» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים בדצמבר 2006       חזור

אלוף בטלות
מאת: טום הודג'קינסון
How to be Idle - Tom Hodgkinson

ההוצאה: מטר הוצאה לאור טוב להתבטל. מטרת הספר הזה כפי שמעיד עליו מחברו היא גם לדבר בשבחה של העצלות וגם לצאת נגד תרבות העבודה של העולם המערבי, תרבות ששִעְבְּדה, שברה ודיכאה רבים כל־כך מאיתנו. אבל כפי שציין אוסקר וויילד, הישיבה באפס מעשה כרוכה בעבודה קשה." כל־כך הרבה אנשים מסביב נחושים להזיז אותך ממקומך ולגרום לך לעשות משהו." "לכן ניסיתי להרכיב מעין קאנון של כתבי בטלות — מן הפילוסופיה, הספרות, השירה וההיסטוריה של שלושת־אלפים השנים האחרונות — שיספק לבטלנים שבקִרבֵּנו את התחמושת המחשבתית הדרושה לַמלחמה בעבודה."

מספרם העצום של הבטלנים הדגולים בהיסטוריה מוכיח שאיננו לבד." בטלה פירושה חופש, ולא רק החופש לבחור בין מקדונלד'ס לברגר קינג או בין וולוו לסאאבּ. פירושה חופש לחיות את החיים איך שאנחנו רוצים — חופשיים מבּוֹסים, ממשכורות, מפקקים בדרך לעבודה, מצריכה ומחוב. כל עניינה של הבטלה הוא בַּכּיף, בתענוג ובהנאה.

הולכת ומתרקמת פה מהפכה, והדבר הנפלא ביותר הוא שכדי להצטרף אליה צריך פשוט לא לעשות שום דבר. בואו הצטרפו אלינו, עַלְמֵי החופש ועלמות החירות. זו אמורה להיות המהפכה המענגת ביותר שהעולם ראה מעודו."

אלוף בטלות שואב את ידיעותיו ומעמיד את התזה שלו על יסודות מוצקים מההיסטוריה, מהשירה, מהפילוסופיה ומ...הניסיון האישי של המחבר. (ולא כדאי לכם לזלזל בו. דבר אחד בטוח - הוא יודע לחיות!)

ספר שכולו שיר הלל לחיי הבטלה המרנינים, המעוגנים בכתביהם של ד"ר ג'ונסון, ביירון, קולרידג', ברטרנד ראסל, אוסקר וויילד,ניטשה, ג'ון לנון, ועוד רבים וטובים.

עם עצות נהדרות בנוגע לנושאים חשובים כמו מנוחה, ארוחות צהריים ארוכות, אמנות התנומה, השתייה והחגיגה, אלוף בטלות מספק לכם את כל ההשראה הנדרשת כדי "לקחת את החיים בקלות" בעולם שכולו עבודה, עבודה ועוד עבודה.

אלוף בטלות מאת: טום הודג'קינסון בהוצאה מטר,
מאנגלית: יניב פרקש, ערכה: מיכל חירותי, 288 עמודים.

8 בבוקר | הבוקר בא כל כך מהר
הבה נתעצל בכול, מלבד באהבה
ובשתייה, מלבד בהתעצלות עצמה.
גוטהולד אפרים לסינג 1781-1729

מעניין לדעת אם בנג'מין פרנקלין, אותו רציונליסט אמריקאי רב־פעלים, מנושאי דגל החריצוּת, ידע כמה סבל יגרום לעולם כשהפיץ וקידם עוד ב־ 1757 , כשהוא מוּנע בלהט פוריטני, את הפתגם הנדוש והשגוי כל־כך, "המקדים לישון ומשכים בקלות, יבטיח בינה, נכסים ובריאות".

האמת העצובה היא שכבר מגיל צעיר נוגשׂ בנו המיתוס המוסרי שלפיו ראוי, נכון וטוב לזנק מן המיטה מיד עם היקיצה ולהתחיל לעשות משהו מועיל בשיא המהירות ועם חיוך על השפתיים. במקרה שלי, אני זוכר טוב מאוד איך אמא שלי היתה צורחת עלי מדי בוקר כדי שאצא מהמיטה. הייתי שוכב שם בנעימוּת מדושנת, בעיניים עצומות, מנסה להיאחז בחלום מיטשטש ועושה כל שביכולתי להתעלם מצעקותיה. הייתי מתחיל לחשב את הזמן הקצר ביותר שיספיק לי לקום, לאכול ארוחת בוקר ולצאת לבית־הספר, ועדיין להגיע שניות ספורות לפני תחילת השיעור. את כל התחכום והמאמץ המחשבתי הזה בזבזתי בניסיון ליהנות מעוד כמה רגעי תנומה. הנה כך מתחיל הבטלן ללמוד את אוּמנותו.

ההורים מתחילים את שטיפת המוח, ואז מצטרף בית־הספר למערכה ומגביר את המאמץ להטמיע בבני־חסותו את נחיצותה של ההשכמה המוקדמת. אישית, ייסורי המצפון שעוררה בי התחושה שפשוט אינני מסוגל לקום בשעה מוקדמת נמשכו עד שנות העשרים לחיי. שנים נאבקתי בשנאה העצמית שנלוותה לנרפּוּת הבוקר שלי. הייתי מחליט חגיגית: לקום בשמונה. כסטודנט פיתחתי לי מערכות יקיצה מורכבות. קניתי טיימר וכיוונתי אותו כך שיפעיל את מכונת הקפה שלי ובמקביל את הפטיפון, שבו שמתי את התקליט הרועש ביותר שלי, It's Alive של הראמונ'ז. השעה היעודה היתה 7:50 בבוקר. כיוונתי את הפטיפון לווֹליוּם מחריש אוזניים.

זו היתה הקלטה של הופעה חיה, ולכן לפני השיר הראשון נשמעו רעשי קהל. הייתי מתעורר מן התרועות והצעקות, בידיעה שיש לי רק שניות ספורות לזנק מהמיטה ולהחליש את הווליום לפני שדִי דִי ראמון ינהם: "אחת — שתיים — שלוש — ארבע" ושותפַיי למעונות ואני נותקף בידי האקורדים הפותחים של Rockaway Beach בעוצמת קול 11 . הרעיון היה שבשלב זה אשתה את הקפה ואזעזע את גופי לכדי עֵרוּת. התוכנית הצליחה באופן חלקי.

ברגע שהייתי שומע את רעש הקהל, הייתי מזנק מהמיטה ועומד מסוחרר לרגע. אבל אז, כצפוי, הייתי משתיק את המערכת, מתעלם מהקפה וזוחל חזרה לחיבוקה החמים והנעים של שמיכתי. אחר־כך הייתי מתחיל לחזור להכרה בסביבות 10:30 , מתנמנם עד 12 , ולבסוף מתנער בהתקף של תיעוב־עצמי. הייתי מורליסט אמיתי באותם ימים: אפילו תליתי על קיר החדר שלי פוסטר שהכריז: "קודם השכלה, ואחר־כך כִּיוּפים". הפוסטר היה גזעי בהחלט — כיוון שמילותיו נלקחו מלהקת ההארדקוֹר פּאנק Bad Brains , אבל המסר, בוודאי תסכימו, היה קודר למדי. היום אני נוהג בדיוק להפך.

רק כעבור שנים רבות גיליתי שאינני לבד בעצלותי ובתחושות ההנאה והאשְמה הסותרות שכרוכות בה. ספרות ענֵפה עוסקת בנושא, ומחבריה הם בדרך כלל הטובים, המצחיקים והמהנים מכולם. ב־ 1889 פרסם ההומוריסט הוויקטוריאני ג'רום ק. ג'רום מאמר ושמו "על הבּטלוּת". תארו לעצמכם כמה השתפרה הרגשתי אחרי שקראתי את הקטע הבא, שבו מהרהר ג'רום בהנאות הנמנום:

אח! איזה עונג להתהפך ולחזור לישון: "רק לחמש דקות". מעניין אותי לדעת אם ישנו אדם, מלבד גיבור "סיפור לַבָּנים" בבית־הספר של יום ראשון, שקם אי־פעם מרצונו? ישנם מי שהקימה בשעה הנאותה היא משימה בלתי אפשרית עבורם. אם הם אמורים לצאת מן המיטה בשעה שמונה, הם שוכבים עד שמונה וחצי.

אם משתנות הנסיבות והם אינם נדרשים להקיץ לפני שמונה וחצי, הרי רק בתשע יצליחו לקום. כמוהם כמדינאי שעליו נאמר שתמיד איחר במחצית השעה בדיוק. הם מנסים שיטות משיטות שונות. הם קונים שעונים מעוררים )אמצאות מחוכמות שמתחילות לפעול בשעה הלא נכונה ומעירות את האנשים הלא נכונים(... הכרתי פעם מישהו שהיה קם ועושה מקלחת קרה; ואפילו זה לא הועיל, כיוון שמיד אחריה זינק חזרה למיטה כדי להתחמם.

הנמנמן הגאה לואי ת'רוּ, שכותב בכתב־העת שאני עורך, האיידלר, מספר על תחבולה מסוג כזה בדיוק, שפיתח ידידו קן. "זה הולך ככה: אתה מעמיד ליד המיטה ספל קפה קר ושתי גלולות קפאין פרו־פלוס. אתה מכוון את השעון לשעה 8:20 — חצי שעה לפני שאתה באמת רוצה לקום — וכשהוא מצלצל, בהרף הצלילוּת שהשעון מחולל, אתה מוריד את הכדורים עם הקפה, וחוזר לישון. חצי שעה אחר־כך, פרץ הקפאין מטיס אותך מהמיטה".

השינה היא פתיינית רבת־עוצמה, ומכאן המנגנונים המחרידים שפיתחנו כדי להילחם בה. כוונתי לשעון המעורר, כמובן. ריבונו של עולם! איזה גאון מרושע חיבר יחדיו את שני אויבי הבטלה האלה — השעון וקול האזעקה — למכלול אחד? מדי בוקר, בכל רחבי העולם המערבי, חולמים מאושרים נתלשים באכזריות משנתם בידי צלצול מחריש אוזניים או צפצוף אלקטרוני עיקש.

השעון המעורר הוא השלב הראשון בשינוי המזעזע שאנחנו כופים על עצמנו בבוקר, שמנחית אותנו מן הרקיע השביעי של החלום חסר הדאגות והופך אותנו לפועלים חרדים, שכובד האחריות והחובה מכריע אותם ארצה. הדבר המדהים באמת הוא שאנחנו קונים שעונים מעוררים מרצוננו. האין זה אבסורד מוחלט לבזבז את הממון שהרווחנו בזיעת אפנו על מכשיר שגורם לנו להתחיל כל אחד ואחד מימי חיינו בדרך המציקה ביותר האפשרית, מכשיר שמשרת למעשה רק את המעסיק שלו אנו מוכרים את שעותינו?

נכון שיש כמה שעונים מעוררים שמחליפים את צפצוף האזעקה בפטפוטי הבוקר של שדרי רדיו, אבל האם אלה באמת טובים יותר? העליצות המעיקה של השדרים האלה נועדה להכניס אותנו למצב רוח טוב לקראת היום שלפנינו, או להסיח את דעתנו מיגוננו העמוק בבדיחות מטופשות. אותי הם סתם מעצבנים. אין דבר נורא מעליזותו השדופה של אדם אחר שעה שאתה שקוע בשרעפים עמוקים, כבדים, קיומיים. כמו שאומר ידידי ג'ון מוּר, האדם העצל ביותר בעולם, כשאשתו מנסה להעיר אותו: "אני אקום כשיהיה משהו ששווה לקום בשבילו".

בבריטניה, המקבילה ה"תרבותית" לקריאת ההשכמה הלאומית הזו היא התוכנית טוּדיי של תחנת "רדיו 4", העוסקת באסונות היום ברוב רצינות ודאגה. במרבית מדינות העולם משודרות תוכניות אקטואליה רציניות כאלו על הבוקר. התוצאה הבלתי נמנעת היא שהמאזינים מפתחים תחושות כמו כעס וחרדה. אבל סוג מסוים של אנשים מרגישים שחובתם להקשיב לתוכניות האלה, כאילו עצם ההקשבה תשפר את העולם איכשהו. הוֹ החובה, איזה תיק את מפילה עלינו! אי אפשר לתת לנו תחנת רדיו בלי חדשות? כשאני מקשיב למוזיקה קלאסית ברדיו, בזמן הנהיגה למשל, אין דבר מרגיז יותר מן המציאות המייגעת של כותרות היום שמפריעה למהלך הרהוריי וחלומותיי־בהקיץ.

אם כך: עבור רובנו מתחיל יום העבודה בעינויים, כאשר לאחר שנעקרנו מִנֶּקְטָר השִכְחה, אנחנו נאלצים להתאמץ להיעשות אזרחים טובים, הנכונים לשרת את אדונינו במקום העבודה מתוך הכרת טובה, רוח טובה ומרץ בלתי נדלה (למה כולנו רודפים כל הזמן אחרי "מִשׂרות", אגב? רעות חולות כולן. אבל עוד בעניין זה בהמשך).

אחרי השעון המעורר מגיעה שעתו של מר קלוג לביישנוּ לכדי פעילות. "עוּרוּ קומו!" הוא מטיף לנו מעל קופסת דגני הבוקר. הפעולה הפיזית של גריסת הדגנים בשינינו מתוארת בפרסומות הטלוויזיוניות כמי שמחוללת פלאים של ממש בבני־אנוש עצלים: הבטלן כבד הלשון ועטור הזיפים (רע) הופך בדרך נס לפועל חכם ושמח, נמרץ וחדור שליחות (טוב) בתיווך כוחם החיובי של דגני הבוקר. קחו בחשבון שקֶלוג עצמו היה חולה־בריאות פוריטני שמעולם לא קיים יחסי מין (הוא העדיף לעשות חוקן). כאלה הם אדריכלי היומיום שלנו.

עם כל הבטחות הפנאי והחירות של החברה המודרנית, שמתיימרת לאפשר לנו לעשות כטוב בעינינו, רובנו עדיין כבולים בלוחות זמנים שלא אנחנו בחרנו בהם.

כיצד הגיעו הדברים לידי כך? ובכן, כוחות האנטי־בטלנות פועלים מאז גורש האדם מגן־עדן. שורשי התעמולה נגד השינה העודפת נעוצים עמוק בעבר, לפני יותר מאלפיים שנה, בתנ"ך. הנה מה שאומר בנושא פרק ו בספר משלי:

ו לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם.
ז אשר אין לה קצין, שוטר ומושל.
ח תכין בקיץ לחמהּ, אגרה בקציר מַאֲכָלָהּ.
ט עד מתי עצל תשכב, מתי תקום משנתך.
י מעט שינות, מעט תנומות, מעט חיבוק ידיים לשכב.
יא ובא כמְהַלֵּך רֵאשֶׁךָ [= עונייך] ומחסורך כאיש מגן.

ראשית, אני מפקפק מאוד בשפיותה של דת שמביאה את הנמלה כדוגמה לדרך חיים. עולם הנמלים הוא מערכת אריסטוקרטית נצלנית שמבוססת על עמַלן האוטומטי של מיליוני פועלות ועל בטלתם הגמורה של מלכה יחידה ושל קומץ זכרים. קול האלוהים מוכיח את ה"עצל" האומלל על שהוא ישן ואז מזהיר אותו שעוני ורעב יהיו מנת חלקו אם ימשיך לשכב במיטה. הבטלה היא חטא, ושכר החטא הוא מוות (ושכר העבודה הקשה הוא 22,585 ליש"ט לשנה, כולל תוספת בגין יוקר המחיה בלונדון).

מאז המשיכה גם הנצרות לטפח את ההכאה על חטא השינה. פסוקים אלה משמשים כאַלָּה בידי מורליסטים, קפיטליסטים וביורוקרטים המבקשים לכפות על בני־האדם את התפישה שאלוהים שונא שאנחנו קמים מאוחר; השקפה שהולמת את התשוקה לסדר המאפיינת את הלא־ בטלן: אל תבזבז זמן! הֱיֵה עסוק, ובלבד שלא תשב באפס מעשה!

בלונדון של אמצע המאה השמונה־עשרה אנו מוצאים את ד"ר ג'ונסון — שלא היה לו במה להתבייש במונחים של תפוקה ספרותית — מייסר את עצמו בגין הרגליו הנרפים. "הו, אלי, עזור לי... להציל את הזמן שבזבזתי בעצלות", כתב ביומנו בגיל עשרים ותשע. כעבור עשרים שנה מסתבר שהמצב לא השתפר, והוא גומר אומר "להשכים קום.

לא יאוחר משש, אם רק אוכל". שנה לאחר מכן, משלא הצליח לקום בשש, משפץ ג'ונסון את החלטתו: "בכוונתי לקום בשמונה שכן גם אם כבר לא אקום מוקדם, יהיה זה מוקדם בהרבה משעת הקימה הנוכחית שלי, כיוון שלעתים קרובות אני שוכב במיטה עד שתיים". ג'ונסון היה אדוק מאוד בדתו ובעל מזג מלנכולי, והתבייש בעצלוּתו. אבל האם פגעה עצלותו באחרים? האם הרגה מישהו? האם כפתה עצלותו על אחרים לעשות דברים שהיו מעדיפים לא לעשותם? לא.

בשלהי המאה השמונה־עשרה ובמהלך המאה התשע־עשרה, ראו לנכון אלילי הקידמה החדשים לעודד את תרבות היקיצה המוקדמת בקרב מעמד הפועלים. ב־ 1755 פרסם הכומר ג'. קלייטון קונטרס שכותרתו "עצות ידידותיות לעני", ובו טען שהשכמה מוקדמת תרחיק את עושי הצרות מן הרחוב: "ההכרח שבהשכמה מוקדמת יחייב את העניים להקדים לישון; וכך ימנע את הסכנה שבהילולות ליל".

המתודיסט ג'ון וסלי, שבעצמו קם מדי בוקר בשעה ארבע, חיבר דרשה שכותרתה "החובה והתועלת שבהשכמה מוקדמת" (1786), ובה טען שהרביצה במיטה מזיקה לבריאות. להוכחת טענתו השתמש במונחים פסאודו־מדעיים מגוחכים: "מתוך השְׁרִיָּה הממושכת בין הסדינים החמים, הבשר כאילו מתבשל, ונעשה רך ורופס. העצבים, בינתיים, מתרופפים למדי". בשנת 1830 פרסמה האנה מוֹר, הסופרת והמתקנת החברתית האנגלייה, את השורות הבאות בסוגיית "ההשכמה המוקדמת":

העצלות, את סוהרת־הרוח,
תליינית ורוצחת שקטה את;
אך אני לכִלאך לא אשוב לעולם,
לא אִשן לצדך עוד, פושעת.

מילים חריפות בהחלט. מוֹר רואה בעצלות — שהחליפה את העצבות כחטא השביעי בין חטאי המוות — את רוצחת הזמן, שכולאת את רוחו של האדם העצל. חייבים ללחום בחטא הזה; לנהל נגדו קרב גברי של רצונות. אך מובן שזוהי שטות מוחלטת: השינה היא רֵעָה, לא רָעָה. כולם יודעים שהרוח אינה כלואה אלא דווקא נמצאת בשיא חירותה שעה שאנו שוכבים במיטה ומתנמנמים בבוקר (בהמשך עוד נשוב ליתרונות היצירתיים הטמונים במצב הביניים המענג הזה). אך יצירתיות בהחלט אינה עומדת בראש מעייניהם של הקפיטליסטים החדשים.

אדריכלי המהפכה התעשייתית נדרשו לשכנע את ההמונים ביתרונות העבודה המייגעת והממושמעת. ואילו רבי־המכר שכתב הסופר הוויקטוריאני סמיואל סמיילס נקראו עזרה עצמית (1859), חסכנות (1875) וחובה (1880), והיו עמוסים הטפות מוסר מסוג זה. ניקיון, סדר, ניהול יעיל של משק הבית, דייקנות, הקרבה עצמית, חובה ואחריות: כל אותן "מידות טובות" מופרכות־מאליהן הועברו באמצעות רשת מתוחכמת של אנשי מוסר, סופרים ופוליטיקאים.

מי שנדמה לו שכבר הספקנו להשתחרר מהדברים האלה, צריך רק להציץ במגזינים שלנו ובכל הכתבות המיוחדות בנושא "ארגן את חייך". ספרי עזרה־עצמית מתנשאים משעשעים אותנו במיני אסטרטגיות מסועפות שאמורות לשפר את פריון העבודה ואת מוסר העבודה שלנו, ולדאוג שלא נשׁתכר יותר מדי. רבות מן האסטרטגיות האלו כרוכות בהוצאת ממון רב.

מגזינים לגברים ולנשים מעוררים בנו חרדות בנוגע לגופנו ושולחים אותנו אל חדר העינויים המודרני המתקרא "מכון כושר". אנחנו עמלים כל היום ואז משלמים עבור תענוג הריצה על מסילות כושר! מודעות פרסום לאִרגוּניוֹת אלקטרוניות מרמזות שהמכשירים האלה יעזרו לנו להשיג שלמוּת רובוטית; המחבר צ'רלס לֵדְבֵּטֶר אִבחן לא מזמן שלוחות הזמנים הבדויים שמופיעים במודעות ל"ארגוניות" כאלה (כאילו עצם קנייתן יארגן את חיינו כבמטה קסם) תמיד מתחילים בשורה: " 7 בבוקר. מכון כושר".

ואילו אני טוען לא רק שהיקיצה המוקדמת היא בלתי טבעית לגמרי, אלא שהשכיבה במיטה במצב של נים ולא נים — חוקרי שינה קוראים לזה מצב "היפּנַגוֹגי" — מועילה בהחלט לבריאות ולאושר. נמנום בוקר הגון בן חצי שעה או יותר עשוי, למשל, לעזור לך להתכונן נפשית לבעיות ולמטלות העומדות בפניך.

זו היתה גם דעתו של אחד הפילוסופים החביבים עליי, לין יוּ־טָאנג. יו־טאנג, מחבר סיני־אמריקאי שפעל בתחילת המאה העשרים, בילה חלק ניכר מזמנו בניסיון לשכנע את האמריקאים השאפתנים בתקֵפוּת הפילוסופיה הנינוחה של סין העתיקה, אשר לדבריו עודדה "חירות ונונשלנטיות", ו"פילוסופיית חיים חכמה ושמחה". בספרו חשיבות החיים (1938) הקדיש פרק שלם לאמנות השכיבה במיטה. בקטע הבא הוא מייעץ לשוחר החיים הטובים להימנע מקימה מוקדמת:

מה זה משנה, אפילו יישאר [אדם] במיטה בשמונה בבוקר? עדיף אלפי מונים שידאג לעצמו לקופסה מלאה סיגריות לצד מיטתו, וייקח לעצמו את כל הזמן שבעולם לקום מהמיטה, ויפתור את כל בעיות יומו לפני צחצוח השיניים... בתנוחה הנוחה הזו הוא יכול לחשוב על הישגיו ושגיאותיו מיום אתמול, ולבודד את מה שחשוב ממה שאינו חשוב בתוכנית יומו הקרֵב. עדיף שיגיע למשרד בעשר כשהוא אדון לעצמו, מאשר שיגיע בדיוק בתשע או אפילו ברבע לתשע כדי להשגיח על כפיפיו כמו נוגש־עבדים ואז "יקים רוב מהומה על לא מאומה", כמאמר הסינים.

הרעיון הזה, שרביצה במיטה במצב של ערות חלקית עשוי דווקא לייעל את חיי הבטלן, עלה כשראיינתי את המשורר ג'ון קוּפּר קלרק. לדבריו, הוא משתמש בנמנום הבוקר שלו כדי לתכנן מה ילבש באותו יום. מחשבתו משוטטת בחופשיות ובנחת בין פריטי הביגוד השונים בארונו, ושוקלת צירופים שונים של סגנונות, צבעים וחומרים. אחרי האימון המחשבתי הקצר הזה, מעשה ההתלבשות עצמו הופך למשחק ילדים, משימה שאינה קרובה אפילו להיות מייגעת ומכבידה כפי שנראתה קודם לכן.

העיתונאי הרגיש, המבריק וחד־הלשון ג. ק. צ'סטרטון יצא גם הוא נגד הרעיון שיקיצה מוקדמת היא מעשה מוסרי, בעוד רביצה במיטה היא מעשה בלתי מוסרי. במקום זאת נקט עמדה ליבֵּרטַריאנית: שעת הקימה שלנו צריכה להיות עניין של בחירה אישית. "הנימה הרווחת היום ביחס למנהג השכיבה במיטה היא צבועה ומזיקה", כתב במאמרו מ־ 1909 , "על השכיבה במיטה". "במקום שיראו בה, כראוי, עניין של נוחות והסתגלות אישית, הפכה ההשכמה המוקדמת לעניין שרבים רואים בו מדד מוסרי חשוב. בסופו של דבר מדובר בשאלה של תבונה מעשית; אך אין בזה שום דבר טוב, ובהיפוכו אין שום דבר רע".

גדוּלה והשכמה מאוחרת הולכות יד ביד. ההשכמה המאוחרת נועדה לבעלי החשיבה העצמאית, האינדיבידואלים המסרבים להשתעבד לעבודה, לכסף, לשאפתנות. בנעוריו נהג משורר הבטלה הגדול ווֹלט וויטמן להגיע למשרדי העיתון שבו עבד בסביבות 11:30 בבוקר, ולצאת ב־ 12:30 להפסקת צהריים בת שעתיים. אחרי עוד שעת עבודה הגיע הזמן לצאת העירה.

אז מה אפשר לעשות? במקרה הפרטי שלי, חיי השתפרו פלאים אחרי שנפטרתי מהשעון המעורר. גיליתי שאפשר לאמן את עצמך להתעורר בשעה הנכונה פחות או יותר גם בלי שעון — אם אמנם איתרע מזלכם ויש לכם "שעה נכונה" להתעורר בה. כך אפשר להקיץ באטיות, בטבעיות ובנעימוּת. אתה יוצא מהמיטה כשאתה מוכן, ולא כשמישהו אחר רוצה שתצא ממנה. שלום ולא להתראות לעינוי היומיומי הכרוך בהיקרעות ממנעמי השינה בידי רעש הפעמון המכני. מובן שעוזר גם להיות אדון לעצמך ולא שכיר. אבל אפילו אם אתם כבולים במשרה, אני מציע לכם לנסות את השיטה. היא עובדת. והיא יכולה להיות הצעד הראשון שלכם לקראת הבטלה.

מובן שלא תמיד קל להגיע לדרגת ההתעלוּת הרצויה במעמקי המיטה הנוחה, כאשר האנשים שסביבך עמלים. לפעמים זוכה הישנוּן המסור ליקיצה גסה שמקורה בצעקות בנאים, בהמולת שותפים, בהפצרות זאטוטים או אפילו באצבעותיה הוורודות של שמש שחרית החודרות מבעד לחלון. כדי ליהנות כראוי מנמנום הבוקר יש לסלק את כל מכשולי השינה האלה. ולכן, אם יורשה לי, אתן לכם עוד עצה מעשית קטנה: השקיעו באטמי אוזניים, בווילונות שחורים ובמסכַת עיניים. בעזרת האמצעים הפשוטים האלה תוכלו להאריך את שעות השינה שלכם. במקרה של ילדים קטנים, ככל שתקדימו להכשירם לקום בעצמם ולהכין לעצמם את ארוחת הבוקר, כן ייטב.

בתחילת הפרק טענתי שאימרת "המשכִּים בקלות" של בנג'מין פרנקלין היא לא רק מייסרת אלא גם שגויה. הכיצד? ובכן, כאשר אני חושב על אנשים בריאים, נבונים ועתירי נכסים, אני רואה ביניהם אמנים, סופרים, מוזיקאים ויזמים. וכידוע, אף אחד מן הטיפוסים האלה אינו משכים קום. כדי להמציא רעיונות ואז לתכנן כיצד להוציא אותם אל הפועל, אנשים יצירתיים זקוקים לזמן למחשבה — הרחק משולחן העבודה שלהם, הרחק מן הטלפון, הרחק מאינספור הסחות הדעת של חיי היומיום והבית. ונמנום הבוקר הוא אחת ההזדמנויות הטובות ביותר לכך.

ובאשר לשאלה כיצד עלייה מוקדמת על משכבך תבטיח לך באופן אוטומטי אושר ועושר, אני מניח שאי אפשר להוכיח דבר, אבל בעניין זה אני מסכים עם ד"ר ג'ונסון שהכריז בביטחון: "כל מי ששוקל לשכב לישון לפני שתים־עשרה הוא נבל".

לא, משכימי הקום אינם בריאים, עשירים וחכמים. לעתים קרובות הם חולניים, עניים וטיפשים דווקא. הם משרתים את מי שקמים מאוחר יותר. אם אינכם מאמינים לי, התבוננו בפרצופים הסחוטים והמיואשים ברכבות התחתיות בערים הגדולות של אומותינו המתועשות — לונדון, טוקיו, ניו־יורק — בין שמונה לתשע בבוקר. בריאים? ממש לא. עשירים? לא, או שלא היו נוסעים ברכבת התחתית בשעה כזו. למעשה, העובדים בעלי השכר הנמוך ביותר הם לרוב אלה שנוסעים בשעות המוקדמות ביותר. חכמים? הכיצד, אם בחרו להגיע בדרך כזו למקום עבודתם? אם אתם רוצים בריאות, עושר ואושר, הצעד הראשון הוא להיפטר מן השעונים המעוררים שלכם!

© כל הזכויות שמורות למטר הוצאה לאור

אלוף בטלות - טום הודג'קינסון
How to be Idle - Tom Hodgkinson