחול-סגלגל, גון הפנטזיות הלחות שלי בלילות הבאים. קלואי זועפת. מיילס חוזר לחפור באלימות בעזרת המקל. אביהם מקפל את העיתון ומציץ בשמים בעיניים מצומצמות. רוז בוחנת כפתור רופף בחולצתה. הגלים הקטנים גואים ומשכשכים, הכלב הג'ינג'י נובח. וחיי השתנו לנצח.

אך האם ישנו רגע, מכל הרגעים שלנו, שבו חיינו אינם משתנים לגמרי, עד השינוי הסופי והכביר מכולם?

כאן בילינו את חופשת הקיץ מדי שנה, אבא, אמא ואני. אבל לא כך ניסחנו את זה. באנו לנפוש כאן, ככה נהגנו לומר. כמה קשה לדבר עכשיו כמו שדיברתי אז. באנו לנפוש כאן מדי קיץ, במשך שנים רבות, רבות מאוד, עד שאבא שלי ברח לאנגליה, כפי שאבות עשו לפעמים בתקופה ההיא, ועדיין עושים, דרך אגב. בקתת הנופש ששכרנו נראתה כמו דגם עץ של בית קטן. היו בה שלושה חדרים - חדר מגורים בחלק הקדמי, שכלל גם מטבח, ושני חדרי שינה זעירים מאחור. בחדרים לא היו תקרות, רק צדו התחתון של הגג המשופע, המצופה נייר זפת. הקירות היו מחופים בקורות עץ צרות, שגם היו יפות במקרה, ובימי שמש הדיפו ריח של צבע ושרף אורן. אמא שלי בישלה על פרימוס, וחור הדלק הזעיר שלו הסב לי עונג חשאי מוזר כשהתבקשתי לנקות אותו. השתמשתי לשם כך במכשיר עדין, עשוי מרצועת פח גמישה שחוט ברזל נוקשה השתרבב מקצהָ בזווית המתאימה. מעניין איפה הוא עכשיו, הפרימוס הקטן הזה, החזק והאמין כל כך? לא היה שם חשמל, ובלילה חיינו לאורה של עששית נפט.

אבא שלי עבד בבאלימור וחזר ברכבת הערב, בזעם אילם, נושא את תסכולי יומו כמו מטען כבד הלפות באגרופיו הקפוצים. מה עשתה אמי בזמן שהוא היה בעבודה ואני יצאתי לעיסוקי? בעיני רוחי אני רואה אותה יושבת ליד השולחן המכוסה שעוונית, בבית העץ הקטן הזה, ראשה שעון על כף ידה והיא מטפחת את מורת רוחה לאורך היום הדועך. עדיין היתה צעירה אז, שניהם היו צעירים, אבא ואמא שלי, בוודאי צעירים ממני כיום. כמה מוזר לחשוב על זה. דומה שכולם צעירים ממני כיום, אפילו המתים. אני רואה אותם שם, את הורי המסכנים, משחקים בתיעוב באבא ואמא בראשיתו של העולם. אומללותם היתה אחד הגורמים הקבועים בשנותי הראשונות, זמזום דקיק ובלתי פוסק, קצת מעל טווח השמיעה. לא שנאתי אותם. יש לשער שאהבתי אותם. אך הם ניצבו בדרכי, הפריעו לי להשקיף אל העתיד. במשך הזמן למדתי לראות דרכם, דרך הורי השקופים.

אמא שלי היתה מוכנה להתרחץ בים רק בַּקצה הרחוק של החוף, הרחק מעיניהם של אורחי המלון והמולת מחנותיהם של הנופשים-ליום-אחד. שם, מעבר למקום שבו התחיל מסלול הגולף, היתה שונית חול במרחק מה מהחוף, שיצרה ברֵכה רדודה בשעת גאות מסוימת, ובמי המרק האלה היתה אמא מתפלשת בעונג מצומצם וחשדני. היא לא שחתה, כי לא ידעה לשחות, אלא השתרעה במלוא אורכה על פני המים, הלכה על הידיים על קרקעית הים והתאמצה להרים את פיה מעל האדוות הלוחכות. היא לבשה בגד ים מבד קרימפלין בצבע ורוד-אפרפר, עם אִמרה קטנה ומצטנעת שנמתחה קצת מתחת למפשעה, ופניה נראו חשופים וחסרי הגנה, צבוטים במסגרת הגומי ההדוקה של כובע הים שלה. אבי היה שחיין לא רע, הוא התקדם במעין התכתשות אופקית מגושמת, בלוויית מהלומות מכניות, העוויות התנשפות הצדה ועין תורנית פקוחה. בסופו של כל מקצה קם, התנשף וירק, שערו היה דבוק לפדחתו, אוזניו הזדקרו ובגד הים השחור שלו היה תפוח. הוא עמד כשידיו על מותניו, הביט במאמציה המגושמים של אמי בחיוך לגלגני קלוש, ושריר בלסתו התעוות, ולבסוף התיז מים בפניה, לפת את קרסוליה ומשך אותה במים תוך כדי דשדוש לאחור.

היא עצמה את עיניה בחוזקה וצרחה עליו בזעם שיפסיק. צפיתי בשעשועים העצבניים האלה בעווית של סלידה. לבסוף שחרר אותה ופנה אלי, הפך אותי על ידַי, תפס אותי בקרסולי, דחף אותי כמו מריצה מעל שפת השרטון וצחק. ידיו היו חזקות, כמו אזיקי ברזל קרים וגמישים, עד עכשיו אני מרגיש את לפיתתן האלימה. הוא היה אדם אלים, בעל תנועות אלימות ובדיחות אלימות, אך היה גם חסר ביטחון, ואין זה פלא שעזב אותנו, שהיה חייב לעזוב אותנו. בלעתי מים, השתחררתי בבהלה מלפיתתו, קפצתי על רגלי, נעמדתי במים ונתקפתי עוויתות הקאה.

קלואי גרייס ואחיה עמדו על החול הנוקשה שעל שפת המים והתבוננו.

הם לבשו מכנסיים קצרים, כמו תמיד, ורגליהם היו יחפות. ראיתי כמה הם דומים. הם אספו צדפים, וקלואי נשאה אותם בממחטת בד שקצותיה נקשרו זה לזה כדי ליצור שקיק. הם עמדו והביטו בנו בפנים חתומים, כמתבוננים במופע, כאילו ביצענו לכבודם קטע קומי שלא נראה להם מעניין או מצחיק, אלא מוזר בלבד. אני בטוח שהסמקתי, אף על פי שהייתי חיוור, עורי היה סמור, והיתה בי מודעות חריפה לזרם מי הים הדקיק שניגר בקשת שאי אפשר לעוצרה מקדמת בגד הים הרפוי שלי. אילו יכולתי, הייתי מבטל את הורי המחפירים בו במקום, הייתי מוחה אותם כמו בועות קצף ים, את אמי הקטנה והשמנה, חשופת הפנים, ואת אבי, שגופו נראה כעשוי משומן חזיר. רוח קלה חבטה בחוף, חלפה עליו במלוכסן מתחת לדוק של חול יבש, ואחר כך עלתה על פני המים וקצצה את המשטח לרסיסים מתכתיים קטנים וחדים. רעדתי, לא בגלל הקור עכשיו, אלא כאילו משהו חלף דרכי, שותק ומהיר, משהו שאי אפשר לעמוד בפניו. הצמד על החוף הסתובב והתרחק לעבר ספינת המשא הטרופה. האם ביום ההוא הבחנתי בכך שאצבעות הרגליים של מיילס מחוברות זו לזו בקרום?

גברת ואוואסור מנגנת בפסנתר למטה. היא מרפרפת בקלילות על הקלידים, משתדלת לא להישמע. היא חוששת שתפריע לי, כשאני עסוק כאן למעלה בעמלי הכביר והחשוב מאין כמותו. היא מנגנת יפה מאוד שופן. אני מקווה שהיא לא תעבור לג'ון פילד, כי את זה אני לא אוכל לסבול. בהתחלה ניסיתי לעניין אותה בפוֹרֶה, במיוחד בנוקטורנים המאוחרים שאני אוהב מאוד. אפילו קניתי לה את התווים, הזמנתי אותם מלונדון ושילמתי לא מעט כסף תמורתם. הייתי שאפתן מדי. היא אומרת שהתווים קשים מדי לאצבעות שלה. לנפש שלך, את מתכוונת, אני נמנע מלומר. מחשבות בוגדניות, בוגדניות. אני מתפלא שלא נישאה מעולם.

היא היתה יפה, פעם, בדרכה העגמומית. שערה הארוך והאפור, שהיה פעם שחור כל כך, אסוף עתה בפקעת הדוקה מעל עורפה, המפולחת בשתי סיכות מוצלבות, ארוכות כמו מסרגות, בסגנון שלמרבה המבוכה מעלה על דעתי בית גיישות. הקו היפני נמשך בחלוק משי בעל חגורה דמוית קימונו, שהיא לובשת מדי בוקר, עם הדפס של ציפורים ססגוניות וקני סוף. בשעות אחרות של היום היא מעדיפה בגדי טוויד שימושיים יותר, אך בארוחת הערב היא עשויה להפתיע אותנו, את הקולונל ואותי, ולהגיע לשולחן בבגד ירקרק ומאוושש שיורד עד שוקיה וקשור באבנט, או בז'קט קצר ואדום בסגנון ספרדי, במכנסיים שחורים צרים ובנעליים שחורות, קטנות ומבריקות. היא גברת זקנה ואלגנטית כזאת, וברטט אילם היא מבחינה במבטי האוהד.

בית-הארזים כמעט לא שימר דבר מן העבר, מפֶּרֶק העבר שאני הכרתי כאן. קיוויתי למצוא כאן משהו מובהק שנותר ממשפחת גרייס, משהו קטן וזניח ככל שיהיה, תצלום דהוי שנשכח במגירה, קווצת שיער, או אפילו סיכת ראש שנתקעה בין קורות הרצפה, אך לא היה דבר, שום דבר כזה. וגם מן האווירה לא השתמר דבר. אני משער שאינספור החיים שחלפו כאן (הרי זה בית הארחה בסופו של דבר) מחו את כל עקבותיהם של המתים.

באיזו פראות הרוח נושבת היום, חובטת באגרופֵי סרק גדולים ורכים בזגוגיות החלון. מזג אוויר סתווי, סוער ובהיר כזה, זהו בדיוק מזג האוויר שאהבתי מאז ומתמיד. הסתיו ממריץ אותי, כפי שהאביב ממריץ לכאורה את האחרים. סתיו הוא הזמן לעבודה, אני מסכים עם פושקין בנקודה זו. הו, כן, אלכסנדר ואני, שנינו חובבי אוקטובר. אך עצירות כללית השתלטה עלי, עצירות לא-פושקינית מאוד, ואינני מסוגל לעבוד. ובכל זאת אני ממשיך לשבת ליד השולחן, מזיז את הפסקאות לכאן ולשם, כמו כלים במשחק שכבר איני יודע איך משחקים בו. שולחן הכתיבה הזה הוא רהיט דק וקטן, עם לוח נפתח רעוע, שגברת ו' העלתה לכאן בעצמה והציגה לפני מתוך התכוונות מבוישת. חרוֹק, רהיט עץ קטן, חרוק.* ויש לי גם כיסא מסתובב, כיסא רב חובל כזה, בדיוק כמו שהיה לי באחת הדירות השכורות שהתגוררנו בה לפני שנים, אנה ואני, והוא אפילו גונח כמוהו כשאני נשען לאחור. העבודה שאני עסוק בה לכאורה היא מונוגרפיה על בונאר, מיזם צנוע שאני שקוע בו שנים רבות, רבות מכפי שהייתי מעוניין למנות. צייר דגול ביותר, לדעתי, שאין לי שום דבר מקורי לומר עליו, כפי שהבנתי כבר מזמן. "מר כָּלות באמבט", ככה אנה כינתה אותו בצחקוק. בונאר, בון-ארט, בונאפארט. לא, אינני מסוגל לעבוד, רק לשרבט ככה.

מתוך השיר "השולחן הישן והקטן" מאת תומס הארדי
( The Little Old Table / Thomas Hardy ).

בכל מקרה, לא הייתי משתמש במילה עבודה כדי לתאר את מה שאני עושה. עבודה היא מונח גדול מדי, רציני מדי. פועלים עובדים. האמנים הגדולים עובדים. אבל לגבינו, האנשים הבינוניים, אין מילה צנועה דיה שתתאים לתיאור הדברים שאנחנו עושים והאופן שבו אנחנו עושים זאת. אינני מקבל את המילה תחביב. חובבנים עוסקים בתחביבים, אבל אנחנו, הסוג או הזן שאני מדבר עליו, אנחנו מקצוענים בהחלט. יצרני טפטים כמו אדואר ויאר ומוריס דֶני היו שקדנים (הנה מילת מפתח נוספת) בדיוק כמו ידידם בונאר, אלא שהשקדנות אינה מספיקה, לעולם אינה מספיקה. איננו בטלנים, איננו עצלנים. למעשה, אנחנו מלאי מרץ עד כדי טירוף, התקפים של מרץ, אך אנחנו פטורים, פטורים לחלוטין, מקללת היצירה הלא-נגמרת, כפי שאפשר לכנות זאת. אנחנו גומרים דברים, בעוד אמן אמיתי, כמו המשורר ואלרי (נדמה לי שכך מבטאים את שמו), לעולם אינו גומר יצירה, אלא רק זונח אותה. קריקטורה נחמדה מתארת את בונאר במוזיאון לוקסמבורג, בלוויית ידיד (דומני שהיה זה ויאר) שאותו הציב כדי להסיח את דעתו של שומר המוזיאון, בעודו שולף את קופסת הצבעים שלו ועובד מחדש על קטע מציור שלו התלוי שם כבר שנים. אמנים אמיתיים מתים כולם מתוך עווית של תסכול. כל כך הרבה דברים צריך עדיין לעשות, כל כך דברים עדיין לא נעשו!

אייי. שוב תחושת הדקירה הזאת. אני תוהה בהכרח אם היא מעידה על משהו חמור. הסימנים הראשונים של אנה היו דקיקים ביותר. בשנה האחרונה נעשיתי מומחה ממש בענייני רפואה, ואין זה פלא. לדוגמה, אני יודע שתחושת נִמלול בגפיים היא אחד התסמינים המוקדמים לטרשת נפוצה. התחושה שאני חש דומה לנמלול, אבל היא חמורה יותר. דקירה צורבת, סדרת דקירות, בזרוע או בעורף, או אפילו, באחת הפעמים, אני זוכר היטב, בצד העליון של מפרק האגודל הימני ברגל, דקירות שאילצו אותי לקפץ על רגל אחת ברחבי החדר ולפלוט יללות מצוקה מעוררות רחמים. הכאב, או הסבל, הוא קצר, אך לא פעם הוא חמור. כאילו מישהו מנסה לבדוק את הסימנים החיוניים שלי, את סימני התחושה, את סימני החיים. אנה לגלגה על ההתנהגות ההיפוכונדרית שלי. דוקטור מקס, היא קראה לי. מה שלום דוקטור מקס היום, הוא מרגיש לא טוב? היא צדקה, כמובן. תמיד הייתי רטנן, התרגשתי מכל מיחוש או כאב קל.

הנה אדום החזה הזה, שמדי אחר צהריים מגיע במעוף מאי שם ונוחת על שיח הצינית ליד הסככה שבגן. שמתי לב שהוא מעדיף לעשות דברים בשלשות: לקפוץ מענף לענף נמוך יותר ומשם לענף נמוך עוד יותר, שעליו הוא עוצר ושורק שלוש פעמים את הצליל החד והתקיף שלו. לכל היצורים יש הרגלים משלהם. עכשיו, מצדו האחר של הגן, חתול מנומר של אחד השכנים מתקרב בגנבה, פנתר רך-צעדים. זהירות, ציפורת. הדשא זקוק לגיזום, עוד פעם אחת תספיק השנה. אציע לעשות זאת. המחשבה עולה במוחי ומיד אני שם, בחולצת טריקו ומכנסיים עם גומי במותניים, מדדה מאחורי מכסחה, מוכתם בזיעה, גבעולי דשא בפי והזבובים מזמזמים סביב ראשי. מוזר באיזו תכיפות אני רואה את עצמי כך בזמן האחרון, מרחוק, כמישהו אחר העושה דברים שרק אחר היה עושה. לכסח את הדשא, נו באמת. הסככה אמנם רעועה, אבל היא בכל זאת יפה למדי כשמביטים בה בעין אוהדת. קורות העץ שלה דהו לאפור כסוף משיי, כמו ידית של כלי עבודה משומש מאוד, את חפירה, נאמר, או גרזן רב שנים. מר כָּלות-באמבט היה מצליח בוודאי לתאר בדייקנות את המרקם הזה, את הברק והניצוץ השקטים שבו. ססזז ססזז ססזז.

קלייר, בתי, כתבה לי מכתב ושאלה מה שלומי. לא כל כך טוב, צר לי לומר, קליירינדה היקרה, ממש לא טוב. היא לא מִתקשרת משום שהזהרתי אותה שלא אקבל שיחות, אפילו לא ממנה. אף על פי שאיש אינו מתקשר, כי לא סיפרתי לאיש מלבדה שאני נוסע. בת כמה היא עכשיו? עשרים ומשהו, אני חושב. היא פיקחית מאוד, למדנית אמיתית. אבל היא לא יפה, הודיתי בזה ביני לבין עצמי כבר לפני זמן רב. לא אוכל להעמיד פנים שאיני מאוכזב, כי קיוויתי שהיא תהיה אנה שנייה. היא גבוהה ונוקשה מדי, שערה האדמוני הדהוי מחוספס, חסר רסן ומזדקר סביב פניה המנומשים בצורה לא מחמיאה, וכשהיא מחייכת, חניכיה העליונים נחשפים, ורודים-לבנים ובוהקים. בגלל הרגליים הדקיקות והישבן הגדול, בגלל השיער הזה ובמיוחד בגלל הצוואר הארוך - לפחות אותו קיבלה מאמה - היא תמיד מזכירה לי, למרבה המבוכה, את אליס באיוריו של טֶנייל לאחר שנגסה מהפטרייה הקסומה. אך היא אמיצה ומפיקה את המיטב מעצמה ומהעולם. התנהגותה עגמומית ומגושמת, מלווה בהומור קודר, אופיינית לבחורות לא נאות. אילו היתה מגיעה לכאן עכשיו, היא היתה נכנסת במהירות, צונחת על הספה, תוחבת את כפות ידיה בין ברכיה, עמוק עד כדי כך שמפרקי אצבעותיה היו נוגעים ברצפה כמעט, מהדקת את שפתיה, מנפחת את לחייה, פולטת פּפּפּ! ופותחת בקינה על התלאות הקומיות שפקדו אותה מאז פגישתנו האחרונה. קלייר היקרה, הבת המתוקה שלי.

היא התלוותה אלי כשירדתי לכאן, לבאלילס, בפעם הראשונה, אחרי החלום הזה, שבו חלמתי שאני הולך הביתה בשלג. כנראה חששה שאני עלול להטביע את עצמי. אין לה מושג איזה פחדן אני. הנסיעה לכאן הזכירה לי ימים רחוקים, כי היא ואני אהבנו תמיד לנסוע. כשהיתה ילדה ולא הצליחה להירדם בלילה - מההתחלה סבלה מנדודי שינה, בדיוק כמו אבא שלה - עטפתי אותה בשמיכה, שמתי אותה במכונית, נסעתי קילומטרים לאורך כביש החוף, ליד הים האפל, ופיזמתי שירים שידעתי לפחות חלק ממילותיהם. אך היא, במקום להירדם, מחאה כפיים בשמחה נטולת כל לגלוג ודרשה שאשיר לה עוד. באחת הפעמים, בשלב מאוחר יותר, אפילו יצאנו יחד לחופשה, רק שנינו, אך זו היתה טעות, כי היא כבר היתה בגיל ההתבגרות ועד מהרה השתעממה מהכרמים, מהטירות ומחֶברתי ונדנדה לי בקול צורמני בלי הפוגה, עד שנכנעתי והחזרתי אותה הביתה מוקדם יותר. הנסיעה לכאן לא היתה טובה מזו.

זה היה יום סתיו נפלא, כן, ממש נפלא, כולו גוני נחושת וזהב ביזנטיים מתחת לשמי טְיֶיפּוֹלוֹ בכחול אמייל, והנוף הכפרי היה דומם וזגוגיתי כולו, כאילו אינו עצמו אלא השתקפותו בפני אגם רוגעים. יום שבו השמש נראית לי, בזמן האחרון, כמו עינו הגדולה של העולם, המשקיפה בהנאה עמוקה בעוד אני מתפתל בייסורי. קלייר לבשה מעיל גדול מזמש חום-אפרפר, אשר בחום המכונית הדיף צחנה בשרית דקיקה אך מובהקת, שהציקה לי אף על פי שלא התלוננתי. נראה שתמיד סבלתי ממודעות חריפה מאוד לתערובת הניחוחות שעולה מהתקהלות אנושית. אבל אולי המילה סבל אינה המילה הנכונה. אני אוהב, לדוגמה, את ניחוחו השחמחם של שְער אישה כשהוא זקוק לחפיפה. בתי, שהיא רווקה זקנה ובררנית (לצערי, אני בטוח שלא תינשא לעולם) אינה מדיפה שום ריח בדרך כלל, שום ריח שאני מסוגל להבחין בו. גם מהבחינה הזאת, כמו מבחינות רבות אחרות, היא נבדלת מאמה, שמלכתחילה, לפני שנים רבות כל כך, נמשכתי אליה בגלל ריחה הפראי, שמבחינתי הוא ניחוחם הנזידי של החיים עצמם, והחזק שבבשמים לא היה מסוגל להסוותו לגמרי. למרבה הפלא, ידי מדיפות עכשיו שמץ מן הריח הזה, הריח שלה, ואיני מצליח להיפטר ממנו גם כשאני רוחץ אותן שוב ושוב. בחודשי חייה האחרונים היה לה ריח של ספר תרופות, במקרה הטוב.

© כל הזכויות שמורות לידיעות ספרים הוצאה לאור

הים - ג'ון באנוויל
The Sea - John Banville