» טקסט  » עיון חברה ובקורת  » ספרים חדשים בינואר 2006       חזור

הפוליטיקה של הטכנולוגיה
מאת: יובל דרור

ההוצאה: מפה האם בחירה בטכנולוגיה היא בחירה בהשקפת עולם? האם למוצר דומם, עשוי פלסטיק, מתכת, סיליקון או פלדה, יש עמדה פוליטית? האינסטינקט המיידי הוא לבטל בהינף יד את השאלה. לבני האדם יש עמדות פוליטיות, אבל לטכנולוגיה? לדברי יובל דרור, הלוּדיטים האנגלים ששברו בחמת זעם את מכונות האריגה במאה ה-19, ההקרים בעלי התודעה פוליטית שתוקפים היום אתרי מימשל, הגולשים שמשתפים קובצי מוזיקה, מפתחי אמצעי התקשורת והלוחמים למען חופש הביטוי באינטרנט - הם ורבים אחרים לוקחים חלק במאבקים פוליטיים שנעשים בעזרת הטכנולוגיה, נגדה ובתוכה.

יובל דרור שימש ככתב ועורך בתחומי המדע, הטכנולוגיה והכלכלה בעיתון 'הארץ'. כיום הוא כותב ב'ידיעות אחרונות', מלמד בבית-הספר לתקשורת של המכללה למינהל ומשמש כפרשן בערוצי הטלוויזיה השונים. דרור הוא דוקטורנט בתוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן. זהו ספרו השני.

להלן תוכן העניינים של הספר

הקדמה : שלוש גישות לטכנולוגיה:
מוטה, מטה, הטיה

1. שלושה עידנים של טכנולוגיה
+ טכנולוגיה והיסטוריה
+ העידן הראשון
+ העידן השני
+ העידן השלישי
+ עידן המחשב

2. הלוּדיטים
+ ראשיתו של מאבק
+ גשם של דיו
+ מות הילדוּת
+ המלחמה במכונה
+ מהשיא אל הכניעה
+ מחיר המכונה
+ המסר של הלודיטים

3. הסביבתיים
+ מי יעצור את הסכר
+ מלאך או שטן
+ הבולדוזר כמטרה
+ קודם החיים
+ אופייה של טכנולוגיה
+ היסטריה או קטסטרופה

4. זכויות יוצרים
+ את השיר הזה אי-אפשר להפסיק
+ החטא הקדמון
+ נאפסטר
+ קומוניזם דיגיטלי
+ חינוך מחדש
+ משחקים במספרים
+ טעות לעולם חוזרת

5. הרווח שבין הטכנולוגיה לחופש
+ שברו את הכלים
+ חוקיותו של הלינק
+ מחיר השׂיח
+ חופש ביטוי ופוליטיקה מקומית
+ חופש ביטוי ומוסר
+ חופש ביטוי ואינטרסים כלכליים
+ אחת קטנה
+ "אין דבר כזה חופש ביטוי"
+ קוד פתוח קוד סגור

6. אצל מי התרופה?
+ ניוטון, איימיש, אינטרנט
+ מי צריך תוכנה?
+ רגע פתוח, רגע סגור
+ חופשי זה חינם?
+ לא ווקי; ויקי
+ הטרוריסטים אוהבים קוד פתוח
+ פוליטיקה של קוד

7. הפוליטיקה של אמצעי התקשורת
+ מי קרא את המכתב שלי?...
+ הדפוס
+ הטלגרף
+ כבלים ועיתונים
+ הטלגרף אלחוטי (רדיו)
+ חובבי הרדיו והטיטאניק
+ הולדת הברודקאסט
+ הבא בתור?

8. העיתונות החדשה
+ של מי החדשות האלה?
+ הבלוג
+ נלחמים בברווזים
+ מערכת אקולוגית של כותבים
+ כו-לם כתבים
+ עיתונות קוד פתוח
+ אנחנו המדיה

9. אַקטיביסטים והַאקטיביסטים
+ החללית והתולעת
+ צבע הכובע
+ האקרים עם תודעה פוליטית
+ מחאה דיגיטלית
+ רשת מכבסת
+ פעיל פוליטי או פעיל טרור

10. ארכיטקטורה היא פוליטיקה
+ איך להשתמש באקדח שלך
+ טכנולוגיה ותרבות
+ סיפורו של גשר
+ עיצוב של תודעה
+ המשימה: ביקורתיות

11. העידן הפוסט-אנושי
+ ייחודיות
+ עניין של זמן
+ המניפסט של קזינסקי
+ האומנם ייחודיות?
+ הזמן, החץ והזבובים
+ הוא פשוט לא יכול
+ מי שולט בעולם?

לוח אירועים: אלף שנים של המצאות ופיתוחים
מקורות והמלצות לקריאה נוספת
מפתח

באדיבות מפה
הפרק העשירי מתוך הספר

10. ארכיטקטורה היא פוליטיקה

איך להשתמש באקדח שלך
הענף המכונה "פילוסופיה של הטכנולוגיה" הוא ענף חדש יחסית ובלתי מפותח, ויש שיטענו שהוא כלל לא ענף. מדוע בעצם? כחברה, אנו מוקפים טכנולוגיות מכל הסוגים ומכשירים מתוחכמים. אף אחד לא יכחיש את תפקידם המכריע של המכונות, המיבנים, המערכות והטכנולוגיות בעיצוב חיינו, ולמרות זאת, רק לעיתים רחוקות אנו שואלים: "מהי טיבה של הטכנולוגיה?".

לַנְגְדוֹן וינֶר טוען שבכל הקשור לטכנולוגיה אנו שואלים עצמנו רק שתי שאלות. השאלה הראשונה היא: "מה צריך לעשות כדי שהרעיון יתממש לכדי מציאות?". השאלה הזאת, כך אנחנו סבורים, מטרידה בעיקר מהנדסים, ממציאים, ובעלי מקצוע שתפקידם לעזור לנו לתחזק את המכשירים. אנחנו לא שואלים ולא מתעניינים בחומרים שמהם עשויה הטכנולוגיה או בעקרונות שמפעילים אותה. כל מה שמעניין אותנו זה שהיא תפעל כשורה, ואם זוהי טכנולוגיה חדשה, היא ודאי עדיפה על גירסתה הישנה.

מהרגע שהמכשיר הומצא והוא תקין, אנו שואלים את עצמנו את השאלה השנייה: "איך להשתמש בו?". אנחנו מבקשים הוראות הפעלה, אך לא מתעמקים בהשפעה של ההפעלה על חיינו. הנה פטיש, אני מרים אותו, משתמש בו, מניח אותו בצד ושוכח ממנו. הנה משאית, אני נכנס אליה, מעמיס אותה, נוסע לנקודת הפריקה, פורק וממשיך הלאה.

העובדה שאנו חושבים על טכנולוגיה במונחי "איך להשתמש" גורמת לכך שאנו מסירים ממנה כל אחריות. היא ניצבת שם, מחכה שנחליט מה לעשות איתה. אנחנו אומרים: "אפשר להשתמש בכלי מסוים בצורה טובה או בצורה רעה", או "אפשר להשתמש בכלי מסוים למטרות טובות או למטרות רעות". אני יכול לקחת גרזן ולחטוב איתו עצים שבעזרתם אחמם לי את הבית, ואני יכול לחבוט באמצעותו באדם שצועד מולי. זוהי מהות התפיסה האינְסְטְרוּמֶנְטָלית הרווחת כל-כך.

הנה עוד דוגמה. מזה שנים רבות ניטש בארה"ב ויכוח על סוגיית אחזקת כלי הנשק. התיקון השני לחוקה האמריקאית מתיר לאזרחים להסתובב חמושים. המתנגדים לכך טוענים שמכיוון שכל אחד יכול לשאת אקדח, יש הרבה יותר מקרי אלימות המסתיימים בירי ובמוות.

הלובי למען אחזקת כלי הנשק הפיק את אחת הסיסמאות הידועות בארה"ב: "אקדחים לא הורגים אנשים. אנשים הורגים אנשים". כלומר, האקדח כשלעצמו הוא מכשיר נייטרלי, אין לו עמדה מוסרית באשר לעולם. בני האדם הם אלה שמחליטים איזה שימוש לעשות בו: להגן על עצמם ממעשה שוד או לירות בחבריהם לבית הספר. הדבר היחיד, אם כן, שיש לעשות בכל הנוגע לטכנולוגיה, הוא להבין כיצד היא פועלת; כיצד פועל הנוקר, איך סוחטים את ההדק, היכן נמצאת הניצרה.

האומנם? נניח שנלמד כיצד מייצרים מחשבים, מה הרכיבים שהם מכילים, מהם העקרונות שעל-פיהם הם פועלים, מה הם מסוגלים לעשות ומה מעבר לכוחם; נניח שנשקוד על כל חוברות ההפעלה שנכתבו אי-פעם - האם זה אומר שהתקדמו ולו סנטימטר אחד בהבנת הדרך שבה השפיעו המחשבים על מירקם החיים המודרניים, על העובד, על הילדים, על המשפחה? במקרה של המחשב, ולא רק במקרה הזה, הבנה אינְסְטְרוּמֶנְטלית-פוּנְקְצְיוֹנלית שכזו לא רק שאינה מסייעת לנו, היא מגבילה אותנו.

אם יש לקח שניתן ללמוד מן הסיפורים שהוצגו במהלך הספר הזה, הרי הוא שהטכנולוגיה משפיעה השפעה עמוקה על חיינו. המכוֹנה, שנכנסה לחייהם של הלוּדיטים, הרסה את מירקם חייהם, הרסה את הסביבה ושינתה את המיבנה החברתי בבריטניה, ומאוחר יותר באירופה כולה. הטלגרף, שכיווץ את הזמן ואת המרחב, שאיפשר לשלוח מסר מיידי לקצה השני של העולם, שינה את הדרך שבה עושים פוליטיקה, את הדרך שבה עושים עסקים. פורמט MP3, שאיפשר להעביר קובצי מוזיקה בזמן קצר, שהחריב מודלים עסקיים, חייב תעשייה שלמה לחשוב מחדש על דרכה.

טכנולוגיה ותרבות
אז מהי המסקנה? שהטכנולוגיה מגיעה לעולם, סוחפת אותנו איתה, בעוד אנו מביטים בה בהשתאות וברוב המקרים באימה? חוקרי הטכנולוגיה המאמינים בדֶטֶרְמיניזם טכנולוגי יהנהנו בהסכמה. כן, הם יאמרו, בני האדם אינם יכולים להשפיע באמת על מהלך ההיסטוריה. תפקידם מתמצה בהצצה מן הצד על תהליך המתרחש מול עיניהם, שכן כאשר טכנולוגיה חדשה נכנסת לחברה, היא משנה אותה מן היסוד.

הנה דוגמה. ב-1963 הציע האַנְתְרוֹפּוֹלוֹג הבריטי ג'ק גוּדי, יחד עם ההיסטוריון לספרות איאן וַאט, את מה שידוע כיום בשם "תיאורית האוּרְיָינוּת" (The Literacy Thesis). וַאט וגוּדי ניסו לפענח את "התעלומה היוונית", כלומר: מדוע דווקא ביוון התפתחה תרבות כה מפותחת? האם מדובר בעם גאון? במאמרו "מה יש ברשימה?" ("What's in a List"), שפורסם ב-1977, שולל גוּדי את תיאוריית הגאונות. התֵזָה שלו קובעת כי מרגע שהופיע הכְּתָב ביוון העתיקה, התחולל בחברה היוונית שינוי תודעתי, שהתבטא בחשיבה עצמית ומוּדעוּת עצמית, באפשרות להביע ביקורת תרבותית וביכולת לבצע חקירה היסטורית. הכְּתָב עצמו, כמערכת של תקשורת ושל העברת מידע, הוא שעשה את ההבדל.

לשיטתו של גוּדי, הכתיבה משנה את אופי השפה. היא אינה בגדר "מכשיר הקלטה" שמקליט את השפה הנשמעת, היא אינה שווה למילה המדוברת. המילה המדוברת "אהבה" אינה זהה למילה הכתובה "אהבה". יש משהו בכתב שהופך את המילה הכתובה לשונה מהמילה המדוברת.

גוּדי נתפס על-ידי מבקריו כדֶטֶרְמיניסט טכנולוגי. הם טענו שהוא רואה בכתב "טכנולוגיה" המשנה תרבות באופן חד-כיווני, למרות שישנן עדויות לקיומו של כתב בתרבויות נוספות, שלא הושפעו ממנו כפי שהושפעה ממנו (לטענת גוּדי) התרבות היוונית. לדעתם, לא ניתן לפתור את "התעלומה היוונית" בחיתוך של קשר גוֹרְדי בודד, כלומר אך ורק על-ידי הצבעה על הכתב. המפתח לחידה, הם סבורים, קשור למספר רב יותר של גורמים.

כ-2,000 שנה לאחר הופעת הכתב ביוון העתיקה נולדה טכנולוגיה משלימה - הדפוס. מכונת הדפוס של יוֹהַן גוּטֶנְבֶּרְג הובילה למהפכה חברתית עצומה, אך משום מה יש נטייה לראות רק צד אחד שלה. עד לגוטנברג, רוב האנשים לא ידעו קרוא וכתוב, שכן הספרים היו ספונים בספריות המנזרים ונחשבו לאוצר מוגן, שהועתק בכתב-יד על-ידי יחידי סגולה. הופעת הדפוס והפיכת הספר למוצר זמין הוציאה מידי אנשי הכנסייה את השליטה על הידע. הכתב הפך לאחד המפתחות החשובים למהפכה המדעית-חברתית-תרבותית שהתחוללה בשנים שלאחר מכן.

אך האם היתה זו ההשפעה היחידה של הדפוס? לוּאיס מַמְפוֹרְד רמז כי התשובה לכך שלילית. כזכור, ממפורד כתב - באיבה מופגנת - כיצד בתקופת המהפכה התעשייתית כתבו המלומדים הבריטים על הלכלוך והאבק והבורות של ימי הביניים באותה עת שמסביבם הפך האוויר שחור מפיח ונערים מתו כזבובים במפעלים החדשים בשל מחלות וזיהומים.

בראיון למגזין 'פּלייבּוֹי', במרס 1969, הסביר חוקר המדיה הקנדי מַרְשַל מֶק'לוּהַן את מיגוון ההשלכות של הדפוס. לדבריו, בניגוד לאמונה הרווחת, הדפוס "יוצר אנשים שהם פחות מורכבים ומגוונים מהאנשים שהתפתחו בחברות השבטיות המורכבות [...] האלף-בית מנטרל את כל המורכבויות האלה על-ידי כך שהוא מתרגם אותן לפורמט ויזואלי; וחוש הראייה הוא החוש היחיד שמאפשר לנו להתנתק, בעוד שכל שאר החושים מערבים אותנו".

זאת ועוד, מק'לוהן טוען שככל הנראה הדפוס הוא שהוביל להקמתן של מדינות הלאום. "הלאומיות לא היתה קיימת באירופה עד תקופת הרנסנס, שבה אותיות הדפוס איפשרו לכל אדם היודע קרוא וכתוב להבחין בבירור כי שפת אמו היא ישות אחידה [...]. עם הופעת הדפוס, גם ההוֹמוֹגֶניוּת של הכסף, השווקים ואמצעי התעבורה נעשתה אפשרית בפעם הראשונה".

סיפורו של גשר
טכנולוגיות שונות נושאות ערכים שונים, ועדיין אין להכחיש כי טכנולוגיה, כל טכנולוגיה, אינה בגדר מֹאזניים שקולים. היא מוּטָה, היא מושכת לכיוון מסוים. הטיה זו הופכת בשנים האחרונות לדרמטית וקיצונית יותר, וגרוע מכך - היא מחביאה את עצמה, היא עושה עצמה שקופה, גורמת לנו לדלג מעליה מבלי לשים לב להשפעותיה. הדוגמאות לכך רבות.

לַנְגְדוֹן וינֶר הציג בספרו סיפור שהפך לקלאסיקה. הסיפור עוסק בגשר שמחבר שני אזורים בלוֹנג אַיילֶנְד שבניו יורק. בלונג איילנד נמצאות שכונות של אוכלוסיות מעוּטוֹת יכולת כגון קְווינְס ובּרוּקלין לצד אזורים אחרים, עשירים יותר. לדברי וינר, מי שנוסע באזור הזה מבחין שבמקומות מסוימים הגשרים המחברים בין השכונות לבין החופים והפארקים הציבוריים נמוכים באופן יוצא-דופן; גובהם לא יותר מ-2.7 מטר.

מסתבר שהגשרים אינם נמוכים סתם כך. מי שתיכנן את הגשרים הוא רוברט מוֹזֶס, הקבלן הראשי של הדרכים, הגשרים והפארקים בניו-יורק בין השנים 1920-1970, שנחשב לאחד האנשים החזקים בארה"ב באותה התקופה. באזור שעליו מספר וינר תיכנן מוזס את הגשרים כך שאוטובוסים שגובהם הממוצע הוא כמעט 3.5 מטר לא יוכלו לעבור מתחתם. אז היכן ההטיה?

הביוגרף של מוזס מספר כי בעת תיכנון הגשרים שאל מוזס את עצמו שאלה: "מי נוסע באוטובוסים?" - והתשובה שנתן היתה: "השחורים", אלה שאין להם כסף למכונית פרטית. על-ידי עיצוב הגשר כך שיהיה נמוך יותר בהשוואה לגשרים רגילים - ולא יאפשר מעבר אוטובוסים - הוא ביקש להרחיקם מהחופים והפארקים.

בגשרים של מוזס נעשה שימוש ידוע ומוכר: סחורות ואנשים עברו מצד לצד. אבל לטכנולוגיה של בניית הגשר היתה כאן מטרה שבאה לפני השימוש המיידי בגשר. אם נמשיך להתרכז אך ורק בניתוח שאלות כמו "איך משתמשים בזה" או "למה זה טוב", אומר וינר, נישאר עיוורים למשמעויות הפוליטיות המוטמעות בעיצוב הטכנולוגיות המקיפות אותנו.

עיצוב של תודעה
בדיקת ההטיה מגלה שבמובנים רבים טכנולוגיות דומות לחוקים: הן קובעות כיצד נחיה, כיצד נתפוס את העולם ואת הסביבה שלנו. אנו מקדישים תשומת לב רבה למחוקקים שיושבים בפרלמנט ומעבירים חוקים, אבל "הגשר של מוזס" מלמד אותנו שלפחות בחלק מהמקרים עלינו להקדיש תשומת לב דומה גם לבניינים, לגשרים, ואפילו לרוחב של הרחובות. הרוחב של הרחובות? זו ודאי הגזמה.

לוֹרֶנְס לֶסיג כותב בספרו Code שאחת הסיבות להצלחתה של המהפכה הצרפתית היתה קשורה לארכיטקטורה של רחובות פריז. הרחובות היו צרים מאוד, ולכן היה קל לחסום אותם, להשתלט על העיר ולנטרל את יתרונו של השלטון המשתמש בכוחות צבא. הקיסר נפוליאון השלישי היטיב להבין זאת. על-פי הוראתו, בשנת 1853 החל הברון אוֹסְמַן, הממונה על מחוז הסֵן, במסע לבנייה מחדש של פריז, ותוך כדי כך הרחיב באופן ניכר את השדרות (הבּוּלווארים) בעיר. העיצוב הרחב של השדרות, האמין הקיסר, יַקשה על מורדים להשתלט שוב על העיר בכך שלא יאפשר להם לחסום בקלות את הרחובות.

ומה באשר למהמורות ברחוב, אותן תלוליות בטון קטנות שגורמות לנו להאט כשאנו נוסעים במכונית? התלוליות האלה ממוקמות בדרך כלל באזורים שבהם יש בתי ספר וגנים. העיצוב של הכביש, התוספת הארכיטקטונית הזאת שמונעת מאיתנו לנסוע מהר, היא למעשה סוג של חוק שאינו שונה מתמרור עגול עליו נכתב "30 קמ"ש", אלא שבניגוד לחוק הוא הרבה יותר יעיל, הוא מכריח אותנו להאט - או לשלם על מיתלה קפיצים חדש לרכב.

הנה דוגמה נוספת שמזכיר לֶסיג. חברת תעופה הבחינה כי ציבור הנוסעים שטס במטוסים ביום שני בבוקר סובל מעצבנות רבה יותר בזמן שהוא ממתין למזוודות, אף-על-פי שהוא לא מחכה יותר זמן בהשוואה לאנשים שטסים בכל יום אחר בשבוע. הסיבה לכך קשורה לתחושה האישית הסובייקטיבית של הנוסעים: הנה השבוע מתחיל, צריך להגיע מהר למקום העבודה או לפגישה, והמזוודה, אוּף, המזוודה הארורה - פשוט לא מגיעה.

מה עשתה חברת התעופה? פשוט מיקמה את הטיסות שלה בשערים רחוקים מהמקום שבו נמצא מסוע המזוודות. כך, עד שהגיעו האנשים למסוע, המזוודות כבר הסתובבו להן שם, ממתינות בשלווה לנוסעים. התוצאה: התלונות נפסקו.

לעיתים ההטיה של הטכנולוגיה מתחבאת בתוך שורות הקוד. חברת לֶקְסְמַרְק פיתחה טכנולוגיה הגורמת לכך שהמדפסות שלה עובדות רק עם מחסניות הדיו המקוריות שמייצרת החברה. חברה אחרת, יצרנית מחסניות דיו, שעקפה את הטכנולוגיה, נתבעה על-ידי לקסמרק. "זו הדרך שבה קוד הופך לחוק", כתב לסיג בספרו Free Culture. "מנגנוני הפיקוח הנבנים בתוך הטכנולוגיה של העתקה וגישה הופכים לחוקים שמי שעוקף אותם מפר את החוק. בדרך זו, הקוד מרחיב את החוק ומגביר את יכולת הפיקוח שלו, אפילו אם נשׂוּא הפיקוח הוא מעבר להישג ידו של החוק".

הטכנולוגיה לא רק מחוקקת חוקים, היא גם משנה את השפה שאנו משתמשים בה, היא מציגה מֶטַאפוֹרוֹת חדשות ההופכות לדפוסי מחשבה. "אני צריך לפַרְמֵט את המוח שלי", אומרים אנשים בהלצה; "אנחנו צריכים לשפר את המימשק בינינו", אומר מנהל לעובד שלו; "תחליפו את הדיסקט", אומר שר האוצר לאומה.

בשנים האחרונות טוענים סוציולוגים ויועצים אירגוניים שתוכנת PowerPoint של חברת מיקרוסופט משנה את הדיונים בתוך חברות; היא עושה אותם שטוחים. השימוש בפּאוּוֶר-פּוֹינט מחייב להציג טיעון בתמציתיות, בנקודות, בקצרה. הוא מחייב הצגה קווית של שקף-אחר-שקף, המונע מחשבה חופשית ויצירתיות. השפה הטכנולוגית של התוכנה משפיעה על התרבות האירגונית.

בספטמבר 2003 הופיע ב'ניו יורק טיימס' מאמר שהעלה סברה מעניינת לגבי מצגת הפּאוּוֶר-פּוֹינט שהוצגה בפני מהנדסי נאס"א לאחר שיגור מעבורת החלל קולומביה. ייתכן, נטען במאמר, שלמצגת היה תפקיד מכריע בכך שאף אחד לא נתן דגש מיוחד לסכנה הקיימת בהחזרת המעבורת לכדור הארץ בעקבות פגיעת חתיכת קצף בכנף המעבורת. כזכור, למרבה האסון התפוצצה המעבורת בעודה עושה את דרכה לאזור הנחיתה.

ה'טיימס' הלונדוני פרסם בדצמבר 2003 מאמר שכותרתו: "פּאוּוֶר-פּוֹינט הופך אותך למטומטם". כותב המאמר, קְלַייב תוֹמפּסוֹן, סיים אותו במשפט הבא: "נראה שפּאוּוֶר-פּוֹינט מתאימה באופן מושלם לעידן הבלבול והמבוכה שאנו חיים בו, עידן שבו מניפולציה של עובדות חשובה לא פחות מהצגתן באופן ברור".

קשה להאמין שיש מישהו שחושב שמיקרוסופט ביקשה להרע לעולם כאשר פיתחה את התוכנה. אבל האם אנו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מההטיה המובנית שלה, שגורמת לכך שמידע מוצג, נדון ומטופל באופן מסוים?

המשימה: ביקורתיות
כאמור, מֶק'לוּהַן הצביע על מיגוון ההשפעות של הטכנולוגיות השונות על האנושות. ועדיין, הוא סבר שטכנולוגיות הן-הן המשתנה המסביר את אופן התפתחות החברה. זה המקום שבו דרכינו נפרדות. שכן למרות שלטכנולוגיות תפקיד חשוב בעולם, הן אינן נופלות עלינו משמים. טכנולוגיות הן לא תופעת טבע, לא ברקים בליל סערה ולא רעידת אדמה. טכנולוגיות הן מעשה ידי אדם, ומשום כך הן מושפעות מאותן מערכות שמשפיעות על בני האדם: תרבות, היסטוריה, ערכים, סביבה ועוד. מכאן ששום דבר לא נקבע מראש - הכל נתון לשינוי.

אין זה אומר שטכנולוגיות הן כוח מרושע שיש להשמידו. המסקנה הנכונה היא כנראה שיש להפגין כלפיהן ביקורתיות, כיוון שהן אינן נייטרליות. בחירה בטכנולוגיה היא בחירה באידיאולוגיה. מי שבוחר בתוכנות קוד פתוח מצהיר משהו על תפיסת עולמו. מי שגר בבית שנבנה סמוך לחוף הים תוך שהוא הורס את הנוף והמרחב הציבורי, מצהיר במשהו על סדרי העדיפויות שלו.

יש להדגיש: טכנולוגיה היא לא רק "מחשבים", היא לא רק מכשירים מתוחכמים. ניל פּוֹסְטְמַן, בספרו Technopoly (שם שהוא צירוף של Technology ו-Monopoly), מציין כי פרקטיקות רבות הן סוג של טכנולוגיה. הציוּן כמכשיר לדירוג, למשל, הוא דוגמה לטכנולוגיה שהומצאה רק ב-1792, על-ידי פרופסור לכימיה מאוניברסיטת קֵיימבּרידג'. עד אז, אף אחד לא סבר שיש היגיון להשתמש במספרים כמכשיר לדירוג דעותיו או רעיונותיו של אדם. מהרגע שקיבלנו על עצמנו את הטכנולוגיה של הדירוג, אנחנו מדרגים כמעט הכל: את החוכמה (בעזרת מבחני ה-IQ), את המראֶה (בעזרת תחרויות יופי), ואפילו את מידת ההתאמה שלנו לבני הזוג (בעזרת מבחני זוגיות מגוחכים). אם דה וינצ'י, גליליאו ושייקספייר היו מסתכלים עלינו, הם היו בטוחים שאנו שיכורים; הם לא היו מבינים מה אנחנו עושים. ואולי באמת אנחנו לא מבינים.

לא תמיד קל לקרוא את ההטיה שבטכנולוגיה, לא תמיד היא ברורה מאליה, לא תמיד ניתן להצביע עליה כאחראית על שינויים המתרחשים בתוך עולם של תהליכים מורכבים. לא כל טכנולוגיה משמשת כאגרוף ברזל המנסה לקבוע עובדה. חלקן משמשות כמגבר המעצים את קולה של עמדה. חלקן מחביאות את ההטיה שלהן בתוך הארכיטקטורה, בתוך העיצוב, בתוך מיבנה הפעולה.

מֶק'לוּהַן טען שכאנושות אנו תמיד חיים "בראי האחורי", מסתכלים לאחור כדי להבין את ההווה, וזאת מפני שההווה כל-כך קשה להבנה בשל העוצמה של הטכנולוגיות החדשות הנכנסות לפעולה. "אנשים לא רוצים לחיות בהווה", הוא אמר בראיון טלוויזיוני שהעניק באוקטובר 1967. "אנשים חיים ב'עולם הראי האחורי' כיוון שהוא בטוח יותר, הם היו בו בעבר, הם חשים בו בנוח [...]. ההווה הוא אזור שהתעלמו ממנו לאורך כל ההיסטוריה האנושית. האוּטוֹפּיה היא לעולם תמונות מן הראי האחורי, מהעידן שכבר חלף".

אם מק'לוּהן צודק, המשימה שעלינו לקחת על עצמנו היא קשה מנשוא. היא מחייבת אותנו להביט בהווה שלנו, להתבונן בטכנולוגיות הנמצאות סביבנו ולהבין את השלכותיהן במונחי ההווה, ולא במונחי העבר. מי שיבחר לאטום את אוזניו, מי שינסה לעצום את עיניו, לא יוכל להשפיע על כיוון הטכנולוגיה, ולא יוכל להשפיע על הדרך שבה היא משפיעה על חייו.

© כל הזכויות שמורות למפה הוצאה לאור

הפוליטיקה של הטכנולוגיה - יובל דרור